החרדים

פרק א הולדת החרדיוּת לידה מתוך המאבק נגד המודרנה,

הרפורמה ותנועת ההשכלה

איך? ממתי? איך ומִמָתַי מתחילים לספר את סיפורם של החרדים? ולמה קוראים להם חרדים?

איך. איך מספרים את סיפורם של החרדים? הפולמוסן החרדי המופלא הרב משה גרילק זצ"ל אמר לי בתחילת דרכי כפרשן לענייני חרדים כמה פעמים משפט עצוב ומטלטל: "את היהדות החרדית כפי שהיא מצטיירת בעיני הציבור הישראלי הרחב - גם אני שונא". ואז הוסיף משהו אופטימי ומחייב, "אתה יודע שהיהדות החרדית שמציגים לציבור הרחב, זו לא היהדות החרדית האמיתית. אז תספר את הסיפור הזה אחרת, תספר את הסיפור האמיתי".1

מִמָתַי. מִמָתַי מתחילים לספר את סיפורם של החרדים? מאיזו נקודת זמן היסטורית בעצם הכי נכון להתחיל לספר את הסיפור החרדי? שאלת מִמָתַי, שאלת הפריודיזציה (תיקוף - מלשון קביעת תקופה וראשית תקופה) היא שאלה מתודולוגית קריטית בבואנו לכתוב היסטוריה באשר היא. על אחת כמה בסיפורם של החרדים.

את הסיפור החרדי אפשר להתחיל באברהם אבינו ששמע את הציווי "לֶךְ לְךָ", חבש כיפה שחורה על ראשו ויצא לדרך. אני יודע שלא כתוב במפורש בתורה שאברהם אבינו יצא לדרך עם כיפה על ראשו, אלא פשוט כתוב "לֶךְ לְךָ", אבל מי שיקרא את הספר הזה על החרדים, יבין מה שאני הבנתי מהר מאוד, עד כמה הבדיחה החרדית הקטנה להלן במקרה זה, ועד כמה ההומור החרדי, ואין סוף הבדיחות והמעשיות והמימרות השנונות שהוא מייצר, הם כלי נהדר ללמוד וללמד על החברה החרדית (הקטעים משובבי הנפש הללו שזורים בין דפי הספר, וחלקם הנבחר מופיע בפונט מיוחד, כדי שלא תפספסו אותם).

- איפה כתוב בתורה שצריך לחבוש כיפה?

- נו נו, הרי כתוב שאלוקים אמר לאברהם "לֶךְ לְךָ".

- אבל לא כתוב שהוא הלך עם כיפה.

- נו נו. צריך לכתוב? וכי יעלה על הדעת שאברהם יצא לדרך והלך בלי כיפה? מכאן שאברהם אבינו חבש כיפה (ואם חבש כיפה, מסתמא חבש כיפה שחורה, וכי יעלה על הדעת שחבש כיפה אחרת? נו נו).

אז אפשר להתחיל את הסיפור החרדי באברהם אבינו, אפשר גם במשה רבנו שנותן לעם את התורה, ברבי יוחנן בן זכאי, בהלל הזקן, ברבי יהודה הנשיא, ברב אשי וכדומה. אבל במי אי אפשר להתחיל את הסיפור החרדי? אי אפשר להתחיל את הסיפור החרדי ביהושע בן נון אשר מכניס את בני ישראל לארץ, ולא בדוד המלך, ולא ביהודה המכבי, ולא בבר כוכבא וכדומה. ההיסטוריה החרדית היא לא סיפור צבאי/מדיני. היא סיפור רוחני/דתי. מבחינה חרדית, אפשר באופן נדיר להודות כי צדק המשורר הפילוסוף היינריך היינה כאשר אִבחן כי "המולדת הניידת" של העם היהודי היא הדת, היא האמונה, היא הרוחניות.

על פי התפיסה ההיסטורית המקובלת במחקר החברה החרדית, 2 ראשית הסיפור החרדי היא במפנה המאות ה-18 וה-19. מדובר בתקופה מהפכנית שבה מתחיל להתחולל אירוע חסר תקדים, שבתגובה לו מופיעה על במת ההיסטוריה היהודית תופעה חדשה: תופעה חדשה שנודעה בכינוי - "החרדים".

הופעת החרדים לא התחוללה יש מאין ותופעת החרדיוּת לא הפציעה על במת ההיסטוריה בלי סיבה, לפתע פתאום, אלא כתגובה. יש משהו שחולל אותה. החרדיוּת הופיעה כתגובה להופעתה לראשונה על במת ההיסטוריה של תופעה אחרת, חסרת תקדים והרבה יותר מהפכנית. התופעה החדשה הזו נודעה בכינוי - "החילונים".

חשוב לדעת: החילונים הם תופעה חדשה וחסרת תקדים. לפני המאה ה-18 לא היה דבר כזה יהודים חילונים. לא היה דבר כזה ציבור יהודי חילוני ולא היה דבר כזה אינדיבידואל יהודי חילוני, יש שיאמרו שלא היה דבר כזה אדם חילוני (ויש שיאמרו שכלל לא היה דבר כזה אינדיבידואל). כל אדם היה מחובר לדת כלשהי. יכול להיות שהיה יהודי שלא ממש קיים מצוות, אבל הוא לא היה "חילוני" כזהות ובפרהסיה, הוא בוודאי לא היה חילוני כ"זרם" ביהדות.

החרדים הופיעו והתגבשו בתגובה להופעתה והתגבשותה של תופעת "החילונים", היהודים שאינם מחויבים להלכה ולפסיקות הרבנים (בתודעתם הסובייקטיבית של החרדים, הרפורמים הם מקרה קצה בתוך תופעת החילוניות). מאז, החרדיות מתגבשת למען ומתוך המאבק מול החילונים, מתוך המאבק נגד שינוי אופיו ודמותו של העם היהודי ונגד חילונו של עם ישראל. זו עמדת המוצא של "החרדים".

הדיון והסקירה ההיסטורית שלנו יתנהלו על בסיס התפיסה המחקרית הדומיננטית והבסיסית הזו, אשר גורסת כי החרדים הם תופעה חדשה, שנוצרה בתגובה למודרנה. על פי התפיסה המחקרית הזו, גם היהודי החרדי הוא בעצם יצירה מודרנית. גם החרדיוּת היא תגובה למודרנה, ולכן למרבה הפרדוקס - החרדיוּת הנאבקת במודרנה, היא עצמה תופעה מודרנית.

התפיסה המחקרית המקובלת הזו בעייתית משהו, שכן כולנו מבינים שאם המאבק ההיסטורי הגדול של העת החדשה הוא המאבק בין היהודי שומר המצוות של פעם ובין היהודי החילוני של העת המודרנית - אז החרדים הם ממשיכי היהודי הישן הרבה הרבה יותר ממה שהם תופעה חדשה. אבל לצורך יישור קו בנקודת הפתיחה של הדיון ושל הספר, נעלים עין.

בראשית, כלומר כשהפציע הסכסוך החרדי-חילוני, כונו אנשי הזרם שהיום אנחנו מכנים "חרדים" בשם "אורתודוקסים". אורתודוקסיה בתרגום מיוונית משמעותה "הדעה הנכונה" (אורתוס - נכון; דוקסה - דעה). הכינוי "אורתודוקסים" שימש לראשונה בגרמניה בסוף המאה ה-18 דווקא ככינוי של לעג בפי משכילים יהודים. 3 אחר כך הוא אומץ גם על ידי האורתודוקסים עצמם. במהלך הזמן השתרשו עוד כחמישה כינויים מרכזיים שעמדו בלב השיח: "אדוקים", "יראים", "שלומי אמוני ישראל", "דתיים", וכמובן "חרדים".

במאה ה-20, כשמרכז זירת המאבק עבר לארץ ישראל, הכינוי אורתודוקסים נדחק בפני הכינויים האחרים ולא יכול היה לשמש עוד כמגדיר "החרדים", שמולם התייצבו "החילונים", שכונו במקרים רבים "החופשיים". האורתודוקסיה עצמה עברה תהליך של פילוג ונחלקה לשניים, על פי הניואנס שהתפתח בהבנת המושגים. החלוקה לשניים של האורתודוקסיה יצרה שני פלגים. פלג אחד: "חרדים", ופלג שני: "דתיים" (באמריקה, לאחר הפילוג הפנים אורתודוקסי, הדתיים קיבלו את הכינוי "אורתודוקסים", או "מודרן אורתודוקס", והחרדים קיבלו את הכינוי "אולטרה אורתודוקסים").

הכינויים האחרים כגון "אדוקים" עדיין היו בשימוש, ברחובות עדיין נשמע אז הגידוף המבהיל "אדוק-פיסטוק", שהקדים את "דוסים" ואת "דרוס כל דוס" המבחיל (על פי ההגייה החרדית של האות תו כאות סמך: דת = דס, דתיים = דוסים). אבל הכינוי "חרדים", שלעיתים נלווה לו הגידוף המגונה "השמד כל חרד", הלך ותפס מקום מרכזי יותר ויותר, עד שהכינוי "חרדים" הפך למגדיר הזהות ולכינוי המרכזי. למה אני מדגיש את כינויי הגנאי האיומים הללו? "אדוק פיסטוק", "דרוס כל דוס", "השמד כל חרד"? כדי שניכנס לאווירה האיומה. כי בלעדיה לא נבין את ההיסטוריה החרדית בישראל.

כך או כך, הכינוי "חרדים", דחק את ההגדרה "אורתודוקסים" ואת הכינויים "אדוקים", "יראים" ו"שלומי אמוני ישראל", והפך בעיקר מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 להגדרה המרכזית (ממילא מובן שהשימוש שלי במונח "חרדים" בספר זה לגבי התקופות המוקדמות, לגבי השטעטל הישן ולגבי אישים תורניים מוקדמים, שבתקופתם לא כונו חרדים, ייתפס בצדק כאנכרוניסטי. אך הוא נעשה במודע שכן הוא מסייע ללימוד ההיסטורי, וגם... אם להודות על האמת, מכיוון שעל אף שאני מנהל את הדיון על פי התפיסה המחקרית ההגמונית המקובלת, בעומק התפיסה המחקרית שלי אני לא לגמרי מקבל את החלוקה הזו שאומרת שלפני הופעת המודרנה, לא היו חרדים. ודאי שכן. עכשיו נשכח כולנו את מה שכתבתי פה, ואם מישהו יצטט אותי שכתבתי זאת פשוט אכחיש. נמשיך בדיון הקלאסי, כי גם אם הולדת אין פה, נקודת מפנה היסטורית עצומה ומשנה חברה ותודעה - ודאי יש פה).

