החתול שהציל ספרים

פרק ראשון

המבוך הראשון: "הכולא"

"נצוקי שוטן" היא חנות קטנה, ספוּנה בנוף עירוני ישן.

מבנה החנות שונה במקצת מחנויות ספרים רגילות. מעבר צר וארוך מוביל מהכניסה לתוך החנות, ומדפי ספרים כבדים ועמוסים מרפדים את הקירות משני צידי המעבר עד לתקרה, כאילו משקיפים על החנות מלמעלה. מנורות בסגנון מיושן תלויות מעל, מנקדות את התקרה, ואורן משתקף בלוחות הרצפה הממורקים וממלא את החנות באור רך.

אין בחנות קישוטים. שולחן קטן ועליו קופה, כיסא עץ קטן, בקצה החנות קיר עץ רגיל. מהפֶּתח החנות נראית בעלת עומק רב יותר מכפי שהיא באמת. המסדרון המוקף בתילי תילים של ספרים נראה מזוויות מסוימות כאילו נמשך עד בלי סוף אל תוך האפלה שבפנים.

דמותו של הסב הפותח בשקט ספר מתחת למנורה קטנה באמצע החנות, צרובה במוחו של רינטארו עם צללית דמותו הייחודית, דיוקן פשוט ואלגנטי כמו שציירו המאסטרים ההולנדים ביד אמן.

"לספר יש כוח," נהג הסב לומר, מצמצם את עיניו הצרות ממילא. הוא היה אדם שקט ומיעט לדבר אפילו עם נכדו, אבל כשדיבר על ספרים, היה להט בקולו.

"ספרים ישנים, כאלה שהתעלו מעל מקום וזמן, טומנים בחובם כוח רב. כשתקרא הרבה תיווכח בכוחם של ספרים. תראה איך הם יהיו לך תמיד לחברים שיעודדו אותך."

רינטארו הביט בספרים שגודשים את מדפי החנות הקטנה.

לא היו שם רבי מכר אופנתיים, ולא קומיקס או כתבי עת פופולריים. לקוחותיה הקבועים של החנות חששו שהיא לא תשרוד בזמנים שבהם נהיה קשה יותר ויותר למכור ספרים, והביעו את חששם בקול רם. אבל הזקן קטן הקומה רק הניד בראשו בתגובה, ולא התרגש. ספר של ניטשֶה וקובץ שירה ישן של אליוט, שהיו מונחים זמן רב בכניסה לחנות, גם לא התרגשו.

החלל שסבו יצר היה מקום מפלט יקר ערך גם בעבור נכדו המסתגר. רינטארו לא מצא את מקומו בבית הספר, ושיקע את עצמו בקריאת ספרים בשקיקה, מכריכה לכריכה.

"נצוקי שוטן" הייתה לרינטארו מקלט, מקדש שהכניס אותו פנימה, אל קודש הקודשים. ואת חנות הספרים הזו הוא ייאלץ לעזוב בעוד ימים ספורים.

"סבא, זה ממש לא בסדר," מלמל רינטארו בין שפתיו. בדיוק אז נשמע הצלצול הקריר של הפעמון הכסוף שהיה תלוי מעל דלת הכניסה, ורינטארו התעשת.

זה היה סימן שמגיע לקוח, אבל מי ייכנס בשעה כזו ל"נצוקי שוֹטן", אם על דלת הכניסה תלוי השלט "סגור"?

השמש כבר שקעה, וערב ירד. נדמה שאקיבּה הלך לפני זמן קצר, אבל עכשיו רינטארו שם ליבו לכך שחלף זמן רב למדי.

אולי רק נדמה לו, אבל כשהוא פנה בחזרה אל מדף הספרים, הוא חש בנוכחות נוספת בחנות.

"איזו חנות קודרת," אמר קול לפתע.

רינטארו נבהל. הוא סובב את ראשו לכיוון הכניסה לחנות, אבל לא היה שם אף אחד.

"כשמסביב הכול קודר, אפילו אוסף ספרים נפלא כמו שלכם נראה עצוב." הקול נשמע כאילו הוא לא מגיע מהכניסה אלא מתוך החנות. רינטארו סובב את ראשו בחשש, אך לא דמות אדם הייתה זו אלא חתול.

חתול חסון וגדול למדי בעל פרווה מפוספסת בצבעים זהוב וחום. אפשר לומר חתול ג׳ינג׳י מנומר. ראשו וגבו היו מפוספסים, וחזהו, בטנו וכפות רגליו היו מכוסים בפרווה לבנה וצחורה. עיניו, בצבע עמוק של אבן ירקן, זהרו בחושך שמאחוריו והביטו היישר לתוך עיניו של רינטארו.

זנבו הגמיש של החתול התנודד מצד לצד. רינטארו מלמל.

"חתול…?"

"זה לא בסדר שאני חתול?" ענה החתול.

רינטארו לא דמיין. החתול ללא ספק שאל עכשיו אם זה לא בסדר שהוא חתול.

למרות ההלם הצליח רינטארו לגייס איכשהו את הרוגע הטבעי שלו. הוא עצם את עיניו למשך שניות ארוכות לפני שפקח אותן שוב.

החתול עדיין היה שם. פרווה בשלושה צבעים בהירים, זנב מפואר, עיניים חדות ובורקות ושתי אוזניים משולשות להפליא. חתול ללא דופי.

שערות שפמו הארוך של החתול המנומר רעדו.

"מה העניין, ילד? אתה לא רואה טוב?"

גם קולו היה בטוח וחסר הסתייגות.

רינטארו היסס לרגע.

"למען האמת אני באמת לא רואה כל כך טוב, אבל אפילו אני יכול לומר שיושב מולי חתול מדבר."

"יפה מאוד," הנהן החתול המנומר בשובבות והמשיך:

"אני אכן חתול, שמי טוֹרָה*."

מה מחשיד יותר מחתול שמציג את עצמו בשם באופן פתאומי שכזה? רינטארו החליט לשתף פעולה.

"שמי רינטארו נצוקי."

"אני יודע. אתה דור שני ל'נצוקי שוטן'."

"דור שני?"

המילים נשמעו לו גדולות מכפי מידתו.

"אני לא יודע… סבא שלי היה ידען גדול הרבה יותר ממני בכל הנוגע לספרים, אבל לצערי הוא כבר לא איתנו. אני רק מעביר כאן את הזמן בינתיים."

"זו לא בעיה. לא באתי לדבר עם סבא שלך. באתי לדבר איתך, דור שני," הכריז החתול המנומר בנימה מתנשאת משהו, צמצם את עיניו הירוקות והביט ברינטארו בריכוז.

"אני צריך את עזרתך," נורו לפתע המילים מפיו.

"את עזרתי?"

"כן, את עזרתך."

"את עזרתי באיזה עניין...?"

"בעניין מספר רב של ספרים שכלואים במקום אחד."

"ספרים כלואים?"

״מה אתה, תוכי? אם אינך תוכי, אז בבקשה, אל תחזור על כל מה שאני אומר."

המילים התעופפו לעבר רינטארו כמו סטירה. לתדהמתו, החתול התעלם מכך לגמרי והמשיך בנימה רגועה.

"צריך להציל ספרים שכלואים, ואני רוצה שתעזור לי."

עיני אבן הירקן זהרו בבהירות בחשכה.

רינטארו הביט בחתול המנומר רגע נוסף, הרים לאט את ידו הימנית ואחז במסגרת משקפיו. כך נהג תמיד כשהרגיש צורך לחשוב על משהו ברצינות.

אולי אני פשוט עייף...

רינטארו עצם את עיניו, אחז במסגרת משקפיו ושקע במחשבות.

מותו הפתאומי של סבו, הלוויה שערכו לו, האנשים הלא מוכרים שבאו והלכו, הכול היה מעייף כל כך… אולי הוא רק נרדם והוא בעיצומו של חלום.

כן, זה ההסבר ההגיוני, השתכנע רינטארו ופקח את עיניו לאט.

חתול מנומר ישב מולו בנחת. אם כך, אין זה חלום…

רינטארו היה עסוק בסידור ספרים על מדפים בימים האחרונים, ומחשבות חסרות משמעות העסיקו את מוחו, מחשבות כגון איפה הניח ספר כזה או אחר. הוא לא מצא זמן להקדיש לקריאה האהובה עליו. אולי מסיבה זו הוא מדמיין דברים?

"אתה שומע, דור שני?"

קולו החד של החתול המנומר קטע את רצף מחשבותיו של רינטארו. אם כך, זה לא דמיון.

