הטייסת המפתיעה

המיטה ששניהם שכבו עליה עירומים הייתה גבוהה, מכוסה באריג משי עשיר וחושני. אך מגע המשי על עורה לא היה חושני וארוטי כמו המגע שלו, גם נשיקותיו המלחששות של האריג לא יכלו להשתוות לנשיקות מלאות התשוקה שלו.

פניו היו נתונות בצל אך היא הכירה אותן בעל פה – את עיניו הכהות, עזות המבע, את צדודיתו היהירה ואת החושניות הבוטה של פיו. רטט של הנאה הסתחרר בגופה ואז פרץ. הוא הביט בה והמבט העיר ועורר את האישה בעוצמה כמו שאף גבר אחר לא הצליח מעולם. ממש כאילו הייתה האישה היחידה שנשיותה יכלה באמת להשלים אותו כגבר. הם נוצרו זה לזו, זיווג מושלם ושניהם ידעו זאת. רק כאן, אתו, יכלה להיות היא עצמה, ללא עכבות, ולחלוק עמו את מאווייה הכמוסים ואת אהבתה.

הוא גרם לה להשתוקק אליו במאה – לא, באלף דרכים שונות, והחיוך שעלה בזוויות חיוכו זה היודע כול, אמר לה כי רטט העונג החרישי המרעיד את גופה למגע הלטיפות המכוונות של אצבעותיו על פני קימורי שדיה, לא נסתר מעיניו.

היא עצרה את נשימתה ועצמה את עיניה. הידיים המלטפות ירדו מטה, שוטטו על בטנה הרוטטת והלאה נמוך מזה...

לאונורה התנערה מתוך החלום בהקיץ שלה בתחושת אשמה והזהירה את עצמה שעליה להתחיל להתכונן ולהפסיק לבזבז זמן כדי לא לאחר.

איזו טיפשה. אין ספק שזה מה שאחיה יחשבו. היא יכלה לתאר לעצמה את הבוז והלעג שלהם לפנטזיות שלה ולטבעה החושני שאותו היא שומרת בסוד כמוס.

לא קל היה לה לגדול כילדת סנדוויץ' בין שני אחים. הפרשי השנים בין שלושתם היו קטנים מאוד. פירס היה מבוגר ממנה בשמונה עשר חודשים בלבד וליאו צעיר ממנה בשנה אחת. הם איבדו את אמם בגיל רך. נהג שנסע במהירות מופרזת הרג אותה כשהייתה בדרכה לאסוף אותם מבית הספר, לכן אך טבעי היה שעובדה זו תשפיע קשה על כולם, גם על אביהם, ספורטאי מקצועי לשעבר שפרש מהספורט כדי לנהל, ואחר כך להעביר לבעלותו, חברה לייצור מוצרי ספורט. אביהם האמין בטיפוח תחרות בין הילדים כדרך להכין אותם לעולם המבוגרים. בנוסף הוא היה מין טיפוס קפוץ שפתיים. אחרי מות אמם, הרגישה לאונורה שהיא חייבת להתאמץ עוד יותר כדי להיות "אחת מהחבר'ה". למען אביה, נמנעה מלחשוף כל חולשה ולכן גם לא בכתה כמו ילדה.

אביה אהב אותם מאוד, אבל הוא היה גבר מהאסכולה הישנה ולא מוצלח במיוחד במתן ביטוי לאהבתו את בתו היתומה מאם. לא שלאונורה האשימה אותו במשהו. למעשה היא הייתה מגוננת מאוד כלפיו וכלפי שני אחיה. גם כמבוגרים שמרו כולם על קשר משפחתי הדוק במיוחד, אבל לא כזה שמנע מהם לקבל בברכה את אמם החדשה, החורגת כאשר, לפני שלוש שנים, אביהם נישא בשנית. אך כשצפתה באביה וראתה איך הוא מפשיר ושב ומתחבר לרגשותיו בעידודה העדין של אשתו השנייה התחזקה בלאונורה תחושת האובדן שחוותה עם מות אמה.

רק גאוותה היא שהחזיקה אותה כשנאבקה בצורך ההולך וגובר להיות האישה שידעה בחוש כי יכלה להיות אלמלא המציאות המחוספסת, הצורך להיות ילדת הטום-בוי התחרותית שאביה עודד אותה להיות. לפעמים הרגישה חסרת אונים ואבודה כל כך עד כי פחדה שלעולם לא יתגלה לה טבעה האמיתי. לפעמים, כשהעזה לתת ביטוי למה שהרגישה באמת היה אחד האחים לועג לה והיא הייתה נשברת ונסוגה מיד אל העוינות הלוחמנית שבין אחים, כמו זו ששררה ביניהם בילדותם.

