הטוב שבי

הזיותיו של דוֹסוֹן קול החלו אחרי הפיצוץ על המשטח המוגבה, ביום שבו היה אמור למות.

בארבע־עשרה השנים שבהן עבד על אסדות קידוח הוא חשב שראה כבר הכול. ב-1997 הוא ראה מסוק מאבד שליטה כשעמד לנחות. המסוק התרסק על המשטח והפך לכדור אש, ודוסון ספג כוויות מדרגה שנייה על גבו כשניסה להינצל. שלושה־עשר אנשים, שרובם היו במסוק באותו זמן, נהרגו. כעבור ארבע שנים, אחרי שעגורן התמוטט על המשטח, כמעט ערפה את ראשו חתיכת מתכת מעופפת בגודל של כדורסל. ב-2004 הוא היה אחד המעטים שנשארו על אסדת הקידוח כשההוריקן איוואן תקף את המקום ברוחות שהגיעו למהירות של מאה ושישים קמ"ש ובגלים שגודלם עורר אותו לתהות אם עליו לתפוס מצנח במקרה שהאסדה תתמוטט. והיו עוד סכנות. אנשים החליקו, חלקים התעופפו, ופצעים וחבורות היו שכיחים כחלק מהחיים בקרב אנשי הצוות. דוסון ראה עצמות שבורות רבות מספור, שתי מגפות של הרעלת מזון שפגעו בכל הצוות, ולפני שנתיים, ב-2007, הוא ראה אוניית אספקה שהתחילה לטבוע כשהתרחקה מהאסדה, וניצלה ברגע האחרון על ידי סירה של משמר החופים שהיתה בסביבה.

אבל הפיצוץ היה משהו אחר. מכיוון שלא היתה דליפת נפט - בתקרית זאת, מנגנוני הבטיחות והגיבויים שלהם מנעו דליפה חמורה - הסיפור בקושי הגיע לחדשות הכלל־ארציות וכמעט נשכח כעבור כמה ימים. בשביל האנשים שהיו שם, והוא בכללם, זה היה החומר שממנו עשויים סיוטים. עד אותו רגע הבוקר התנהל כשגרה. הוא השגיח על תחנות השאיבה כשאחד ממכלי האחסון של הנפט התפוצץ פתאום. לפני שהתחיל אפילו להבין מה קרה, העיף אותו ההדף של הפיצוץ אל סככה שכנה. אחרי זה היתה האש בכל מקום. כל המשטח, שהיה מכוסה גריז ונפט, הפך במהירות לתופת שבלעה את כל המתקן. עוד שני פיצוצים טילטלו את האסדה בכוח רב. דוסון זכר שגרר כמה גופות להרחיקן מן האש, אבל פיצוץ רביעי, חזק מן הראשונים, העיף אותו באוויר פעם שנייה. הוא זכר במעומעם נפילה לעבר המים, נפילה שהיתה אמורה בעצם להרוג אותו. ברגע הבא הוא צף במימי מפרץ מקסיקו, כמאה וחמישים קילומטר מדרום למפרץ ורמיליון שבלואיזיאנה.

כמו רוב העובדים, לא היה לו זמן ללבוש את חליפת ההצלה שלו או להגיע אל גלגלי ההצלה, אבל בין הגלים הוא ראה גבר ששערו כהה מנופף בידו מרחוק, כקורא לדוסון לשחות אליו. דוסון פנה לכיוון ההוא ונאבק בגלי הים, עייף ומטושטש. בגדיו ונעליו גררו אותו כלפי מטה, וכשזרועותיו ורגליו התעייפו, הוא ידע שנגזר דינו למות. הוא חשב שהוא מתקרב, אבל הגלים לא איפשרו בעצם לדעת זאת. באותו רגע הוא הבחין בגלגל הצלה צף בין כמה שברים סמוך אליו. בשארית כוחותיו הוא התקרב אליו. אחר כך נודע לו שהוא היה במים כמעט ארבע שעות ונסחף למרחק של קילומטר וחצי מהאסדה עד שאספה אותו אוניית אספקה שמיהרה למקום הפיצוץ. הוא הועלה לאונייה וצורף לניצולים האחרים. דוסון רעד מקור והיה המום. אף שראייתו היטשטשה - אחר כך אובחן אצלו זעזוע מוח קל - הוא הבין כמה התמזל מזלו. הוא ראה אנשים שזרועותיהם וכתפיהם נכוו קשות, ואחרים שדיממו מאוזניהם או סבלו מעצמות שבורות. הוא הכיר את רובם בשמם. לא היו רבים על האסדה - שהיתה כמו כפר קטן באמצע הים - וכולם הגיעו במוקדם או במאוחר לקפטריה, לחדר המשחקים או לחדר הכושר. ובכל זאת, גבר אחד נראה לו מוכר במעורפל בלבד, גבר שנראה בוהה בו מעבר לחדר ההומה. הוא היה איש כהה שיער כבן ארבעים שלבש מעיל רוח כחול שמישהו על האונייה כנראה השאיל לו. לדוסון הוא נראה כלא שייך למקום, משום שנראה כעובד משרד ולא כפועל. האיש נופף בידו, ועורר פתאום זיכרונות על הדמות שאיתר לפני כן במים - זה היה הוא - ובבת־אחת הרגיש דוסון איך השיער שעל עורפו סומר. לפני שהצליח לזהות את מקור מבוכתו, הושלכה שמיכה על כתפיו והוא נלקח לפינה, שם חיכה לו קצין רפואה כדי לבדוק אותו.

עד שחזר למקומו, כבר נעלם האיש כהה השיער.

בשעה הבאה הועלו עוד ניצולים על סיפון האונייה, אבל כשגופו החל להתחמם, החל דוסון לתהות בקשר לשאר אנשי הצוות. אנשים שעבד איתם שנים לא נראו בשום מקום. אחר כך נודע לו שעשרים וארבעה אנשים נהרגו. רוב הגופות נמצאו בסופו של דבר. כשהחלים דוסון בבית־החולים, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על כך שכמה משפחות לא זכו אפילו להיפרד כראוי.

