החתרנים

id="Hachatranim-7" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק ראשון א' וב', מעתיקים ניקולאי גוגול, "האדרת"

הלבלר אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין הוא יציר של מילים במלוא מובן המילה. מן המילה הוא בוקע ומתחיל לדדות: עוף מוזר, פג שהקדים את זמנו בכמה עשרות שנים, ובפיו בשורת המודרניזם העתיד לקנן בשפה, לדגור על מילים ולנקר – בלשונו שלו.

מיד ניווכח כי לא רק במקצועו אקאקי הוא לבלר, משמע: מעתיק מסמכים, אלא שההעתקה היא־היא סיבת קיומו בעולם, ואפילו עצם שמו הוא העתק, גלגול אותיות נלוז ונלעג, ובקיצור – גוגולי. אפשר בהחלט לומר שאקאקי אקאקייביץ' נולד משמו! הרי רק כדי להסביר את השם, כביכול ("אפשר שלקורא ייראה השם הזה משונה ומופלג קצת"),1 הטריח גוגול את קולמוסו לספר לנו על נסיבות הולדתו של הגיבור, ואלה, כך מתברר מיד, אינן ראויות לשום ציון, מלבד מניין השמות המופרכים שהתיזה יד המקרה כדי להטבילו, והעובדה שהשם הנבחר – שנבחר בלית ברֵרה ממש, כדי להימנע מבדיחות גרועות יותר של הגורל – אינו אלא שכפול של שם אביו.

קוראיו הרוסים של גוגול (בעצמו שם תרנגולי ומעגלי, פעוּר בתימהון) יכלו להבחין מיד כי השמות בסיפוריו הם מחלקה סגורה לעצמה, ודרכם של אלה לצלצל על צוואר בעליהם כמו פעמון, המסגיר בבת אחת את מהותה של האישיות שהולבש עליה, ומוסר לנו אם היא דומה לקופסה קטנה או לדוב, לנעל גסה, לזה שייסע ולא יגיע או לשד בכבודו ובעצמו. אך לא רק השמות בוראים את בעליהם. בשיעוריו על גוגול הראה נבוקוב ("הרצאות על ספרות רוסית"2) איך מילה סתם – שם תואר, למשל, או כינוי גוף, ואפילו מילת התניה תמימה – מתיזה מרסיסי הדיו דמויות משנה זעירות ופרשיות שלמות וסבוכות, החבות את קיומן הססגוני למאמר מוסגר או למטפורה, שם הן צומחות פרא ומיד נמוגות בהינף פסיק כדי לא לשוב עוד לעולם. ואילו ב"האדרת" חייה של הדמות הראשית, מאל״ף ועד ת"ו – מהולדת השם ועד שהגוף העלוב הנושא אותו מתפוגג, ורוח רפאים, הרוח שהיא מהותו האמיתית של אקאקי אקאקייביץ', מגיחה ממנו, מרפרפת בכנפיה ונעלמת ללא שוב – החיים הללו עשויים במוצהר ממילים ונייר, ובעליהם צריך שסוס יישען על כתפו וינשוף משב ריח עז בפניו כדי להזכירו ש"לא באמצע השורה הוא עומד אלא באמצע הרחוב".

גם לאחר שנסתיימו חייו הספרותיים של א.א.ב. המשיכו תלי מילים להיערם בשולי אדרתו, ונהוג אפילו לצטט מישהו (רק לא ידוע מי בדיוק: טורגנייב? דוסטויבסקי?) שאמר כי משולי האדרת הזאת יצאה לאוויר העולם הספרות הרוסית. סיפוריו של גוגול (בדומה לקפקא אחריו) מעוררים דחף עז לפרשנות, לקריאה של פשט ודרש, יש בהם מן הסתום, מן הטעון, מן הפנטסטי, בקיצור, הם אינם תפורים לפי מידה. ואכן, במרוצת השנים הולבשה "האדרת" על דחלילים רבים. תחילה קראו את הסיפור כביקורת חברתית וייחסו לו ריאליזם נוקב (!), ואז הפכו את היוצרות ומצאו בו סימבוליזם, וכשניערו את הבִּטנה נשמטה ממנה אפילו אלגוריה נוצרית על חיי ישו. מובן שבבואי להציג את "האדרת" כמבשר המודרניזם, אני מושכת את הטקסט (שמוצאו, אגב, בענף הטקסטיל) רק באחת מפינותיו.