ולפעמים, כמו עכשיו, הייתה נמלטת אל חלומות משלה.

מובן שהעובדה שהיה לה צורך לפנטז על חברתו של גבר שיאהב אותה ויחשוק בה, מישהו שאיתו יהיה לה סקס נפלא וחושני, במקום להתנסות בחוויה בעצמה, נבעה בחלקה מהדרך בה גדלה. כשהקשיבה לאחיה המספרים על ניסיונותיהם המיניים דאגה שמא יגלו שגם היא חסרת אונים ונזקקת, כמו שפעמים רבות נהגו לתאר את הנערות האחרות.

לאונורה לא חשבה על עצמה כעל טיפוס מתרפס ורגיש, אבל היה משהו באופן שבו אחיה, נערים מתבגרים, דיברו על נערות – מדרגים אותן על פי זמינותן, מראן וכישוריהן המיניים – שגרם לה להחליט שלעולם לא תרצה לתהות אם נער כלשהו מספר עליה לחבריו באותו האופן. מסיבה זו נלחמה בתחושות, התעלמה מעומק תשוקותיה שלה והסוותה אותן בהתנהגות של "אחת מהחבר'ה".

בעוד שנערות אחרות למדו לבטוח במיניותן, בדרכן להפוך לנשים, איכשהו למדה היא לחשוש ממיניותה.

מובן שכעת כל זה השתנה. אחיה גדלו ובגיל עשרים ושבע ועשרים וארבע עברו מכבר את שלב ההתבגרות והפטפטת על חיי המין ועל החברות שלהם.

גם היא התבגרה ובגיל עשרים וחמש הרגישה לא נוח ומודעת לעצמה על בלבד העזה לחשוב על העדר הניסיון המיני שלה, וגם אז רק בדרך המתבדחת והמתגוננת הזאת שפיתחה. היו לה דברים חשובים יותר לדאוג בגינם, כגון הצורך להשיג עבודה, או, נכון יותר, להשיג את העבודה, הודתה כשנכנסה למקלחת ופתחה את הברז.

כילדים, היו שלושתם צנומים וגבוהים. ובעוד שגופם של פירס וליאו התרחב, לאונורה – אף שכבר לא הייתה צנומה – עדיין נחשבה דקיקה ביחס למאה שבעים ושלושה הסנטימטרים של גובהה. לעורה היה גוון זהוב עדין אחרי חופשת אוקטובר מאוחרת שבילתה באיים הקנריים, שדיה שהיו מעוגלים ברוך ופטמותיהם זקורות וכהות היו מעט מלאים מכדי שתוכל ללכת בלי חזייה. בימיה כטום-בוי הצטערה שאינה יכולה לוותר על החזייה, שנאה את ההגבלה הלא רצויה שהטילו עליה "בגדי הבנות" כשנאבקה על מקומה בין אחיה. היא הרי נאלצה להתחרות באחיה הבכור ובה בעת להבטיח כי אחיה הצעיר ידע את מקומו.

גורל צפוי של ילדת אמצע, חשבה בעגמומיות, ומאבק שעוד לא הסתיים.

היא יצאה מהמקלחת באותה מהירות שבה נכנסה, חוצה את חדר השינה שלה ומנגבת את עצמה תוך כדי כך. שערה הארוך והכהה היה פקעת של תלתלים סבוכים.

מדי הטייסת שלה היו מונחים על המיטה וליבה ביצע זינוק חד כשהביטה בהם. בכריסטמס, כשכולם נסעו הביתה לגלוקסטרשייר כדי לבלות שם את החג, ליאו הרבה להתלונן על אובדן מערכת המדים הרזרבית שלו והיא הייתה בטוחה שמישהו במשפחה עוד יחשוד בה – במיוחד אחרי שליאו כבר הסכים להרשות לה למלא את מקומו. אולם למרבה המזל לא נאמר דבר.

מאוויס המסכנה, שעבדה בעסק לניקוי יבש במרחק שני רחובות מהדירה הלונדונית הזעירה שלאונורה שכרה, מחתה וטענה שאין לה אפשרות לתקן את המקטורן כך שיתאים לה, שלא לומר הכובע. אבל לאונורה הבטיחה לה שיש לה אמון מלא ביכולותיה ובסופו של דבר האמון הזה הוכיח את עצמו.