מאז הפיצוץ הוא התקשה להירדם, לא בגלל סיוטים שטרדו את שנתו, אלא מכיוון שלא הצליח להשתחרר מההרגשה שעוקבים אחריו. הוא הרגיש... רדוף, עד כמה שזה נשמע מגוחך. ביום ובלילה קלט מפעם לפעם הבזק של תנועה בזווית עינו, אבל בכל פעם שהסתובב לאותו כיוון, לא היה שם איש או דבר שיוכל להסביר זאת. הוא שאל את עצמו אם הוא מאבד את שפיותו. הרופא העלה אפשרות שהוא סובל מתגובה פוסט־טראומטית בעקבות התאונה ומוחו עדיין מחלים מן הזעזוע. היה בדבריו היגיון, והם נשמעו מתקבלים על הדעת, אבל את דוסון הם לא הרגיעו. הוא הינהן למרות זאת. הרופא רשם לו גלולות שינה, אבל דוסון לא טרח אפילו לקנות אותן.

הוא קיבל חופשת מחלה בתשלום לשישה חודשים, בשעה שגלגלי החוק החלו לנוע. כעבור שלושה שבועות הציעה לו החברה עסקה, והוא חתם על הניירת. עד אז כבר פנו אליו חצי תריסר עורכי דין, שכולם ניסו להיות הראשונים שיתבעו את החברה תביעה ייצוגית, אבל הוא לא היה מעוניין בבלגן. הוא נענה לעסקת הטיעון והפקיד את הצ'ק ביום שהגיע. כשהיה בחשבונו סכום כסף שהספיק כדי שייחשב עשיר, הוא ניגש לבנק ושלח את רוב הכסף לחשבון באיי קיימן. משם הועבר הכסף לחשבון בפנמה, שנפתח במינימום ניירת, ומשם נשלח ליעדו הסופי. כמו תמיד, גם הפעם כמעט לא היה אפשר לעקוב אחר ההפקדה.

הוא השאיר לעצמו די כסף לשכר הדירה ולעוד כמה הוצאות. לא היו לו צרכים מרובים, והוא גם לא רצה הרבה. הוא חי בקרוואן בקצהו של כביש עפר בפרברי ניו־אורלינס, ואנשים שראו את ביתו הניחו כנראה שמעלתו העיקרית היא שהוא לא נסחף בהוריקן קתרינה ב-2005. הקרוואן, שקירותיו היו מצופים פלסטיק סדוק ודהוי, עמד על ערימות של בלוקים, ששימשו בסיס זמני שנהיה קבוע במשך הזמן. היה בו חדר שינה אחד ושירותים, סלון צפוף ומטבח שבקושי היה בו מקום למקרר קטן. בידוד כמעט לא היה שם, והלחות עיקמה את הרצפה במשך השנים עד כי נראה לו תמיד כאילו הוא הולך על שיפוע. הלינוליאום במטבח נסדק בפינות, השטיח הדק היה קרוע, והוא ריהט את המרחב הקטן בפריטים שמצא במשך השנים בחנויות יד שנייה. אף תמונה לא קישטה את הקירות. אף שהוא גר בבית הזה כמעט חמש־עשרה שנה הוא לא נראה כבית, אלא כמקום שמפעם לפעם אכל, ישן והתקלח בו.

למרות גילו היה הבית נקי כמעט תמיד כמו הבתים האלגנטיים ב'גרדן דיסטריקט' שבעיר. דוסון היה מאז ומתמיד בעל אובססיה לסדר וניקיון. פעמיים בשנה הוא סתם סדקים ופתחים כדי למנוע ממכרסמים וחרקים להיכנס לבית, ובכל פעם שהתכונן לחזור לאסדת הקידוח הוא שיפשף את רצפות המטבח והשירותים בחומר מחטא ורוקן את הארונות במטבח מכל דבר שעלול להתקלקל או להעלות עובש. הוא עבד בדרך כלל שלושים יום ברציפות, ואחריהם יצא לשלושים ימי חופשה, וכל דבר שלא נשמר בפחית אטומה התקלקל בפחות משבוע, בפרט בקיץ. בשובו היה מנקה את הבית שוב ביסודיות, מאוורר אותו ועושה כל שביכולתו כדי להיפטר מריח העובש.

המקום היה שקט, וזה בעצם כל מה שהיה דרוש לו. הוא גר כחצי קילומטר מהכביש הראשי, והשכונה הקרובה ביותר היתה רחוקה אפילו יותר. אחרי חודש על אסדת הקידוח זה בדיוק מה שרצה. אחד הדברים שמעולם לא התרגל אליהם על האסדה היה הרעש האינסופי. רעש לא טבעי. החל בעגורנים שהעמיסו חומרים על מסוקים, עבור במשאבות וכלה בנקישות האינסופיות של מתכת על מתכת, הקקופוניה מעולם לא נפסקה. אסדות קידוח שאבו נפט עשרים וארבע שעות ביממה, ופירוש הדבר שגם כשניסה דוסון לישון, הרעש נמשך. הוא ניסה להתנתק ממנו כשהיה שם, אבל בכל פעם שחזר לקרוואן הדהים אותו השקט הכמעט בלתי חדיר כשהשמש היתה במרום השמיים. בבקרים הוא שמע שירת ציפורים מן העצים, ובערבים האזין לצרצרים ולצפרדעים שלפעמים היו מתאמים את הקצב ביניהם לכמה דקות אחרי שקיעת השמש. בדרך כלל זה הרגיע אותו, אבל מפעם לפעם עוררו בו הקולות מחשבות על הבית, וכשזה קרה, הוא היה חוזר פנימה ומרחיק את הזיכרונות ממוחו. במקומם ניסה להתמקד בשגרות הפשוטות ששלטו בחייו כשדרך שוב על אדמה מוצקה.

