הטבעת של וינצ’נצו

"יש לך שתי אפשרויות, סקרלט." עיניו החמדניות של הבוס לשעבר שלה נדדו באיטיות מבטנה ההרה אל שדיה המלאים שמתחו את בד שמלת ההיריון השחורה שלה. "או שתחתמי על המסמכים האלה שאומרים שאת מסכימה למסור את התינוק שלך כשהוא ייוולד ולהפוך מייד לאשתי, או..."

"או שמה?" סקרלט רייוונווד ניסתה להתרחק מהמסמכים שהוא דחף לעברה. אך גופו השרירי מדי של האיש מילא את רוב המושב האחורי של הלימוזינה...

"או... שאבקש מד"ר מרסטון לקבוע שאת לא שפויה. ולדאוג שתאושפזי." שפתיו הבשרניות התעקמו בחיוך נעים. "לביטחונך שלך כמובן. כי כל אישה שפויה בדעתה הייתה רוצה להתחתן איתי. ואז גם ככה תאבדי את התינוק שלך, נכון?"

סקרלט לטשה בו עיניים וכמעט לא הבחינה בבניינים הנוצצים של מנהטן חולפים מאחוריו כשהם נסעו לאורך השדרה החמישית. בלייז פוקנר היה נאה, עשיר. ומפלצת.

"אתה צוחק, נכון?" היא פלטה צחוק נבוך. "בחייך, בלייז. באיזו מאה אתה חושב שאנחנו חיים?"

"המאה שבה גבר עשיר יכול לעשות מה שהוא רוצה. למי שהוא רוצה." הוא שלח יד ופיתל סביב אצבע עבה קנוקנת של שערה האדמוני הארוך. "מי יעצור אותי? את?"

פיה של סקרלט יבש. בשנתיים האחרונות היא חייתה באחוזתו באפר איסט סייד כסייעת לאחות של אימו הגוססת, ובמהלך התקופה הזו הלכו והפכו חיזוריו של בלייז עיקשים. רק אימו המתנשאת, שנחרדה מהמחשבה שהיורש היקר שלה ישפיל את עצמו ויתרועע עם עובדי משק הבית, ריסנה אותו.

אך כעת גברת פוקנר מתה, ובלייז היה עשיר מעבר לכל דמיון. ואילו סקרלט הייתה בסך הכול יתומה שהגיעה לניו-יורק עם צורך נואש למצוא עבודה. מאז הגעתה היא הייתה תקועה בחדר החולים, מילאה הוראות חדות של אחיות וביצעה את כל המטלות הכי איומות שכלל הטיפול בנכה רגזנית ומרושעת. לא היו לה שום חברים בניו-יורק. לא היה מי שיתמוך בה נגדו.

מלבד...

לא, אמרה לעצמה בייאוש. לא הוא.

היא לא יכולה. לא מוכנה.

אבל מה אם בלייז צודק? מה אם היא תברח ממנו ותפנה למשטרה, והם לא יאמינו לה? האם הוא ופסיכיאטר המחמד שלו יכולים למצוא דרך לממש את האיום שלו?

כשהוא הציע לה נישואים בגסות בהלוויה באותו בוקר – על קברה של אימו! – היא ניסתה לפטור זאת בצחוק ואמרה לו שהיא עוזבת את ניו-יורק. להפתעתה, הוא הציע באדיבות להסיע אותה לתחנת האוטובוס. היא התעלמה מזמזום האזהרה של האינטואיציה שלה והסכימה.

היא הייתה צריכה לדעת שהוא לא יוותר בקלות כה רבה. אך היא לא העלתה בדעתה שהוא ירחיק לכת עד כדי כך. לאיים עליה כדי שתתחתן איתו? לנסות לכפות עליה לוותר על התינוק שלה?

היא עשתה טעות כשחשבה שבלייז הוא פלייבוי אנוכי וחסר סבלנות שרוצה אותה כמו שילד מפונק דורש צעצוע שאינו שייך לו. למעשה הוא היה מטורף.

"נו?" דרש בלייז לדעת. "מה התשובה שלך?"