#

"בלִשכה..." במילה זו נפתח הסיפור, סוטה תכף ומיד להערה צדדית, צולל בתעלות ביורוקרטיות מסועפות וחוזר לדרך המלך במילים "בלשכה אחת עבד פקיד אחד". זהו הנוסח המסורתי שבו פותחים לספר אגדות וסיפורי עמים. מצד שני, אפשר לחוש בבחירת המקום הסתמי (לשכה כלשהי) והדמות הדהויה (אחד הפקידים הנמוכים) את משבה הראשון של רוח המודרניזם דווקא, זו העתידה להתפרץ במלוא עוזה כעבור חצי מאה, כי במקום "גיבור" יחיד סגולה מגיח מן "האדרת" כל־אדם, שאינו אלא שומאיש. זהו סיפורו של סתם־אדם בסתם־מקום, שמקצועו הלא־מובחן (פקיד) במערך ביורוקרטי (לשכה, משרד) עתיד להיות מוצג בבית המשפט הקפקאי כסמל קיומו של האדם יציר המאה העשרים. ואולם אצל גוגול האחד הזה יש לו משמעות שונה לגמרי, ודווקא לא מודרנית, להפך: זהו הפקיד האחד, האחד השונה מכל האחרים, כפי שנראה מיד. אקאקי הוא פקיד נמוך, ואפילו "פקיד שאין לומר עליו כי הצטיין מאוד במשהו", והרי זה תיאור הולם לכל אותם אנטי־גיבורים ספרותיים שיחתרו בזרמי המאה העשרים כדי להיעשות אדם ללא תכונות. ברם מוטב להיזהר ולא לגולל על גוגול אנכרוניזמים, שכן, כפי שנראה מיד, משפט זה אינו אלא תמרור מהופך, שנועד לכוון את תשומת לבו של הקורא חד העין למצוינותו המיוחדת במינה דווקא של אקאקי אקאקייביץ' בשמאצ'קין.

מיד לאחר שנתוודענו לנסיבות הולדת שמו של הגיבור צונח גם האיש עצמו בלשכה, בשל לגמרי בהווייתו הלבלרית, כולל קרחת ומקטורן שְֹרד של פקיד נמוך. זה ייעודו בחיים (התינוק אקאקי "בכה ועיווה פניו כל כך, כאילו כבר ידע בחוש שסופו להיות יועץ טיטולארי"). קיומו הצנוע בעולם החומר ניזון כאמור מהעתקה של מסמכים (מילים) ומעט מאוד תוספי מזון גשמי (חמיצת כרוב, בשר עם בצל וזבובים מזדמנים), שאותם הוא בולע בחיפזון כדי לחזור אל קסת הדיו ולהעתיק, להעתיק לא מתוך חובה אלא – להנאתו! בהעתקה נוהג א.א.ב. כבמלאכת קודש, וזה המקום להזכיר כי מלאכת המעתיק במנזרים, כמוה כעבודת סופר סת"ם או קליגרף מוסלמי, היא אכן עבודה בקודש. ואמנם גוגול מצייר את הלבלר שלו ישוב למלאכת ההעתקה כמו שוטה האלוהים (טיפוס רוסי ידוע ואהוב, שיהפוך בקרוב לגיבור הספרותי הגדול של דוסטויבסקי). עונג שפוך על פניו – הוא מחייך, קורץ, מצחקק, מניע שפתיו "עד שניתן כמדומה לקרוא מעל פניו כל אות ואות שחקק בקולמוסו". כמה מן האותיות הן חביבותיו... בקיצור, אקאקי אקאקייביץ' זה, שהכול מלגלגים עליו ומתעללים בו, מתגלה בראשית הסיפור כאדם שמח לחלוטין בחלקו, ומקור שמחתו הוא העולם המקביל של המילה הכתובה, שם הוא ממלא את ייעודו המעתיקני בשלמות, תוך התעלמות קדושה ממש מן ההפרעות וההצקות שהעולם החומרי מכביר עליו, בדמות קליפות אבטיח ודליי סיד שצונחים על ראשו באקראי כשהוא מהלך ברחוב, למשל, אך גם בניסיונות מכוונים להפריע לעבודתו, תולדת רשעותם המוּלדת של הבריות, המחפשות להן תמיד "שעשועים"... והם משתעשעים, הפקידים ה"בדחנים" בלשכה, בהיטפלם לאקאקי אקאקייביץ' התם.

לפקיד המצוי (בניגוד לפקיד "האחד"), שאותו מציע כאן גוגול כדגם מייצג של האנושות בכללותה, נדבקים במרוצת הסיפור שמות תואר רבים, כגון "ממולח", "ערמומי", "שנון", וכולם מצביעים על התמצאות מופלגת בענייני העולם הזה. השוטה אקאקי, לעומתם, "אף פעם אחת בחייו לא שם לב למתחולל ונעשה ברחוב". אבל בעוד עם הפקידים מתרוצץ חסר מנוח בלשכות וברחובות, יוצא ובא זה בביתו של זה, מחפש נשים, קידום, הסחות דעת, כאשר "הכול נושאים נפשם לשעשועים, אין אקאקי אקאקייביץ' מבקש לו שום שעשוע. איש לא יכול לומר שראה אותו אי־פעם באיזו מסיבה. משכתב ושרבט די שובעו היה שוכב לישון, מחייך מראש למחשבה על יום המחר: מה יזמן לו אלוהים להעתיק למחרת?".