הוא אכל. הוא ישן. הוא רץ והרים משקולות וטיפל במכוניתו. הוא יצא לנסיעות שיטוט ארוכות, ללא יעד ידוע מראש. מפעם לפעם יצא לדוג. הוא קרא בכל ערב, ומפעם לפעם כתב מכתב לטַאק הוֹסטֶטלֶר. זה הכול. לא היתה לו טלוויזיה וגם רדיו לא היה, ואף שהחזיק בטלפון נייד, רק מספרים הקשורים בעבודה היו כלולים ברשימת אנשי הקשר שלו. הוא קנה מצרכי מזון ודברים אחרים הדרושים לו והתעכב בחנות הספרים אחת לחודש, אבל מלבד זה מעולם לא נכנס לניו־אורלינס. בארבע־עשרה השנים שגר שם הוא מעולם לא ביקר ברחוב ברבן ולא טייל ברובע הצרפתי. מעולם לא שתה קפה בקפה דו מוֹנד או קוקטייל הוריקן בלָאפִיט'ס בּלֶקסְמית שוֹפּ בר. במקום להתאמן בחדר כושר, הוא התעמל בחוץ, מאחורי הקרוואן, תחת ברזנט דהוי שמתח בין ביתו ובין עצים סמוכים. הוא לא הלך לקולנוע ולא בילה בבית של חבר בשעה שהסֵיינטְס שיחקו פוטבול בימי ראשון אחר הצהריים. הוא היה בן ארבעים ושתיים, ולא יצא עם בחורה מאז היה נער.

רוב האנשים לא היו רוצים, או לא יכולים, לחיות כך את חייהם, אבל הם לא הכירו אותו. הם לא ידעו מי היה ומה עשה, והוא רצה להשאיר את זה ככה.

ואז, משום מקום, ביום חמים אחד אחר הצהריים באמצע יוני, צילצל הטלפון, וזיכרונות העבר חזרו. דוסון היה בחופשה כבר תשעה שבועות כמעט. לראשונה זה עשרים שנה הוא עמד לנסוע הביתה. המחשבה עוררה בו מבוכה, אבל הוא ידע שאין לו ברירה. טאק היה יותר מסתם חבר. הוא היה לו כמו אב. ובשקט, כשחשב על השנה שהיתה נקודת המפנה בחייו, דוסון ראה שוב הבזק של תנועה. כשפנה לאותו כיוון, לא היה שם כלום, והוא שוב תהה בליבו אם הוא מאבד את שפיותו.

הטלפון היה ממורגן טאנר, עורך דין מאוֹריֶינטַל, צפון קרוליינה, שהודיע לו כי טאק הוסטטלר מת. "יש סידורים שעדיף לעשות אותם באופן אישי," הסביר טאנר. המחשבה הראשונה של דוסון אחרי שניתק היתה להזמין לעצמו טיסה וחדר באכסניה כלשהי, ואחר כך לצלצל לחנות פרחים ולארגן משלוח.

למחרת בבוקר, אחרי שנעל את דלת החזית של הקרוואן, הלך דוסון אחורה, אל סככת הפח שבה השאיר את מכוניתו. זה היה יום חמישי, 18 ביוני 2009, והוא לקח איתו את החליפה היחידה שהיתה לו ותיק נסיעות שארז בלילה, כשלא הצליח להירדם. הוא פתח את המנעול, גילגל כלפי מעלה את הדלת ועקב אחרי אור השמש הנוהר על המכונית ששיפץ ותיקן מאז ימיו בתיכון. זו היתה מכונית ארוכה משנת 1969, מהסוג שסובב אחריו ראשים כשניקסון היה נשיא, ועדיין סובב אחריו ראשים גם כיום. היא נראתה כאילו זה עתה ירדה מפס הייצור, ובמשך השנים הציעו לו אינספור זרים לקנות אותה ממנו. דוסון סירב לכולם. "זאת יותר מסתם מכונית," אמר להם, בלי הסבר נוסף. טאק היה מבין בדיוק למה התכוון.

דוסון הטיל את התיק על המושב הקדמי הימני, ואת החליפה הניח על התיק לפני שהתיישב מאחורי ההגה. כשסובב את המפתח, התעורר המנוע לחיים בנהמה רמה, והוא הסיע את המכונית על שביל החצץ לפני שיצא ממנה בקפיצה לנעול את הסככה. אחר כך עבר במוחו על רשימה דמיונית, כדי לוודא שהכול אצלו. כעבור שתי דקות הוא כבר היה על הכביש הראשי, וכעבור חצי שעה חנה במגרש חניה לטווח ארוך בנמל התעופה של ניו־אורלינס. הוא לא אהב להשאיר את המכונית בלי השגחה, אבל לא היתה לו ברירה. הוא לקח את חפציו והחל ללכת לעבר הטרמינל, שבו חיכה לו כרטיס בדוכן חברת התעופה.

נמל התעופה המה נוסעים. גברים ונשים שהתהלכו שלובי זרוע, משפחות שנסעו לבקר סבים וסבתות או לדיסני וורלד, סטודנטים שנעו בין הבית לבית־הספר. אנשי עסקים הסיעו את מזוודותיהם הקטנות מאחוריהם ודיברו בטלפונים הניידים. הוא נעמד בתור שנע לאיטו וחיכה עד שהתפנה מקום בדלפק. הוא הראה תעודה מזהה וענה על שאלות ביטחון בסיסיות לפני שקיבל את כרטיס העלייה למטוס. היתה להם חניית ביניים אחת בשַרלוֹט, של קצת יותר משעה. לא רע. אחרי הנחיתה בנְיוּ־בֶּרְן, ואחרי שיקבל את מכוניתו השכורה, תחכה לו עוד נסיעה של ארבעים דקות. בהנחה שלא יהיו עיכובים, הוא יגיע לאוריינטל בשעות אחר הצהריים המאוחרות.

עד שהתיישב במקומו במטוס לא קלט דוסון כמה הוא עייף. הוא לא היה בטוח מתי בדיוק הוא נרדם לבסוף - בפעם האחרונה שהציץ בשעון השעה היתה כמעט ארבע - אבל הוא תיאר לעצמו שהוא ישן במטוס. לא היה לו כל כך מה לעשות אחרי שהגיע העירה. הוא היה בן יחיד, אמו עזבה את הבית כשהיה בן שלוש, ואביו עשה לעולם טובה כששתה את עצמו למוות. דוסון לא דיבר עם איש מבני משפחתו כבר שנים, וגם לא התכוון לחדש עכשיו את היכרותו איתם.