אבל למה קוראים להם החרדים? "החרדים" - מלשון חרדה. "הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ", נכתב בספר ישעיהו (סו, ה), "הַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ", נכתב בספר עזרא (י, ג). מיד נבין חרדה ממה ונדון בשאלת העל: ממה בעצם החרדים חרדים? ממה הם פוחדים? למה החרדים בחרדה? אבל תחילה נפליג אל הרקע ההיסטורי בעולם הכללי שהוביל לשינוי הגדול בעם היהודי מאז המאה ה-18, הרקע ההיסטורי שהוביל להופעת החילוניוּת ובעקבותיה להופעת החרדיוּת.

למה החרדים בחרדה? ממה הם נחרדו ופחדו?

הופעת המודרנה, החילון והרציונליזם החרידו את העולם החרדי ונתפסו כמכה היסטורית שאולי לא תאפשר לדת בכלל ולחרדים בפרט לשרוד.

לא מעט אינטלקטואלים רציניים הובילו למסקנה שזהו סוף תור הזהב של הדת בעולם, שהמודרנה תביס את הדת. פרידריך ניטשה הכריז: "אלוהים מת", קארל מרקס קבע: "הדת היא אופיום להמונים", זיגמונד פרויד הגדיר: "הדת היא אשליה", אמיל דורקהיים הקטין את הדת עד כדי האמירה "הדת היא מטפורה", והסוציולוג מקס ובר חזה כי תהליך "הסרת הקסם" של הדת הוא תוצאה הכרחית של הרציונליזם המודרני.

המסר של כולם היה דרמטי: הדת לא תוכל להחזיק מעמד מול המודרנה. ערב הקמת המדינה היה זה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון אשר צוטט כמי שחזה את תבוסתה של הדת ואת היעלמותם של החרדים מעל במת ההיסטוריה, ושהעריך כי "בעוד שלושים שנה נראה חרדים רק במוזיאונים". את התחושה הזו, שהדת לא תשרוד והחרדים לא יחזיקו מעמד בקרב מול המודרנה, מול החילון ומול תנועת הנאורות וההשכלה, היטיב לבטא המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בשירו מקיץ 1902 "לבדי". השיר יכול להיות מובן לנו ככזה המתאר את "החרדי האחרון". החרדי האחרון אשר מובס בקרב מול האור החדש של תנועת הנאורות, הידועה בכינויה "תנועת ההשכלה":

כולם נשא הרוח, כולם סחף האור

שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה

ואני גוזל רך, נשתכחתי מלב

תחת כנפי השכינה

בדד, בדד נשארתי

ביאליק ממש מספיד את הדת ואת העולם החרדי. הוא מספר על כאב התבוסה בקרב ההיסטורי. "כולם נשא הרוח כולם סחף האור" - כולם עוזבים את עולם הישיבות החרדי ונסחפים אחר האור, מהו האור? זוהי "הנאורות" - תנועת ההשכלה. הנחת היסוד ההגיונית הייתה שהמודרנה תפגע בדת אנוּשוֹת, שמודרנה = חילון והיעלמות הדת. וכמו המוהיקני האחרון, החרדי האחרון נותר לבדו ומבהיר את חוּמרת האובדן, בהמשך השיר של ביאליק:

והשכינה אף היא...

חרש בכתה עלי ותתרפק עלי...

כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם

וָאִוָתֵר לבדי לבדי

אפשר גם לקרוא את השיר הזה לא כשיר שגיבורו הוא החרדי האחרון שנשאר לבדו לבדו, אלא שהגיבורה שלו היא השכינה שנשארה לבדה לבדה. השכינה היא זו שנותרת לבדה אחרי שכל היהודים החרדים עוזבים אותה, נכחדים.

הרקע ההיסטורי: שבע המהפכות הגדולות שהולידו את מהפכת החילון

אלוהים ברא את העולם כולו בשישה ימים, ואת העולם החילוני שאִתגר את הדת בשבע מהפכות. שבע מהפכות שחייבים להכיר והן אלה ששינו את העולם, בנו את החילוניות ואיימו על הדת בכלל ועל העולם החרדי שבמרכז סיפורנו בפרט:

מהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג במאה ה-15 הכשירה את הקרקע והיוותה את המצע לתהליך הדמוקרטיזציה של הידע. היא העניקה את האפשרות הטכנית להדפיס רעיונות חדשים וידע ישן ולהפיץ אותם. היא סיפקה את התשתית המעשית להפצת רעיונות המהפכות שעוד יבואו - מהפכת הרפורמציה, המהפכה המדעית, מהפכת הנאורות וההשכלה, מהפכת החילון. אפשר להשוות את מהפכת הדפוס למשל למהפכת האינטרנט שפרצה את חומות הסתרת המידע מול משטרים סגורים. פתאום הידע פתוח לכולם, זה משנה עולם. זה מחליש את מי שמנסים למנוע חשיפה למידע מבחוץ ולתרבות חיצונית.

מהפכת הרפורמציה של מרטין לותר במאה ה-16 שיצרה זרם חדש בנצרות, הייתה לכאורה מהפכה פנים נוצרית עצומה: מעתה אין הגמוניה קתולית כל כך עוצמתית, יש גם פרוטסטנטים. אך המשמעות היא הרבה מעבר לעולם הנוצרי. מהפכת הרפורמציה בעצם הכשירה את הדרך לסובלנות דתית, לתפיסה שאין רק אמת דתית אחת (ממסדית, במקרה הפנים נוצרי: קתולית). הופעת הרפורמציה החלישה את הממסד הדתי הכנסייתי אבל בעצם את הממסד הדתי באשר הוא. למה? ראשית, כי אם יש כמה דרכים להיות נוצרי, לא רק זו הקתולית, אז למה שלא תהיינה כמה דרכים להיות יהודי? שנית, כי מבחינה פנים יהודית דתית התהליך של הטמעת התפיסה ש"אין אמת אחת" מסוכן לממסד הדתי ההגמוני, יותר מהתפיסה שיש אמת אחת, אבל אנחנו רק נלחמים עליה ועל התואר "דת האמת" מול דתות אחרות כמו הנצרות והאסלאם. אם אין "דת האמת" המוחלטת ויש כמה אפשרויות, אז מבחינת דתות פוליתאיסטיות, שיש בהן ריבוי אלילים כמו הדתות ההודיות, זה בסדר גמור. לעומת זאת מבחינת דת האמת המונותיאיסטית זו מכה קשה, בבסיס. 4

המהפכה המדעית של ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי, אייזק ניוטון ואחרים במאות ה-16-18 החלישה את הדת בשני מובנים מהפכניים: ראשית, התברר שכדור הארץ איננו מרכז היקום, שהשמש סובבת סביבו. תחשבו על רעידת האדמה הרעיונית: פתאום אנשים מגלים שהשמש בכלל לא באמת זורחת ולא באמת שוקעת. אין דבר כזה זריחה ושקיעה. זו אשליה. השמש שם וכדור הארץ הקטן הוא שמסתובב סביבה. הסיבוב של כדור הארץ הוא שגורם לנו לראות את השמש לאט לאט ובהדרגה כאילו היא זורחת. זה לכאורה אמור לערער לכל אדם דתי את התפיסה שהשמש נבראה ביום הרביעי רק כדי לתת לבני האדם אור, וממילא לכאורה לראשונה לערער את התפיסה הקלאסית שתופסת את בני האדם ואת עולמם כמרכז הבריאה (למה אני מדגיש "לכאורה לראשונה"? כי הרמב"ם בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" כבר במאה ה-12 מקדים ומכין אותנו לגילויים של ניקולאוס קופרניקוס במאה ה-16. הרמב"ם מעיר שאין אפשרות שהיקום עצום הממדים נברא כולו רק בשבילנו ובשביל כדור הארץ שלנו כמרכז הבריאה. הרמב"ם מתבונן במרחבי השמיים האין סופיים ורומז לנו כי זו מחשבה אבסורדית שנבנָה יקום כל כך גדול, בשביל כוכב כדור הארץ הכל כך קטן. הוא ממשיל את אבסורד בריאת כל היקום הענקי רק בשביל כדור הארץ הקטן לכך שהיו בונים מכונת ברזל עצומה כדי לייצר מסמר קטן, או מחט).

אבל איומי המהפכה המדעית על הדת לא נגמרים בזה. המהפכה המדעית מחוֹללת עוד רעידת אדמה, רעידת אדמה מעמדית-היררכית: המדענים מול אנשי הדת. פתאום לא אנשי הדת נותנים את התשובות לשאלות הקיומיות הגדולות, אלא אנשי המדע. זה שינוי עצום וסכנת ירידה דרמטית במעמדם של אנשי הדת ובמעמדה של הדת.

והייתה גם המהפכה התעשייתית, שהובילה לעִיוּר (אורבניזציה), אִפשרה אותו ודחפה אליו. מהפכה זו אִפשרה מעבר מהיר ממקום למקום, מהכפר לעיר, בזכות מנוע הקיטור וכדומה, ודחפה לעשות את המעבר הזה כדי למצוא פרנסה בערים. המהפכה התעשייתית תרמה לערעור כל צורת הקיום הכפרי, הקהילתי, המשפחתי. היא סדקה את חשיבותו ומרכזיותו של מוסד המשפחה ואת הדומיננטיות של הקהילה, כשאנשים עזבו את המשפחה והקהילה ויצאו לחפש פרנסה (גם במהפכה התעשייתית היו רעידות משנה. למשל: לעיתים הרכבות פגעו בעיירות הקטנות שהתפרנסו בעבר מעוברי הדרכים אשר נהגו לעצור בהן. אם זו עיירה יהודית אז שוב, מתחיל מעגל האימה, כל המבנה מתערער, יש רכבות, אין עוברי דרכים שעוצרים, אין פרנסה, צריך לצאת מהקהילה אל העיר הגדולה בעזרת רכבת הקיטור וכו').

מהפכה דרמטית עוד יותר עבור הקהילות היהודיות הייתה מהפכת המדינה הריכוזית. מהי המדינה הריכוזית? בעת החדשה הופיעה על במת ההיסטוריה שיטת שלטון שאתגרה את הקהילות היהודיות: המדינה הריכוזית, אשר כשמה כן היא, מדינה שמתנהלת עם ממשל ריכוזי. רבים נוטים לחשוב כי מבנה המדינה המוכר לנו, של ממשלה מרכזית ששולטת במדינה כולה, הוא מבנה המדינה מאז ומעולם. אבל לא. מבנה המדינה כפי שהוא מוכר לנו היום הוא לא הסדר היחיד האפשרי.