"למה שתרצה להתחתן איתי?" אמרה סקרלט רפות. בנשימה עמוקה היא ניסתה לפנות אל היוהרה שלו. "אתה נאה, מקסים, עשיר. כל אישה הייתה שמחה להתחתן איתך." כל אישה שלא מכירה אותך, הוסיפה באלם.

"אבל אני רוצה אותך." הוא לפת את מפרק ידה חזק מספיק כדי שהיא תתכווץ. "כל הזמן הזה סירבת לי. ואז נכנסת להיריון מאיזה גבר אחר ואת מסרבת לספר לי ממי." הוא חרק שיניים. "אחרי שנתחתן, אני אהיה הגבר היחיד שיוכל לגעת בך. ברגע שהפרחח הזה ייוולד ויישלח מכאן, את תהיי שלי. לתמיד."

סקרלט ניסתה לכבוש את הפאניקה הגוברת שלה. כשהלימוזינה התקדמה לאורך השדרה החמישית, היא ראתה קתדרלה מפורסמת בקצה הרחוב. רעיון נואש צץ במוחה. האם היא יכולה...?

כן. היא יכולה וזה מה שהיא תעשה.

זו לא הייתה התוכנית שלה. היא התכוונה לקנות כרטיס אוטובוס דרומה, להשתמש בחסכונותיה הדלים כדי לפתוח בחיים חדשים במקום שמשי שבו פרחים פורחים כל השנה ולגדל את התינוק שלה לבד. אך כפי שאביה אמר תכופות בשנות התבגרותה, אתגרים חדשים מחייבים תוכניות חדשות.

עם זאת, התוכנית החדשה שלה הפחידה אותה. כי אם בלייז פוקנר הוא הפח, וינצ'נצו בורג'ה הוא הפחת.

וין בורג'ה. היא דמיינה את עיניו הכהות של אבי התינוק שלה, כל-כך לוהטות ברגע אחד, כל-כך קרות ברגע הבא. דמיינה את לסתו חסרת הרחמים. את חוזק גופו. את כוח רצונו העז.

רעד עבר בה. מה אם הוא...

אל תחשבי על זה, אמרה לעצמה בתקיפות. כל דבר בעיתו. עוד עיקרון שלמדה מאביה.

כשהנהג האט ברמזור אדום, היא ידעה שעליה לפעול עכשיו או לעולם לא. היא נשמה עמוק ולאחר מכן פקחה את עיניה בחיוך שברירי.

"בלייז." סקרלט רכנה לפנים ובמקביל איגרפה את ידה הימנית הנסתרת. "אתה יודע מה תמיד רציתי לעשות...?"

"מה?" הוא לחש וליקק את שפתיו כשהשפיל מבט אל שדיה.

"את זה!" היא הכניסה לו אגרוף חזק וקשה בלסת. שיניו נקשו כשראשו הוטח לאחור, כך שמרוב זעזוע הוא הרפה ממנה.

בלי לחכות שהלימוזינה תעצור לגמרי, היא משכה בידית הדלת ויצאה ברגליים כושלות אל המדרכה. אחרי שחלצה בבעיטה את נעליה, על עקבי חמשת הסנטימטרים שלהן, היא הניחה יד מגוננת על בטנה ורצה יחפה בכל כוחה אל הקתדרלה העצומה בגודלה.

זה היה יום מושלם לחתונה. האחד באוקטובר, וכל העצים בעיר קושטו בצהוב, כתום ואדום. קתדרלת סנט סווית'ן הייתה המפורסמת ביותר בניו-יורק, המקום שבו העשירים ובעלי ההשפעה ערכו את טקסי ההטבלה, את החתונות ואת ההלוויות שלהם. הקתדרלה בת המאתיים הייתה מבנה מתנשא של שיש אפור שגודלו כגוש בניינים שלם, עם צריחים מיתמרים שנשלחו בתעוזה אל השמיים הכחולים הבהירים.

סקרלט התנשפה בריצתה והעיפה מבט בשעון הזהוב המתקלף שהיה פעם שייך לאימה. היא התפללה שלא איחרה את המועד.

