החרפה של המאה ה-XX

-1- ברצוני לספר על אחת החוויות הטרגיות של היהודי בהיסטוריה הארוכה של עמנו, חוויה שאני אישית התנסיתי בה. עליי לציין שבעולם של שוביניזם קיצוני, שבו קיימת שנאה תהומית וחסרת כל הצדקה של עמים מסוימים כלפי עמנו, כל יהודי ויהודי הוא טרגדיה בפני עצמה. לפני שאתחיל לספר את סיפורי, אני סבור שעליי לערוך לכם, הקוראים, היכרות עימי או עם אישיותי. יהודי אני ונולדתי בפלובדיב, שהיא העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בבולגריה. על פי מיטב זיכרוני, מצבי הכלכלי כילד היה פשוטו כמשמעו ומבלי להתבייש בו – עוני! הייתי בן אחת־עשרה כשאבי נפטר, וכשנתיים לאחר מותו נאלצתי לעזוב את בית הספר, כדי לעבוד ולהרוויח כמה גרושים (לבוֹת). כך הוספתי מעט כסף לסכום החודשי שאימי הייתה מקבלת מהוריה, ושבעזרתו פרנסה את שבעת ילדיה (ביניהם תינוקת בת שנתיים). אני הייתי זה שעזר בפרנסת המשפחה, משום שהייתי הבן הבכור. כך התחלתי את מלחמת החיים שלי – נע ונד בתור משרת, כשלעזרתי או לצידי לא עמדו אמצעי כסף או השכלה. המשרה הראשונה שלי הייתה בחנות לגלנטריה. כשהייתי מסיים לטאטא את החנות, לנגב את האבק ולערוך את השליחויות עבור אשת הבוס, הייתי צריך לעמוד בכניסה לחנות ולהפציר בעוברים והשבים להיכנס. הייתי קורא אליהם: “גברות, אדונים, עלמות – היכנסו וקנו את הסחורה המשובחת ביותר!” יתרה מזאת, אם אחד הקונים היה עורך קנייה גדולה מהרגיל, הייתי אני זה שמביא את הסחורה למחוז חפצו. אם התמזל מזלי, והקונה היה נדיב (לארג'), הייתי מקבל איזו פרוטה (מיל). בדרך כלל לא קיבלתי דבר. כך עברו להן כמה שנים. לאחר מכן התקבלתי לעבודה בחנות אחרת כזבן, עד שהגיעה שעתי להתגייס לצבא הבולגרי, ובכך למלא את החוב הלאומי הראשון שלי. בתום שירותי הצבאי התחלתי לעבוד כסוכן־נוסע עבור ידיד שלי. כך, בעצם, מצאתי את המקצוע שלי (פרופסיה), שבין אם טוב ומכובד הוא ובין אם לאו, בעזרתו פרנסתי את משפחתי במשך עשרים וארבע שנים, גידלתי את אחי ואת אחיותיי, חיתנתי אותם, דאגתי לסדר אותם בבתים טובים, התחתנתי בעצמי ופִרנסתי את אשתי, את אימי ואת שתי בנותיי. בספרי על מלחמת הקיום שלי, אני יכול להבין מדוע כינו אותנו, היהודים, בזלזול “סוחרים”. אולם סטיגמה זו הודבקה לנו ללא הצדקה. הרי רוב רובה של האוכלוסייה היהודית הייתה ענייה, ולכן הייתה גם נטולת כל אפשרות לרכוש השכלה גבוהה או להתקבל לבית מלאכה כלשהו על מנת ללמוד מקצוע. יהודים שהתקבלו בכל זאת לבית מלאכה, לא קיבלו שכר עבור עבודתם במשך שנים. לעיתים הם אף היו צריכים לשלם למעביד, כדי שיסכים ללמדם את המקצוע. כך נחסמה בפני היהודים הגישה ללימודים מחד גיסא, והאפשרות להרוויח שכר מינימלי מאידך גיסא. מצב זה מסביר מדוע פנו צעירים יהודים לעבוד כזבנים בחנויות שונות או נהיו סוכנים־נוסעים. בלית ברירה, ובהיעדר כל אפשרות אחרת לפרנס את המשפחה, פנו היהודים למסחר. כפי שציינתי קודם, הייתי עני מבחינה כלכלית. אבל, הייתי עשיר בערכי החינוך שספגתי בבית אימא. בכותבי שורות אלה אני אדם מבוגר, ועד עתה לא פגעתי באיש ולא עוללתי רע לאיש. מעולם לא תבעו אותי לדין, ולא הייתי – ולו פעם אחת – בין כותלי בית המשפט. יתרה מזאת: תמיד השתדלתי להיות לעזר. לא רק לקרוביי אלא גם למכרים ולידידים. לעיתים אף הייתי עוזר לאדם שהכרתי במקרה, ושהקשר בינינו היה שטחי בלבד. לא פעם פגעתי אפילו ברווחה הכלכלית של משפחתי, רק למען הסיוע לזולת. אכן, אני מודה שהאדיבות והנכונות להגיש עזרה בהיקף כזה הינן מוגזמות, אך אלו הן תכונות אופי שלי, תכונות שלא ניתן לעקור, למכור או לקנות בכסף. אולי תאמרו, אתם הקוראים: “מה מעניינת אותנו אישיותו של המחבר?!” ובכן, הקדמה זו נחוצה משום שבהמשך הגעתי לבית המשפט כפושע, כשבעצם– א י נ נ י כ ז ה!!! אעבור כעת לסיפור עצמו.