"אומַר זאת שוב. אני מבקש את עזרתך בהצלת ספרים."

"כן, שמעתי אותך בפעם הראשונה, אני פשוט לא מבין איך אני יכול לעזור לך…" ברר רינטארו את דבריו בקפידה.

החתול הביט בו בדממה.

"סליחה, אני לא מנסה להתחמק, אני באמת לא מבין איך אני יכול להביא תועלת. כמו שאמרתי, אני לא מבין גדול בספרים," הסביר רינטארו ברצינות גמורה. החתול הזה היה מהסוג שמסוגל להוציא מאדם הסברים רציניים שכאלה.

"בסדר, הבנתי מה שאמרת, אתה נער קדורני ומתבודד וחסר תכונות מיוחדות. עכשיו, עם ההבנה הזו, אני עדיין מבקש ממך שתעשה לי את הטובה הזאת."

מעניין אם יש חיה כזאת, חתול ארסי…

"אם הבנת מה שאמרתי, אז אתה אמור להבין שאין טעם לבקש ממני. אני לא מישהו שאפשר לסמוך עליו. או יותר נכון, יש אינספור אנשים שאפשר לסמוך עליהם יותר ממני."

"מוכר וידוע."

"ואם כל זה לא מספיק, סבא שלי הלך לעולמו רק לפני כמה ימים, ואני די מדוכא מזה."

"גם לזה אני מודע."

"אם ככה..."

"אז אתה לא אוהב ספרים?"

קולו העמוק של החתול המנומר קטע לאט ובפשטות את התנגדותו הרפה מלכתחילה של רינטארו. הוא דיבר לאט אבל בנימה בטוחה שאין לטעות בה. בקשתו עדיין לא הייתה מובנת לגמרי, אבל נוכחותו והרושם העז שנלווה לדבריו, גברו על הצורך המיידי בהיגיון.

העיניים הירוקות ננעצו בעיניו של רינטארו.

"ובכן…?"

"בטח שאני אוהב…"

"אז מדוע אתה מתלבט?"

סגנון הדיבור של החתול היה מרשים, טוב בהרבה מזה של רינטארו.

רינטארו הרים את ידו לאחוז במסגרת משקפיו. הוא אימץ את מוחו בניסיון להבין מה מתרחש, ולְמה הוא מתבקש להתחייב. אבל לא נראה שיקבל תשובה הגיונית. מין מצב לא מוכר.

"דברים בעלי ערך הם תמיד קצת מורכבים, דור שני," אמר החתול, נראה שקרא את מחשבותיו של רינטארו.

"רוב האנשים חיים את חייהם כאילו היו מובנים מאליהם. 'רואים היטב רק עם הלב. הדברים החשובים באמת נסתרים מהעין'." רינטארו פער את עיניו.

"מעולם לא חשבתי שאשמע חתול מצטט את הנסיך הקטן."

"דה סנט אֶקְזוּפֶּרִי לא לטעמך?"

"להפך, הוא סופר שאני מאוד אוהב," ענה רינטארו והושיט את ידו חרישית אל ארון הספרים. "אני חושב שטיסת לילה זה הספר הכי טוב שלו. גם את Courrier Sud לא הצלחתי להניח מהיד."

"אכן."

החתול חייך חיוך מלא משמעות. התנהגותו הנינוחה עוררה ברינטארו מעין געגוע. היא הזכירה לו את סבו.

"ובכן, תעזור לי?"

רינטארו התלבט למשמע השאלה הדוחקת שוב.

"אני יכול לסרב?"

"רשאי," תשובתו של החתול הייתה מהירה. "אבל," המשיך בקול נוקשה, "אהיה מאוכזב עד עמקי נשמתי."

רינטארו החניק חיוך מריר קטן.

מי זה מופיע פתאום משום מקום, מבקש עזרה, ואז אומר שיתאכזב עד עמקי נשמתו אם יסרב. כל פרט במצב הזה חרג מגבולות ההיגיון, אבל רינטארו הפסיק להתנגד, אולי בשל פשטות מילותיו ומעשיו של החתול. החתול באמת הזכיר לו קצת את סבא...

"אז מה אני צריך לעשות?"

"לבוא אחריי."

"לאן?"

"בוא."

החתול סבב בקלילות על מקומו והתחיל ללכת. פסיעותיו היו חרישיות ובוטחות. הוא לא פסע לכיוון הדלת, אלא אל תוך החנות האפלולית. רינטארו הלך אחריו, מבולבל. אחרי כמה צעדים הוא חש סחרחורת מוזרה.

"נצוקי שוטן" היא חנות בעלת עומק רב, בכך אין ספק. אבל עמוקה ככל שתהיה, היא עדיין חנות קטנה לספרים משומשים באמצע העיר, ואם תיכנסו פנימה, תגיעו במהרה לקיר העץ שבסופה.

אבל לא באותו יום. מה שהיה אמור להיות קיר אטום, נפרש באותו יום לנצח, ללא סוף.

השביל שבין מדפי הספרים נמשך אל תוך החנות פנימה. הנורות הדולקות בשורה ניקדו את התקרה הלאה והלאה, לא היה אפשר לראות עד היכן. חלק מהספרים שעל המדפים לא היו מוכרים לו כלל, אבל זה היה מסדרון מדהים של ספרים משומשים, החל בספרים עכשוויים שכריכותיהם פשוטות, ועד ספרי אספנות, כרוכים בכריכת עור ביד אמן, ושמותיהם מוטבעים עליה באותיות זהב.

"וואו, אני, מה…?" רינטארו נדהם, ומילים חסרות משמעות נפלטו מפיו.

"אתה חושש, דור שני?" אמר החתול וסובב את ראשו. "אם אתה רוצה לברוח, עכשיו זה הזמן."

"אני לא חושש ולא רוצה לברוח. פשוט הופתעתי מהמהירות שבה נוספו לחנות כל כך הרבה ספרים," מלמל רינטארו, בוהה הרחק קדימה, ואז השפיל את מבטו אל החתול שלרגליו ומשך בכתפיו.

"עם כמות כזאת של ספרים אני יכול להישאר כאן בכיף עוד הרבה מאוד זמן. אני צריך לבקש מדודה שלי לדחות את המעבר."

"חוש ההומור שלך לא משהו, אבל הכוונה שלך טובה. הרבה דברים בעולם הזה מגוחכים וחסרי היגיון. הנשק הטוב ביותר לחיים בעולם מלא כאב שכזה, הוא לא היגיון ולא כוח פיזי. הוא הומור."

החתול המנומר דיבר ברצינות של פילוסוף קדום. אחר כך פסע קדימה בשלווה.

"קדימה, דור שני, נלך."

רינטארו התחיל ללכת לאט, כאילו הנחה אותו קול עוצמתי.

ספרים עבים שרינטארו לא ראה מעולם, עמדו בשורה אינסופית על מדפי הספרים משני הצדדים. הוא והחתול עברו ללא קול במעבר המסתורי המוקף באור חיוור.

בתוך זמן קצר, סביבתם מלאה באור סנוורים.

יום שמש בהיר ועץ מימוזה מתנודד בעדינות ברוח.

זה היה המראה שנגלה לעיניו של רינטארו כשהאור הלבן נמוג.

מתחת לרגליו נפרשו רצפות אבן, בוהקות בלובן באור השמש. בכל פעם שענפי העץ הגדול התנועעו מעליו ברוח, נשרו ארצה חלקיקי אור מנצנצים.

"איזה שער מהמם...!" מלמל רינטארו, מצמצם את עיניו באור.

בראש גרם מדרגות אבן עמד מולם שער גדול ומרהיב שמשרה תחושה מעט מאיימת. בחזיתו קורת כניסה יחידה, ועל לוחית השם שעל הקורה לא נכתב דבר. חלקיקי אור שכמו נשרו מדי פעם דרך החרכים שבין העלים, נצצו על גג הרעפים היפני הכהה, וגרמו להם לזהור כמו טיפות מים.

מימין ומשמאל נמתח קיר אבן מטופח מאוד בצבע צהוב־חום, שהיה מקורה בגג קש. אפילו עלה אחד לא נח למרגלותיו, וריצוף האבנים הרחב והיפהפה השתרע ימינה ושמאלה בלי סוף, לפחות לא סוף שנראה לעין.

נפש חיה לא נראתה בסביבה, אבל העובדה הזו לא הפתיעה אותו.

"הגענו," אמר החתול הצמוד לרגליו, "הגענו ליעד."