לאונורה ידעה שרבים מחבריה חושבים שמזלה שיחק לה. היא עבדה כמורה עצמאית למנדרינית, אותה לימדה בשיעורים פרטיים. אבל לאונורה, אשר בנוסף למנדרינית שלטה גם ברוסית, בצרפתית ובלטינית, לא חשבה שהוראת מנדרינית תשפר במשהו את כישרונה לשפות.

לפעמים החיים פשוט לא הוגנים וכשאת נערה ויש לך שני אחים נדמה שהם הוגנים עוד פחות. היא הייתה הראשונה שיותר מכל דבר אחר רצתה ללמוד לטוס ולהפוך לטייסת, אבל דווקא אחיה הצעיר הוא שהשיג את עבודת החלומות שלה – טייס מטוס הסילון של מיליארדר, בעליה של חברת תעופה פרטית שבסיסה ליד פירנצה – בעוד שהיא, עם כל כישורי התעופה שלה, מלמדת מנדרינית. אלא שאז העיר אחיה הבכור יותר מפעם אחת, כי השגיאה שלה היא התעקשותה להתמחות בתחום שבו מראש קשה לאישה להטביע את חותמה.

מובן שכבר היו נשים טייסות – לא מעטות אפילו, אבל לאונורה לא רצתה בתפקיד שגרתי של טיסה בין שדות תעופה אזוריים בבריטניה. וזה גם לא היה מה שאומנה לעשות. לא – השאיפה שלה הייתה גבוהה בהרבה.

כילדה אמצעית, ילדת סנדוויץ' בין שני בנים, לאונורה הרגישה כאילו כל חייה נדונה להילחם כדי שקולה יישמע ונוכחותה תורגש. טוב, היום היא בהחלט הולכת לעשות את זה, היא תמלא את מקומו של אחיה בהטסת מטוס פרטי השייך לבעלים של אוואנטי איירליינס.

ליאו ניסה לסגת מההסכמה שנתן לה, כמו שידעה כי יעשה, אבל היא הזכירה לו שהוא חייב לה מתנת יום הולדת וגם טובה גדולה, גדולה ממש. היא הרי זאת שהכירה לו את אנג'ליקה, החברה הפולנייה שלו, המהממת ביופייה.

"תהיי הגיונית," אמר לה, "אין לי שום אפשרות לתת לך להטיס במקומי."

אבל ללאונורה לא הייתה שום כוונה להיות הגיונית. היגיון התאים לנערות שניחנו בביטחון עצמי במיניותן, לנערות שגברים העריצו וחיזרו אחריהן. לא למישהי כמוה שהקיפה עצמה בחומות, שהתנהגה כמו טום-בוי מבודחת, תמיד מוכנה לצאת ולהעיז. היא עשתה זאת זמן כה ארוך עד כי האמינה שלעולם לא תהייה מסוגלת למצוא את דרכה בחזרה אל האישה שהייתה יכולה להיות. עכשיו כבר היה הרבה יותר קל פשוט להמשיך להיות נועזת, מוכנה לכל אתגר שיעמידו בפניה אחיה – או כל גבר אחר – ולנצח לפי הכללים שלהם, מאשר להודות שלפעמים הייתה רוצה עד ייאוש להיות נערה שונה.

אלסנדרו יצא בקימוט מצח מהישיבה שהשתתף בה בלונדון, למרות העובדה שהפגישה התנהלה היטב. ועשרים דקות מאוחר יותר, כשיצא מהלימוזינה לפני מלון קרלטון טאוור, עדיין קימט את מצחו.

הוא היה גבר גבוה, והתנהל בדרך שגברים אחרים נטו לפרש כיהירה. נשים לעומת זאת ראו בו גבר בטוח בעצמו, כזה שמכיר את יחסי הכוחות האמיתיים בתחום הנאות החושים. תווי הפנים המוטבעים בעור שנאפה בשמש הסיציליאנית דמו לאלה של קיסר רומאי ושיקפו כוח סבל ועוז רוח. ניכרה בהם גאווה ותחושה של מי שמובדל מהמון ומורם מעם. שערו השחור, על תלתליו הקשים, היה גזוז קצר וקרוב לקרקפת, ולעיניים הקבועות בין גבות כהות ומוקפות בריסים סמיכים וכהים היה גוון נדיר של אפור כהה. כשנע היה בתנועותיו דיוק שהעלה על הדעת צייד בעת לכידה מהירה של הטרף. גברים נהגו בו כבוד זהיר. נשים הסתקרנו ממנו וחשקו בו.