מבנה וסדר משטרי אחר אנו פוגשים כמובן בלימודי ההיסטוריה על יוון העתיקה, על הפוליס היוונית, על ערי המדינה. יוון הייתה מאוחדת לכאורה תחת אותה תרבות ואותם אלים, אבל השלטון לא היה ריכוזי, אלא כל עיר הייתה לעצמה. עיר מדינה. ערי פוליס. לא היה שלטון ריכוזי.

כך גם המבנה והסדר הפיאודלי הימי ביניימי - זה לא היה שלטון ריכוזי, אלא היה מלך שליט ותחתיו אצילים בעלי אחוזות שהם בעצם שליטים בתחומם, שכל אחד מהם מנהל מעין אוטונומיה קטנה משלו. למלך לא היה שלטון ריכוזי.

דומה לכך גם היה מבנה האוטונומיות והקורפורציות. בימי הביניים השלטון המקובל לא היה שלטון ריכוזי, אלא היו שלל אוטונומיות. בתוך שיטת האוטונומיות, גם קהילות יהודיות זכו למעין אוטונומיה ושלטון עצמי, לעיתים מעין קורפורציה בתוך שלל קורפורציות (קורפורציות = גופים שלכל אחד מהם חוקים ומערכת מנהגים ומשפט משלו). מבנה כזה, שכולל סמכויות אכיפה חברתית ואף דתית של ראשי הקהילה היהודית על הציבור, נתן לקהילות היהודיות כוח עצום וכלי שליטה מסודר. מספיק להרהר באפקטיביות הקטלנית של הכלי המרכזי של ההנהגה - "החרם", בסיטואציה היסטורית שבה חבר הקהילה היהודי לא יכול פשוט לקום וללכת. צורת היישוב של העיירה היהודית, השטעטל (מיידיש. עיר - שטאט, עיר קטנה - שטעטל, ברבים - שטעטלעך), שבה התרכזו מאות, ולעיתים אלפי יהודים, פעמים רבות כרוב יהודי בעיירה כולה, אִפשרה לנהל אורח חיים של קהילה יהודית מעין אוטונומית.

בעת החדשה, כאשר התחולל המהפך של שינוי ומעבר ממדינה ימי ביניימית למבנה המדינה הריכוזית, בוטלה למעשה סמכות הקהילות היהודיות. המבנה האוטונומי קרס. הממסד היהודי הקהילתי איבד את כוחו, בין היתר, למשל, את כוחו לאכוף על היהודי הפרטי לשמור על חוקי הדת, אשר שמירתם הפכה לעניין וולונטרי.

אם לא די בזה, הופיעה המהפכה השישית, מהפכת האמנציפציה, במסגרתה החל תהליך הענקת שוויון זכויות ליהודים. התהליכים הרשמיים של האמנציפציה (שחרור), שכללה שינויי חוק שבאמצעותם הושוו זכויותיהם הפוליטיות של היהודים, החלו בסוף המאה ה-18. זה בא לידי ביטוי עם צו הסובלנות של הקיסר יוזף השני באוסטריה (1781) ועם הצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית, שהשוותה את זכויות היהודים (1789). התהליך נמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, או אז כבר היה העם היהודי ברובו בתוך האמנציפציה, לאחר התממשותה גם ברוסיה (1917).

מה רע באמנציפציה? בבתי הספר הממלכתיים בישראל האמנציפציה נלמדת כבשורה נפלאה, אבל הוגים חרדים ראו בה אסון, סוג של "אינקוויזיציה מתוקה". הרי התפיסה היא כי היהודים והיהדות שרדו בגלות כיוון שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. והנה האמנציפציה הבטיחה ליהודים אפשרות כן לשנות את שמם, את לשונם ואת מלבושם ואף מעבר לזה, היא הבטיחה ליהודים יציאה מתוך הקהילה היהודית הסגורה והשתלבות. כבר אין צורך בסימון הבגדים, כבר אפשר ללמוד בבתי ספר של גויים. מבחינת תפיסת העולם החרדית לא מדובר בבשורה, אלא בגזירה. גזירה הפוכה וגזירה כפולה.

למה גזירה הפוכה? מכיוון שאם גזירת הלבוש הקלאסית הייתה חיוב היהודים ללבוש אביזרים שיבדילו אותם מהסביבה ומהגויים, גזירת הלבוש המודרנית הייתה הפוכה: איסור על היהודים ללבוש אביזרים שיבדילו אותם מהסביבה ומהגויים. גזירות הלבוש של 1848 ו-1853 הטילו מס על חבישת כיפות וכובעים מיוחדים ליהודים, על לבישת קפוטות (המעילים הארוכים שחרדים הולכים בהם) וכדומה.

למה גזירה כפולה? שהרי לא רק שמפרקים את האוטונומיה היהודית פנימה, אלא גם מאפשרים ליהודים להשתלב בעולם הגויי ולצאת החוצה. מקרה נפוליאון מסביר זאת היטב. נפוליאון מעניק ליהודים לכאורה מצד אחד דבר אחד טוב ומצד שני דבר לא טוב, אבל בעצם שניהם לא טובים מבחינת התפיסה החרדית. מצד אחד נפוליאון אמר ליהודים משהו לא טוב: "כקהילה - לא תקבלו יותר כלום", אבל מצד שני הוא אמר ליהודים משהו לכאורה כן טוב: "כיחידים - תקבלו הכול". הצרה היא שהמשהו הלכאורה טוב הזה רק מחריף את צרת הקהילות היהודיות, כי לא רק שאין לממסד היהודי קהילה עם סמכות שתשמור על כל יהודי ויהודי שיישאר בתוכה, אלא שמעתה גם כל יהודי ויהודי שרוצה יכול לצאת ולהתקבל בעולם הגויי שבחוץ. ומפורסם הסיפור על בעל התניא, האדמו"ר המייסד של חב"ד, שלתדהמת רבים בדורו, דורו של נפוליאון, התפלל למפלתו של שליט צרפת נושא בשורת השוויון של המהפכה הצרפתית. ההסבר שנתן האדמו"ר החב"די מתמצת את מה שאנחנו מנסים ללמוד פה: כי אם ינצח בונפרטה ואיתו בשורת החופש, השוויון והאחווה שלו, אמנם מצבם הגשמי של היהודים ישתפר, אבל הם יתרחקו מאביהם שבשמיים.

ואם לא די בכל אלה, הרי הגיעה גם המהפכה השביעית, מהפכת הנאורות/ההשכלה, שלהלן יוקדש לה פרק שלם אבל כבר כעת חשוב להדגיש כי אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון, שנלחם בשם ערכים משכיליים למען סובלנות הגויים כלפי היהודים, התנגד לסובלנות, כשהובעה עמדה סובלנית שרצתה להמשיך ולאפשר ליהודים אוטונומיה. מנדלסון פעל נגד האוטונומיה היהודית.5 יתרה מזו, מטרה מרכזית של תנועת ההשכלה היהודית הייתה ריסוק מבנה ועוצמת האוטונומיה היהודית.

מתוך מהפכת הנאורות/השכלה הבשילה גם התופעה המהפכנית שנבעה מתוך כל המהפכות הללו: החילון. מול החילון הזה, וכתגובה לאיום של החילון הזה, נולדה, או לפחות עוצבה, נחצבה וגובשה, החרדיוּת.

קרב ההגנה של העולם החרדי מול הופעת תנועת ההשכלה

מה הדבר הכי מפתיע שעלינו להבין בהקשר של תחושת התבוסה הצפויה של הדת במאבק מול המודרנה שעליה הורחב לעיל? שלא רק הדמויות החילוניות המרכזיות לעיל (ניטשה, מרקס, פרויד, דורקהיים, ובר, בן גוריון, ביאליק וכו') הובילו למסקנה שהדת תובס קשות ולא תחזיק מעמד בקרב מול המודרנה. האירוע הרעיוני המפתיע והחשוב, שהוא ערש הולדתה של החרדיוּת, הוא שגם בעולם הרבני היו שחשבו כנראה כמוהם שהדת לא תוכל לעמוד מול המודרנה, שהמודרנה היא סכנה איומה לדת. לכן התגובה הרבנית של מעצבי החרדיוּת כלפי המודרנה הייתה דחייה של המודרנה. דחייה של המודרנה ושל התופעות הנלוות לה והסתגרות מפניהן. כך, מתוך תגובת נגד למודרנה, נולדה האורתודוקסיה. כך נולדה החרדיוּת.

על ערש הולדתה של החרדיוּת ניצב החת"ם סופר (רבי משה סופר, 1762-1839), מי שכונה לימים "אבי האורתודוקסיה". מלבד היותו דמות רבנית עצומה ומנהיג של דור, מדובר במנסח המופלא של עקרונות החרדיוּת. החת"ם סופר הסתמן חוץ מהכול כקופירייטר המבריק ביותר בתולדות העולם הרבני. הוא ניסח מספר סיסמאות/עקרונות בסיסיים להתמודדות היהדות החרדית עם הסיטואציה ההיסטורית החדשה. הסיסמאות הללו הן כלי נהדר ללמוד וללמד את הדנ"א של החרדיוּת.

הדרבי ההיסטורי הגדול על דמותה של היהדות בסיטואציה ההיסטורית החדשה, יכול להיות מסופר דרך המאבק בין שתי דמויות. החת"ם סופר, "אבי האורתודוקסיה" מהעבר האחד, ומשה מנדלסון, "אבי תנועת ההשכלה" מהעבר השני. למרות שמנדלסון נפטר (1786) כשהחת"ם סופר (נולד 1762) היה בגיל הנעורים, ברטרוספקטיבה היסטורית, אלה שני גיבורי הסיפור ההיסטורי.

ההתנגשות ההיסטורית החדשה היא פרי תהליך היסטורי מהפכני שחוללה תנועת ההשכלה, המכונה גם תנועת הנאורות (The Enlightenment Movement). כרגיל בהיסטוריה שלנו, בהתחלה הופיעה תנועת ההשכלה האירופית ורק מאוחר יותר ובעקבותיה תנועת ההשכלה היהודית. תנועת ההשכלה האירופית התהוותה במאות ה-17 וה-18. תנועת ההשכלה היהודית הופיעה במחצית השנייה של המאה ה-18. יש מקדימים את הופעתה לשנת 1755, אז מתפרסם החיבור "קהלת מוסר" של מנדלסון. כתופעה ממש אנחנו מזהים את ערש תנועת ההשכלה בברלין של שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18. בתקופה זו ניתן לראות את הולדתה של תנועת ההשכלה היהודית ואת השפעתה שהולכת ומתעצמת.