"כאן הספרים?"

"כן, כלואים."

רינטארו הסתכל שוב אל השער המפואר ואל עץ המימוזה הגדול שהצל עליו. ענפי העץ הענקיים היו מכוסים בפרחים רכים.

אבל, הרי חורף… מוזר לראות עץ מימוזה פורח בחורף. מצד שני, השתלשלות העניינים כולה הייתה מנוגדת לחלוטין לשכל הישר, לכן לא יפה לחשוד בעץ הנועז הזה, שפורח בשיאו מעל השער שלא בעיתו. רינטארו גער בעצמו על עצם המחשבה.

"וואו, איזו אחוזה מפוארת. השער לבדו גדול יותר מהחנות שלנו."

"הסר דאגה מליבך, זה הכול בלוף. הרבה אנשים בעולמנו בונים שער גדול לראווה, אבל הבית שמאחוריו עלוב."

"בתור תלמיד תיכון, שגם הבית שהוא מתגורר בו וגם השער לבית עלובים למדי, הייתי מסתפק בשער."

"אם עולות בדעתך טענות נוספות, עכשיו הזמן להעלות אותן, כי עד שלא נצליח לשחרר את הספרים, לא תוכל להשתחרר מהמבוך הזה."

המילים נעתקו מפיו של רינטארו נוכח האזהרה הפתאומית.

"...לא זכור לי שאמרת לי את זה קודם."

"נו, ברור! אם הייתי אומר לך קודם, לא היית בא אחריי. בחיים יש דברים שעדיף לא לדעת."

"זה ממש לא לעניין."

"נו, באמת, מה כבר יש לך להפסיד? לשבת עוד קצת בחנות בפרצוף מדוכא?"

המילים הישירות הדהדו סביב. איזה חתול… לא כזה ששומר דברים לעצמו.

רינטארו הרים את מבטו לשמיים הצלולים. הוא בהה בהם לרגע ומלמל:

"אין לי כוונה, חס וחלילה, לאיים על בעל חיים..." אמר ואחז בעדינות במסגרת המשקפיים שלו. "אבל ממש בא לי לתפוס אותך בעורף ולטלטל אותך בכל הכוח."

"זו רוח הלחימה הנכונה," אמר החתול, נינוח, ועלה במעלה מדרגות האבן שלפניו. רינטארו הלך אחריו מהוסס. חמש מדרגות, והם מול השער.

"ואם לא נוכל לחזור?"

"שאלה טובה. לא קרה שלא הצלחתי לחזור אז אין לי דרך לדעת. אני מניח שניאלץ להמשיך ללכת לאורך הקיר הארוך הזה לנצח."

"אני מאוד מקווה שלא," אמר רינטארו במבט כעוס. הוא עמד מול דלת העץ הענקית והסתובב אל החתול.

"אז מה בדיוק אני צריך לעשות?"

"לדבר עם בעל האחוזה."

"ואז?"

"אם תשוחחו והוא ישתכנע, זה יהיה סוף העניין."

"זה הכול?"

רינטארו זקף גבותיו בהשתוממות, והחתול המשיך, חמור סבר.

"זה לא מעט. יש עוד משימה אחת. לחץ על הפעמון."

רינטארו עשה כדבריו.

רחשים נשמעו מצידו השני של השער, ואישה יפה לבושה בקימונו פשוט בצבע כחול כהה קיבלה את פניהם של רינטארו והחתול.

קשה היה להעריך את גילה, אך לפי התנהגותה הרגועה נראה שהיא מבוגרת למדי. קרירות אפפה אותה, ועיניה המושפלות הקשו על קריאת הלך הרוח שלה. שערה נאסף לתסרוקת יפנית מסורתית, סיכה אדומה הייתה נעוצה בו, ולובן עורה הזכיר בובה יפנית מעודנת עשויה חרסינה.

רינטארו היה נבוך ומבולבל. הוא הרגיש שהוא התחיל את הביקור ברגל שמאל.

"מה העניין?" שאלה האישה בנימה יבשה.

החתול ענה בשמו של רינטארו ההמום:

"אנו רוצים לפגוש את בעל האחוזה."

האישה הביטה בעיניים חסרות חיים אל החתול המנומר שלרגליה. רינטארו היה מתוח וחיכה לתגובתה, אבל היא ענתה לחתול כאילו כלום לא קרה.

"בעלי עסוק. יש לנו ביקור לא מתוכנן..."

"באנו בעניין חשוב מאוד," קטע החתול את דבריה ללא בושה. "העניין לא רק חשוב, הוא גם דחוף, והיינו רוצים שהוא יטפל בו."

"אורחים רבים מבקרים את בעלי מדי יום לעניינים חשובים ודחופים. הוא אדם עסוק מאוד. הוא עסוק מאוד בהופעות בטלוויזיה, בראיונות ברדיו ובהרצאות. סדר היום שלו אינו מאפשר לו לקבל ביקורים מאורחים לא קרואים. אנא הואילו לבוא שוב בפעם אחרת."

"אין לנו אפשרות לבוא שוב."

האישה בקימונו נעצרה כששמעה את דבריו של החתול. הוא נמלא באומץ וברוח תעוזה:

"בפי הנער הזה יש דברים חשובים ביותר לומר על ספרים. אמרי זאת לבעלך ואני בטוח שגישתו תשתנה."

האישה עמדה במקומה עוד רגע. היא נראתה מופתעת מהתנהגותו השתלטנית של החתול. היא קדה וביקשה מהם להמתין, ואז נעלמה אל תוך האחוזה.

רינטארו נדהם.

"בפי מי יש 'דברים חשובים ביותר לומר על ספרים'?"

"אל תיצמד לפרטים. צריך לחשוף בלוף בבלוף. נחשוב כבר מה להגיד כשנהיה בפנים."

"זה ממש..." רינטארו היסס לרגע ואז השלים את המשפט, "מעודד."

לאחר זמן מה חזרה האישה וקדה בראשה אל הנער והחתול.

"נא להיכנס," אמרה בקול יבש, והשער נפתח.

מעברו השני של השער נפרשה אחוזה מפוארת. רינטארו לא ראה פאר כזה מימיו. הם הלכו לאורך שביל אבן מטופח והגיעו אל דלת שהאישה הסיטה. הם נכנסו, ורינטארו חלץ את נעליו. מסדרון עץ לבן מלוטש הוביל אל מרפסת שטופת שמש. מהמסדרון נשקף גן יפני רחב ידיים ובו שביל מתפתל. שיחיו הגזומים עמדו בשיא פריחתם, וציוצי זמירים נשמעו בינות לעצים. נראה שעונות השנה כאן הן אקראיות.

משם הם התקדמו במסדרון אחר שחיבר בין שני מבנים, ודרכו נכנסו למבנה סמוך.

"לא אמרת שהשער הוא רק בלוף והבית עצמו עלוב?" שאל רינטארו.

"זו הייתה רק מטפורה. אל תיתפס לקטנות," ענה לו החתול.

האישה שהובילה אותם לא שעתה לחילופי הלחישות בין רינטארו לחתול.

הם המשיכו ללכת בעקבותיה. הנוף החל להשתנות בהדרגה. האחוזה, שבמבט ראשון נראה שהיא בנויה בסגנון יפני קלסי, החלה לקבל מראה מוזר.

עתה הובילה אותם האישה במסדרון עץ פשוט למראה אל גרם מדרגות שַיש עם מעקה מבריק ופיתוחים בסגנון סיני. מרפסת השקיפה על גן עצום, שבמרכזו מזרקה מפוארת ופסל של אישה עירומה. מעבר לדלתות הזזה מנייר מעוטרות בציורים של חורשת במבוק ועגורים, נשקף אולם. נברשת זכוכית נוצצת השתלשלה מהתקרה, ועל שולחן מעוטר ניצב אגרטל ססגוני בסגנון ארט דקו בצבעים עשירים.

"הראש מתחיל לכאוב לי," התלונן רינטארו.

"אני מזדהה עם ההרגשה," הסכים עימו החתול המנומר, לראשונה.

"נראה כאילו יש להם כל חפץ שהיד משגת, מכל רחבי העולם."

"כאילו הכול קיים, אבל אין כלום," השיב החתול כמו מתוך איזה דיאלוג זן. "אין פילוסופיית חיים, אין אידיאולוגיה, ואין טעם. מבחוץ הכול נראה עשיר, אבל כשאתה פותח את המכסה ומציץ פנימה, זה רק אוסף של פריטים בהשאלה. באותה מידה אפשר גם לומר שזה שיא העוני."