השוער זיהה ובירך אותו בשמו ופקידת הקבלה היפה הציצה בו בגניבה כשעבר בלובי לכיוון המעלית מלווה באישה עטויה בבגדי מעצבים ובפמליה.

בכיס המקטורן שלו הייתה מונחת הסיבה למצב רוחו הרגוז – הזמנה רשמית ומכתב ששלח לו אחיו הבכור, אשר נוסח כפקודה יותר מאשר כבקשה של אח, ובו הזכיר לו שמצפים לנוכחותו בחגיגת סוף השבוע לציון תשע מאות שנים לקבלת תואר האצולה של המשפחה. החגיגות היו אמורות להתחיל למחרת בערב, והן יתקיימו בסיציליה, בארמון המשפחה. נוכחות חובה.

ומובן שבכל פעם שפאלקון, הבכור מבין שלושת האחים, משחרר הצהרה כזאת מוטל על אחיו הצעירים ממנו לתמוך בו ממש כשם שהוא התמיד לתמוך בהם בשנות ילדותם המשותפות, בהן סבלו סבל רב כל כך.

הפעם קיבל רוקו, אחיהם הצעיר, רשות להיעדר מחובותיו המשפחתיות שכן היה בירח דבש. ואלסנדרו דווקא חשב שהוא יהיה זה שיצליח להשתמט מהאירוע בעקבות המשא ומתן לרכישת נכס שהיה מעורב בו מול חברת תעופה אחרת. אבל ההזמנה האירונית שפאלקון שלח לו, יחד עם מכתב התזכורת, הבהירו לו שפאלקון מצפה לנוכחותו של אלסנדרו.

בהיעדרו של רוקו יהיו הוא ופאלקון הבנים הנוכחים היחידים של אביהם. אנטוניו הצעיר, אחיהם למחצה, לא יהיה שם. הוא מת, נהרג בתאונת מכוניות ובעקבותיה התפתחו בליבו של אביהם – שאהב את בנו הצעיר בעוצמה וברגש עזים יותר מאלה שחש כלפי שלושת בניו המבוגרים יותר גם יחד – בעיות שקיצרו את תוחלת חייו לשנה אחת במקרה הטוב.

רק אחיו הבכור יכול היה לדעת ולהבין מדוע המחשבה על קצו הקרב של האב גורמת לאלסנדרו צער מועט כל כך, שהרי הייתה להם ילדות משותפת. אביהם אהב את אנטוניו, לא אותם. איש לא אהב אותם. אמם מתה אחרי הולדתו של רוקו ולכן לא הייתה שם כדי לאהוב אותם, ואביהם הלא העדיף את אנטוניו.

אלסנדרו נעץ מבטו בחלון בלי לראות את נוף גני קרלטון שהשתרעו מעבר לו, במקומם ראה את הצללים הכהים של קסטלו לאופרדי ואת החדר שבו שכב ובהה בחשיכה אחרי שאביו הכה אותו על שבכה מגעגועים לאמו המתה.

"רק טיפש, טיפש וחלש, בוכה בגלל אישה. אבל זה בדיוק מה שאתה – בן שני חסר תועלת שלעולם יהיה רק הבן השני. זכור את זה כשתהפוך לגבר, אלסנדרו. כל ימיך תהיה רק הבן השני, התחליף."

התחליף. איך עינו אותו המילים האלה ורדפו אותו. ואיך דווקא הן היו המילים שדחפו אותו קדימה.

אבל גם לא את פאלקון, הבן הבכור, אהב אביהם מעבר לכל היגיון, אלא את אנטוניו, הבן היחיד מנישואיו השניים לאישה שהייתה פילגשו במשך שנים ואשר השפילה וביישה את אמם בתמיכתו של אביהם. אנטוניו היה ערמומי ותחבלן, מודע היטב לכוח שמקנה לו חיבתו של האב ויודע איך להשתמש בו לטובתו, ואף אחד משלושת אחיו למחצה לא אהב אותו. אבל אלסנדרו ידע כי לו יש סיבות נוספות לתעב אותו אף יותר משאר האחים האחרים.

כעת כבר היה מסוגל להרחיק עצמו מהילד שהיה – הילד שגדל ושמע מאביו כי התפקיד היחיד שלו בחיים הוא להיות הכינור השני לאחיו הבוגר ממנו, מעין יורש רזרבי למקרה שמשהו יקרה לפאלקון והצלקות שספג מכך שגדל תמיד בהרגשה שהוא חייב להצדיק את קיומו ולהוכיח שיש לו ערך עדיין היו שם.