רולס רויס קורניש וינטג' לבנה חנתה צמוד לשפת המדרכה, מקושטת בסרטים ובפרחים. לצידה חיכה נהג לבוש מדים. שומרי ראש מצוידים במשקפי שמש כהים, בהבעות זעופות ובאוזניות עמדו על המשמר על מדרגות הקתדרלה ומסביבה.

מסתבר שהחתונה כבר התחילה. סקרלט ניסתה לא לחשוב על זה בארבעת החודשים האחרונים, מאז שראתה את ההודעה בניו-יורק טיימס. אך הפרטים נחרתו בזיכרונה, וכעת היא שמחה, כי רק וין בורג'ה יוכל לעזור לה.

שומר ראש חסם את דרכה במבט זועם. "מיס, תזוזי אחורה..."

סקרלט לפתה את בטנה בתיאטרליות וכשלה קדימה על המדרכה. "הצילו! איש אחד רודף אחריי! הוא מנסה לחטוף את התינוק שלי!"

עיניו של שומר הראש התרחבו מאחורי משקפי השמש שלו. "מה?"

היא חלפה בריצה על פניו וצעקה לאחור, "תתקשר למשטרה!"

"היי! את לא יכולה פשוט – "

סקרלט רצה מתנשפת במדרגות הקתדרלה.

"תעצרי שם!" שומר ראש שני התקרב אליה בהבעה סוערת. הוא הסתובב לשמע הצעקה של עמיתו כששניים משומרי הראש של בלייז התחילו להכניס לו אגרופים על המדרכה שלמטה. "מה לעזאזל..."

היא ניצלה את הסחת הדעת, פתחה בדחיפה את דלתות הקתדרלה ונכנסה.

לרגע היא מצמצה בצללים.

אחר-כך הסתגלו עיניה לאפלולית והיא ראתה מולה חתונה שנלקחה ישר מהאגדות. אלפיים אורחים ישבו על ספסלים, ומול המזבח, מתחת לשפעת ורדים וחבצלות וסחלבים לבנים, עמדה כלה יפה מאין כמותה לצד האיש הכי חתיך בעולם.

נשימתה של סקרלט נעתקה כשראתה את וין, לראשונה מאז הלילה הקסום שבו יצרו את התינוק.

"אם למישהו כאן היום יש סיבה," דקלם מנהל הטקס בחזית, "שמונעת משני אנשים אלה להתאחד בעיני החוק..."

היא שמעה קול משיכה מתכתי מאחוריה, ואז את התנשפות הניצחון הצורמנית של בלייז כשהוא התפרץ לקתדרלה.

"שישמיע קולו כעת... או שינצור את לשונו לעד."

סקרלט הנואשת נעמדה ברגליים כושלות באמצע המעבר. היא הרימה את ידה וקראה, "בבקשה! תעצרו!"

התנשפות קולקטיבית נשמעה כשאלפיים אנשים פנו ללטוש בה עיניים. כולל הכלה והחתן.

סקרלט המסוחררת הניחה את ידיה על ראשה. היה קשה לדבר כשהיא התקשתה אפילו להסדיר את נשימתה. היא התרכזה באדם החשוב היחידי.

"בבקשה, וין, אתה חייב לעזור לי – " קולה נחנק, ואז התחזק כשהיא חשבה על העובר שלה שתלוי בה. "הבוס שלי מנסה לגנוב את התינוק שלנו!"

בניגוד לחתנים רבים טרם חתונתם, וינצ'נצו בורג'ה, הידוע כווין בפי חבריו, ישן מצוין בלילה הקודם.

הוא ידע מה הוא עושה היום. הוא מתחתן עם האישה המושלמת. החיזור שלו אחרי אן דומאן היה קל, וכך גם אירוסיהם. בלי מריבות. בלי רגשות מסובכים. אפילו בלי סקס, לפחות לבינתיים.