דומני שכאן מתחיל להצטייר לעיני הקורא משל דתי במסווה היתולי, ומה גם ששני משפטי מפתח נדלקים ומהבהבים באותיות ענק להצביע על הכיוון. את האחד משמיע הלבלר הקטן בעצמו, וזה אולי המשפט הברור והבוטה ביותר שיֵצא מפיו לאורך כל סיפור "האדרת": "הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה?" הוא מטיח פעם אחת במעניו, והמשפט הזה מותיר רושם עז כל כך באחד מהם עד שייחרת בזיכרונו של הפקיד המצוי, יחד עם ההד הנוצרי העונה לו מיד בנשמתו ("הלוא אחיך אני") עד סוף ימיו, ויחשוף לעיניו "כמה לא־אנושי יכול בן־אנוש להיות, כמה גסות אכזרית חבויה מתחת לעידוני הנאורות וההשכלה". שימו לב לסכין המטפורית המופיעה באפיזודה קטנה וחדה זו, סכין הננעצת בפקיד הרגיש מעט יותר מחבריו למשמע המילים "הפולחות את הלב". הפועל "פולחות" נצמד פעמיים, בזו אחר זו, למילים, חביבותיו של אקאקי, החושפות כאן לפתע שיניים. תכף לאחר אפיזודת המילים הפולחות, החורגת כולה בסגנונה הרציני מאווירת הגרוטסקה של "האדרת", מופיע עוד משפט חריג. זהו המשפט הפותח את תיאור התמסרותו של אקאקי אקאקייביץ' למלאכת ההעתקה, ודומה שאין צורך להוסיף עליו שום הסבר: "הוא שירת מתוך שקדנות – לא, הוא שירת מתוך אהבה" (ההדגשה שלי).

עד כאן פרק המבוא לסיפור, שהוא מהותי להשתלשלות הדברים בהמשך. עלינו לשים לב לשני רמזים לבאות: ראשית, על אף ההצקות וההטרדות והמהומה סביבו מעולם לא נפלה שגיאה במלאכתו של א.א.ב.; שנית, בפעם היחידה שנתנו לו, כפרס, משימה נכבדה יותר, אם כי פשוטה בהחלט: לחבר מסמך חדש, הדבר לא עלה בידיו, והוא הפציר: "לא, מוטב שתיתנו לי להעתיק משהו". יתרה מזו, לא רק במילה הכתובה, גם במילה המדוברת נוהג אקאקי אקאקייביץ' באותה מידה של צניעות, הגובלת בטמטום. הוא מצטיין בקולו החרישי ומתבטא על פי רוב "במילות־יחס ובתוארי־הפועל, ואף בחלקי־דיבר שאין להם משמעות כלל", הוא פותח משפטים ולא מסיים, כך שבעצם אפשר לומר – גוגול אומר – שהוא, אקאקי אקאקייביץ', לא אומר כלום. בעניין זה (וגם באחרים, שנגלה מיד) הוא שותף לדמות שנולדה בהפרש שנים ספורות (1853) בצד השני של העולם לסופר הרמן מֶלוויל והוטבלה בשם "בַּרטֶלבּי, הלבלר."3

##

ברטלבי, גיבור הסיפור הנושא את שמו, מעתיק מסמכים בלשכת עורך־דין בוול סטריט ומקמץ במילים עוד יותר מעמיתו הרוסי. למעשה הוא נזקק רק למשפט בודד אחד (חמש מילים המחזיקות שש הברות, באנגלית) כדי לנהל את משק התקשורת החסכוני שלו. משפט זה, שנעשה מכבר למשל ומושא מחקר בלשני ופילוסופי, הוא משפט הסירוב הגדול המקעקע את אושיות ההיגיון הפוזיטיביסטי (ואת מגדלי הקפיטליזם וקניוניו) בהיותו חסר מושא ומוצא: "הייתי מעדיף שלא" (I would prefer not to). משפט חתרני, מהלך קסם מסוכן, מידבק – סדק המאיים להתרחב ולמוטט את קירותיו המוצקים של משרד עורך־הדין הניו־יורקי, מעסיקו הזחוח של הלבלר, את שכניו הנכבדים ואת וול סטריט כולו, את אמריקה, ובעצם, ככל שמעמיקים בטקסט – את עצם הקיום. השתלשלות הסיפור ממחישה את תהליך ההסלמה המהיר ביחסיו של ברטלבי עם מעסיקו, ועם העולם בכלל, בהצבת משפט הסירוב האלגנטי הזה, הנאמר תמיד באותו גון קול שלֵו, כנגד דרישות פּחוּתוֹת יותר, אלמנטריות יותר, עד שלבסוף הוא "מעדיף שלא" בכלל, "מעדיף שלא" גורף – ומת.

קשה שלא לחשוד כי הרוסי אקאקי אקאקייביץ' וברטלבי האמריקאי הם יתומים תאומים, שהופרדו בלידתם וגודלו במשפחות אומנות בשני קצות העולם, ואי לכך נעשה האחד יועץ טיטולארי נמוּך רוח בפטרבורג, שמח בחלקו ובחמיצת הכרוב שלו, והשני – פקיד מחוּק זהות בוול סטריט, הניזון, ככל הידוע, מחטיפי זנגוויל ותו לא. את אקאקי הספקנו להכיר מלידתו, וחזינו בהבשלתו הזריזה (בתוך שוּרה אחת!) למשרת המעתיק; אך הקריירה הספרותית של ברטלבי קיצונית עוד יותר. היא מתחילה מרגע הופעתו בלשכות – אין לו עבר, אין לו קשרים, ועד מהרה מתברר שאין לו קיום כלל מחוץ לכותלי המשרד – ומרגע שהגיע הוא פוצח במלאכת ההעתקה. גם הוא, כמו א.א.ב., לא נצפה מעולם עוסק בשום פעילות אחרת. הוא שתקן, כחוש וחיוור כל כך, שהמספר מדמה אותו דרך קבע לרוח רפאים (שימו לב איך הדמיון המשפחתי בין השניים מתחזק עם הגיל). ואמנם מקץ הבהוב קצר על הבמה בתפקיד הרוח נעלמים שניהם, אקאקי אקאקייביץ' וכפילו האמריקאי, כלא היו.