שמה של תנועת ההשכלה נישא עד היום בפיות החרדים כמעין קללה חילונית מפחידה. "מַשְֹכִּיל" היא עד היום מילת גנאי, במלעיל כמובן. אבל בראשיתה של תנועת ההשכלה, חשוב להזכיר, לא מדובר היה בתנועה חילונית דווקא, אלא במקרים רבים באנשים דתיים ושומרי מצוות שרצו להתאים את היהדות לעת החדשה. אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון היה יהודי מחויָב לשמירת תורה ומצוות. המשכילים רצו שיהיו יהודים משכילים ומכובדים בעיני הגויים ועל פי הקריטריונים של הגויים. הם רצו שיהיו יהודים שהם גם יהודים טובים ויראים וגם אנשי אקדמיה נכבדים ומוערכים, רבנים שהם גם דוקטורים. החרדים הגיבו על התמהיל הזה בין היתר במימרה העוקצנית: "מאז שהתרבו הרבנים שהם גם דוקטורים, היהדות נהייתה חולה".

כאמור, על ערש הולדתה של תנועת ההשכלה היהודית ניצב משה מנדלסון (1729-1786), מי שכונה לימים "אבי תנועת ההשכלה". מנדלסון, הפילוסוף היהודי-גרמני, הצליח להגשים את חלומות המשכילים. הוא הפך לדמות יהודית שזכתה להערכה עצומה גם בעולם הלא יהודי מסביב. המחזה המפורסם של גוטהולד אפרים לסינג "נתן החכם" התבסס על דמותו של מנדלסון. בשנת 1763 נערכה תחרות חיבורים מדעיים של האקדמיה המלכותית הפרוסית. למקום השני הגיע הפילוסוף עמנואל קאנט. המקום הראשון נתפס על ידי אחר. היהודי מנדלסון.

השפעתם של מנדלסון ושל תנועת ההשכלה הלכה וגברה, ואט אט החלו להישמע יותר ויותר קולות יהודיים שקראו לתיקונים בדת. מתוך כך נולדה גם התנועה הרפורמית. מול הרפורמים (אשר בווריאציה הרכה יחסית שלהם בראשית המאה ה-19 כונו לעיתים "ניאולוגים", כלומר חדשנים) התייצב החת"ם סופר עם הסיסמאות שלו. שש סיסמאות קליטות ומבריקות במיוחד שבמרכזן הסיסמה המפורסמת "חדש אסור מן התורה", שמאפשרות לנו עד היום ללמוד וללמד את התפתחות החברה החרדית ואת עקרונות החרדיוּת.

עקרונות החרדיוּת (על פי סיסמאות החת"ם סופר)

"השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל"

"בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד, אז כף רגליכם לא תמעד, לעולמי עד"

"עת לעשות לה' - הרבו תורתך"

"חדש אסור מן התורה"

"היזהרו משינוי שם, לשון ומלבוש"

("ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א")6

הסיסמה הראשונה שטבע החת"ם סופר, "השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל", מביעה את העיקרון הראשון והחשוב של החברה החרדית: אידיאל ההתבדלות. החת"ם סופר אומר כי "השומע ישמע" אבל "החודל יחדל", כלומר מי ששומע להנהגה הרבנית וממושמע להלכה ומקיים אותה, יישאר חלק מהקהילה היהודית, אבל מי שחודל מלהקשיב לרבנים ולהלכה יחדל מלהיות חלק מהקהילה היהודית - נאלצים לוותר עליו. בסיסמה זו בעצם מכריז החת"ם סופר על עקרון-העל של העולם החרדי - עקרון ה"התבדלות". מאותה שעה היסטורית שבה הפכה החשיפה ליהודים אחרים (רפורמים/חילונים וכיו"ב) לסכנה גדולה לעצם קיומה של הדת, כלומר על פי התפיסה החרדית לעצם קיומה של היהדות, נפל דבר בישראל ונקבע עקרון ההתגוננות הדרמטי: שומרי המצוות החרדים גוזרים על עצמם התבדלות. לא התבדלות מהגויים, אלא התבדלות מיהודים. לא התבדלות מהעולם הגויי שסביבם, אלא התבדלות מהעולם היהודי שאינו שומר תורה ומצוות כמותם. בכך קובע החת"ם סופר החלטה דרמטית כי העם היהודי ייפרד לקהילות נפרדות.7החרדים יחיו בשכונות נפרדות משאר היהודים ויבנו לעצמם גטו מרצון.

מאותה שעה שבה נקבע אידיאל ההתבדלות כאידיאת יסוד, כל ניסיון של שילוב חרדים באוכלוסייה הכללית וסדיקת חומת ההפרדה בינם ובין שאר העולם היהודי ייתפס על ידי גורמים חרדיים אידיאולוגיים לא כהצלחה של שילוב במודרנה/בחברה הישראלית, אלא ככישלון. מדוע כישלון? מכיוון שעל פי סיסמה זו, מטרת החרדיוּת היא התבדלות מהזרמים החילוניים בעם ישראל, ולא חלילה שילוב. בשיח הציבורי בישראל אנחנו יכולים לשמוע לעיתים את המשפט מלא האופטימיות "אנחנו רואים הצלחה בשילוב החרדים בחברה הכללית". המשפט הזה הוא במידה רבה אוקסימורון, יש בו סתירה פנימית עצומה. לא יכול להיות דבר כזה "הצלחה בשילוב החרדים בחברה הכללית", אם מטרת-העל של החברה החרדית היא למנוע שילוב חרדים בחברה הכללית. השילוב הוא כישלון, לא הצלחה. נדגיש שוב, על פי עקרונות סיסמאות החת"ם סופר, הצלחה בשילוב כזה משמעותה כישלון במאבק על שימור החרדיוּת. השילוב מבחינתו הוא איום על החברה החרדית (וממילא איום על הדת היהודית, ובסופו של דבר איום על המשך קיומם של היהדות ושל העם היהודי).

הסיסמה השנייה שטבע החת"ם סופר, "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד, אז כף רגליכם לא ימעד, לעולמי עד", מביעה את העיקרון השני החשוב של החברה החרדית: אידיאל ההתבדלות התרבותית. בסיסמה זו מתעמת "אבי האורתודוקסיה" החת"ם סופר ישירות עם "אבי תנועת ההשכלה" רמ"ד מנדלסון. הוא מזהיר שלא לשלוח יד בכתבי רמ"ד - ראשי תיבות רבי משה (מנדלסון) מדסאו - עיר הולדתו של אבי תנועת ההשכלה (ויש טוענים כי רמ"ד זה לא ראשי תיבות של "רבי משה מנדלסון", אלא ראשי תיבות של "רשע משה מנדלסון"). כתבי רמ"ד הם בסך הכול ביאור ותרגום בגרמנית לתורה. לכאורה מה רע בכך? מנדלסון כביכול מעודד צעירים יהודים שהתחברו לגרמנית ללמוד תורה. אלא שהרבנים סברו הפוך, שהוא מעודד יהודים להפוך לחלק מהתרבות הגרמנית. החת"ם סופר באזהרתו מספרות כמו כתבי רמ"ד של מנדלסון, בעצם מעמיק ומקדש את האיסור על החרדים ללמוד לימודים שאינם תורניים "טהורים", ודאי שלא ללמוד לימודים חילוניים, ובכך סוגר ומבדל אותם מפני השפעות חיצוניות.

זהו יסוד חשוב בהבנת העולם החרדי. ההנהגה החרדית מטפחת את אתוס המאבק בלימודים חילוניים. המיתולוגיה החרדית מטפחת את נרטיב סגירת אֵם הישיבות ופאר הישיבות "ישיבת וולוזי'ן" בשנת 1892 כדי לא להיענות לדרישת השלטונות, פקידי החינוך ושר ההשכלה הרוסי להכניס אליה אפילו מעט לימודי חול. על פי הנרטיב מעצב התודעה והאתוס הזה: אֵם הישיבות נסגרה כי השלטונות רצו לכפות עליה להכניס מעט לימודי חול.8גם מאתיים שנה אחרי החת"ם סופר ייתקלו השלטונות ושרי החינוך במדינת ישראל שיבקשו להכניס אל תוך מוסדות החינוך החרדיים לימודי חול - "לימודי ליב"ה" (לימודי יסוד בחינוך הממלכתי) - בתגובת התנגדות חריפה של הסתגרות והתבצרות. לעיתים נדמה כאילו אזהרתו של החת"ם סופר "בכתבי רמ"ד, אל תשלחו יד, אז רגליכם לא ימעד, לעולמי עד" היא אכן נצחית, היא אכן לעולמי עד.

ראיינתי פעם את סגן שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת הצבעוני ר' לייזר מוזס מיהדות התורה, וביקשתי ממנו להסביר לצופים בכתבת טלוויזיה איך נראית מערכת השעות של חרדי בגיל תיכון:

- 7 וחצי תפילה.

- אחר כך?

- אחר כך לומדים גמרא עד 12.

- מה לומדים ב-12 עד ההפסקה בשעה 1 וחצי?

- גמרא.

- וכשחוזרים מההפסקה?

- חוזרים (מההפסקה) ב-3 וחצי, ושוב פעם גמרא.

- שיעור הבא מה?

- שיעור הבא שוב פעם גמרא, עד השעה 8.

- ב-8 (בערב)?

- ב-8 לומדים ספרי מוסר חצי שעה, אוכלים ארוחת ערב, חוזרים (ללמוד) מ-9 עד 11 (בלילה).

- שיעור מה?

- עוד פעם גמרא. [...]

- אנגלית איפה נכנס?

- אין אנגלית. בגיל התיכון אין.

- מתמטיקה?

- אין.

כדאי להיות קשובים לדברים של ר' לייזר מוזס, הם חשובים לדיון הציבורי בישראל. אין ליב"ה בישיבות. ואפילו את המונח "לימודי ליב"ה" כאילו משתדלים להגות בצורה לא נכונה, במלעיל במקום במלרע. חרדים אומרים ליב"ה כמו שהם אומרים רִיבָּה, כזו שהולכת (מתחרזת) טוב בבתי הכנסת הספרדיים במגשים גדושי תה עם שִיבָּה. המשמעות של דבריו של סגן שר החינוך לשעבר היא שגם כאשר מדווחים על חרדים שלומדים לימודי ליב"ה, למשל במוסדות ש"ס, הכוונה היא רק ברמת בית הספר היסודי. בגיל תיכון הלימודים בישיבות הם רק גמרא. וחצי שעה מוסר. אין לימודי חוֹל בכלל. אז במקרה האופטימלי בוגר חינוך חרדי יכול לצאת עם לימודי חול ברמת בית ספר יסודי. הסביר לי פעם הרב אברהם לייזרזון, יו"ר החינוך העצמאי החרדי, מה הם לימודי ליב"ה מבחינת החרדים: "אומרים בתפילה: 'בריך שמיה דמרא עלמא [ברוך שמו של אדון העולם] יהא רעווא קדמך [יהי רצון מלפניך] שתפתח ליבאי באורייתא [שתפתח לבִִּי בתורה]". ואז הציג את הדרשנות החרדית: "'ליבאי באורייתא' זה אומר שהלימודי ליבה שלנו זה אורייתא - התורה".