אך היום חייהם יתאחדו, וכך גם משפחותיהם – וחשוב מכך, החברות שלהם. כשסקייוורלד איירווייז של וין תתמזג עם אייר טרנסאטלנטיק של אביה של אן, וין יזכה בשלושים קווים טרנסאטלנטיים חדשים בבת-אחת, כולל הקווים הרווחיים של ניו-יורק-לונדון ובוסטון-פריז. החברה של וין כמעט תכפיל את גודלה, בתנאים נוחים מאוד. למה שז'אק דומאן לא יהיה נדיב כלפי חתנו לעתיד?

אחרי היום לא יהיו שום הפתעות נוספות בחייו של וין. שום אי-ודאות או שאלות הנוגעות לעתיד. המחשבה מצאה חן בעיניו.

כן, שנתו של וין הייתה מצוינת בלילה הקודם, והלילה אחרי שהוא סוף-סוף יעשה אהבה עם אישתו המסורתית מאוד, שהתעקשה לשמור על בתוליה עד ליל כלולותיהם, הוא הניח שיישן אפילו טוב יותר. ובכל הלילות האחרים של חייו המסודרים והניתנים לשליטה.

אז מה אם הוא לא נמשך במיוחד לכלתו? אמרו לו שתשוקה גוועת במהירות אחרי החתונה, אז אולי זה לטובה. אי-אפשר להרגיש בחסרונו של משהו שמעולם לא היה לך.

ואם עושה רושם שלו ולאן אין מכנה משותף מלבד החתונה והמיזוג, נו, מה זה משנה? לגברים ולנשים יש תחומי עניין שונים. הם לא אמורים להיות דומים. הוא יחפה על החולשות שלה. היא תחפה על שלו.

כי יהיו ההאשמות של האויבים והמאהבות הקודמות שלו אשר יהיו, וין ידע שהיו לו כמה כאלה. חוסר סבלנות. חוסר אמפתיה. בעולם העסקים אלה היו חוזקות, אבל כשיוולדו לו ילדים, הוא ידע שיידרשו משאבי סבלנות ואמפתיה גדולים יותר.

הוא הרגיש מוכן להתמסד. הוא רצה משפחה. מלבד בניית האימפריה שלו, זו הייתה הסיבה העיקרית לנישואיו, אבל לא היחידה. אחרי המפגש המיני האחרון שלו, לילה נפיץ עם אדמונית משגעת שסיפקה לו את הסקס הכי מדהים בחיים ואז נעלמה, הוא החליט שנמאס לו מרומנים בלתי צפויים.

לכן כעבור חודשים ספורים הוא הציע לאן דומאן נישואים מתוך שיקול דעת.

אן, שנולדה במונטריאל, הייתה יפהפייה, בעלת ייחוס נטול דופי, ומובטח היה שתהיה אם ורעיה עסקית טובה. היא שלטה במספר שפות, כולל צרפתית ואיטלקית, והחזיקה בתואר במנהל עסקים בינלאומי. ומעל הכול, היא הגיעה עם נדוניה שאין לעמוד בפניה – אייר טרנסאטלנטיק.

וין חייך אל אן שעמדה מולו כשחיכו לומר את נדריהם. היא נראתה כמו הנסיכה גרייס, חשב, בלונדינית ורצינית בשמלה לבנה צנועה ובהינומת תחרה ארוכה שנתפרה ביד על-ידי נזירות בלגיות. נטולת דופי. כלה מושלמת.

"אם למישהו כאן היום יש סיבה," אמר חגיגית הארכיבישוף שניהל את טקס הנישואים, "שמונעת משני אנשים אלה להתאחד בעיני החוק..."

הוא שמע התכתשות, דפיקה רמה. צעדים. מזווית עינו ראה את ראשי הקהל מסתובבים. הוא סירב להסתכל – הדבר יעיד על חוסר משמעת – אבל חיוכו נעשה מתוח מעט.

"שישמיע קולו כעת," סיים הכומר, "או שינצור את לשונו לעד."

"בבקשה! תעצרו!"

קול אישה. לסתו של וין התהדקה. מי מעזה להפריע לחתונתם? אחת המאהבות לשעבר המיואשות שלו? איך היא הצליחה לעבור את שומרי הראש? הוא הסתובב בזעם.