נסיעה מהירה, בסך הכול. הוא יעשה מה שצריך לעשות ולא יתעכב יותר ממה שנחוץ. הוא אמנם גדל באוריינטל, אבל מעולם לא ממש השתייך למקום. אוריינטל שהכיר לא דמתה כלל לדימוי העליז שהוצמד לה בפרסומי לשכת התיירות האזורית. בעיני רוב האנשים שבילו שם אחר צהריים אחד, היתה אוריינטל עיירה קטנה ומוזרה, פופולרית בקרב ציירים, משוררים וגמלאים שרצו רק לבלות את שנות הדמדומים שלהם בשיט על נהר הניוּס. היה בה הדאון־טאון שובה הלב ההכרחי, ובו חנויות של עתיקות, גלריות לאמנות ובתי־קפה, ובמקום נערכו פסטיבלים רבים, מה שנראה בלתי אפשרי בעיירה שמונה פחות מאלף תושבים. אוריינטל האמיתית, זו שהכיר כילד וכבחור צעיר, היתה עיירה שגרו בה משפחות עם סבים וסבתות שחיו באזור מימי התקופה הקולוניאלית. אנשים כמו השופט מקוֹל ושריף האריס, יוג'יניה וילקוֹקס ומשפחות קוֹלְייר ובֶּנֶט. הם היו תמיד בעלי האדמות שעיבדו את השדות, מכרו את העצים והקימו את בתי העסק. הם היו הזרם התת־קרקעי הבלתי נראה והחזק בעיירה שתמיד היתה שלהם. והם השאירו אותה כפי שרצו.

דוסון גילה זאת בעצמו כשהיה בן שמונה־עשרה ואחר כך שוב בגיל עשרים ושלוש, כשעזב את העיירה לבלי שוב. לא היה קל להיות בן משפחת קוֹל במחוז פֶּמְליקוֹ, ובפרט באוריינטל. ככל הידוע לו, כל בני משפחת קול, עד סבא רבא שלו, ישבו בכלא. בני המשפחה השונים הואשמו בכל דבר, החל בתקיפה והכאה וכלה בהצתה, בניסיון רצח וברצח ממש, והנחלה הטרשית שבה גרה המשפחה המורחבת היתה כמו ארץ בעלת חוקים משלה. שפע של בקתות רעועות, קרוואנים קטנים ואסמים היו פזורים על פני השטח שמשפחתו קראה לו בית, וכל עוד היתה לו ברירה, אפילו השריף נמנע מלהגיע לשם. ציידים עקפו את השטח מרחוק, בהנחה הגיונית שהשלט "כאן יורים במסיגי גבול" לא היה אזהרה בלבד אלא הבטחה. בני משפחת קול היו מבריחי משקאות, סוחרי סמים, אלכוהוליסטים, מכי נשים, מתעללים באבות ובאמהות, גנבים וסרסורים, ומעל הכול, אלימים בצורה חולנית. לפי מה שנכתב פעם בכתב־עת שכבר אינו קיים, הם נחשבו בשלב מסוים למשפחה האכזרית והנקמנית ביותר ממזרח לראלי. אביו של דוסון לא היה יוצא דופן במובן זה. הוא בילה בכלא את רוב שנות העשרים ואת שנות השלושים המוקדמות של חייו בגלל עבירות שונות שכללו דקירת אדם בדוקרן קרח אחרי שהאיש עקף אותו בכביש. הוא נשפט פעמיים על רצח וזוכה בשתיהן אחרי שהעדים נעלמו, ואפילו בני המשפחה ידעו שעדיף לא להרגיז אותו. איך ולמה נישאה לו אמו, זו היתה שאלה שדוסון לא היה מסוגל אפילו להתחיל לענות עליה. הוא לא האשים את אמו על שעזבה. רוב שנות ילדותו רצה גם הוא לברוח. הוא גם לא האשים אותה שלא לקחה אותו איתה. הגברים במשפחת קול היו רכושניים להפליא בקשר לצאצאיהם, ולא היה לו ספק שאביו היה רודף אחרי אמו ולוקח אותו חזרה בכל מקרה. הוא אמר זאת במפורש לדוסון יותר מפעם אחת, ודוסון ידע שעדיף לא לשאול את אביו מה היה עושה אילו סירבה אמו לוותר עליו. דוסון כבר ידע את התשובה.

הוא תהה בליבו כמה מבני משפחתו עדיין חיים במקום. כשעזב את הבית סופית היו שם מלבד אביו סבא אחד, ארבעה דודים, שלוש דודות ושישה־עשר בני דודים. עכשיו, אחרי שבני הדודים גדלו והולידו ילדים משלהם, מספרם גדל מן הסתם, אבל לא היה לו שום רצון לברר זאת. זה היה אמנם העולם שבו גדל, אבל כשם שלא היה שייך לאוריינטל, גם אליהם הוא לא היה שייך מעולם. ייתכן שלאמו, באשר היא, היה קשר לזה, אבל הוא לא דמה להם. רק הוא, מכל בני דודיו, מעולם לא היה מעורב בקטטות בבית־הספר וקיבל ציונים לא רעים. הוא התרחק מסמים ומאלכוהול, וכנער מתבגר התרחק מבני דודיו כשהם נסעו העירה לחפש צרות, ובדרך כלל אמר להם שעליו להשגיח על המזקקה או לפרק מכונית שמישהו במשפחה גנב. הוא הרכין את ראשו ועשה כמיטב יכולתו לשמור על פרופיל נמוך.

זה היה אקט מאַזֵן. בני משפחת קול היו אמנם חבורה של פושעים, אבל אין זה אומר שהיו טיפשים, ודוסון ידע בחושיו שעליו להסתיר את שונותו כמיטב יכולתו. הוא היה כנראה היחיד בהיסטוריה של בית־ספרו שלמד היטב עד כי ידע להיכשל במבחן בכוונה, ולימד את עצמו לזייף את תעודותיו כדי שייראו גרועות מכפי שהיו באמת. הוא למד לדקור פחית בירה בסכין כדי לרוקן אותה בחשאי ברגע שהפנו לו גב, וכשהשתמש בעבודה כתירוץ להתחמק מבני דודיו הוא לעיתים קרובות עבד עד אמצע הלילה. זה הצליח לו לזמן־מה, אבל במשך הזמן החלו להופיע סדקים בהעמדת הפנים שלו. אחד המורים אמר לשותפו לשתייה של אביו שהוא התלמיד הטוב ביותר בכיתתו. דודות ודודים החלו לשים לב שרק הוא מכל בני הדודים לא עבר מעולם על החוק. במשפחה שהעריכה נאמנות ואחידות מעל הכול, הוא היה שונה, ולא היה חטא גרוע מזה.