הסיסמה השלישית החשובה של החת"ם סופר להבנת הדנ"א החרדי היא "עת לעשות לה' - הרבו תורתך". זו אינה טעות שלי בציטוט. הבסיס הוא אכן הפסוק המפורסם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו). החת"ם סופר עורך כאן שיבוש מכוון ומבריק של המימרה בעלת המשמעות ההפוכה. במקור הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" בואר על ידי חז"ל דווקא כהיתר להקל, כהוראת שעה, לדור מסוים, שנמצא בעת צרה, לסטות מההלכה ולהתיר דברים אסורים. החת"ם סופר הופך את המדיניות המקִלה בשעת חירום ומכריז בַּפּרפְרזָה שלו על מדיניות הפוכה: בשעת חירום ובעת צרה זו, של הופעת המודרנה, החילון וההשכלה, יש להחמיר. במקום "עת לעשות לה' - הפרו תורתך", הוא מציב את "עת לעשות לה' - הרבו תורתך". כלומר על פי החת"ם סופר, בעת החדשה על הציבור החרדי להרבות בהחמרות ובהקפדות, להחמיר ולהקפיד יותר. הסיסמה הזו מבטאת כמובן גם את האידיאל החרדי הגדול "אידיאל ההחמרה". ההחמרה היא אידיאל חרדי ואורתודוקסי. סיסמאות החת"ם סופר עיצבו אפוא השקפה שעל פיה מדיניות הפסיקה ההלכתית וההנהגה ההשקפתית מתקופת המאבק במודרנה ואילך חייבת להיות עוד יותר מחמירה. ההחמרה היא אידיאל על, ויש לדאוג להחמרה ולהגבהת החומות אף מעבר לדרישות ההלכה היבשה ומעבר למה שהיה מקובל עוד קודם לכן. העם היהודי משחק כעת הגנתי. Defense Defense Defense, שואג הקהל במשחקי כדורסל כשהוא מרגיש שהקבוצה שלו בסכנת הפסד היסטורי.

הסיסמה הרביעית והמפורסמת ביותר שטבע החת"ם סופר היא "חדש אסור מן התורה". סיסמה זו הפכה לסמל ההתנגדות החרדית לחדש באשר הוא חדש, למודרנה, לחדשנות, ובעצם לעת החדשה. בסיסמה זו קובע החת"ם סופר שבגלל הניסיונות לחדש את היהדות ולשנות אותה על ידי אידיאות מסוג הרעיונות של התנועה הרפורמית ושל השאיפות להִידמות לנוצרים, מעתה ואילך אסור לעשות שום שינוי ביהדות, מקפיאים אותה, החדש אסור. מאותו שלב כל שינוי וחידוש ייתפס בעולם החרדי כמעשה חשוד אידיאולוגית. עד כמה כל שינוי נתפס כמעשה חשוד? "אצלנו בישיבה לחדש דלתות זו בעיה השקפתית אידיאולוגית", אמר לי תלמיד של פעם בישיבת העילית מעצבת ההשקפה החרדית - ישיבת פוניבז'.

הנה אנקדוטה חשובה. אחת התופעות מעוררות התמיהה ביחסי חרדים-חילונים היא העובדה שבישיבה זו, ישיבת הדגל של העולם החרדי, ישיבת פוניבז' בבני ברק, מניפים דגל ישראל על גג הישיבה מדי יום העצמאות. ככה מקובל מאז שנות ה-50 של המאה ה-20. כשביקשתי פעם מ"המבינים" הסבר איך ייתכן שבישיבה שמסמלת את העימות האידיאולוגי בין החרדים לציונות מקפידים מדי שנה להניף דגל ישראל ביום העצמאות, השיבו לי שלל תשובות שאני יכול לסכם בערך כך: "בשנות ה-50, מייסד הישיבה הרב כהנמן החליט שמניפים דגל ישראל ביום העצמאות. אנחנו לא מבינים את זה וזה נגד עקרונות שלנו, אבל העיקרון היותר חשוב שלנו הוא שלא עושים שינויים". כלומר מדובר בתפיסה הפוכה מהפרשנות המקובלת הרואה בהנפת דגל ישראל על פוניבז' סדקים בחומת החרדיות. האמת היא שאפילו הנפת דגל ישראל בפוניבז' לא מוסברת ברצון להתקרב ובהיתר לחדש, אלא דווקא ברצון להתבדל ובאיסור לחדש.

הכללים "חדש אסור מן התורה", "כל המשנה ידו על התחתונה", "ועשית ככל אשר יורוך, אפילו יורו על ימין שהוא שמאל" וכו' כל כך חזקים עד שחרדים יכולים להסביר כי הם לא מסוגלים לשנות את המסורת הישנה שקבע הרב מפוניבז' בשנות ה-50, שביום העצמאות מניפים דגל של יום העצמאות. אחד מבוגרי הישיבה השנונים מאיר הירשמן ניסה לסדר לי את הראש איך הסיבוך ההשקפתי עובד: "צריך לתלות דגל על גג ישיבת פוניבז' כי ככה הרב כהנמן קבע ולא משנים, וצריך שיהיה בחור ישיבה שיעלה לגג ויתלוש את הדגל, וצריך שיהיה מי שיסלק את הבחור הזה מהישיבה".

ראש ישיבת פוניבז' המיתולוגי הרב שך הסביר את ההתנגדות החרדית לשינויים בכך שהציבור החרדי בשלב הזה של ההיסטוריה הוא כמו אדם גוסס, ולכן כשם שעל פי הלכה קדם מודרנית אסור להזיז אדם גוסס אפילו תזוזה קלה כי זה מסכן את חייו, כך אסור בתקופה הזו להזיז את הציבור החרדי אפילו לא תזוזה קלה. וכל המזעזע את הגוסס נידון כשופך דמים ומקרב מיתתו. ודוק בדבר: גם אם על פי הרפואה היום מותר להזיז אדם גוסס, זה לא משנה את מה שהרב שך לומד מההלכה הישנה (שו"ע, יו"ד, שלח, א) שקובעת שאסור להזיז גוסס. 9ובהערת אגב, אם כבר ישיבת פוניבז'. אולי ראוי שאתייחס לאחת השאלות שחוזרת ונשנית בהרצאות שלי: איך כותבים ואומרים? פוניבז', פונוביז', פונוביץ או פונוביץ'? להלן תשובה מהשטח לאחר בדיקה בנוהל "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה העם מדבר/עושה): כותבים "פוניבז'" אבל אומרים "פונוביץ'". אז למה לא משנים את הכתיב?? נו, הבנתם כבר.

והנה הפרדוקס הגדול של סיסמת "חדש אסור מן התורה": היא עצמה חידוש. זהו פרדוקס נפלא: אם אסור לְחַדֵש, אז איך אפשר לְחַדֵש שחָדָש אסור? על החידוש הזה הרחיבו ההיסטוריונים משה סמט, יעקב כ"ץ ואחרים. על פי הפרשנות הזו, המסר של החת"ם סופר שהחדש אסור - היה בעצמו חידוש. זאת מכיוון שבעצם החת"ם סופר קבע כי כדי לשמר את הישן, יש לחדש ולקבוע כי מעתה חידושים אסורים לגמרי, שמעתה יש לדחות את המודרני מעצם היותו מודרני. אבל האיסור לחדש, הוא עצמו חידוש. ודוק בדבר: זהו חידוש כפול לכאורה, כי נוסף על הכול יש פה חידוש נוסף בצורת הכנסת שיקול השקפתי אל תוך המשא ומתן ההלכתי.

סיסמת "חדש אסור מן התורה" הופיעה לראשונה בעקבות אחד הפולמוסים המכוננים בתולדות עם ישראל בעת החדשה, "פולמוס ההיכל" בשנת 1819. מעין רגע שיא בפולמוס המכונן "פולמוס העוגב". מעשה שהיה כך היה: בהמשך לרעיונות תנועת ההשכלה, הרפורמים רצו להתאים את היהדות לסביבה הנוכרית על ידי שינויים בסדרי בית הכנסת. שינויים בליטורגיה, במוזיקה, באסתטיקה ועוד. אחד ממוקדי המחלוקת היה השאיפה הרפורמית של בית הכנסת בהמבורג לשלב נגינה בעוגב בתפילות השבת בבית הכנסת. הנגינה בעוגב, חשוב להדגיש, לא יועדה להיות נגינה שינגן יהודי, אלא נגינה בידי גוי. עד היום המבקרים בבית הכנסת הניאולוגי המרשים בבודפשט שבהונגריה, שבנייתו הסתיימה ב-1859, ואשר בו חגג הרצל בר מצווה ב-1873, יכולים לשמוע או לפחות לראות את צינורות העוגב (עוגב הוא בעצם בלשוננו סוג של אורגן). הם יכולים גם להתרשם מחזותו המפוארת של בית הכנסת. החזות הזו של בית הכנסת זועקת את האמביציה להידמות לגויים. במו אוזניי שמעתי כשביקרתי שם, מדריך תיירים בבית הכנסת הזה מסביר כי לא רק ש"זהו בית הכנסת הגדול ביותר באירופה", אלא ש"זהו בית הכנסת הקתולי ביותר באירופה".

החת"ם סופר נלחם נגד האמביציות האלה ונגד המגמות האלו בחירוף נפש. נדמה שהמסר שלו היה כי גם אם מישהו יפסוק שמצד ההלכה הפשוטה ניגון בעוגב בשבת בידי גוי לכאורה מותר, הרי שעל דעתם של הרפורמים ובשל המוטיבציה שלהם לחדש ולשנות את היהדות ולהידמות לגויים - הדבר אסור.

אפרופו נגינת גוי בעוגב בשבת, מעניין לציין כי כמה פעמים שמענו את הרב עובדיה יוסף אומר בדרשותיו אמירה מדהימה: מותר להזמין תזמורת של גויים לנגן בשבת שחלה בתוך שבעת ימי השמחה של חתן וכלה לאחר חתונתם. 10 הרב עובדיה ראה חשיבות עצומה בצורך האנושי לשמח חתן וכלה. אז הוא פסק שמותר להזמין תזמורת של גויים לנגן בשבת עבור החתן והכלה. זהו פסק הלכה שאנשים מסרבים להאמין שניתן על ידי ענק הדור. גם תלמידיו הנאמנים ביותר של הרב עובדיה לא צייתו ולא יצייתו לפסק הלכה מקל זה. מדוע? במידה רבה כיוון שהציבור האורתודוקסי כולו אימץ את שיטת החת"ם סופר כבסיס תפיסת עולמו החרדית. שיטה זו קובעת כי השיקול בזמן המודרני הוא לא רק הלכתי נטו, אלא גם השקפתי-אידיאולוגי המושפע עמוקות מהצורך שנולד באירופה להחמיר ולהתגונן מהשפעות המודרנה, איומי הרפורמה וחידושי הזרמים היהודיים המודרניים.