וין קפא כשראה עיניים ירוקות תחומות בריסים כהים בפני לב מקסימות, שיער אדמוני שופע גולש על כתפיה, בוהק כמו דם הלב. היא עמדה בקתדרלת האבן האפורה, התגשמות החלום שלו סקרלט. האישה שרדפה את חלומותיו בשמונת החודשים האחרונים. הבתולה בעלת שיער הלהבה שבילתה איתו לילה יחיד בלתי נשכח, ולמחרת ברחה לפני שהוא הספיק לשאול אותה מה מספר הטלפון שלה – או אפילו שם המשפחה שלה! הוא מעולם לא נתקל ביחס מחפיר כזה מאישה. היא הרתיחה את דמו ואז נעלמה כמו סינדרלה בלי להשאיר אפילו נעל זכוכית מחורבנת.

היא לבשה שחור. והייתה יחפה? שדיה גאו מעל מחשוף שמלתה. מבטו חזר בחדות אל בטנה. לא ייתכן שהיא...

"בבקשה, וין, אתה חייב לעזור לי," השתנקה, קולה מהדהד לעומת האבן האפורה הקרירה. "הבוס שלי מנסה לגנוב את התינוק שלנו!"

לרגע לטש בה וין עיניים בתדהמה ולא הצליח להבין את דבריה.

התינוק שלנו?

שלנו?

התנשפות קולקטיבית נשמעה כשאלפיים איש פנו להביט בו וחיכו לתגובתו.

גופו של וין התלהט ואז קפא כשהוא הרגיש את כל השליטה – על החתונה, על פרטיותו, על חייו – נתלשת מאחיזתו. הוא ראה לא הרחק את מבטו הזועף של אביה סמוק-הפנים של אן, ראה את העיניים ההמומות של אימהּ. למרבה המזל לא הייתה לו משפחה משלו לאכזב.

הוא פנה אל כלתו וציפה לראות דמעות או לפחות עלבון מיוסר, ציפה להידרש להסביר שהוא לא בגד בה, ברור שלא, שהכול קרה חודשים לפני שהם נפגשו. אבל כל הבעה נמחקה בקפידה מפניה היפהפיות של אן.

"תסלחי לי," אמר. "אני צריך רגע."

"קח את כל הזמן שאתה רוצה."

וין פסע לאט במעבר לכיוונה של סקרלט. האנשים שהתבוננו בהם מהספסלים כמו התמוססו, פניהם מיטשטשות למריחות צבע בלבד.

לבו דפק כשהוא עצר מול האישה שהוא כמעט שכנע את עצמו שלא קיימת. הוא הביט בבטנה ואמר בלחישה, "את בהיריון?"

היא פגשה בעיניו. "כן."

"התינוק שלי?"

סנטרה הזדקר. "אתה חושב שהייתי משקרת?"

וין נזכר בהתנשפות הכאב הרכה שלה כשהוא שכב איתה לראשונה והצמיד אליו את גופה הבתולי בלהט, בחוזקה ובעוצמה בחשכת חדרו. נזכר איך מחה בנשיקות את דמעותיה עד שהכאב שלה התמוסס למשהו שונה לחלוטין...

"לא יכולת לספר לי קודם?" סינן.

"אני מצטערת," לחשה. "אני לא..." היא העיפה מבט לאחור, והבעתה התחלפה בפחד.

שלושה גברים פסעו במעבר, והפנים של העומד בראשם היו מסכה של זעם קר.

"הנה את, חתיכת..." הוא לפת בגסות את מפרק ידה של סקרלט. "זה עניין פרטי," נהם אל וין ובקושי הביט בו. "תחזור לטקס שלך."

וין כמעט עשה זאת. היה יכול להיות קל להניח להם ללכת. הוא הרגיש את הלחץ של כלתו הממתינה, של המיזוג הצפוי, של המשפחה, של הקתדרלה והארכיבישוף והאורחים הרבים, שחלקם הגיעו לכאן בטיסה. הוא יכול היה להגיד לעצמו שסקרלט משקרת ולהפנות לה את גבו. הוא יכול היה לחזור על עקבותיו ולומר ברוגע את הנדרים שיכבלו את חייו אל אן.