במסיבת יום הולדתו השביעי, אחרי מריבת ילדים בינו ובין אנטוניו שבה התחיל אחיו למחצה להקניט אותו ולהגיד, כשהוא מחקה את האב, שאותו אביהם אוהב יותר, אלסנדרו החזיר לו באומרו שהוא האח השני בתור.

אביהם אמר לו בנימה צוננת: "אתה הבן השני, הרו אותך כדי שבמקרה הצורך תוכל למלא את מקומו של אחיך הבכור. כשלעצמך אתה חסר ערך ואין לך כלום. לבן השני אין שום חשיבות כל עוד הבן הראשון קיים. חשוב על זה בעתיד כשאתה מתיימר למקם את עצמך לפני אחיך הצעירים ממך, אלוהים עדי שאני מבקש בכל לבי שהוא היה יכול להיות בני היחיד."

מוזר איזו השפעה חזקה יכולה להיות למילים כאלה. אביו התכוון להשפיל ולבייש אותו על שהעז להתקומם על ההעדפה שהוא הפגין כלפי בנו הצעיר, הוא רצה להפחיד אותו ולגרום לו להרגיש נחות. אבל לאכזריותו של האב הייתה השפעה הפוכה לחלוטין, היא צרבה בנפשו של אלסנדרו נחישות לעצב לעצמו חיים משלו, מנותקים מהשם ליאופרדו או מהשפעתו של אביו.

במקום להשתלב בעולם הפיאודלי הישן של אביו ובהיסטוריה המשפחתית, פנה אלסנדרו אל העולם החדש והמודרני שבו הגבר נשפט על פי כישוריו העסקיים והישגיו האישיים. הוא אימץ את שם משפחתה של אמו והשם הזה עדיין מוצג בגאווה על צי המטוסים שהקנה לו את מעמדו כמיליארדר – אף כי בימים אלה כבר היה בטוח בעצמו במידה כזאת שלא הסתייג גם כשפנו אליו בשם לאופרדי ולאו דווקא אוואנטי.

הוא הוכיח מעל לכל ספק שאין לו צורך בעזרתו של אביו או בשמו, ולמעשה עכשיו משעשע אותו לראות את הבעת אי ההבנה המתוסכלת בפניו של אביו על שהסתגל בקלות כה רבה לכך שפונים אליו בשם לאופרדי, בעוד שבעבר היה מגיב בכעס לכל ניסיון כזה.

אולם אביו הרי מעולם לא הבין אותו ולעולם לא יבין. כעת היה קל לאלסנדרו לקבל את השם שכן כבר לא היה זקוק לו כדי לזהות את עצמו. להערכתו היה כעת הראשון בין שווים ולא רק יורש בהמתנה, וכמובן יותר מאשר רק בן שני.

וכמו שפאלקון הזכיר לו בתמציתיות כאשר שוחחו על החגיגות המתקרבות, הוא עדיין היה לאופרדי, ומבחינתו של פאלקון פירוש הדבר שחובות כלפי המשפחה תקפות כתמיד.

אלסנדרו רחש לאחיו הבכור כבוד, אף כי מסויג, אולם צל ילדותם עדיין ריחף על הקשר ביניהם, בגלל אביהם ובגלל סופיה.

כבר עבר עשור מאז קרא תיגר על פאלקון בכל דרך שיכול, מאז שגרר את אחיו הבכור למאבק כוחות, מאבק שבו נאלץ להוכיח את עצמו ושניהם יצאו מצולקים ממנו וכל זאת בעבור אותה אישה – מאבק שפאלקון זכה בו, בסופו של דבר.

קימוט המצח של אלסנדרו העמיק. הוא לא היה צעיר חסר ביטחון בן עשרים ושש וכבר לא היה לו צורך להוכיח את עצמו. הוא היה אדם בוגר, מצליח ובטוח בעצמו, ולא נדרש להוכיח דבר לאחיו הבכור. או לעצמו.

אולם האם לא היה זה נכון שחלק מהסיבה להסתייגותו מלהשתתף בחגיגה שתתקיים מחר בערב נבעה מהמילה המסוימת שצוינה בהזמנה, 'ואורחים'?

גאוותו לא התירה לו להשתתף בנשף ללא בת זוג, אביו היה רואה בזה סימן לכישלון, ויחד עם זאת ידע כי אילו הייתה מישהי בחייו באותו רגע, מישהי החולקת עמו את מיטתו, לא היה רוצה לקחת אותה. הוא חשש מחזרה על ההשפלה שחווה עם סופיה. אלסנדרו ידע שהתגובה שלו איננה רציונלית.