אם כן, החרדיוּת - תופעה חדשה - קבעה כלל חדש, שמשנה את פניה של היהדות הישנה ואת ההיסטוריה, כדי להיאבק בחדש. כדי לבלום את המודרני. למה החדש אסור? כדי לשמור על הישן. על פי הכלל "חדש אסור מן התורה", קשה הרבה יותר להתאים את ההלכה למציאות. יש הטוענים כי היהדות שרדה לאורך כל ההיסטוריה דווקא בגלל המדיניות הרבנית שנתנה משקל רב לשיקולים הלכתיים שהרעיון המכונן שלהם הוא הקלה בהתאם לקשיי הזמן והמקום. באילו שיקולים הלכתיים מדובר? שיקולים שאנו דנים בהם ארוכות במחקר ההלכה, כמו "עת לעשות לה' הפרו תורתך", "וחי בהם", "צורך גדול", "צורך רבים", "צורך מצווה", "התורה חסה על ממונם של ישראל", וכדומה. משמעות כללים הלכתיים אלה כמעט פשוטו כמשמעו, שלעיתים מותר להקל בהלכה כאשר עומד על הפרק נושא שמשמעות הפסיקה בו היא "צורך רבים", או "צורך גדול", או הוא מיועד ל"צורך מצווה". כך בשלל דוגמאות דרמטיות בתולדות ההלכה (פרוזבול, גוי של שבת, הלוואה בריבית, מסחר עם גויים ועוד) דאגה ההלכה לעם ישראל כדי שיוכל לשרוד, מבלי להצהיר על שינוי ערכי או אפילו על התפתחות ההלכה. מבחינה חרדית, לדבר על התאמת הלכה, על שינוי הלכה או אפילו על התפתחות ההלכה זו מעין כפירה מחשבתית. מוטב לכנות זאת "השתלשלות ההלכה" או "פרשנות אחרת של הטקסט הנובעת מתוכו". זו סתירה דיאלקטית ברורה אך מחויבת המציאות.

הרפורמי אומר: אני לא מחויָב להלכה; הקונסרבטיבי אומר: אני בא לתקן את ההלכה; החרדי אומר: אני מחויָב להלכה ואני לא מתקן את ההלכה. האמירה הרפורמית והאמירה הקונסרבטיבית נחשבות לאמירות אסורות בשפה הדתית היהודית הקלאסית ומסוכנות מבחינה היסטורית לאומית. התודעה הרבנית תמיד אמרה: אנו יורדים אחרת לסוף דעתה של ההלכה ומפרשים אותה בתוך ה-70 פנים לתורה, לא מגיעים ל-71. כלומר מדובר בהיענות לצורכי החיים, אבל כזו היוצאת מתוך ההלכה עצמה ולא מתוך מטרה/מוכנות/מוטיבציה/חוצפה לשבור אותה.

ההומור החרדי סיכם לנו את הדקות הזו במעשייה הבאה: מעשה ברב רפורמי, רב קונסרבטיבי, ורב חרדי אורתודוקסי שהשתתפו באיזו ועידה גדולה ובשלב מסוים מצאו עצמם במרפסת, כשבמקרה שלושתם יצאו לעשן. אחד שראה אותם ניגש ושאל בפליאה, איך ייתכן שדווקא רבנים מעשנים למרות שהדבר מסוכן לבריאות ושכתוב בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"? שלושת הרבנים עישנו, אבל כל אחד ענה תשובה אחרת. הרב הרפורמי ענה: "החלק הזה של התורה לא רלוונטי מבחינתנו". הרב הקונסרבטיבי ענה: "ההלכה משתנה כל הזמן". הרב החרדי האורתודוקסי סימן לו סימן של שקט על השפתיים ולחש לו באוזן: "החלק הזה של התורה רלוונטי, וההלכה לא משתנה כל הזמן חס ושלום. אני פשוט מכרתי את הריאות שלי לגוי".

בהתאם לגישה הזו, המתחשבת במצוקות הזמן של עם ישראל ומאפשרת שינויים בהלכה כ"הוראת שעה", כותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ד): "אם ראו לפי שעה לבטל 'מצוַת עשה', או לעבור על 'מצוַת לא תעשה', כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים - עושים לפי מה שצריכה השעה". הרמב"ם המשיל שם משל חד-משמעי להסבר ההיתר הזה להקל בהלכה בשעת הצורך הקריטי לדעת הרבנים: כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של אדם כדי שיחיה כולו - "כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו. כדרך שאמרו חכמים הראשונים 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'". כלומר לעיתים אפשר, אבל מתוך מטרה לחזק את הדת ולא מתוך מטרה להידמות לגויים.

כך, בעדינות רבה ומתוך שיקול דעת ואחריות שהוכיחו את עצמם, לאורך כל ההיסטוריה היהודית דאגו הרבנים בלי לשבור את ההלכה לאפשר לעם היהודי להתנהל בעולם משתנה ומתחדש. כשהחידוש עצמו הפך לאיום כל כך חמור, האסטרטגיה הרבנית קיבלה גוון אחר. הדיברות שנולדו בעת החדשה: "חדש אסור מן התורה", "עת לעשות לה' הרבו תורתך" וכו' התייצבו כדי להגן על החרדים מפני השינויים בעולם המתחדש.

מאידך, חשובה מאוד ורלוונטית לשותפות החרדית בחיי המדינה ההערה הבאה: בימינו איסורי "החדש" וכו' העמידו את החרדים בפני שוקת שבורה בבואם להעמיק את השפעתם על מדינת ישראל ולנסות ולנהל מדינה מודרנית גדולה של דתיים וחילונים. איך אפשר לנהל מדינה מודרנית על פי פרקטיקה שנבנתה במטרה שלדחיית המודרנה? אי אפשר. איך אפשר לנהל מדינה יהודית גדולה, כשמטרתה הקדושה של החרדיות היא לשמור על פך השמן הטהור הקטן? אי אפשר. איך אפשר לנהל מדינה יהודית שבה חיים דתיים וחילונים כשסיסמתך "השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל?" אי אפשר. הקושי הזה התברר כל פעם שהחרדים גילו מגמה לנסות לצאת מבין חומות הגטו החרדי, להתערב בחיי החילונים ולנהל מדינה מודרנית יהודית ריבונית עם הלכה שעוצבה בחיי גלות ולמענם, ועם עקרונות חרדיים שנועדו למנוע יציאה מתוך חומות הגטו והתערבות מעין זו.

תתחילו להתרגל להגדרה החרדית העצמית "פך השמן הטהור והקטן", היא תשוב ותופיע שוב ושוב בספר הזה. מטרת האידיאולוגיה החרדית היא לשמור על החרדים כזרם שמנהל אורח חיים הכי מושלם שאפשר, גם אם המחיר הוא שהזרם החרדי יהיה קטן ומסוגר וימלא את תפקיד פך השמן הקטן והטהור שמאיר לבדו את מנורת המקדש. מספרים על ר' חיים מבריסק שפנו אליו ציוני בריסק וטענו כי הציונות היא אמנם לא מושלמת אבל היא תריס מפני ההתבוללות (לכשעצמה זו טענה נכונה!!!). תשובתו הייתה: "יהיו מיליון יהודים ובלבד שיהיו כשרים וחרדים לדבר ה'". 11

ואיך אפשר לסיים את הדיון בסיסמה החרדית הגדולה "חדש אסור מן התורה", בלי להזכיר את הקונטרה של הרב קוק, אשר הציב מולה את סיסמתו הוא: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". 12

הדברים משתלבים עם סיסמת ההתגוננות האחרונה שהציג החת"ם סופר. סיסמת ההתגוננות "היזהרו משינוי שם, לשון ומלבוש" שיושבת על אתוס יהודי מרכזי ממילא. סיסמה זו מעניקה תשובה למשל לשואלים שוב ושוב מה ההסבר להתעקשות החרדית לשמר את מלבושי האצילים הפולנים וכובעי השטריימל הפרוותיים שהביאו איתם מאירופה הקרה והמרוחקת לארץ ישראל חמה ונהדרת. או למשל את ההתעקשות של חסידי תולדות אהרון ואחרים מבני היישוב הישן להמשיך ללבוש את גלימות הקפטן המפוספסות המוזהבות שככל הידוע אינן מנהג יהודי עתיק, אלא לבוש ערבי משכבר הימים אשר יהודים מהיישוב הישן אימצו מתקופת השלטון הטורקי.

העיקרון "חדש אסור" עיצב תודעה שעל פיה בתקופה המודרנית לא רק האסור על פי ההלכה לא ישונה, אלא גם דפוסי התנהגות ומנהגים אחרים יישמרו. למרות שאפילו שורש הפועל "הלכה" טומן בחובו את ההליכה הטמונה בה לכאורה, החת"ם סופר נתפס כמי שקובע כי מעתה יש לגרום להלכה ואף למנהג לעמוד. לעמוד דום. בפועל זה כמובן לא התממש באופן מלא, היו גם כאלה שאצלם עמידת הדום הפכה לעמידת נוח, אבל באופן עקרוני עמידת הדום הזו נועדה להגן על העולם החרדי ולהבטיח את המשך קיומו, ולמעשה מבחינת התפיסה החרדית להגן על העם היהודי כולו ולהבטיח את המשך קיומו.

קידוש העבר ואידיאליזציה וגלוריפיקציה של השטעטל החרדי, שאסור לשנות ולחדש על מה שהיה בו, התבססו כאחד הכלים המרכזיים במערכה. האם האידיאליזציה לעבר החרדי הייתה מוגזמת? על פי ההומור החרדי, כנראה שבמידה מסוימת כן. מספרים על הרב מפוניבז' הרב כהנמן שהיה נוהג לצאת לחו"ל כדי להתרים כסף למען מפעליו החינוכיים. פעם אחת התארח בשבת בקהילה יהודית. כדי לעודד את היהודים לתרום כסף לשם שיקום עולם התורה הליטאי בארץ ישראל, תיאר להם בדרשה שלו את קסמה של השבת הקדושה המשפחתית והקהילתית שהייתה בליטא. כשחזר, סיפר למקורביו על הדרשה המרגשת ואמר: "הם בכו ואני בכיתי". שאלו אותו: "מילא הם בכו כששמעו איזו שבת יהודית הייתה בליטא, אבל אתה למה בכית?" השיב הרב: "הם בכו כי שבת כזאת אין להם, ואני בכיתי כי שבת כזאת כמו שתיארתי להם, גם בליטא אף פעם לא הייתה לנו".