אך משהו עצר אותו.

אולי זו הייתה לפיתתו הקשה כפלדה של האיש במפרק ידה העדין של סקרלט. או הגסות שלו ושל שני הבריונים שלו כשגררו אותה לאחור במעבר למרות מאבקיה חסרי האונים. אולי זו הייתה הבעת הפאניקה על פניה המקסימות כשכל אותם אורחים עשירים בעלי השפעה צפו בה באלם ולא נקפו אצבע.

או אולי זו הייתה רוח הרפאים של הזיכרון המודחק שלו, מהתחושה של חוסר אונים וחוסר אהבה שחווה כשנגרר מביתו היחיד בניגוד לרצונו.

בכל מקרה, וין מצא את עצמו עושה משהו שלא עשה כבר זמן רב.

מתערב.

"תעצרו מייד," הורה.

פניו של האיש האחר נשלחו אליו בחדות. "אל תתערב."

וין פסע לעברו בנוקשות. "האישה לא רוצה להתלוות אליך."

"היא נסערת. שלא לומר מטורפת." האיש, מטופח ומואבס כמו חתול פרסי, משך במפרק ידה. "אני לוקח אותה לפסיכיאטר שלי. היא תאושפז לתקופה ארוכה מאוד."

"לא!" ייבבה סקרלט. היא הרימה אל וין עיניים בוהקות מדמעות. "אני לא מטורפת. הוא היה הבוס שלי. הוא מנסה לכפות עליי להתחתן איתו ולמסור את התינוק שלנו."

למסור את התינוק שלנו.

ארבע המילים האלו שיסעו את לבו של וין כמו סכין. כל גופו קפא.

והוא ידע שבשום אופן לא ייתן לאיש הזה לקחת אותה.

קולו היה קר כקרח. "תעזוב אותה."

"חושב שאתה יכול להכריח אותי?"

"אתה יודע מי אני?" אמר וין בשקט.

האיש הביט בו בבוז. "אין לי שום..." קולו גווע והוא התנשם בחדות. "בורג'ה." הוא נשף את שתי ההברות מבין שיניו. וין ראה את הפחד בעיני האיש. זו הייתה תגובה שהוא התרגל אליה. "אני... לא קלטתי..."

וין העיף מבט בשומרי הראש הפרטיים שלו, שנכנסו לקתדרלה והקיפו את האנשים האחרים בדייקנות ניתוחית, מוכנים לתקוף. בתנועת ראש קלה לעבר ראש צוות האבטחה שלו הוא הורה להם לא להתערב. אחר-כך הביט באיש שהחזיק בסקרלט. "צא. מכאן. עכשיו."

האיש ציית ושחרר אותה בפתאומיות. הוא הסתובב וברח, כששני שומרי הראש יוצאים אחריו במהירות מהקתדרלה.

רעש פרץ פתאום מכל עבר. סקרלט נפלה ביפחה אל זרועותיו של וין, אל קדמת הטוקסידו שלו.

וגבר צעיר זינק מספסל אמצעי.

"אן, אמרתי לך! אל תתחתני איתו! למי אכפת אם ינשלו אותך מהירושה?" הזר סקר במבטו את חלל הכנסייה והכריז בפראות ובקול רם, "אני שכבתי עם הכלה בששת החודשים האחרונים!"

באותו רגע פרץ כאוס מוחלט. אבי הכלה התחיל לצעוק, אם הכלה התייפחה בקול, ולנוכח המהומה הכלה התעלפה בשקט ובזהירות לתוך ערמה תפוחה של טול לבן.

אך וין בקושי שם לב. עולמו התכווץ לשני דברים. דמעותיה של סקרלט שהתייפחה בהקלה לעומת חזהו. והרעד של בטנה ההריונית, שהתערסלה תחת זרועותיו המגוננות.