אם דימיתי את הופעתו של ברטלבי להבהוב, הרי זה נר דקיק המכלה את עצמו בבעירתו, וככל שהוא קרב לסופו הוא בוער באש עזה יותר; ואילו אקאקי, ובכן – אקאקי הוא נר לגמרי בלתי צפוי, מתוצרת בית, שצפים בו כל מיני אלמנטים זרים, גרעיני אבטיח, רגלי זבוב, קצת כוהל וגם חוטי משי משובחים ואור יקרות. הוא ניצת בקושי, בוער לו זמן־מה במתינות, ופתאום מתפרץ בשלהבת אחת גדולה וכבה, כשהוא מותיר אחריו עננת עשן צורב שיגרום לבני הבית להתעטש עוד זמן רב לאחר שיושלך אל הפח.

###

מי מחולל את הדרמה בסיפור "האדרת"? לא אדם וגם לא שטן אלא כוח טבע. זהו החורף הפטרבורגי, "הכפור הצפוני", כותב גוגול, אותו "אויב מר של מי שמשתכר 400 לשנה", וברוסיה קוראים לו גנרל חורף. בהמשך הסיפור יתגולל על הלבלר עוד גנרל שפגיעתו רעה, אבל גנרל חורף הוא זה שמריץ את אקאקי אקאקייביץ' למפגש הגורלי עם החייט גרגורי פטרוביץ' ולהתקנת האדרת החדשה, אירוע עז־רושם כל כך בחייו, העתיד להלביש אותו בצבעיה המרהיבים של התשוקה ולגזור עליו כליה.

מתחילה אפשר למצוא הקבלות מסוימות בין הלבלר לחייט שלו. פטרוביץ' זה מתגורר "אי שם בקומה הרביעית של הכניסה האחורית", נקודה עלומה לא פחות מלשכתו של לקוחו הלבלר, המרמזת על מבוכיו הנכֵאים של השיכון העירוני, כבבואה לנבוכות המנגנון הביורוקרטי; אם נטה אוזן אולי נשמע מרחוק את הד נקישות צעדיו של ק., הנידון לטפס למעצבה במדרגות, לתעות במסדרונות ובעליות הגג ובסמטאות עקלקלות בניסיונות סרק למצוא את בית המשפט, את הטירה או את אמריקה. בדומה לאקאקי המעתיק, פטרוביץ' לא תופר בגדים חדשים אלא "מתעסק בהצלחה ידועה בתיקון מכנסיים ופראקים של פקידים ושאר אנשים". הוא, משמע, אמן ההטלאה: תפקידו להציל את הבלואים והסמרטוטים, לשמר את הישן, לעמוד בפרץ נגד האויב (הטבע וכוח הבליה שלו, כמו גם האופנה ההפכפכת), התובע תמיד בגד חדש...

אך בניגוד לאקאקי הערטילאי – פטרוביץ' זה הוא כל כולו יציר החומר. לא רק עיסוקו של החייט גשמי אלא גם היותו מזוּוג לאישה, נהייתו אחרי אלכוהול וטבק, והריחות הנאלחים האופפים את משכנו בטפסנו אליו, ביחד עם אקאקי, מחדר המדרגות (שופכין, כוהל צורב) ועד לפנים הדירה ("עקרת הבית בישלה איזה דג והעלתה במטבח עשן רב כל כך עד שלא היה אפשר לראות אפילו את המקקים"). אכן, ככל שעולים וקרבים אל פטרוביץ' מתגברים הסימנים המבשרים על ירידה דווקא, ירידה אל מתחת לאדמה, ולא רק לארצם הפרוזאית של המקקים אלא למקום ההוא האפוף, כידוע, צחנה ועשן... הקורא פּקוּח העין יגלה מיד איך תפר הסופר במלאכת מחשבת את צלו של השד לדמות החייט בטקסט, "או כמו שהיתה אומרת אשתו: 'הוודקה כבר נשפכת ממנו, מהשד סתום העין"'. וכך הוא מופיע לראשונה לעיני הקורא, גרגורי פטרוביץ': רגליו היחפות משוכלות תחתיו "כרגלי פאשה תורכי" כשהוא מנסה להשחיל חוט במחט, והמשפט הראשון שנשמע מפיו הוא תלונה משולבת בגידוף גס, "לא נכנס, הטינופת; הרגת אותי, נבלה שכמוך!" יתר על כן, גוגול מעלה אותו לראשונה על במת הסיפור בהינף איבר קטן, עירום, בשרני ומגוּנה: "וקודם כול הזדקרה לעין הבוהן, הידועה יפה יפה לאקאקי אקאקייביץ', וציפורנה המעוקמת עבה ונוקשה כשריון של צב".