פתיחת המערכה בארץ ישראל: מלחמת השפות של 1856

סיפור המאבק החרדי מתחיל, אם כך, באירופה של מפנה המאות ה-18 וה-19.א 13 שנים סמליות במיוחד, אבני דרך, הן שנת 1755 כשמתפרסם החיבור המשכילי הראשון מבית מדרשו של אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון, וכן שנת 1819, כשמתקבעת הסיסמה החרדית הגדולה מבית מדרשו של אבי האורתודוקסיה. במועד זה החת"ם סופר מנהיג את המאבק ב"פולמוס העוגב" ומקבע את סיסמתו הגדולה "חדש אסור מן התורה". אבל מתי מתחיל המאבק בארץ ישראל? יש אומרים שב"מלחמת השפות" העקובה מדיו שפרצה בשנת 1856.

אם הייתי צריך אירוע סמלי שיאפשר לי מסע במנהרת הזמן אל 1856 ויעזור לי להציג את ראשית המאבק החרדי בישראל, את ראשית הזהות והאידיאולוגיה החרדית המתעצבת מתוך העימות עם המודרנה, החילון, ההשכלה והציונות, ומכריזה על התבדלות מהן, הרי שמצאתי אותו יום אחד ביוני 2006 (סיון תשס"ו) בלב הקסבה של מאה שערים. אצל הקנאים. זוהי כמובן קבוצת קצה שאינה מייצגת את הזרם המרכזי החרדי, אבל סיפורי קצה עוזרים ללמוד וללמד על תופעות במרכז.

באותו יום מאה שערים לבשה חג ונערכה לחגיגות 1856-2006 שאפשר להגדיר אותן "150 שנה לראשית המאבק החרדי נגד המודרנה ומגמות החילון בארץ ישראל". על בית בערגער נתלה שלט ענקי, עליו נכתב באותיות של קידוש לבנה "150 שנה להכרזת החרם על השאקלעס [בית ספר] ועל לימוד חול ושפות זרות". ודוק בדבר: אין מדובר במלחמת השפות נגד העברית, חרם השפות של 1856 עסק בלימוד שפות זרות. לימים כשהשפה העברית המתחדשת נצצה כאחד מסמלי הציונות והיישוב העברי החדש, הוכנסה גם היא לתוך החרם ונאסר ללמוד גם בה, בשפה העברית!

בהזמנה נכתב "הכניסה למעמד מיועדת אך ורק לתלמידי תשב"ר המתחנכים בתלמודי תורה על טהרת הקודש, הן בדרכי הלימוד המקובל והן בהתנזרות מתמיכת השלטון הציוני". תשב"ר הם ראשי התיבות של "תינוקות של בית רבן" וכינוי החיבה לתלמידים החרדים הקטנטנים והקטנים. ואכן הילדים הקטנטנים לבושי החג התיישבו בצורה מסודרת על הפארענצ'עס (הכינוי החרדי ליציעי העץ המוצבים באירועים מעין אלה). התפאורה שנועדה לשדר את קפיאת הזמן ואת שימור השטעטל החרדי האוטונומי הייתה כמעט מושלמת. לא רק הביגוד החרדי הדגיש התבדלות. הילדים קיבלו לידיהם חטיף ברביקיו בשם "צ'ה צ'ה" - התחליף לחטיף של שאר ילדי ישראל "ביסלי", והרוו את צימאונם בשקיות "קרירית" - כדי שלא חלילה ישתו שקיות "טרופית" כמו ילדי ישראל החילונית-ציונית.

הילדים חגגו 150 שנות מאבק: תרט"ז (1856) - תשס"ו (2006). כן, כבר 150 שנים קודם לכן החל המאבק החרדי החריף בארץ ישראל נגד הכנסת מה שיכונה לימים לימודי ליב"ה (לימודי יסוד בחינוך הממלכתי) למוסדות החינוך שלהם. משפחת למל העשירה מאוסטריה ניסתה אז להקים בית ספר חדשני עבור ילדי "היישוב הישן" בירושלים (היישוב הישן כלומר זה שלפני תחילת העליות הציוניות ב-1881). הרעיון היה לייסד את בית הספר הראשון בארץ שהציע תוכנית לימודים "משכילית", כולל לימודי חשבון ושפת המדינה.

"היישוב הישן" החרדי הגיב בחריפות. חשובי הרבנים חתמו על הכרזת חרם נגד ה"שאקלעס" (בית הספר). לרגל החגיגות במלאת 150 שנה למאבק, מודעות הכרזת החרם שוחזרו, הוא הודפס מחדש והודבק כפשקווילים (כרוזים) על קירות מאה שערים:

"ראינו שערורייה והתורה חוגרת שק כאבילה עטויה, כי נמצאו בעיר אלקים איזה אנשים מייסדים בית לימוד לנערי בני ישראל, ללמדם ספר ולשון נוכרייה, לימודיות ונמוסיות אומות העולם והגם שתחילתם רך ומתוק...".

כרוז הרבנים העַתִיק כלל הדגשה כי המאבק אינו מאבק לזמנם בלבד, אלא פקודה לדורות. הוא כלל ציווי לצאצאיהם להמשיך במאבק ולהתמיד בחרם על לימוד שפות זרות ועל הלימודים האחרים. וכך הם כתבו ב-1856: "והתקנה והאיסור הזאת הוא חוק ולא יעבור לנו ולבנינו עד עולם".

20 שנה מאוחר יותר, ב-1877 עלה לארץ המנהיג העוצמתי של היישוב הישן המהרי"ל דיסקין. המהרי"ל ביקש לשים את כל יוקרתו כדי למנוע הקלות חרדיות עתידיות ולהדגיש שוב את נצחיותו של חרם השפות ולימודי החול. לכן קבע כי יש לקבל את החרם מחדש ובלשון ברורה, חרם על כל לימודי לשונות נוכרים, בכל ארץ הקודש, לכל הדורות: "למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה... באנו לקבל עלינו האיסור הנ"ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט: האיסורים רובצים על כל לימודי לשונות נכרים, וכל ארץ הקודש בכלל האיסור, הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה". 14

עוצמתו הכוללת של החרם על לימודי הליב"ה הודגשה: "בין על הזכרים, בין על הנקבות, תינוק ותינוקת, גדול וקטן, עלינו ועל כל הבאים אחרינו ואשר יעלו עוד לשכון כבוד בארץ הקודש, עד זמן ביאת גואל צדק".

לילדי הקנאים החרדים שעמדו במרכז החגיגות - "קינדערלאך צאן קדושים" - הובהר תפקידם ההיסטורי הייחודי של החרדים ורציונל המאבק, רעיון ההסתגרות ומטרת ההתבדלות: "השם יתברך ברחמיו וברוב חסדיו הותיר אותנו לפליטה, פך שמן טהור".

1. כשהבן הגדול שלי היה ממש קטן, שאלו אותו: "מה אבא שלך עושה? במה אבא שלך עובד?" הוא די התבלבל, לא ידע לומר "פרשן לענייני חרדים", אבל בסוף

הגדיר: "יש אנשים שהם טובים, אבל אומרים שהם רעים. ואבא שלי צריך לספר את האמת"2

2. תודות! מחקר החברה החרדית הוא הבסיס לספר הזה. ספר זה לא נברא יש מאין, הוא נסמך על מבחר חוקרים ומורים חשובים שסללו דרך במחקר החרדים ועל דמויות אחרות שתרמו להבנת הנושא החשוב.

אלמלא עבודתם של חוקרים ואישים חשובים שהיו מוריי הגדולים, מדעת או שלא מדעת, לא יכול היה להיכתב ספר זה. הרבה ממה שנראה שלי בספר זה - שלהם הוא.

הידע שלי וממילא הספר בחלקים רבים מבוסס על מחקריהם החשובים של היסטוריונים וחוקרי החברה החרדית/ דת וציונות/ קבלה ומיסטיקה/ הלכה ומחשבת ישראל, מורים ישירים ועקיפים שלי, מרביתם מבלי שנתכוונו וחלקם שהשקיעו בי שעות רבות ובראשם:

פרופ' בנימין בראון, שרוב תורתי האקדמית ממנו, פרופ' ישראל ברטל, פרופ' מנחם פרידמן, מורי פרופ' אמנון רז קרקוצקין, פרופ' נסים ליאון, וכן: פרופ' יעקב כץ, פרופ' משה סמט, פרופ' אביעזר רביצקי, פרופ' קימי קפלן, פרופ' עמנואל אטקס, פרופ' רחל אליאור, פרופ' אהוד לוז, פרופ' יוסף שלמון, פרופ' צבי זוהר, ד"ר הרב בני לאו, פרופ' אריאל פיקאר, ד"ר אליאב טאוב, ד"ר נרי הורוביץ, פרופ' שלמה פישר, ד"ר חיים זיכרמן, פרופ' יהודה ליבס, פרופ' משה אידל, ד"ר מיכה גודמן, פרופ' דב שוורץ, פרופ' אבינעם רוזנק, פרופ' ישראל מ' תא שמע, ד"ר מעוז כהנא, פרופ' הרב נריה גוטל, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' יונתן מאיר, ד"ר יעקב לופו, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, ד"ר איריס בראון, פרופ' שאול שטמפפר, ד"ר מיכאל סילבר, ד"ר צבי צמרת, פרופ' חיים סולוביצ'יק, פרופ' גרשון בקון, פרופ' דוד סורוצקין, פרופ' שמואל היילמן, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' לורנס קפלן, פרופ' שמואל אטינגר, פרופ' מיכאל מאייר, פרופ' דויד ביאל, ד"ר לי כהנר, ד"ר גלעד מלאך, הרב פרופ' נפתלי רוטנברג ועוד.

תודתי עצומה במיוחד למקומות העבודה העיתונאיים, בהם שימשתי כתב, פרשן ועורך, שנתנו לי במה ואפשרו לי לחקור ולהוסיף דעת ולאסוף מידע וידע: החל מן הערוץ הראשון, דרך רשת המקומונים של ידיעות אחרונות, אתר ynet, תוכניות הטלוויזיה "משעל חם", "פופוליטיקה" ו"החדר" עם ד"ר רות קלדרון, ובעיקר העיתון "מעריב" וחברת החדשות של ערוץ עשר לימים ערוץ 13. סדרות הכתבות הטלוויזיוניות בנושאי יהדות, הפינות בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" והמדורים העיתונאיים הקבועים שלי "פרשת השבוע", "חרדים" ו"כניסת השבת" הם אבן התשתית לקטעים רבים בחיבור זה. כאמור לעיל: שלי ועכשיו גם שלכם - שלהם הוא.