"אני לא חושב שצריך להרחיק לכת עד כדי כך," אמר רינטארו.

"עובדה היא עובדה. גם זו עובדה נפוצה מאוד בעולם בימינו, אנחנו פוגשים בה מדי יום ביומו."

"האחוזה הזו," פתחה האישה שהלכה לפניהם, קוטעת את דבריו של החתול, "קושטה ועוצבה מתוך ניסיונו העשיר של בעלי, ומתוך הבנה עמוקה. אני רואה שאחדים מאורחינו עדיין מתקשים להבין זאת."

רינטארו חשב שאולי זו בדיחה. הוא לא ראה את ההבעה על פני האישה, אבל בנימת דבריה לא היה שמץ של הומור.

השלושה המשיכו במסעם פנימה. האווירה סביבם הייתה מתוחה ומוזרה.

הם גמאו מרחק גדול דרך מסדרונות, בתוך מעברים, במדרגות עולות ויורדות... לכל אורך הדרך ניצבו גילופי שנהב, ציורי דיו, פסלי וֵנוּס, חרבות יפניות… מגוון של קישוטים שבלבל את העיניים. כיוון ההליכה השתנה תדיר, ובתוך הנוף הכאוטי הם לא ידעו כלל היכן הם. האישה הסתובבה אליהם כמה פעמים במשך ההליכה ושאלה אם הם בסדר. לרינטארו ולחברו לא הייתה ברירה אלא להנהן ולהמשיך ללכת.

"אם היית אומר לי ללכת הביתה עכשיו, לא נראה לי שהייתי מוצא את הדרך חזרה."

"זה בסדר, דור שני," אמר החתול המנומר והרים את מבטו אל רינטארו. ״גם אני לא בטוח שאדע איך לחזור."

הוא חתול שנוהג לומר דברים פשוטים בחשיבות גדולה.

גם המסע הארוך הזה בא לבסוף אל סופו. הם נעצרו בסוף מסדרון מכוסה בשטיח אדום, מול דלת הזזה בדוגמה של שתי וערב.

"תודה על מאמציכם," אמרה האישה והניחה בשקט את ידה על הידית. הדלת נפתחה מעצמה אל חלל ענקי שכל קירותיו, הרצפות והתקרות היו לבנים. רינטארו לא יכול להתיק את עיניו מהמראֶה.

לא רק החוסר בצבעים גרם לעיניו לאבד פרספקטיבה. החלל עצמו היה יוצא דופן במראהו. התקרה הייתה גבוהה כמו תקרה של אולם התעמלות, אבל קשה היה לאמוד את גודלו משום שהם ראו רק קיר אחד, מאחוריהם, אבל משלושת צדדיו לא היה אפשר לראות את סופו של האולם.

עשרות טורים של ארונות תצוגה לבנים, אינסופיים כך נדמה, מילאו את החלל הלבן העצום, מסודרים זה לצד זה בקפידה. ארונות תצוגה גדולים, סגורים בזכוכית.

מה שהפתיע את רינטארו יותר מכול היה לא האורך החריג של שורות הארונות, אלא העובדה שכל הפריטים בתוכם היו ספרים. רק ספרים.

המדפים בארונות התצוגה היו דחוסים עד אפס מקום. השורות נמשכו אל מעבר למה שראתה העין. לא ברור כמה ספרים אוחסנו בספרייה הענקית, אבל לא היה ספק שאוסף הספרים בספרייה זו הוא חריג.

"מדהים..." לחש רינטארו ההמום, כשהוא הולך לאורך החלל העצום ובוהה בספרים מבעד לזכוכית.

מספר מרשים של ספרים איכותיים מילאו את הארונות הענקיים.

האוסף היה מגוון מאוד גם מבחינת תחומים, תקופות וסוגות, לרבות ספרות, פילוסופיה, שירה, מכתבים ויומנים. יתרה מזו, כל הספרים היו יפים, נטולי קמטים וקפלים, וניתן להסיק שהם חדשים לגמרי. בקיצור, אוסף ראוי להתפאר בו, מראה עוצר נשימה.

"מעולם לא ראיתי אוסף מדהים כזה של ספרים..." אמר רינטארו.

"תודה רבה על המחמאה," אמר בתגובה קול חד שהגיע הרחק מעבר לארונות הספרים. רינטארו הסתובב לאחור. "אני כאן!" הדריך אותו הקול, ורינטארו הלך בעקבותיו, מציץ בין ארונות ספרים. אחרי כעשר שורות נגלה לעיניו אדם יושב על כיסא לבן. גבר תמיר בחליפה לבנה, בוהקת כמו הרצפה הממורקת, יושב בשיכול רגליים על כיסא מסתובב, מעיין בספר גדול שנח על ברכיו. על המדפים שמאחוריו עדיין לא סודרו ספרים. כלומר, זה החלק הפנימי ביותר בארכיון העצום.

"ברוך הבא לחדר העבודה שלי." האיש הניע את ראשו מטה ומעלה ובחן את רינטארו. חיוכו הרך ומבטו החד תאמו לחלוטין את גינוניו.

רינטארו נזכר שהאישה שהובילה אותם לכאן, הזכירה הופעות בטלוויזיה וראיונות ברדיו. באמת נראה שזה סוג העבודה שהולם אותו בדיוק.

"אני מתרשם שהוא אדם אינטליגנטי מאוד," לחש רינטארו לחתול.

"אל תיכנע לתחושת פחד או יראת כבוד מההתחלה. עמוד על המשמר, הֱיֵה מוכן." החתול נפנף בקצרה את המלמול המהסס של רינטארו.

האיש בחן במהירות את רינטארו ואת החתול לפני שפתח ואמר:

"אני מניח שאתה הוא זה שיש בפיו 'דברים חשובים ביותר לומר על ספרים'."

רינטארו עמד במקומו, חושב מה לומר.

אור קריר וברור הבזיק בעיניו של האיש. "צר לי, אבל אני עסוק. אין לי זמן ליהנות משיחה בטלה עם ילד שצץ פתאום, ורק עומד במקום בלי להגיד שלום או להציג את עצמו."

"סליחה, שמי רינטארו נצוקי," מיהר רינטארו להזדקף, ומייד אחר כך קד. "אני מתנצל."

"אני מבין," ענה האיש קצרות, מצמצם את עיניו בחדות. "כעת, הרשו לי לומר לכם משהו חשוב. כשהדבר מגיע לדברים חשובים הקשורים לספרים, אינני מסרב לשמוע."

האיש ניגש ישר לעניין, אבל רינטארו לא ידע מה לומר. שהרי מלכתחילה לא היו בפיו דברים חשובים להגיד. הוא נחפז להביט בחתול. אבל החתול רק הניע את זיפי שפמו הלבנים בנינוחות ואמר:

"באנו לבקש שתשחרר את הספרים."

האיש הביט מטה אל החתול וצמצם את עיניו. ניצוץ מאיים וחסר רחמים הבזיק בעומקן.

"כפי שאמרתי, אני אדם מאוד עסוק. יש לי עבודה רבה תחת ידיי, הופעות בטלוויזיה וראיונות ברדיו, הרצאות וכתיבה. עליי לפנות זמן מיוחד בלוח הזמנים העמוס שלי כדי לעיין בספרים מכל העולם. לכן צר לי, אבל אין לי זמן להתעסק בשטויות."

האיש נשם נשימה עמוקה והביט בשעונו: "בזבזתי כבר שתי דקות יקרות מזמני. אם זה הכול, אתם יכולים ללכת הביתה."

"לא סיימנו כלום..." אמר החתול.

"ובכן, כמו שאמרתי מקודם," אמר האיש והחזיר את מבטו אל החתול המנומר בעיניים מלאות שאט נפש. "אני מאוד עסוק. קראתי רק שישים וחמישה ספרים מתוך מאה, שהם המכסה שלי בינתיים. בבקשה, לכו הביתה."

"מאה ספרים?" הרים רינטארו את קולו ספונטנית. "מה, אתה קורא מאה ספרים בשנה?"

"לא בשנה, ילד, בחודש," ענה האיש ודפדף בספר שעל ברכיו בתנועה מוגזמת. "ולכן אני עסוק כל כך. הזמנתי אתכם הנה כי חשבתי שאוכל לשמוע מכם משהו מועיל, אבל אני רואה שזו הייתה טעות בשיקול הדעת שלי. אם אתם מתכוונים להמשיך להפריע, איאלץ להכריח אתכם לצאת. אף שאם אזרוק אתכם החוצה, איני בטוח שתוכלו לחזור ליציאה בשלום."