זה המקום לציין שגוגול, בגאוניותו, אינו נזקק לתיאורים ארכניים או מופשטים, הוא בורא את העולם בכוונו את מבטו הנוקב אל פרט שולי, זעיר כל כך שהיה חומק בוודאי מעיניים ספרותיות קהות יותר, ובהציגו אותו במלוא מוחשיותו המאגית. כאן נִגלה שוב התך הנסתר המחבר אותו לקפקא, אמן הצמצום, שעיניו הפלאיות השכילו לראות חור, עיגול מושלם של רִיק מבעד לחליפתו המהוגנת של מכר, את הרמש המתחבט לבקוע מגופו שלו ואת ישותו העצמאית ורבת האון של כדור זעיר הנברא מאבק השִכחה, המוך והחוטים שהצטברו מתחת למיטה בפינה חבויה של משק הבית הבורגני. ועוד, שימו לב לשימוש שגוגול עושה בדיבור ישיר, בדיאלוג, שימוש שהוא בגדר מהפכה ממש בספרות לפני המאה העשרים, מאחר שהוא מפקיד בין המירכאות דווקא את האמירות האגביות, הטפלות (והתפלות), במקום לרתום אותן, כנהוג בזמנו (ועוד עשרות שנים אחריו) לעגלת הדברים ה"חשובים באמת" – מרכבה עמוסה הגיגים שהתלבשו בבגדי חג, הצהרות אהבה והרצאות אורח, אותה נוכל לראות דוהרת במלוא הדרה כשהיא נהוגה בידי טולסטוי ומתנודדת קמעה תחת כובד המשא של דוסטויבסקי או תומאס מאן – שלא לדבר על המון העגלות הנגררות הרחק מאחור, כורעות תחת מטען של חציר.

אך טבעי הדבר שפטרוביץ' החייט, הנתון להשפעת החומר, הוא שייכנע ללחץ הנסיבות: לבלאי הטבעי, להתפוררות האריג, למזג האוויר, למצב הרוח או - הבה נקרא ל"דבר האחר" בשמו! – לשד. ואמנם אותו "שד סתום העין" הוא שיגרור אחריו את אקאקי אקאקייביץ' להרפתקה המופלאה וההרסנית כאחד של האדרת החדשה. טבעי גם כי תגובתו הראשונה של הלבלר מתייחסת ישירות לְמה שנוגע אליו, משמע לא הדבר עצמו, החומר, האדרת, אלא המילה:

"לשמע המילה 'חדשה' חשכו עיניו של אקאקי אקאקייביץ', וכל מה שהיה בחדר הסתחרר לנגדו. הוא לא ראה בבהירות אלא את הגנרל שקלסתרו מודבק בנייר על מכסה קופסת הטבק של פטרוביץ'. 'איך זה ככה, חדשה?' אמר כאילו הוא שרוי עדיין בחלום. 'והרי גם כסף אין לי לזה.'

'כן, חדשה,' אמר פטרוביץ' בשלווה פראית".

שימו לב לגוגוליזם, המפריח כלאחר יד אוקסימורונים קסומים כמו "שלווה פראית", וגם לדיוקן הגנרל המבצבץ מאחורי הקלעים של המילה "חדשה", יציר נייר המבשר על גנרל של ממש, בשר ודם, זה שינחית בסוף הסיפור את מכת החסד על גיבורו.

הלבלר האומלל מגיב על חדשות אלה בצעקה; הוא "צעק אולי לראשונה בחייו". שינוי זה שמתחולל בקולו החרישי הוא הראשון בשטף השינויים המפליגים שיבואו על אקאקי אקאקייביץ' כאשר יסתגל לרעיון של ה"חדש" כאל צו הגורל, וייסחף אחריו לאהבה בלתי אפשרית, קומית ונוגעת ללב ולסופה הבלתי נמנע – הטרגדיה.

משגמלה ההחלטה על האדרת החדשה, נערך אקאקי אקאקייביץ' למערכה הגדולה בחייו מתוך התכוונות גדולה. מצד אחד, הוא מקדיש את כל עתותיו הפנויות להכנות לתפירת הבגד, מאורע נכבד כל כך שאפילו החייט הגס פטרוביץ' משתקע בו, בתכנון וחלומות, בהשוואות מחירים, בחיפושי הבד היאה והבטנה והקרסים והפרווה ושאר מרכיביה החושניים להפליא של הגלימה הגורלית. מצד שני, דווקא בתקופה זו מקצין הלבלר את התנזרותו מן הצד החומרי של החיים. עיניו החדות של הבלש נבוקוב עקבו אחרי אקאקי הפוסע על אבני המרצפת של פטרבורג על קצות האצבעות כדי לא לשחוק את סוליות נעליו, וגילו כי בשביל להמעיט בכביסה הוא יושב בבית בחלוק "ישן כל כך שאפילו הזמן עצמו חס עליו ולא פגע בו לרעה". כי־כן, אקאקי אקאקייביץ' שקוע במאמץ הרואי להיעשות אַ־חומרי ולחמוק בין שיני הזמן מחוקי הבלאי הטבעי!