הוא ידע גם שבכך שהוא מניח לדברים הלא רציונליים להשתלט הוא יוצר בנפשו משבר המזין את עצמו. אולי צדק אביו אחרי הכול, בז לעצמו, אולי הוא פחדן וסוג ב'.

בגיל עשרים ושש היה גאה כל כך להציג את סופיה, דוגמנית שפגש במילאנו באירוע ליחסי ציבור. כמי שגדל בצל אחיו היה מונע באותם ימים מהחלטה שכבשה את כל ישותו – להוכיח שהוא יכול להיות הרבה יותר מברירה שנייה, שהוא יכול להיות במקום הראשון.

הוא חש מוחמא כאשר סופיה פלרטטה אתו. היא הייתה מבוגרת ממנו, עשרים ושמונה לעומת עשרים ושש, ואף כי לא הבין זאת באותו זמן, היא כבר עברה את שיא הקריירה שלה כדוגמנית וחיפשה בעל עשיר. כל בעל עשיר, כל עוד יהיה פתי דיו.

היום לא התקשה להכיר בכך שמה שבעיניו נראה, בטעות, כמו אהבה לא היה יותר מתשוקה והוא גם ידע שעליו להכיר תודה לפאלקון. הוא הראה לו את פניה האמיתיים של סופיה – היום כבר אחרי הבעל השלישי. פאלקון אמר לו אחר כך שהוא פיתה את סופיה והרחיק אותה ממנו רק כדי להראות לו מי היא בדיוק, כדי להגן עליו ולמלא את חובתו כלפיו כאחיו הבכור.

ללא אהבתו והגנתו של אביהם הייתה חובת ההגנה על האחים הצעירים מוטלת על כתפיו של פאלקון ופאלקון התייחס לאחריות הזאת ברצינות רבה. אלסנדרו ידע את זה. אולם הדרך שאחיו הבכור בחר כדי להתערב בפרשה הייתה משפילה בעיניו של אלסנדרו – חיזקה את העובדה שהוא רק השני בתור – והותיר בו אמונה צינית הגורסת שכל הנשים תיעתרנה לגבר המצליח ביותר שיוכלו למצוא, בלי להתחשב בהתחייבות שכבר יש להן למישהו אחר, ומשום כך אין לתת בהן אמון. במיוחד לא בסביבתו של אחיו הבכור והכריזמתי.

אלסנדרו ידע כי אמונה זאת סימנה נקודת מפנה בחייו. לבד מהעובדה שדאג לכך כי הנשים הבאות בחייו לא יפגשו את אחיו הבכור, הוא גם הגיע למסקנה שאם אין בכוונתו לכלות את שארית חייו במאבק להוכיח שהוא שווה יותר מאשר מי שנושא את תווית הבן השני, ומשום כך גם השני בערכו, הרי שעליו להשתחרר מהכבלים הקושרים אותו לכלא הזה.

הוא עזב את סיציליה ונסע למילאנו, שם פתח עסק קטן להובלה אווירית ובהתחלה, כמה אירוני, הטיס את מוצרי המעצבים של העיר אל תצוגות בינלאומיות. משם המשיך לקווי נוסעים והתמחה בטיסות פאר. כיום כיסו עסקיו כל היבט בתעופה האזרחית.

הוא אפילו למד להשתמש במעמד שלו כבן השני לטובתו. הוא הפיק תועלת אישית מהשתייכותו למשפחת אצולה והשתמש בתוארו בצורה צינית ומכוונת כמו שהשתמש בחושניות העזה שגילה כי ניחן בה בחודשים ההדוניסטיים שבאו אחרי עריקתה של סופיה.

האישיות שבנה לעצמו הייתה רק קליפה, אלסנדרו לאופרדי היה רק דמות שהקרין לצורך עסקים – מעטה חיצוני שיכול היה ללבוש ולפשוט כרצונו. רק הוא ידע כי במקום עמוק כלשהו בתוכו עדיין מתקיים חלק פגיע ממנו, 'היורש הרזרבי' – שנוצר רק כדי למלא תפקיד, ופרט לזה אין בו שום ערך לאיש.

אלסנדרו התקשה לזכור את האם – היא מתה זמן קצר אחרי לידתו של רוקו, אחיהם הצעיר, כשהוא עצמו היה רק בן שנתיים. כל מי שהכיר אותה אמר שהייתה קדושה, שלא זכתה מאביו להערכה שהייתה ראויה לה וכי הוא השפיל אותה בפומבי בנהייתו אחר הפילגש שלו.