לסוף דבריו היה צליל קריר שהעביר צמרמורת בגב.

השתררה דממה כבדה. בתוך הדומייה הפתאומית נשמע רק צליל יבש של אדם מדפדף בספר. החתול המנומר הביט בו במבט מאיים, אבל האיש לא נראה מוטרד מכך, כמובן. הוא השפיל את מבטו בחזרה אל הספר, כאילו שכח שיש לו מבקרים.

באווירה הקרה והמדכאת, מבטו של רינטארו החל בטבעיות לסקור את מדפי הספרים.

מגוון הספרים שבארונות היה באמת רחב מאוד, אבל מנקודת מבט אחרת, אפשר גם לומר שהספרים גובבו מכל הבא ליד, ללא סדר כלשהו.

לא רק ספרי קריאה היו על המדפים, אלא גם כתבי עת וירחונים, מפות ומילונים, כולם מוצגים ללא סדר או מיון.

"נצוקי שוטן" מבורכת באוסף ספרים יוצא דופן, וניכר בו אופן המחשבה של סבו של רינטארו. ואילו כאן הספרים רק נראו מסודרים על מדפים, אבל למעשה הסדר נראה חמקמק.

צליל הפיכת הדף נשמע שוב. רינטארו נשם עמוקות לפני שפתח בדבריו:

"מה, קראת את כל כתבי ניטשה?"

רינטארו הסתכל על מדף הספרים שמאחורי האיש. בתוך ארונות זכוכית הוצגו יצירות המופת של ניטשה, החל מיצירות מרכזיות כמו כה אמר זרתוסטרא ועד אוספי מכתבים.

"אני אוהב את ניטשה," הוסיף רינטארו.

"מיליוני אנשים בעולם הזה אומרים שהם אוהבים את ניטשה," ענה האיש בלי לטרוח להרים את עיניו מהספר. "ואולם, רק קומץ אנשים קראו את יצירותיו באמת. אחרים קוראים רק מהדורות מקוצרות, סיכומי דברים, ולובשים את ניטשה כמו מעיל אופנתי. גם אתה?"

"מלומד שמבלה את זמנו בדפדוף בספרים מאבד בסופו של דבר את יכולת המחשבה. בעת שאינו מדפדף, הוא מפסיק לחשוב."

בתגובה לדברים הללו, הרים האיש את מבטו באיטיות מספרו. רינטארו מיהר להמשיך:

"האמת היא שניטשה היה אדם גועלי, אתה לא חושב? דווקא בגלל זה אני אוהב אותו."

האיש בהה בו ללא ניע במשך זמן מה. עיניו היו מלאות בוז ואדישות, רק זיק קל של עניין ניצת בהן. ידו הלבנה סגרה לבסוף את הכרך הגדול שעל ברכיו.

"בסדר. הבה נפנה מעט זמן."

האוויר הקפוא כאילו הפשיר קצת.

החתול הביט ברינטארו מופתע, אבל לנער לא היה זמן לשעות אליו.

האיש פנה אליו שוב:

"ובכן?"

רינטארו חש לפתע לחץ כבד והרים את קולו כדי להתנער מתחושת הרצון לברוח.

"שמעתי שאתה מחזיק בהרבה ספרים כלואים. בגלל זה באתי."

"אל תשפוט דברים לפי שמועה. ראה בעצמך. אני פשוט קורא ספרים, ושומר כל ספר שקראתי."

"כל ספר שקראת... קראת את כל הספרים כאן?"

"כמובן.

"ראה," המשיך האיש, הושיט את זרועו והצביע על האולם. "מהמדף בכניסה לאולם ועד למקום שאני עומד בו, יש 57,622 ספרים בסך הכול. אלה הספרים שקראתי עד היום."

״חמישים ושבעה אלף....״

האיש הפנה חיוך קלוש לרינטארו ההמום.

"אין בזה שום דבר מפתיע. אינטלקטואל כמוני, ממובילי התקופה, מוכרח להמשיך ולחדד את הידע והפילוסופיה שלו בעזרת קריאה מתמדת של ספרים. במילים אחרות, הספרים הרבים שאתה רואה כאן תמכו בי עד היום. הספרים הם במידה מסוימת שותפים, חבריי החשובים ביותר, לכן אני מופתע. האשמותיך הן חסרות פשר."

האיש שילב בנחת את רגליו הארוכות, ומבטו היה יהיר. הגאווה העזה והביטחון העצמי שלו העיקו על רינטארו כמעין לחץ שקט שכמעט הכניע אותו ארצה.

הוא השתתק. יותר משחש מועקה הוא היה נבוך.

"אבל למה אתה מאחסן את הספרים שלך ככה..."

דלתות הזכוכית של ארונות הספרים היו סגורות היטב, יתרה מזו, הן היו נעולות במנעול שהשתלשל מן הידיות. רינטארו לא הבין תחילה את משמעות המילים "ספרים כלואים", שבהן השתמש החתול. אבל זו בהחלט לא דרך נורמלית לאחסן ספרים.

"זה לא טבעי..."

האיש קימט את מצחו.

"הספרים האלה חשובים לי. אפשר אפילו לומר שאני אוהב אותם. מה רע בשמירת האוצרות שלי מאחורי זכוכית?"

"הם פשוט נראים יותר כמו יצירות אמנות מאשר ספרים. אני מבין שאלה הספרים שלך, אבל אם אתה נועל אותם במנעול בארון, אי אפשר לקחת אותם ליד."

"לקחת אותם ליד? לשם מה? כבר קראתי אותם."

רינטארו היה מבולבל מתשובתו הזועפת של האיש.

"אבל הרי לא תקרא ספר פעם אחת בלבד. אתה יכול לקרוא אותו שוב..."

"לקרוא אותו שוב? מה אתה, אידיוט?"

המילים הקשות הדהדו באולם.

האיש בחליפה הלבנה הושיט את אצבעותיו הארוכות לעבר הזכוכית.

"לא שמעת דבר ממה שאמרתי עד כה? אני עסוק בקריאת ספרים חדשים מדי יום. גם כך אני מתקשה לעמוד במכסה החודשית שלי, קל וחומר לקרוא פעמיים את אותו ספר."

"לעולם אינך קורא ספר פעמיים?"

"בוודאי שלא!"

רינטארו היה אובד עצות. האיש הניד את ראשו מצד לצד, כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו.

"אניח שהטיפשות שאתה מפגין היא תוצאה בלתי נמנעת של נעוריך. אחרת, הייתי מאבד כל תקווה נוכח חוסר המשמעות של השיחה הזו, וכל זה בשלוש דקות. שמע, יש אינספור ספרים בעולם. אינספור יצירות נכתבו בעבר ונכתבות גם כעת. אין לי זמן לקרוא ספר שוב ושוב."

דבריו הדהדו שוב באולם העצום. רינטארו חש תחושת ריחוף לא נעימה, משהו הדומה לסחרחורת.

"מיליוני אנשים בעולם מכונים 'תולעי ספרים'. אני איני תולעת ספרים. מאנשים במעמדי מצפים לקרוא יותר. אנשים שקראו עשרים אלף ספרים הם בעלי מעמד גבוה יותר מאלה שקראו עשרת אלפים ספרים. יש טונות של ספרים לקרוא, לכן קריאה חוזרת של ספר אחד שוב ושוב היא בזבוז זמן יקר, ותו לא. אתה מבין?" עיניו המכווצות של האיש רשפו אור חד כסכין. הבזק של ביטחון על גבול הטירוף.

רינטארו מילא פיו מים. הוא הישיר מבט אל האיש לא מתוך יראה או פחד. ההפתעה השאירה אותו פעור פה. אחרי ככלות הכול, מה שהאיש אומר אינו לגמרי מופרך.

גם אם לבֵנה בודדת נראית מעוותת, כשלבנים מסודרות בשורה וצמודות זו לזו, הן יוצרות קיר גדול. ההיגיון נכון, ודווקא משום שהאיש התגאה בכך, הוא מסוגל לומר את הדברים הללו בביטחון בלתי מעורער.

"לסֵפר יש כוח", היה המשפט האהוב על סבו. גם האיש שמולו אומר לו שהספרים הם מקור לתמיכה. במובן זה דבריו של האיש הגיוניים, לסֵפר יש כוח גדול.

עם זאת…

רינטארו הניח את ידו הימנית על מסגרת המשקפיים. הייתה לו הרגשה שמשהו לא במקום. משהו בדבריו של האיש מעוות.