3. מדוע נתפס הכינוי אורתודוקסים ככינוי גנאי? מפי מורי פרופ' בנימין בראון למדתי כי הסיבה היא השראה של הפולמוסים הפנים נוצריים. הכנסייה האורתודוקסית המזרחית נחשבה שמרנית ונחשלת בעיני אנשי הכנסייה המערבית, הקתולים ובמיוחד הפרוטסטנטים. שמה הודבק ליהדות החרדית.

4. אנחנו עוסקים פה באיום של המודרנה על הדת, אבל במובן מסוים הפוסט מודרנה מאיימת על הדת אפילו יותר מאשר המודרנה. זאת מכיוון שהיא דוגלת בכך שאין אמת אחת. הפוסט מודרנה נושאת הבשורה של ריבוי האמיתות נתפסת כסכנה עצומה אצל הוגים אורתודוקסים שמבינים את משמעותה.

הדבר הזה בולט במשנתו של מנהיג פלג "הר המור" הרב צבי טאו, יוצא בית מדרשו של הרב קוק, שהוא בית מדרש שנולד מן המודרנה והפוסט מודרנה מתנגשת בו. מה הבעיה עם הפוסט מודרנה? אם יש אמת אחת כמו בתקופות הקדומות, אז היהדות בעימות עם הדתות האחרות, אבל בסוף האמת האחת שלנו תנצח. אבל אם אין אמת אחת כמו שמחנכת הפוסט מודרנה, האמת היהודית שלנו לא קיימת אפילו כאידיאה ומאבדת את מעמדה והכול מתפרק.

ועוד: התקופה המודרנית נושאת בשורת האידיאולוגיות המוחלטות שיובילו לסוף הטוב הייתה גן עדן לתורת הרב קוק ובעלת מניות ביצירתה. תורתו המשיחית-גאולית של הרב קוק הרי נשענת במידה רבה על המודרנה האופטימית ועל תפיסת הקִדמה - העולם בתהליך התקדמות - שנתפסה אז כמדעית והכרחית. הייאוש מהמודרנה והופעת הפוסט מודרניזם עלולים לבטא חלילה גם ייאוש מהתהליך המשיחי. במובנים מסוימים, חרדתו הרעיונית והמעשית של המנהיג הציוני-דתי הרב טאו בתגובה לפוסט מודרנה, דומה לחרדתו של המנהיג החרדי החת"ם סופר בתגובה למודרנה.

5. .פיינר, מנדלסון, עמ' 109-121.

6. על סיסמאות החת"ם סופר למדנו באופן מיוחד מתורתו של ההיסטוריון הנודע משה סמט (ראו: סמט, האורתודוכסיה; סמט, החדש אסור; סמט, היהדות החרדית).

- נוסף על הסיסמאות המצוינות לעיל, שתי סיסמאות חשובות נוספות שלו הקשורות לעניין הן: "טוב להעלות האיסור" וכן "אין אחריותם עלינו". חשובה במיוחד גם "הפקודה" של החת"ם סופר: "לא נירא ולא נחת כי מלחמת ה' אנו נלחמים, ואלף כיוצא באלו יאבדו, ועוקץ אחד ממנהגי ישראל לא יזוז ממקומו" (שות חת"ס, ח"ו, סימן פה; צוטט בהבלטה ב: יתד נאמן, ט"ז חשון תשמ"ט).

- סיסמת החת"ם סופר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (משחק מילים שנון על הפסוק מספר שמות יד, ח "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ועל שמו של הרמ"א - רבי משה איסרליש) היא בעלת חשיבות היסטורית דרמטית, אבל אינה קשורה ישירות לאקט ההתגוננות מפני המודרנה והחילון.

- סיסמת החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה" היא עוד השאלה גאונית שלו. מקור הביטוי בכלל באיסור העתיק לאכול תבואה חדשה לפני שמקריבים את קורבן העומר. - ראשי התיבות של שמו של הרב משה סופר - החת"ם סופר - הם על שם חיבורו המרכזי "חידושי תורת משה".

7. גם מבית מדרשו הנאו אורתודוקסי הגרמני של הרש"ר הירש (הרב שמשון רפאל הירש) יצאה בשורת הקהילות הנפרדות ובכללה דרישתו להכיר באורתודוקסיה כדת יהודית נפרדת מהרפורמה. על שורשיה ההיסטוריים של שיטת הקהילות הנפרדות ראו: כ"ץ, הקרע שלא נתאחה; סילבר, אולטרה אורתודוקסיה; בראון, כחרבות לגוף האומה; ראו גם: פינקלמן, ההסתגרות החרדית.

8. .העמדה הרווחת במחקר היא כי האתוס החרדי המכונן, על פיו ישיבת וולוז'ין נסגרה בגלל התנגדות ראש הישיבה הנצי"ב להכנסת לימודי חול, נשען על מיתוס. הסיבה לסגירה היא שונה. הנצי"ב הסכים להכנסת לימודי חול, אבל לא הסכים להגבלת שעות לימוד הגמרא ומסיבה זו סגר (שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה).

9. ברגמן, לולי תורתך, עמ' קסה.

אגב כך, וכדי שנדע לקחת את הצהרת אי השינויים בחברה החרדית בעירבון מוגבל, מעניין לציין בהקשר לסיפור הדגל הנתלה בישיבת פוניבז' מדי יום העצמאות למרבה ההפתעה, כי יודעי דבר מספרים כי הרב שך דווקא רצה לבטל את מנהג הנפת דגל ישראל על גג הישיבה, אך אלמנת הרב מפוניבז' עצרה זאת.

למרות הכלל "חדש אסור מן התורה", חידושים חודשו ושינויים נעשו גם נעשו. למען חיזוק הדת. כך למשל המהלך הדרמטי של הקמת רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב".

10. ראו גם דברים מפורשים בספרו של הרב עובדיה יוסף (הרב עובדיה, חזו"ע, שבת, ח"ג, דיני אמירה לגוי, סימן טז, תעה): "אם יש לפנינו חתן וכלה מישראל בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, מותר לומר לאנשי תזמורת גויים לבוא ולנגן בכלי שיר ולשמח חתן וכלה דהוי שְבוּת דשְבוּת". (וראו גם שו"ע, או"ח, שלח, הלכות שבת, עמ' רנט).

* בהרצאות שלי למדתי שלרבים חשוב להבין מה זה "שבות", אז להלן בקצרה, למתעניינים:

"שבות" זוהי גזירת חכמים על איסור לעשות מעשה כלשהו בשבת.

"שבות דשבות" זהו מונח המתאר שני איסורי שבות המצטרפים יחד. למקרים כאלה נקבע כי: "שבות דשבות" מותר לצורך קיום מצווה.

במקרה זה: האיסור לנגן בכלי נגינה בשבת הוא שבות - גזירת חכמים. והאיסור לומר לגוי לעשות מעשה חילול שבת הוא גם שבות. לפיכך האיסור לומר לגוי לנגן בשבת נשען על פעמיים שבות, "שבות דשבות". לכן קובע הרב עובדיה כי לשם מצוות לשמח חתן וכלה הדבר מותר.

11. שלמון, דת וציונות, עמ' 286.

12. הרב קוק, איגרות הראי"ה, א, עמ' ריד. ראו הרחבה בספרו של ד"ר חגי בן ארצי (בן ארצי, החדש יתקדש).

13. הסקירה בספר הזה, שנושאו החרדים, היא אירופוצנטרית כמובן, בשל העובדה שתופעת החרדים נולדה באירופה ומתוך הסיטואציה באירופה, של הופעת המודרנה והחילון. בנוסף, עלינו לזכור שמדובר בתקופה שבה רוב גדול מהעם היהודי היה מרוכז במערב.

הדמוגרפיה היהודית:

אני זוכר את ההלם כשלמדנו את הנתונים הדמוגרפיים הללו בשנה הראשונה בלימודי היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית:

סביב 1650 העם היהודי מנה פחות ממיליון יהודים.

בארצות המזרח כ-250 אלף.

בארצות אירופה כ-425 אלף.

סביב 1880. הקפיצה שעשתה אירופה במאות ה-17, ה-18, וה-19 הובילה לקפיצה העצומה והמופלאה במספר היהודים בארצות אירופה והמערב. שימו לב מה קורה עד 1880:

בארצות המזרח מספר היהודים הוכפל פי שניים, מ-250 ל-500 אלף.

בארצות אירופה מספר היהודים הוכפל פי ארבעה(!), מ-425 אלף, למיליון ו-700 אלף.

(במזרח אירופה מספר היהודים עולה תוך 230 שנה [1650-1880] מ-350 אלף, ל-4 מיליון ורבע.

במערב אירופה מספר היהודים עולה באותן שנים מ-75 אלף ל-2 וחצי מיליון).

ב-1939, ערב אסון השואה שפקד את עמנו.

בארצות המזרח מספר היהודים הוכפל פי שניים.

בארצות המערב מספר היהודים הוכפל כמעט פי עשרה.

מספר היהודים בעולם, בסך הכול, כמעט 17 מיליון.

מתוכם כמיליון יהודים יוצאי ארצות המזרח.

ככלל, בספר הזה אני פחות מתמקד ומפרט לגבי תנועת ש"ס שעליה ועל משנתה הייחודית הרחבתי מאוד בשני ספריי האחרונים: "מרן הרב עובדיה יוסף", ו"ישראל השנייה". סקירה פופולרית על ייחודה של ש"ס ושל בשורת המתינות המופלאה של הרב עובדיה, ועד כמה היא שונה מהגישה החרדית הקלאסית, ראו בפרק "האלטרנטיבה הספרדית לנוקשות החרדית", בספר ישראל השנייה, עמ' 270-317.

14. חרם השפות של 1856 עסק בלימוד שפות זרות, אך לימים כשהשפה העברית המתחדשת נצצה כאחד מסמלי הציונות והיישוב העברי החדש, הוכנסה גם היא לתוך החרם ונאסר ללמוד גם בה, בשפה העברית! (להלן הרחבה בנושא זה). הרב שך, מו"מ, א-ב, עמ' עה. הרב עובדיה אמר ברגעי כעס על מפלגת הציונות הדתית המיתולוגית המפד"ל (מפלגה דתית לאומית): "לא מפד"ל, מבד"ל. מבד"ל - מפלגה בלי דתית לאומית".