ואולם ככל שהציפייה לאדרת החדשה תופסת אחיזה בנפשו, מתגלה ביציר המילים של גוגול משהו חדש ובלתי צפוי – היצר. הוא חי, חושק וחולם את חזון האדרת, רואה את ריפודה העבה והרך ואת פיתויי פרוות הנמייה הקורצת מן הצווארון. הוא משתעבד לתאווה לדבר אחד, לאובססיה, ובמילה אחת – מתאהב. "הוא למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו; מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אישה". כאילו נשא לו אישה..! האם זכתה מעולם פיסת בד להתגלגל באידיאל נעלה כל כך? ומצד שני... גם ההפך אפשרי... הרי את האידיאה הרומנטית של האהובה הנצחית כורך כאן גוגול ביריעת בד... משובחת, אכן, מקושטת, גזורה יפה, אופנתית... ובכן, דווקא לא נצחית כי אם בת־חלוף, מתבלה... האידיאה אינה אלא חומר גס, טווי מחוטי האשליה.

האידיאה של האדרת המובטחת מכוננת שינויים לא רק בחייו של אקאקי. עצם דמותו של הלבלר משתנה, אופיו מתעצב מחדש ממש לפי מידותיו של גיבור רומנטי אמיתי. "הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו [...] מקלסתר פניו וממעשיו נעלמו מאליהם כל היסוס, כל פקפוק [...] לפרקים היתה אש ניצתת בעיניו, ובראשו אפילו חלפו מחשבות חצופות ונועזות מאין כמותן"! אמנם שיא ההעזה והחוצפה של הפקיד הפטרבורגי הוא להגות בפרוות נמייה... והנה, מכריז גוגול, כמעט מתרחש דבר חמור באמת: כמעט נפלה אצלו שגיאה במלאכת ההעתקה, והוא קרא כמעט בקול "או" והצטלב. מסתבר שהמטמורפוזה של אקאקי אקאקייביץ', כמוה כאדרתו, טרם הושלמה, הוא עוד לא חרג ממש מתחום המילים, הוא מתנדנד על סף התהום, כמעט נופל להוויה הגסה של הממשי, כמעט – ולא ממש.

כאשר האידיאה מתממשת והאדרת קורמת בד וחוטים, נפעם אפילו לבו הקשה של פטרוביץ'. "דומה שחש בכל מאודו כי עשה מעשה רב, ואף גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש." התהום שנתגלתה לחייט מומחשת במוצאותיו של אקאקי אקאקייביץ' מרגע שהוא עוטה את האדרת החדשה, ולא רק בלבו פנימה, הלב ה"מלא אושר", אלא במראהו החיצוני ואף ביחסו של העולם אליו, כי האדרת שתפר גוגול פועלת פעולה הפוכה לפעולתן של אותן גלימות קסמים ההופכות את לובשן לבלתי נראה, ולראשונה בחייו הלבלר הקטן נעשה נראֶה. נראה – ורואה. בלכתו ברחוב הוא מבחין פתאום ברכּבים ובכרכרות הדורות, מתעכב להתבונן בתמונה בחלון ראווה ומצטחק למראה רגלה המעורטלת של גברת, ומחשבותיו (ככל שמעז המספר לנחש אותן, מתוך הסתייגות מצטנעת) אולי שוב אינן שונות מאלה של "הרבה פקידים אחרים". אם כן, שוב אין הוא, א.א.ב., אותו הפקיד האחד, הנבחר – המעתיק הקדוש, שוטה האלוהים. הוא נפל כמו לוציפר, התפתה למדוחי החומר ולתאוות בשרים – נעשה כמו כולם, בקיצור. האחד המיוחד הצטרף להמון הפקידים הארציים, מבקשי השעשועים, שמחשבותיהם שגורות וידועות.

כמה עמוק נפל אקאקי מתגלה לנו רק כאשר הוא חוזר הביתה מסוחרר מעליצות (כלומר נדבק גם במילה הלקוחה בהשאלה מתיאור חבריו הפקידים), פושט את האהובה שכבש ומתמכר לראשונה בחייו לבטלה. "ובתום הארוחה לא ישב להעתיק ולא התעסק במסמכים, אלא התפנק לו במיטתו עד רדת החשֵכה" (ההדגשה שלי). איך היא נוהמת, המילה "התפנק", במיטתו של אקאקי! האם יש להתפלא כי עם בוא הלילה, המעתיק שהושחת נסחף עוד הלאה ברוח החדשה – מרחיק מהבית אל רבעיה המכובדים של פטרבורג, מחוזות מוארים היטב של "חיים ותנועה", מתארח במסיבה, שותה שמפניה ואף כמעט (הנה הוא משתרבב שוב לאריג הסיפור, אותו "כמעט" שדוני) – כמעט רץ, רץ אחרי מה? אחרי גברת, "שחלפה על פניו כברק וכל איבר מאיבריה מלא תנועה תוזזת"! שימו לב להאצת התנועה! עוד מעט, בפרק הבא, היא תופיע בגלגולה המודרני באמת, ברכבת הדוהרת שתדרוס את העולם הישן על ערכיו היציבים, המועתקים מדור לדור, לטובת החדש.