אילו היה זה סבו, הוא היה עונה לשאלותיו של רינטארו בקולו הרגוע כרגיל.

"אני מאוד עסוק," אמר האיש שוב, ובה בעת סובב באיטיות את כיסאו ופנה אל מדף הספרים. הוא פתח שוב את הכרך שעל ברכיו והושיט את ידו הימנית להצביע על הדלת.

"לכו הביתה."

רינטארו לא מצא את המילים לענות.

גם החתול ניסה לעכל את הדממה הכבדה.

האיש החל להפוך את דפי הספר, כאילו איבד בהם כל עניין. פצפוץ יבש הדהד באולם הענקי. לפתע נשמעה אוושת הזזה של דלת הכניסה. הפעם לא היה מצידה השני של הדלת מי שידריך אותם כמו בבואם. חושך גמור היה בחוץ. רינטארו הרגיש צמרמורת קרה להחריד ונרעד קלות.

"חשוב על כך, דור שני," לחש החתול פתאום. "הסיבה לכך שהוא מטיל עליך אימה ועושה רושם נוקשה היא שיש אמת בדבריו."

"אמת?"

"כן. במבוך הזה כוחה של האמת מכריע. אם יש לך אמונה באמת שלך, מעוותת ככל שתהיה, היא לא תקרוס בקלות. אבל לא הכול אמת." אמר החתול וצעד קדימה לאט. "תמיד יש נקודת חולשה. הוא בורר את מילותיו בחוכמה, אבל לא כולן אמת. יש שקר איפשהו."

"הוא משקר...?"

תנועת אוויר פתאומית הורגשה באולם, ורינטארו הביט לאחור אל הכניסה.

רוח נשבה מעבר לחשכה. בעצם, הרוח נשבה אל תוך החושך. היא נעה לאיטה כאילו שואפת אליה את רינטארו וחברו, והחלה להתגבר, לאט אבל בבטחה. היעד שאליו זרמה היה מערבולת לא ידועה של ריק. קור חלף בגבו של רינטארו.

הוא החזיר את מבטו אל החדר. האיש היה שקוע בספרו כאילו כלום לא קרה. נראה שהוא עומד לסיים לקרוא אותו בקרוב. הספר הגדול כבר קרב אל סופו. לאחר שיסיים את הקריאה, האיש יניח אותו בתוך ארון זכוכית כתוספת חדשה לספרייה חסרת הסדר הזו. הדלת תינעל, ויד אדם לא תיגע בו עוד.

כן, אני מבין, הספר ייכלא כאן.

הרוח החלה ליילל. החתול דיבר אליו, אך רינטארו לא שמע. הוא רק המשיך להביט במספר העצום של ספרים שמילאו את שדה הראייה שלו.

"יש שקר..." נשמע הקול כמו לחישה קטנה.

כתפיו של האיש רעדו.

"בהחלט יש שקר," אמרה הלחישה שוב, הפעם בבירור. האיש סובב באיטיות את ראשו והביט ברינטארו. הנער לא נרתע מהמבט הנוקב.

"אתה משקר. אתה אומר שאתה אוהב ספרים, אבל זה לא נכון."

"דברים מעניינים אתה אומר." תגובתו של האיש הייתה מהירה באופן לא טבעי. "שמע, נערי החביב, מהר וקח את החתול המעצבן שלך ולכו הביתה לפני שיתעורר זעמי."

"אתה בכלל לא אוהב ספרים," אמר לו רינטארו שנית ולא נרתע.

הדבר עורר באיש מורת רוח.

"על סמך מה... "

"אני יודע זאת כשאני מסתכל עליך."

קולו של רינטארו היה חזק ממה שציפה. הוא עצמו הופתע מכך, אבל המילים פשוט יצאו ממנו, באופן טבעי.

"יש כאן ללא ספק מספר עצום של ספרים. מגוון הספרים ורוחב התחומים יוצא דופן, ויש ביניהם ספרים ישנים יקרי ערך שנדיר למצוא בימינו. אבל זה הכול."

"מה זאת אומרת, זה הכול?"

"לדוגמה, עשרת הכרכים האלה של סיפורי דארטניאן."

רינטארו הצביע על עשרה ספרים שהיו מונחים על מדף. הם היו כרוכים מעשה ידי אמן בכריכה לבנה וצחה, ועליה אותיות מוזהבות רבות רושם. דיוקנו של הסופר, אלכסנדר דיומא, הוטבע על הכריכה.

"נדיר לראות את כולם כך ביחד, אבל כל העשרה בקושי נפתחו. אלה ספרים גדולים. אם היו קוראים בהם בעיון, מוכרחים היו להיות בהם כמה קמטים. ואילו הספרים האלה חלקים ויפים, כאילו רק יצאו מבית הדפוס."

"ספרים הם אוצרות עבורי. זה הרגלי היומי, לקרוא בקפידה כל ספר. אני נהנה לסדר אותם על המדף כשאני מסיים לקרוא אותם."

"אז איפה כרך אחת־עשרה?"

כששמע את דבריו של רינטארו, גבותיו של האיש זזו קלות.

"סיפורי דארטניאן אמורים להכיל אחד־עשר כרכים. הכרך האחרון חסר, הפרֵדה מהחרב."

האיש סגר את פיו, קפוא כמו פסל.

רינטארו המשיך בלי חשש. הפעם הצביע לימינו.

״וגם ז'אן־כריסטוף של רוֹלן שאתה רואה שם, נראה שהכרך הראשון והכרך האחרון אצלך, אבל במקור יש שלושה כרכים, כי יש גם כרך אמצעי. דברי הימים של נרניה הזה, חסר את הכרך הסוס ונערו. ואף על פי שאתה מצהיר שהספרים שלך הם אוצרות מבחינתך, הם מסודרים באופן מרושל ולא אכפתי. למראית עין הכול נמצא, אבל אם מסתכלים היטב, חסרים הרבה ספרים במדף הזה."

רינטארו שמר על נימה רגועה והרים את מבטו אל תקרת האולם העצום.

בלי ששם לב, הרוח שככה.

"במילים אחרות, זה לא ארון זכוכית המיועד לשמירת ספרים יקרים. זה רק חלון ראווה להתהדר בספרים שרכשת."

רינטארו חשב לרגע והביט שוב באיש.

"אנשים שאוהבים ספרים לא מתייחסים אליהם כך."

במוחו של רינטארו עלתה דמותו של סבו מדפדף בשקט בספריו. תמונת סבו קורא ספר יקר שוב ושוב עד שדפיו מתרפטים, ואז מתרווח בתוך הכורסה, מחייך בסיפוק. הוא התייחס לספרים בחנות בזהירות רבה, אבל לא לצורך הצגתם.

החנות לא הייתה חלל נוצץ ויפה של חלונות זכוכית, וארונות הספרים היו ישנים, אבל הספרים שבתוכם עוררו בך רצון להושיט יד, לקחת אותם, לפתוח אותם, לקרוא בהם. הודות לכך רינטארו הצליח לקרוא כל כך הרבה ספרים.

הסב שמר באדיקות על ארונות הספרים בחנות, ויום אחד אמר לנכדו משהו בלתי נשכח.

"טוב מאוד לקרוא הרבה ספרים. אבל בדבר אחד אסור לטעות."

האיש בחליפה הלבנה זע קלות לקולו של רינטארו, אבל לא ענה. בדממה המתוחה החל רינטארו לחבר את דבריו אט־אט, כאילו נזכר בהם, בעודו מדבר.

"לספרים יש כוח גדול. אבל, זה רק כוחו של הספר, לא כוחך שלך."

זה היה מזמן, בתקופה שבה רינטארו נעדר לעיתים קרובות מבית הספר וחיטט באובססיביות במדפי הספרים בחנות. רינטארו שנא את בית הספר, ולכן הסתגר בין כותלי החנות ובהדרגה איבד עניין בעולם שבחוץ. הוא שקע בעולמות הדפוס. הסב השתקן אמר לנכדו במילותיו הנדירות:

"קריאת ספרים נחפזת לא תרחיב את ראיית העולם שלך. לא משנה כמה ידע תצבור, אם לא תשתמש בראשך לחשוב או ברגליך ללכת, כל מה שתקרא יהיה רק חומר שאול, ריק מתוכן וחסר תועלת."