הייתכן כי אותו דם עכור של אביו זורם גם בעורקיו? אלסנדרו לא ידע. הוא שמח על כך שבניגוד לאחיו הבכור לא נאלץ לגלות את התשובה לעולם – החובה לספק יורש למשפחת לאופרדי אינה חלה עליו.

הוא הוציא בקבוק מים מהבר המצויד היטב של הסוויטה ומזג לעצמו בכוס. הוא יכול היה להרגיש את ההזמנה, על עובייה הבלתי מתפשר, נדחקה אל גופו והציקה לו בדיוק כמו שקביעתו הנחרצת של פאלקון כי אלסנדרו חייב למלא את חובתו לדם משפחת לאופרדי הציקה להכרתו.

הוא ורוקו היו חייבים לפאלקון לא מעט. הוא לימד והדריך אותם ובעת הצורך גם הגן עליהם. אלה לא היו משימות קלות לנער צעיר ואולי אין זה מפליא שמאז ומתמיד כפה עליהם את תחושת החובה שלו, והוא ממשיך כך עד היום.

אלסנדרו לא נזקק להוציא את המכתב של אחיו מהכיס כדי לזכור את הכתוב בו. פאלקון לא נהג לבזבז מילים.

"אלסנדרו לאופרדי," כתב בהזמנה, "ואורחים".

קריאת תיגר? אלסנדרו סילק מעל פניו את מדקרת הגאווה הנזעמת.

הוא יהיה חייב ללכת, כמובן.

מעולם לא חש נוח כשנאלץ לחזור לסיציליה, אל הארמון שבו גדל. הוא אצר זיכרונות מרים, רבים מדי. כאשר היה עליו לבקר באי העדיף לשהות בווילה המשפחתית שבעיר. לדידו הבית היה בכל מקום ששהה בו במקרה ואמנם היו לו דירה במילאנו ועוד אחת בפירנצה וגם וילה במתחם מבודד ואקסקלוסיבי בפוזיטאנו.

הוא הביט בשעונו, שעון שהוכן במיוחד בשבילו והיה יחיד במינו. עוד מעט יצא במסוק משדה התעופה העירוני אל מטוס הסילון הפרטי שלו ואל טיסת ההמשך לפירנצה, שם הוא ישהה בדירתו שבארמון המחודש, שבמקור היה שייך למשפחת אמו.

"הביטי, לאונורה, אני באמת חושב שזה לא רעיון טוב."

לאונורה נתנה באחיה הצעיר מבט מצמית.

"טוב, אני חושבת שכן ואתה הבטחת."

ליאו גנח. "זה היה כשגמרתי לאבא חצי בקבוק ואת עבדת עלי." הוא קם, שערו החום פרוע. הוא אולי מתנשא לגובה של מאה תשעים ושבעה סנטימטרים בגרביים, אבל ברגע זה שרתה על פניו הבעה מתוסכלת של אח צעיר שזה עתה נפל בפח שטמנה לו אחותו המבוגרת והחכמה ממנו, החליטה לאונורה בתחושת ניצחון.

"הסכמת שבפעם הבאה שתטיס את הבוס שלך ללונדון, אני אוכל להטיס אותו בחזרה."

"למה? הוא שונא נשים טייסות."

"אני יודעת. הוא כבר דחה את בקשות העבודה שלי מספיק פעמים."

הבעת פניו של ליאו השתנתה. "הביטי, את לא הולכת לעשות שום דבר טיפשי, נכון? כמו למשל להתפרץ למשרדו, להגיד לו שאת הטסת את המטוס ולבקש עבודה. הסיכוי שלך להצליח בזה הוא כמו הסיכוי שלך להיכנס למיטתו," אמר לה ליאו בגילוי לב.

לאונורה ידעה הכול על היפהפיות המהממות שהמיליארדר הסיציליאני, בעליה של חברת התעופה שהעסיקה את אחיה הצעיר, נפגש אתן והיא לא התכוונה להניח לליאו לנחש עד כמה הערתו פגעה בה – כאילו העובדה שהיא לא נשית מספיק כדי לעורר עניין בגבר כמו אלסנדרו לאופרדי היא נתון ידוע מראש. לא שהיא רצתה להיות אחת מהנשים של אלסנדרו לאופרדי, אבל בטוח שרצתה להיות אחת מהטייסים שלו.

"לא, ברור שאני לא מתכוונת לבקש ממנו עבודה."