התלקחותו של אקאקי אקאקייביץ', ככל האהבות הגדולות והטראגיות, אך החלה לזהור וכבר כבתה. בבוקר לבש לראשונה את האדרת היפהפייה, ובו בלילה זו מופשטת מעליו בידי שודד (מעניין שהבריון הוא בעל אגרוף שגודלו כ"גולגולת פקיד" דווקא) והוא מושלך בבעיטה לארץ, מופקר לשלג ולכפור שהוא, כזכור לנו, אויבו האמיתי של האדם. מכאן ואילך נפרשת מסכת ניסיונותיו של הלבלר להשיב לעצמו את הגזֵלה. אקאקי אקאקייביץ' עומד במסות האלה, המתישות, הנואשות והעקרות, בעוז רוח הרקוליאני ממש. הוא מתייצב בפני השררה; הוא מגלה תקיפות נוכח קצין משטרה; הוא נעדר "(מקרה אחד ויחיד בחייו)" מהלשכה; ולבסוף אוזר עוז להבקיע ממש עד אל מעוזו של האדם החשוב (ההדגשה של גוגול) – הגנרל!

####

סיפורו של האדם החשוב נגלל בשולי "האדרת" כסרח עודף גוגולי מובהק, תלוש מן הציר המרכזי של העלילה. המספר עצמו טורח להסביר כי אפשר להניח שאותו אדם חשוב "הוא שגרם לסיפורנו, שדרך אגב כולו אמת, שיפנה לעבר מה שלמעלה מן הטבע" (ההדגשות שלי). נדמה לי שבהערה עוקצנית זו טמון רמז חשוב מאין כמוהו, כי היא מאפשרת לנו להציץ להרף עין בתהומות הנפש של הסופר עצמו, נפש פרועה ביותר שהטבעי והעל־טבעי, הקומי והטראגי, הריאליזם החי של ה"אמת" ורוח הרפאים של האבסורד משמשים בה בערבוביה. דומה כי הנזיפה שספג הלבלר הקטן מן האדם החשוב היתה קטלנית באמת והרגה אותו ממש בהבל פה. "מה רב לפעמים כוחה של נזיפה מפי הרשות!" מצהיר הסופר ומסתיר את צחוקו המתגלגל מאחורי כנף אדרתו בזמן שאתה, הקורא, הולך אחריו שולל... והרי אם נקרא בעיון את הכתוב נמצא שגם כאן, כמו בתחילת הדרמה, התליין אינו אחר מאשר הטבע עצמו, טבעו הצונן של החורף הפטרבורגי: אקאקי אקאקייביץ' חוזר נזוף לביתו בסופת שלג, ו"כמנהג פטרבורג, נשבה בו הסופה מכל ארבע רוחות־השמים, מכל הסמטאות", גרונו צבה ו"הודות לסיועו הנדיב של האקלים הפטרבורגי התפתח החולי מהר מן הצפוי". כפי שהזהיר אותנו גוגול מלכתחילה, "האויב האמיתי" הוא הטבע – ולא מה "שלמעלה מן הטבע".

אקאקי אקאקייביץ' התם מת בדמדומי הקדחת ועל שפתיו מילים גסות שלא השמיע מעודו. במותו הוא מקלל, כאיוב לפניו, אך לא את יומו אלא אישיות המכונה בפיו "הוד מעלתך". הקורא הטוב, המשכיל, בעל התודעה הפוליטית, סמוך ובטוח כי אקאקי האומלל מנבל את פיו כנגד האדם החשוב שנזף בו. אם נותר איזה ספק, בא האפותיאוזיס של הגיבור בדמות רוח רפאים ומספק לו הוכחה נחרצת: רוחו של הלבלר מתרוצצת וחומסת מעילים מתושבי פטרבורג המבוהלים, ומוצאת מנוחה רק לאחר שחטפה את האדרת של הגנרל, הוא "האדם החשוב", במעשה נקם מהפכני ובמילים קצרות, חותכות בבשר: "אה, הנה אתה סוף סוף! [...] בשביל האדרת שלי לא רצית לטרוח, וגם נזפת בי – עכשיו תן לי את שלך!".