רינטארו הטה את ראשו בשאלה, והסב הביט בו ואמר לו בעיניים רגועות:

"ספרים לא יפסעו במקומך במשעול חייך. קריאת ספרים כאשר אינך זוכר איך ללכת על שתי רגליך משולה לאנציקלופדיה מלאה בידע מיושן. אם לא יפתחו אותה, היא תהיה רק ענתיקה חסרת תועלת."

הסב ליטף בעדינות את ראשו של נכדו והוסיף:

"האם די לך בכך שתהיה זה שיודע הכול?"

רינטארו לא זכר כיצד ענה על שאלתו השקטה של הסב, אבל עובדה היא שהוא חזר ללמוד בבית הספר אחר כך.

הסב חזר וסיפר לנכדו, מקרב אל שפתותיו את כוס התה שלו, שהוא עצמו נהג לברוח אל עולם הספרים לעיתים קרובות.

"טוב מאוד לקרוא, אבל לאחר שמסיימים את הקריאה, מגיע הזמן להתחיל ללכת."

רינטארו הרהר כעת (אולי מעט באיחור), אם לא היו אלה דבריו של סב, שאף על פי שלא היה מיומן בגידול ילדים, ניסה להדריך את נכדו כמיטב יכולתו.

"בכל זאת..." האיש בחליפה הלבנה דיבר פתאום, "צברתי אינספור ספרים וכך הגעתי למקום שאני בו היום. ככל שיש יותר ספרים, הם יוצרים יותר כוח. הגעתי עד הלום בזכות הכוח הזה."

"אהה, בגלל זה אתה יוצא מגדרך לנעול אותם, כדי להתהדר בכוחם של הספרים כאילו הוא שלך."

"מה?"

"כן, 'תראו אותי, אני גדול וחשוב'. יצאת מגדרך לבנות חלון ראווה מוגזם כדי שאנשים סביבך יֵדעו שאתה קורא הרבה ספרים."

"שתוק!"

האיש כבר לא שילב את רגליו בנחת, ולא שעה עוד לספר שעדיין היה פתוח על ברכיו. הוא הביט ברינטארו במבט זועם.

"מה טירון כמוך יודע?" הוא לא שם לב לאגלי זיעה קטנים שנצצו על מצחו.

"בעולם הזה, אדם שקרא עשרה ספרים זוכה ליותר כבוד מאדם שקרא ספר אחד, עשר פעמים. מה שחשוב בחברה הוא מספר הספרים שקראת. לא העובדה שאתה קורא מרתקת ומושכת אנשים. אני טועה?"

"אני לא יודע אם אתה טועה או לא. אבל לא על זה אני מדבר."

"מה?" האיש נראה מופתע.

"אני לא מדבר על מה שהחברה רוצה, או איזה סוג של אנשים ראויים לכבוד."

"אם כך, על מה כבודו מדבר?"

"אני טוען שאתה לא אוהב ספרים. אתה אוהב את עצמך, לא ספרים. אמרתי לך קודם – אנשים שאוהבים ספרים, לא מתייחסים אליהם ככה."

דממה נפלה שוב.

האיש היהיר, נפוח מחשיבות עצמית, נראה קצת קטן יותר עכשיו. הוא ישב שותק, ידיו על הספר בחיקו.

גם הרוח הקלה שנשבה קודם, שככה לגמרי. רינטארו סובב את ראשו לאחור וראה שהדלת שקודם הייתה פתוחה לרווחה, סגורה כעת.

איש לא דיבר. הם הניחו לשתיקה לשרור. לאחר הפסקה ארוכה, אמר האיש כאילו מצא מילים סוף־סוף.

"אתה אוהב ספרים?"

רינטארו היה נבוך. לא משום השאלה הפתאומית, אלא בשל ניצוץ של כנות שנראה כעת בעיניו של האיש בחליפה הלבנה. אור עמוק מלא בהתחשבות, אבל גם בבדידות ושיממון. שונה מהמבט הקר והגישה הכוחנית שנקט קודם.

"ולמרות זאת, האם אתה אוהב ספרים?"

ולמרות זאת... מחשבה רבה הושקעה בשתי המילים הקצרות הללו. בדיוק מתוך התחשבות במחשבה שהוקדשה, רינטארו ענה תשובה ברורה.

"אוהב."

"גם אני."

קולו של האיש התרכך. הקרירות התאוותנית שבעיניו שככה, והוא אפילו השרה תחושת אצילות.

ממש לנגד עיניו המשתאות של רינטארו, נשמע לפתע קול יבש כמו של רוח נושבת. הוא הסתכל סביב וראה שהאולם עצום הממדים השתנה.

שורת ארונות ענקיים שנראו מקודם מהודרים ומפוארים, החלה להתפרק לאט בפינותיה, כמו טירת חול שהרוח הנושבת הקריסה. בה בעת, הספרים שעמדו על מדף הספרים החלו נוסקים מעלה בזה אחר זה, כמו ציפורים מנפנפות בכנפיהן.

האיש בחליפה הלבנה סגר בעדינות את הכרך שנותר פתוח בחיקו, החזיק אותו מתחת לזרועו ונעמד.

"גם אני אוהב ספרים."

לתנועותיו אלו, מדף הספרים שמאחוריו קרס ברוח, ואינספור ספרים נפוצו לכל עבר, מנפנפים בכנפיהם כמו להקת ציפורים נודדות. בשלב מסוים נמלא שדה הראייה מכל עבריו בהמוני ספרים שהתעופפו משם.

האיש הסתכל על רינטארו ההמום.

"אתה ילד חסר רחמים."

"אני לא התכוונתי..."

האיש הרים קלות את ידו הימנית כדי לעצור אותו, והביט הצידה בחיוך קטן.

"נתת לאורח בעייתי מאוד להיכנס, לא כן?"

רינטארו הביט גם הוא וראה לפתע את האישה בקימונו עומדת לצד האיש. אותה אישה שהובילה אותם אל תוך האחוזה, הופיעה פתאום. כשפגש בה לראשונה, היא הייתה חסרת הבעה כאילו עטתה מסכת תיאטרון, אבל עכשיו חייכה בצניעות.

קולו של גבר הדהד מבעד למשק כנפי הספרים.

"אל דאגה, הדרך הביתה פתוחה בפניך, תוכל למצוא את דרכך הביתה ללא כל הדרכה."

רבים ממדפי הספרים כבר נעלמו ברוח. אור קלוש מילא את סביבותיו, ומשק כנפי הציפורים הנודדות מילא את ארבע רוחות השמיים בלובן צח.

האיש הביט בשעונו.

"גזלת זמן רב מזמני, אבל אלה היו הרגעים היקרים בחיי. אני אסיר תודה."

הוא חייך ולקח את הכובע הלבן שהציעה לו האישה שלצידו. "ובכן," אמר האיש, חבש את הכובע והפנה בעדינות את גבו.

האישה שלידו הרכינה לאט את ראשה מול רינטארו, והכול מסביב נמלא באור לבן.

למחרת היום בשעה שבע בבוקר סיים רינטארו לאכול ארוחת בוקר במטבח, נעמד מול חנות הספרים ופתח את הדלת. הוא הדליק את האורות בחנות ופתח את התריסים כדי לאפשר לאוויר צח למלא את החנות. אוויר החורף הצלול שבחוץ הפיג בקלות את האוויר המעופש מעט שבתוך החנות. הוא טאטא קלות את מדרגות האבן בכניסה, וכשחזר לחנות נטל לידיו מקל נוצות להסרת אבק, וניקה את המדפים.

אלה היו הפעולות שסבו נהג לעשות מדי בוקר.

רינטארו ראה את ביצוען מדי יום לפני צאתו לבית הספר, אבל היום לראשונה עשה זאת בעצמו. הוא אמנם נהג לקרוא ספרים, אבל מעולם לא ניקה את חנות הספרים.

קול בתוכו שאל אותו מה הוא עושה. קול אחר צחק ואמר לו "כל הכבוד, יפה מאוד". שני הקולות היו של רינטארו עצמו. למעשה, הוא בעצמו לא ידע מה הוא עושה, אבל הכול באמת בסדר. הוא לקח אוויר לריאותיו, ונשף אד לבן תחת שמש הבוקר הבהירה.

הוא הסתכל על מדפי הספרים העגומים ותהה מדוע עלה בו הרצון להתחיל משהו כזה. המחשבות השיבו אליו בחיות רבה את האירועים המסתוריים מיום אתמול.

"עשית עבודה נהדרת, דור שני," אמר החתול המנומר בעל הפרווה היפה בקול נמוך ועמוק.