התנהגותו הרתיחה את אביו. אף שהוכה באופן סדיר מאז ילדותו המוקדמת - אביו העדיף חגורות וכתפיות - כשהגיע לגיל שתים־עשרה נהיו ההכאות אישיות. אביו היה מכה אותו עד שגבו וחזהו של דוסון הכחילו והשחירו, ואחר כך היה חוזר כעבור שעה, ומרכז את תשומת ליבו בפניו ורגליו של הנער. המורים ידעו מה קורה, אבל חששו לחיי משפחותיהם, ולכן התעלמו מן הסימנים. השריף העמיד פנים שאינו רואה את החבורות כשדוסון הלך הביתה מבית־הספר. לשאר בני המשפחה לא היתה כל בעיה עם זה. אייבּי וטד המשוגע, בני דודיו הגדולים, קפצו עליו יותר מפעם, היכו אותו חזק כאביו - אייבי מכיוון שחשב שהגיע לו, וטד המשוגע בלי שום סיבה. אייבי, שהיה גבוה ורחב ובעל אגרופים בגודל של עצמות ירך של חזיר, היה אלים ומהיר חמה, אבל פיקח יותר מכפי שנראה. טד המשוגע, לעומתו, נולד רשע. בגן הילדים הוא דקר את אחד הילדים בעיפרון כשרבו על עוגייה, ולפני שגורש סופית בכיתה ה', הוא שלח עוד ילד מכיתתו לבית־החולים. על פי השמועה, הוא הרג מסומם כשהיה עדיין נער. דוסון הבין שעדיף לא להשיב מלחמה. במקום זה הוא למד לספוג את המכות בלי להגיב עליהן, עד שבני דודיו התעייפו, השתעממו, או שני הדברים גם יחד.

הוא לא נכנס לעסק המשפחתי והיה נחוש מאוד שלא להיכנס אליו לעולם. במשך הזמן הוא למד שככל שהוא צורח יותר, מכביד אביו את מכותיו, ולכן שתק. אביו האלים היה גם בריון, ודוסון ידע בחושיו שבריונים נלחמים רק בקרבות שבהם יוכלו לנצח. הוא ידע שיבוא יום שבו יהיה לו די כוח להשיב מלחמה, יום שבו לא יפחד עוד מאביו. כשהמכות נחתו עליו, הוא ניסה לדמיין את האומץ שהוכיחה אמו כשניתקה את כל קשריה עם המשפחה.

הוא עשה כמיטב יכולתו להחיש את התהליך. הוא קשר שק מלא סמרטוטים לאחד העצים וחבט בו שעות ארוכות. הוא הרים סלעים וחלקי מנועים לעיתים קרובות ככל האפשר. הוא עשה כפיפות בטן ושכיבות סמיכה במשך היום. לפני שמלאו לו שלוש־עשרה כבר היו לו חמישה קילו שרירים, ועוד עשרה נוספו לו עד שהגיע לגיל ארבע־עשרה. הוא גם צמח לגובה. בגיל חמש־עשרה היה גבוה כמעט כאביו.

ערב אחד, חודש אחרי שמלאו לו שש־עשרה, ניגש אליו אביו כשבידו חגורה, אחרי שתייה לילית, ודוסון קרב אליו ותלש את החגורה מידו. הוא אמר לאביו שאם ייגע בו שוב, הוא יהרוג אותו.

באותו לילה, היות שלא היה לו מקום אחר ללכת אליו, הוא מצא מסתור במוסך של טאק. כשמצא אותו טאק למחרת בבוקר, ביקש ממנו דוסון עבודה. לא היתה לו סיבה לעזור לדוסון, שלא זאת בלבד שהיה זר לו, הוא גם היה בן למשפחת קול. טאק ניגב את ידיו בבנדנה שהחזיק בכיסו האחורי וניסה להבין אותו לפני ששלח יד לקחת סיגריה. באותו זמן הוא היה בן שישים ואחת, אלמן זה שנתיים. כשדיבר, הריח דוסון את האלכוהול מפיו, וקולו היה צרוד מסיגריות הקאמל שעישן מילדותו. מבטאו, כמו מבטאו של דוסון, היה כפרי.

"אני מתאר לעצמי שאתה יודע לפרק אותם, אבל לא להרכיב אותם חזרה?"

"כן, אדוני," השיב דוסון.

"יש לימודים היום?"

"כן, אדוני."

"אז תחזור הנה מייד אחר כך, ואני אראה איך אתה עובד."

דוסון הגיע ועשה כמיטב יכולתו להוכיח את ערכו. אחרי העבודה ירד גשם רוב שעות הערב, וכשדוסון התגנב שוב למוסך כדי להימלט מן הסערה, טאק חיכה לו שם.

טאק לא אמר שום דבר. במקום לדבר, הוא שאף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, פזל אל דוסון בדממה ובסופו של דבר חזר לבית. דוסון לא בילה עוד אף לילה אחד על אדמת משפחתו. טאק לא דרש ממנו שכר דירה, ואת מזונו קנה דוסון בעצמו. כשחלפו החודשים, הוא החל לחשוב על העתיד לראשונה בחייו. הוא חסך עד כמה שהצליח, וביזבז את כספו רק כדי לקנות את המכונית הארוכה הישנה ממגרש הגרוטאות וקנקנים גדולים של תה מתוק מהמסעדה. הוא תיקן את המכונית בערבים, אחרי העבודה, תוך כדי שתיית התה, ופינטז על לימודים במכללה, דבר שאף בן למשפחת קול לא עשה מעולם. הוא שקל אפשרות להתגייס לצבא או לשכור לעצמו מקום מגורים משלו, אבל לפני שהגיע להחלטה כלשהי, הופיע אביו במוסך יום אחד, ללא התראה. הוא הביא איתו את טד המשוגע ואת אייבי. לשניהם היו מחבטי בייסבול, והוא ראה גם קווי מתאר של סכין בכיסו של טד.

"תן לי את הכסף שהרווחת," אמר אביו ללא הקדמות.

"לא," אמר דוסון.