בינתיים, בעוד הלבלר המת רודף אחרי זנב הסיפור בתחפושת מפוקפקת של רוח רפאים, נחטף הקורא עצמו ונאלץ לבלות כמה וכמה עמודים בחברתו של זר גמור, הלא הוא האדם החשוב, שאך זה צץ כאן בתפקיד אורח על מנת להנחית את מכת החסד (הנזיפה הקטלנית) על ראש הגיבור. מה הוא עושה כאן בכלל, האדם החשוב? מדוע אנחנו מתוודעים פתאום להרגליו ולחשקיו, לתבשילי ביתו ולבילויי הלילה המפולפלים שלו? כיצד גנב את ההצגה מגיבורו הרשמי של הסיפור? גם הסופר, בהיתממות אופיינית, תוהה על הסטייה המוזרה בעלילה: "מי יכול היה לשער כי בזה לא תם סיפורו של אקאקי אקאקייביץ', וכי עוד נכונו לו כמה ימי חיים סוערים לאחר מותו, כמין תגמול על חייו שרישומם לא ניכר כלל? אבל כך אירע, וסיפורנו הדל זוכה במפתיע לסיום מן הסוג הפנטסטי". משקרץ לקורא הנאור וצחק אתו יחד על הבלים מן הסוג "הפנטסטי", מתרוצץ גוגול ברחבי פטרבורג, מחולל מהומה רבתי ושודד מעילים, עד שהוא מגיח באחת מן הגרוטסקה בארשת רצינית כדי לספר לנו איך חלחלה דמותו של הלבלר העניו, יציר המילים ומעתיקן, אל תודעת האדם החשוב ובבת אחת הנץ שם במפתיע "משהו הדומה לחמלה", ואז אפילו מתברר שמלכתחילה "מידת הרחמים לא היתה זרה לו"... אם כן, הגנרל כמוהו כפקיד ההוא שננעצו בו כמה מילים – המילים הפולחות, סכיניו של אקאקי אקאקייביץ' – אינו אטום לגמרי, הוא מסוגל לחוש רחמים, חמלה, ואם כך – אם כך, אולי לא תישלל ממנו גם המידה הנוצרית הגבוהה ביותר: החסד!

נזכור כי כבר לפני כן חש הגנרל משהו מעוצם המכה שהנחית על אקאקי, "וסופו שהתחיל הוא עצמו מתמלא אימה". והאימה מתגברת: "מכאן ואילך ריחף לנגד עיניו כמעט יומיום אקאקי אקאקייביץ' החיוור, שלא עצר כוח לעמוד בנזיפה מטעם הרשות". הפקיד ועניינו הפעוט טורדים את מנוחת האדם החשוב עד כדי כך שהוא שולח לשאול לשלומו ולהציע עזרה, ומשהוא מתבשר על מות הלבלר מתגלה בגוף הגנרל גידול חריג, ספק ממאיר – מצפון. אז באה האפיזודה המופלאה, חטיפת האדרת החמה מעל הגוף מדושן העונג הזה, אשר "אמנם לעתים הפריעה לו הרוח העזה, אשר מפעם לפעם, אלוהים יודע מנין ומאיזו סיבה, היתה מסתערת לעומתו ומחתכת בפניו ומטיחה בהן גושי שלג, מנפחת את צווארון אדרתו כמין מפרש או מטילה אותו פתאום על ראשו בכוח על־טבעי, עד שנאלץ לטרוח הרבה כדי להיחלץ ממנו" (ההדגשות שלי).

ניצחון הרוח, או הכוח העל־טבעי, או הפנטסטי, אינו מסתכם בסיפורי מעשיות מבדחים של עגלונים פטרבורגיים, כי אם בא לידי מיצוי בדמות האדם החשוב. "אותו מעשה הטביע בו חותם עמוק; שוב אף לא הִרבה כל כך לומר אל הכפופים לו: 'איך אתה מעז, האם אתה מבין לפני מי אתה עומד'; ואם בכל זאת אמר כן, היה זה רק לאחר שהקדים ושאל במה העניין." כמדומה, גילה האדם החשוב כי אינו חשוב עד כדי כך, וכי יש מישהו אחר שלפניו הוא עומד... אם כן, אקאקי אקאקייביץ' השלים את ייעודו.

אך האם האדם החשוב – ש"נעשה אדם חשוב אך לא מכבר, ועד אז היה אדם לא חשוב" – האם בעל השררה הזה, שקולו הנחרץ והבעתו התקיפה נלמדו מול הראי, והוא שומט את גבורתו עם אדרתו ונמלט כל עוד נפשו בו מפני רוחו של לבלר – האם נשא הוא בכלל באחריות, בסמכות הכלולה במושג "שררה"? הקורא הנוצרי, והקורא המהפכני, ואפילו הקורא המתגלגל בצחוק נטול אשליות, צחוק האבסורד בטהרתו, האם אתה מאמין שהגנרל המדולדל הזה באמת התכבד בתואר "הוד מעלתך", וכי אליו, ברגעיו האחרונים, פונה אקאקי אקאקייביץ' נמוך הרוח, המעתיק הנאמן, איוב הפטרבורגי, וכי אותו הוא מקלל על ערש מותו, לפני שהוא נחמס אל תחום הפנטסטי ונעשה משרתו של הכוח המכונה בפי גוגול "על־טבעי", והוא אותו הרוח הטורדת את מנוחתם ונוחותם של בעלי השררה (וכל המתהדרים באדרת חדשה)? אם כך, קרא שוב את "האדרת" מן ההתחלה, ושייקח אותך השד.

1. ניקולאי גוגול, "האדרת", בתוך סיפורים פטרבורגיים, מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת הספריה החדשה־הקיבוץ המאוחד, 1992. הסיפור ראה אור לראשונה בשנת 1842.

2. Vladimir Nabokov, Lectures on Russian Literature, Mariner books, 1980.

3. "ברטלבי הלבלר", מאנגלית: אברהם יבין, בתוך הסיפור האמריקאי הקלאסי, בעריכת משה רון, הוצאת עם עובד, 2012.