רינטארו המשיך לצעוד במסדרון המדפים הארוך, ועיקם מעט את פרצופו מול החתול המחייך ומצמצם בחיבה את עיני הירקן שלו.

"מה לא בסדר עכשיו?"

"אני לא רגיל לקבל שבחים מאנשים."

"ענווה היא דבר ראוי לשבח, אבל יכולה גם להיות חיסרון," ענה החתול בצורה מוזרה והמשיך להתקדם ללא קול. אחר כך הוסיף ואמר:

"דבריך ריגשו את האיש, בכך אין ספק. בזכות זה הצלחנו לשחרר הרבה ספרים ולחזור הביתה ללא קושי. ללא המילים שלך, היינו עדיין מסתובבים ברחבי האחוזה המסתורית, תועים בדרכנו."

רינטארו נוכח שוב שלחתול יש דרך לומר דברים לא נעימים בנימה סתמית כאילו לא קרה דבר. הוא הביט בו וזיהה רמז לחיוך בעיניו הירוקות של החתול.

"זו הייתה עבודה ראויה לשבח. המבוך הראשון הושלם בהצלחה."

רינטארו עמד להודות לו, אבל לאחר רגע הבין מה ששמע.

"המבוך הראשון?!"

"זה שום דבר, אל תדאג."

איזו מין תשובה זו? תמה רינטארו, נטוע במקומו במרכז חנות הספרים. החתול המנומר חמק על פני רגליו של רינטארו והלך אל הקיר הרחוק בקצה החנות.

"חכה רגע, מה זאת אומרת לא לדאוג, יש לך דרך לומר דברים ש…"

"אמרתי לך, אני חתול מנומר ושמי טורה. זכור את השם." החתול הביט בו מעבר לכתפו וחייך בשביעות רצון.

"כן, זו הייתה עבודה מפתיעה לטובה."

"בחייך, אל תנסה לרכך אותי במחמאות..." אמר רינטארו, אך בו ברגע נבלע המסדרון בתוך אור לבן, ולאחר רגע עמד רינטארו לבדו מול קיר עץ סתמי.

יממה חלפה מאז, והוא עדיין מרגיש כאילו הוא בתוך חלום.

"עבודה מצוינת"... "ראויה לשבח"...?

קולו העמוק של החתול המנומר עדיין מהדהד באוזני הנער.

הוא מעולם לא קיבל מחמאה כה כנה ממישהו. להפך, הוא התרגל לכך שצוחקים ממנו ונמנעים מחברתו מפני שהוא טיפוס עגמומי וקודר… המילים נזרקו לעברו ישירות, והדבר הטריד אותו. הוא חש אי־שקט והחליט להפסיק לשבת בחיבוק ידיים בחנות הספרים האפלולית. הוא ינקה אותה.

בדיוק כשסיים לנקות את החנות, שמע לפתע את פעמון הדלת מצלצל. לתוך החנות נכנסה סאיה יוזוקי, מצטיינת הכיתה, שמסרה לו אתמול את מחברת ההשלמות.

סביב צווארה היה כרוך צעיף אדום שהחמיא לגון פניה. היא זקפה גבה מעוצבת היטב כשראתה את רינטארו עומד נטוע במקומו. הוא נראה נבוך.

"מה אתה עושה?"

"אני..."

הוא לעולם אינו מצליח לענות לשאלות ישירות. אבל כשחשב על כך רגע, נראה לו שדווקא הוא זה שצריך לשאול את השאלה הזאת.

"אני זה שצריך לשאול אותך, יוזוקי, מה את עושה כאן בשעה כזו של הבוקר?"

"אני בדרך לחזרה של תזמורת כלי הנשיפה." היא הניפה את הנרתיק השחור שאחזה בידה השמאלית, ובו כלי נגינה.

"בדרך כלל, 'נצוקי שוטן' סגורה בשעה שאני עוברת כאן, והנה הבוקר היא הייתה פתוחה. אז הצצתי פנימה."

סאיה נשפה אוויר לבן ועברה בקלילות בדלת. היא נעמדה כשידיה על מותניה, והמשיכה:

"אם יש לך זמן לנקות את החנות בבוקר, זה אומר שאתה מגיע לבית הספר היום?"

"לא... אני לא חושב..."

"שום 'לא־אני־לא־חושב'. אם יש לך זמן לנקות, יש לך זמן לבוא לבית ספר. זו ממש הזנחה לפספס את כל השיעורים רק כי אתה עובר דירה."

"אני מניח שאת צודקת."

סאיה הסתכלה ברינטארו במבט חמור.

"אולי תנסה לראות את הדברים מנקודת מבטי? טרחתי להביא לך מחברת השלמות כי אנחנו לומדים באותה כיתה וברור לי שאתה מדוכא. אני חושבת שזה מעשה די מתחשב. ואתה? אתה בכלל לא טורח לבוא לבית הספר."

רינטארו נזכר שלא הודה לה על שטרחה והביאה לו אתמול את המחברת.

הוא נחפז לומר "תודה על אתמול!"

סאיה נראתה מבולבלת.

"אמרתי משהו מוזר?" הוא שאל.

"טוב, זה קצת מפתיע… אתמול נראית כאילו הפרעתי לך, והיום אתה מודה לי פתאום..."

"לא התכוונתי לתת לך תחושה שאת מפריעה. את זו שנראית אתמול במצב רוח רע..."

"מצב רוח רע?"

סאיה הייתה מופתעת לרגע, אבל מייד התעשתה:

"לא נכון, מה פתאום," אמרה ועיוותה את פניה בעלבון. "דאגתי לך."

"דאגת?" מלמל רינטארו והטה מעט את ראשו. "לי?"

"ברור…" סאיה הביטה בו בכנות.

"חשבתי שבטח קשה לעבור דירה זמן קצר כל כך אחרי שסבא שלך מת. לתומי חשבתי שבגלל זה אתה לא בא לבית הספר, ואז אני באה לכאן ומוצאת אותך מנהל שיחות בטלות עם אקיבּה! מעצבן."

אני לא מבין, חשב רינטארו בליבו.

הוא הניח, על דעת עצמו בלבד, שזו טרחה לסאיה להביא לו מחברת השלמות מדי יום. הוא היה בטוח שזו מחווה של נימוס, אך נראה שלא כך הם פני הדברים.

רינטארו היה נבוך, וסאיה הייתה מעוצבנת. השניים שתקו זמן מה. ואז הבעת פניה השתנתה ונהייתה ביישנית מעט.

"מה, התנהגתי לא יפה?"

רינטארו, מופתע מהשאלה הפתאומית, התקשה לענות. אבל הוא גם הבחין שעיניה של חברתו לכיתה, שכבר היה אמור להתרגל לראות, היו צלולות ויפות מאוד. בעצם, הוא מעולם לא ניהל שיחה פנים אל פנים עם סאיה, אף שהתגוררו באותה שכונה ולמדו באותה כיתה.

"אז מה? התנהגתי נורא כל כך?"

"לא, לא... בכלל לא."

"נצוקי, אתה שקרן גרוע מאוד."

רינטארו לא הצליח להעלות בדעתו אפילו שורה אחת חכמה בתגובה להצהרה הקלילה של סאיה. לעת עתה הוא הניח את ידו הימנית על מסגרת משקפיו כהרגלו. לבסוף פתח את פיו.

"בדיוק הוצאתי את הערכה להכנת תה של סבא שלי," אמר והצביע במבוכה אל פנים החנות. "אם יש לך זמן, רוצה שאכין לך כוס תה?"

רינטארו אמר זאת ומייד נאנח. איזו הזמנה מטופשת. אבל הצעתו המגושמת דווקא העלתה חיוך על שפתיה של התלמידה העליזה.

"מה, אתה מתחיל איתי?"

"מה פתאום. אל תגזימי."

"אהה, אם זאת רק מחוות תודה על שיצאתי מגדרי להביא לך מחברת השלמות, אתה מנסה לצאת מהעניין יותר מדי בזול."

תמיד יש לה תגובות בהירות וחדות, חשב רינטארו.

סאיה נכנסה פנימה בנחת והתיישבה על כיסא עגול קטן.

"אבל אני אואיל בטובי להעריך את מאמציך."

"אני מודה לך מאוד." רינטארו פלט אנחת רווחה קלה. הוא הלך להביא את הכלים, וקולה של סאיה קרא אחריו.

"בשבילי תה דרג'ילינג עם הרבה סוכר."

הקול העליז הדהד בחנות, כאילו האביב הגיע פתאום באמצע החורף.

* נמר ביפנית.