"ידעתי שזה מה שתגיד. לכן הבאתי הנה את טד ואת אייבי. הם יוציאו ממך את הכסף בכוח, והוא בכל מקרה יגיע אלי, או שאתה יכול לתת לי מה שאתה חייב לי על שברחת."

דוסון לא אמר דבר. אביו חיטט בשיניו בקיסם שיניים.

"תבין, מה שאני צריך לעשות בשביל לחסל אותך סופית זה איזשהו פשע שם בעיירה. שוד או שריפה. מי יודע? אחר כך אנחנו נשתול איזה ראיה, השריף יקבל הודעה אנונימית בטלפון, ונשאיר לחוק לעשות את העבודה. אתה לבדך כאן בלילה, ולא יהיה לך שום אליבי, ועד כמה שזה נוגע לי, אתה יכול להירקב עד סוף ימיך מוקף ברזל ובטון. זה לא יפריע לי בכלל. אז למה שלא תיתן לי פשוט את הכסף?"

דוסון ידע שאביו אינו משקר. בפנים נטולות הבעה הוא הוציא את הכסף מארנקו. אחרי שאביו מנה את השטרות, הוא ירק את קיסם השיניים על האדמה וחייך.

"אני אחזור בשבוע הבא."

דוסון הסתדר. הוא הצליח להסתיר חלק מהכסף שהרוויח כדי להמשיך את תיקוני המכונית ולקנות את התה המתוק, אבל רוב כספו עבר לידי אביו. אף שחשד שטאק יודע מה קורה, טאק מעולם לא אמר לו דבר באופן ישיר. לא מכיוון שפחד מבני משפחת קול, אלא מכיוון שזה לא היה עניינו. במקום זה, הוא החל לבשל ארוחות ערב שהיו קצת יותר מדי גדולות בשבילו. "נשאר לי קצת אוכל, אם אתה רוצה," הוא היה אומר, אחרי שהוציא צלחת אל המוסך. לעיתים קרובות היה חוזר לביתו בלי לומר מילה. זאת היתה מערכת היחסים ביניהם, ודוסון כיבד אותה. דוסון כיבד את טאק. בדרכו, טאק נהיה האדם החשוב ביותר בחייו, ודוסון לא העלה על דעתו שום דבר שעשוי לשנות זאת.

עד היום שבו נכנסה לעולמו אמנדה קולייר.

אף שהכיר את אמנדה שנים - היה רק בית־ספר תיכון אחד במחוז פמליקו, והוא למד איתה רוב חייו - רק באביב של כיתה ט' הם החליפו ביניהם לראשונה יותר מכמה מילים. היא תמיד נראתה לו יפה, אבל היו רבים שחשבו כמוהו. היא היתה מקובלת, מסוג הבנות שישבו מוקפות חברות ליד שולחן בקפטריה, בשעה שהבנים התחרו על תשומת ליבה, והיא היתה לא רק נשיאת הכיתה אלא גם חברה בנבחרת המעודדות. הוסיפו לכך את העובדה שהיא היתה עשירה, ותבינו שמבחינתו היא היתה בלתי נגישה כמו השחקניות בטלוויזיה. הוא מעולם לא אמר לה מילה, עד שבסופו של דבר הם צוּותו כשותפים לשולחן במעבדה לכימיה.

כשהתעסקו במבחנות והתכוננו יחד למבחנים באותו שליש, הוא קלט שהיא אינה דומה כלל למה שדמיין. קודם כול, לעובדה שהיא בת למשפחת קולייר והוא בן למשפחת קול לא היתה שום חשיבות בעיניה, דבר שהפתיע אותו. היה לה צחוק מהיר ומשוחרר, וכשחייכה היה בחיוכה רמז שובב, כאילו ידעה משהו שאיש מלבדה לא ידע. שערה השופע היה בצבע דבש, עיניה כחולות כשמיים, ולפעמים, כשרשמו משוואות במחברותיהם, היא היתה נוגעת בזרועו כדי לזכות בתשומת ליבו, והתחושה היתה נשארת איתו שעות ארוכות. בשעות אחר הצהריים, כשעבד במוסך, הוא גילה לעיתים קרובות שהוא אינו יכול להפסיק לחשוב עליה. רק באביב הוא אזר אומץ לשאול אותה אם אפשר לקנות לה גלידה, וכשהתקרב סיום שנת הלימודים הם החלו לבלות יחד עוד ועוד זמן.

זה היה בשנת 1984, והוא היה בן שבע־עשרה. כשהסתיים הקיץ כבר ידע שהוא מאוהב, וכשהאוויר נהיה קריר ועלי שלכת נשרו ארצה אדומים וצהובים, הוא היה בטוח שברצונו לבלות איתה את שארית ימיו, עד כמה שזה נשמע מטורף. הם נשארו יחד בשנה שלאחר מכן, התקרבו עוד יותר, ובילו יחד כל רגע אפשרי. עם אמנדה היה לו קל להיות נאמן לעצמו. עם אמנדה הוא היה מאושר לראשונה בחייו. אפילו עכשיו, אותה שנה אחרונה שבילו יחד היתה לפעמים הדבר היחיד שהיה מסוגל לחשוב עליו.

ליתר דיוק, אמנדה היתה הדבר היחיד שהוא היה מסוגל לחשוב עליו.

במטוס קיבל דוסון מושב ליד החלון בערך במרכז, ליד אישה כבת שלושים פלוס, אדומת שיער, גבוהה וארוכת גפיים. לא בדיוק הטיפוס שלו, אבל יפה למדי. היא רכנה לעומתו כשחיפשה את חגורת הבטיחות שלה וחייכה בהתנצלות.

דוסון הינהן בראשו, אבל כשהרגיש שהיא עומדת לפתוח בשיחה, הסתכל החוצה מבעד לחלון. הוא עקב אחרי עגלות המטען המתרחקות מן המטוס ושקע בזיכרונות רחוקים על אמנדה, כפי שעשה לעיתים קרובות. הוא ראה בדמיונו את הימים שבהם הלכו לשחות בנהר באותו קיץ ראשון, את גופיהם החלקלקים כשהתחככו זה בזה ואיך היא היתה יושבת על הספסל בשעה שהוא עבד על מכוניתו במוסך של טאק, זרועותיה כרוכות סביב ברכיה המשוכות כלפי מעלה, וזכר איך חשב שאין דבר שהוא רוצה יותר מלראות אותה יושבת כך לנצח. באוגוסט, כשהסיע את מכוניתו בפעם הראשונה, הוא לקח אותה לחוף. שם הם שכבו על מגבות, ואצבעותיהם השתלבו כשדיברו על הספרים האהובים עליהם, על הסרטים שנהנו מהם, ועל הסודות והחלומות לעתיד.