לאונורה הצליבה את אצבעותיה מאחורי גבה. היא הייתה עכשיו במצב רוח מרומם ונכון לכל אתגר, אפילו במחשבותיה הנסתרות. זה פשוט לא הוגן. היא טייסת לא פחות טובה מאחיה הצעיר והיא ידעה שאם רק תוכיח את זה לאלסנדרו לאופרדי הוא יציע לה עבודה. חברת התעופה האקסקלוסיבית שלו הטיסה נוסעים ברחבי העולם והיא רצתה להימנות עם קבוצת העלית אפילו יותר משרצתה להיות הטייסת הפרטית של מישהו כמו אלסנדרו.

"לא יתכן שאת חושבת שתוכלי להצליח בזה," מחה ליאו.

"לא, אני לא חושבת. אני בטוחה," השיבה לו לאונורה מיד והוסיפה בתקיפות: "מאחר שלא הנחת לי להטיס את המטוס החדש כשנשלחת להביא אותו, לקחתי שיעורים נוספים וכנראה שצברתי יותר שעות טיסה ממך." היא לא רצתה להיזכר כמה עלו לה אותן שעות טיסה נוספות במטוס היקר ההוא, או כמה שיעורים במנדרינית היה עליה ללמד כדי להרוויח את הכסף הזה.

"או קי, אז את יכולה להטיס את המטוס. אבל אין לך מדים."

"טה-דה!" לאונורה פתחה את המעיל שלה וחשפה את המדים ואז גם שלפה את הכובע משקית הסופרמרקט שבו נשאה אותו.

פניו של ליאו קפאו מתדהמה. "את יודעת שאם תיחשפי אני אאבד את מקום העבודה שלי."

"רק נמושות נחשפים," השיבה לאונורה, לבשה חזרה את המעיל ואספה מעלה את שערה לפני שכלאה אותו בכובע.

"קפטן ליאו ת'קסטון לשירותך."

ליאו נאנח שוב. "לא די שגנבת את המדים שלי, את צריכה לגנוב גם את שמי?"

"לא," אמרה לו לאונורה. "זה גם השם שלי. עד כה מעולם לא הייתה לי סיבה לשמוח על כך שההורים שלנו חשבו שזה רעיון מוצלח לקרוא לנו באותו השם, בעצם. בחייך."

"מה ביחס לטייס המשנה?"

"מה אתו? זה פול ווטסון, נכון? זה שמפר את החוק של ליאונרדו: לא לחגוג עם הדיילות? אני בטוחה שאוכל לשכנע אותו שמוטב לו לא לדבר."

"ידעתי שאסור לי לספר לך על פול. הוא יהרוג אותי."

לאונורה התעלמה ממנו ואמרה, "בחייך, בוא, אני צריכה שתסיע אותי לשדה התעופה ותעביר אותי את כל הסדרי הביטחון."

"אני לא יודע למה את עושה את זה," נאנח ליאו שוב, ואז תיקן את עצמו. "לא נכון. אני יודע למה את עושה את זה. את עושה זה בגלל שאת הבחורה הכי עקשנית ונחרצת בעולם."

"זה נכון," הסכימה לאונורה בקלילות אבל בתוכה חשבה, אני עושה זאת מפני שאני שונאת, שונאת, שונאת לא לקבל את מה שאני רוצה ואני רוצה את העבודה הזאת באוואנטי איירליינס יותר משרציתי כל דבר אחר אי פעם.

כן, כל זה היה נכון – ובמחשבה נוספת, "אני מוכנה לעשות הכול" אמרה הטום-בוי למי שהקשיב לה באותו הרגע. קל היה להעמיד פנים שהלאונורה האחרת, זאת שכמהה לאהבה ולמחויבות, לאפשרות להיות האני האחר שחלמה עליו – פשוט לא קיימת. לפחות לא ביחסיה הגלויים.

היא אכן רצתה את תפקיד החלומות שלה ומובן שרצתה בהזדמנות זו להתייצב מול אלסנדרו לאופרדי ולדרוש ממנו שיסביר לה מדוע למין יש משקל רב כל כך נגדה כשיש לה כישורים מצוינים לתפקיד. אחרי הכול זה לא חוקי לשלול בקשת עבודה רק על בסיס המין. לא היה טעם לספר לליאו על תוכניתה, זה רק היה מדאיג אותו. מוטב להניח לו לחשוב שהיא רק רוצה להבהיר עמדה ואין לה שום כוונה לגרום לאלסנדרו לאופרדי להסכים שהיא טייסת טובה וראויה לקבל את התפקיד שכה חשקה בו.