הם גם התווכחו, ואז היה דוסון רואה בחטף את טבעה הסוער. הוויכוחים האלה לא היו רבים, אבל גם לא נדירים. בלי קשר למהירות שבה התלהטו הרוחות, הן כמעט תמיד גם נרגעו מהר. לפעמים הם רבו על דברים קטנים - אמנדה היתה דעתנית מאוד - והם התווכחו בלהט זמן־מה, בדרך כלל בלי להגיע להסכמה. אפילו באותם רגעים, שבהם ממש כעס, הוא לא יכול היה שלא להעריץ את יושרה, יושר שהיה נעוץ בכך שהיא אהבה אותו יותר מכל אדם אחר בחייו.

מלבד טאק, איש לא הבין מה היא מצאה בו. אף שבהתחלה הם ניסו להסתיר את הקשר ביניהם, אוריינטל היתה עיירה קטנה, ובסופו של דבר החלו האנשים להתלחש. בזו אחר זו התרחקו ממנה חברותיה, והיתה זו רק שאלה של זמן עד שלהוריה נודע על כך. הוא היה בן למשפחת קול והיא בת למשפחת קולייר, וזאת היתה סיבה מספקת לאכזבה. תחילה הם קיוו שאמנדה רק עוברת שלב של מרדנות וניסו להתעלם ממנו. כשההתעלמות לא הועילה, החמיר מצבה של אמנדה. הם לקחו ממנה את רישיון הנהיגה שלה ואסרו עליה להשתמש בטלפון. בסתיו היא קורקעה לכמה שבועות רצופים ונאסר עליה לצאת בסופי שבוע. דוסון לא הורשה מעולם להיכנס לביתם, ובפעם היחידה שאביה דיבר איתו הוא קרא לדוסון "חתיכת זבל לבן שלא שווה כלום". אמה של אמנדה התחננה לפניה שתסיים את הקשר, ובדצמבר הפסיק אביה לדבר איתה.

העוינות שהקיפה אותם רק קירבה ביניהם, וכשדוסון החל להחזיק את ידה בפומבי, אמנדה לא נרתעה ובהתגרותה כאילו בדקה מי יעז לומר לה להפסיק והגנה באומץ על בחירתה. אלא שדוסון לא היה תמים. אף שלאמנדה היתה משמעות רבה בעיניו, הוא תמיד הרגיש שהם חיים על זמן שאול. כל דבר וכל אדם נראו כאילו חברו נגדם. כשנודע לאביו על אמנדה, הוא היה שואל עליה בכל פעם שבא לקחת את כספו של דוסון. אף שלא היה איום חדש בקולו, העובדה שהשמיע את שמה עוררה בדוסון בחילה.

בינואר מלאו לה שמונה־עשרה, והוריה, שכעסו עליה מאוד בגלל הקשר שלה עם דוסון, כמעט סילקו אותה מן הבית. בשלב זה כבר לא היה אכפת לאמנדה מה הם חושבים, או לפחות זה מה שהיא תמיד אמרה לדוסון. לפעמים, אחרי עוד ויכוח מר עם הוריה, היא היתה חומקת מן הבית בלילה דרך חלון חדרה והולכת אליו. לעיתים קרובות היה מחכה לה, אבל לפעמים היה מתעורר ממגעה כשהצטרפה אליו והשתרעה על המחצלת שפרש על רצפת המוסך. הם היו מטיילים על גדת הנהר, ודוסון היה מחבק אותה בזרועו כשישבו על אחד הענפים הנמוכים של אלון זקן. לאור הירח, כשהקיפּוֹנים קפצו מן המים, היתה אמנדה מספרת על ויכוחיה עם הוריה, לפעמים בקול רועד, ותמיד נזהרה להגן על רגשותיו. הוא אהב אותה בשל כך, אבל ידע בדיוק מה הרגישו הוריה כלפיו. ערב אחד, כשדמעות ניגרו מעיניה אחרי עוד ויכוח, הוא הציע בעדינות שאולי עדיף מבחינתה שיפסיקו להתראות.

"זה מה שאתה רוצה?" היא לחשה בקול צרוד.

הוא קירב אותה אליו, כרך את זרועותיו סביבה ולחש: "אני רק רוצה שתהיי מאושרת."

היא רכנה אליו והניחה את ראשה על כתפו. כשחיבק אותה שנא את עצמו על שנולד למשפחת קול.

"אני הכי מאושרת כשאני איתך," היא מילמלה לבסוף.

בהמשך אותו לילה הוא שכב איתה לראשונה, ובעשרים השנים הבאות ומעבר להן נשא בתוכו את המילים ההן ואת הזיכרונות של אותו לילה, בידיעה שהיא דיברה בשם שניהם.

אחרי הנחיתה בשרלוט העמיס דוסון את התיק והחליפה על כתפו ועבר דרך הטרמינל כמעט בלי לשים לב לפעילות סביבו. הוא היה שקוע בזיכרונות על הקיץ האחרון שלו עם אמנדה. באותו אביב היא קיבלה הודעה כי התקבלה לאוניברסיטת דְיוּק, המקום שבו חלמה ללמוד מאז שהיתה ילדה קטנה. הפחד מפני נסיעתה, שהועצם עקב הבידוד מצד משפחתה וחברותיה, רק העצים את תשוקתם לבלות יחד זמן רב עד כמה שאפשר. הם בילו שעות על החוף וערכו טיולים ארוכים במכונית לקול צליליו הרמים של הרדיו, או שהיו פשוט נשארים במוסך של טאק. הם נשבעו שדבר לא ישתנה ביניהם אחרי נסיעתה. או שהוא ייסע לדורהם או שהיא תבוא לבקר. אמנדה היתה בטוחה לגמרי שהם ימצאו דרך להמשיך את הקשר בלי שייפגע.

להוריה, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. בבוקר שבת אחת באוגוסט, קצת יותר משבוע לפני שהיתה אמורה לנסוע לדורהם, הם עיכבו אותה לפני שהספיקה לברוח מהבית. אמה דיברה, אם כי היא ידעה שאביה עמד מאחורי כל מילה.

"זה נמשך כבר יותר מדי זמן," פתחה אמה, ובקול רגוע להפליא, המשיכה ואמרה שאם אמנדה תמשיך להיפגש עם דוסון, יהיה עליה לעזוב את הבית בספטמבר ולהתחיל לממן את הוצאותיה בעצמה. גם את שכר הלימוד. "למה שנבזבז כסף על לימודים כשאת זורקת את החיים שלך לעזאזל?"

כשאמנדה החלה למחות, אמרה אמה: "הוא יגרור אותך למטה, אמנדה, אבל עכשיו את צעירה מדי ולכן את לא מבינה את זה. לכן, אם את רוצה את החופש השמור למבוגרים, תצטרכי גם לקחת על עצמך את החובות. אם את רוצה להרוס את חייך ולהישאר עם דוסון - אנחנו לא נפריע לך, אבל גם לא נעזור לך בשום אופן."

אמנדה יצאה מייד בריצה מן הבית, במטרה אחת בלבד, למצוא את דוסון. כשהגיעה למוסך היא בכתה כל כך, עד כי לא היתה מסוגלת לדבר. דוסון חיבק אותה חזק ואיפשר לקטעי הסיפור לטפטף מתוכה כשבכיה נרגע לבסוף.

"נעבור לגור יחד," היא אמרה, ולחייה נשארו לחות.

"איפה?" הוא שאל אותה. "כאן? במוסך?"

"אני לא יודעת. נסתדר."

דוסון שתק ועיניו בחנו את הרצפה. "את צריכה להמשיך ללמוד," הוא אמר לה לבסוף.

"לא אכפת לי מהלימודים," מחתה אמנדה. "אני אוהבת אותך."

זרועותיו צנחו לצידי גופו. "גם אני אוהב אותך, ולכן אני לא יכול לקחת את זה ממך," הוא אמר.

היא הניעה את ראשה במבוכה. "אתה לא לוקח ממני שום דבר. זה ההורים שלי. הם מתייחסים אלי כמו אל ילדה קטנה."

"בגללי, ושנינו יודעים את זה." רגלו בעטה ברצפת העפר. "כשאוהבים מישהו, לא כובלים אותו, נכון?"

לראשונה נראה הבזק בעיניה. "ואם הוא חוזר, סימן שכך זה אמור להיות? זה מה שאתה חושב? מין קלישאה כזאת?" היא תפסה את זרועו, ואצבעותיה התחפרו בתוכה. "אנחנו לא קלישאה," היא אמרה. "נמצא דרך לפתור את זה. אני יכולה להשיג עבודה כמלצרית או מה שזה לא יהיה, ונוכל לשכור לנו מקום לגור."

הוא שמר על קול רגוע, כדי שלא יישבר. "איך? את חושבת שאבא שלי יפסיק לעשות את מה שהוא עושה?"

"אנחנו יכולים לעבור לגור במקום אחר."

"איפה? עם מה? לי אין כלום. את לא מבינה את זה?" הוא השאיר את המילים תלויות באוויר, וכשהיא לא ענתה המשיך: "אני רק מנסה להיות מציאותי. אנחנו מדברים על החיים שלך. ו... אני לא יכול להמשיך להיות חלק מהם."

"מה אתה בעצם אומר?"

"אני אומר שההורים שלך צודקים."

"לא יכול להיות שאתה מתכוון לזה."

בקולה נשמע משהו שדמה לפחד. אף שהשתוקק לחבק אותה, הוא צעד בכוונה אחורה. "לכי הביתה," הוא אמר.

היא נעה לקראתו. "דוסון..."

"לא!" הוא אמר קצרות וצעד עוד צעד אחורה. "את לא מקשיבה. זה נגמר, טוב? ניסינו, זה לא הלך. החיים נמשכים."

הבעת פניה השתנתה, והיא נראתה כמעט חסרת חיים. "אז זהו זה?"

במקום לענות לה, הוא אילץ את עצמו להסתובב וללכת לעבר המוסך. הוא ידע שאם ימשיך להסתכל עליה דעתו תשתנה, והוא לא יוכל לעשות לה את זה. הוא לא יעשה לה את זה. הוא הסתתר מאחורי מכסה המנוע הפתוח של מכוניתו, כי לא רצה שתראה את דמעותיו.

כשהלכה לבסוף צנח דוסון אל רצפת הבטון המאובקת ליד מכוניתו, ונשאר שם שעות, עד שטאק יצא לבסוף והתיישב לצידו. זמן רב הוא שתק.

"גמרת את זה," אמר טאק לבסוף.

"הייתי חייב." דוסון בקושי הצליח לדבר.

"כן," הוא הינהן. "שמעתי אתכם מדברים."

השמש העפילה מעל ראשיהם ועטפה כל מה שמחוץ למוסך בדממה שדמתה כמעט למוות.

"עשיתי את דבר הנכון?"

טאק שלח יד לכיסו והוציא ממנו את הסיגריות שלו, כמנסה להרוויח זמן לפני שענה. אחר כך הוציא מהחפיסה סיגריה אחת.

"אין לי מושג. יש הרבה קסם ביניכם, את זה אי אפשר להכחיש. וקסם מקשה עלינו לשכוח." טאק טפח על גבו וקם כדי ללכת. זה היה יותר משהוא אמר אי־פעם לדוסון בקשר לאמנדה. כשהתרחק, דוסון הגניב מבט לתוך האור ודמעות שוב זלגו מעיניו. הוא ידע שאמנדה תהיה תמיד החלק הטוב ביותר שלו, ה"אני" שתמיד ישתוקק להכיר.

הוא לא ידע באותו יום שלא יראה אותה ולא ידבר איתה עוד. בשבוע שלאחר שיחתם עברה אמנדה לגור במעונות של אוניברסיטת דיוק, וחודש אחר כך נעצר דוסון.

את ארבע השנים הבאות הוא בילה בכלא.