הטעות הגדולה שלה

1

מדוקס

תשע שנים לאחר מכן, גיל עשרים ושש

ירכיי שורפות ושריריי מכווצים וכבדים מעייפות, אבל אני לא מאט. אם כבר, הכאב מעודד אותי להגביר מהירות. תוך שבריר שנייה אני נחלץ משני השחקנים של ׳ווגאס קראונס׳, שמנסים לחסום אותי מכיוונים שונים, וממשיך לנוע לעבר המטרה שלי.

חיוך מרוצה עולה על שפתיי כשאני מפתיע את אחד משחקני ההגנה שלהם, וחוטף את הדסקית ממש מתחת לאפו בעוד שהוא מנסה להרחיק אותה מהרחבה שלהם. השחצנות דוחפת אותי לחבוט בכתפו חזק יותר ממה שצריך, וכשאני מתרחק הוא מסנן את שמי בזעם דרך מגן הפה. זאת הפריצה השנייה שלי במשחק. פאק, כן.

טיפות זיעה נוטפות ממצחי ונדבקות לריסיי כשאני מתקרב במהירות אל השוער שלהם. כשאתה מתנשא לגובה של שני מטר קל יותר לחסום את הרשת, אך ידוע שטראביס מקאבוי הוא אולי בן זונה קשוח, אבל הוא לא יודע לתפוס. הקבוצה התבדחה על כך שוב ושוב מהרגע שעלינו על המטוס לווגאס אתמול. טראביס מקאבוי לא יכול לעצור אפילו כדור חוף מתנפח.

אנחנו קורעים ל׳ווגאס׳ את הצורה - מובילים בשלוש נקודות עשר דקות לפני סיום המשחק. השמועות על טראביס היקר כבר התבררו כנכונות, אבל כשעיניי מתבייתות על הרשת המפתה שמציצה מאחורי כתפו השמאלית, אני משתוקק לוודא אותן שוב.

אני מאט את קצב נשימתי, שולח חיוך מהיר לקהל, מהדק את אחיזתי במקל ומכה בדסקית. הכול מתרחש במהירות, כמו שאני אוהב. צפירה מגיעה מכיוון השער בדיוק כשאני מטה הצידה את המחליקיים ועוצר מאחורי הרשת, קרח מתעופף סביבי.

האוהדים שותקים, ריח חריף של אכזבה ממלא את החלל, והחיוך שלי מתרחב. אני מנופף לאוהדים שיושבים מאחורי הרשת, הם מכוסים בשחור וזהב, והבעות זועפות חקוקות על פניהם. בחור מגודל, עם קו שיער נסוג וקעקועים של ׳ווגאס׳ על הפנים, מרים אצבע משולשת לעברי וצועק בוז, מעודד אחרים סביבו להצטרף לקריאה. הצליל מתפשט ברחבי האולם, ואני שואף אותו פנימה, נהנה מכל רגע.

מישהו מתנגש בי מאחור. החלוץ השמאלי וחברי הטוב, בנטלי דניאלס, מתופף על הקסדה שלי ומסובב אותי. אני צוחק.

"החבטה הכי מהירה בליגה, גבר!" הוא צועק באוזני.

אני מחייך ושאר שחקני ה׳וונקובר ווריורז׳ מצטרפים לחגיגות. האדרנלין פוחת כשאנחנו נפרדים ואני מתקדם אל הספסל, מדלג מעל מעקות המגרש. מגישים לי בקבוק מים, ואני מטה את הראש לאחור ושופך את המים הקרים על פניי ולתוך פי.

השעון ממשיך לספור לאחור, ושחקני ההגנה שלנו מתאמצים למנוע מ׳ווגאס׳ להשיג את הדסקית. הקבוצה המארחת מחליפה את השוער דקה לפני סוף המשחק, והמאמן חובט על גבי, מסמן לי ששוב מחליפים שחקנים. אני ממהר לצאת אל הקרח ומנער את כתפיי. שני החלוצים האחרים תופסים עמדה לצידי, מוכנים לעזור לשוער שלנו להבטיח שהרשת שלו תישאר ללא שום הבקעה אחד־עשר משחקים ברצף.

"מוכנים?" אני שואל אותם כשאנחנו מתכוננים לעימות.

בנטלי מחייך ברשעות לשמאלי, ולוגן הארט מהנהן לימיני. אני משעין את המקל על ירכיי, דוחף אותו מטה כשאני מתכופף קדימה, נוקש שלוש פעמים עם המחליקיים על הקרח ומהנהן. "בואו נעשה את זה."

***

רענן ומקולח, אני יושב בין בנטלי ובין אחד המגינים הטובים ביותר שלנו, קולט וורנר, ליד השולחן בחדר שבו נערכות מסיבות העיתונאים. מולי ניצבים מיקרופון, בקבוק מים והמון עיתונאים. המשחק הסתיים לפני חצי שעה, וכרגיל, אנחנו הראשונים לצאת מחדר ההלבשה להתראיין.

העור שלי מעקצץ מהבזקי המצלמות הרבים, אבל אחרי שבע שנים של חשיפה לתקשורת, התחושה מפחידה פחות.

כולם רוצים לראיין את הקפטן, אפילו שהקפטן היה מעדיף להיות בכל מקום אחר.

בנטלי מסיים לענות על השאלה מה אנחנו מקווים להשיג במשחק הבא - ניצחון, מן הסתם - ועיתונאי אחר מקבל את זכות הדיבור. הוא נעמד ומציג את עצמו. מתברר שהוא עובד באחד מאתרי הספורט הגדולים, כך שאני מפנה אליו את תשומת ליבי.

"מדוקס, איך אתה מרגיש אחרי עוד משחק של ארבע נקודות?"

רשומים על שמי שני שערים ושני אסיסטים. אני מכחכח בגרוני, נשען על מרפקיי ורוכן אל המיקרופון. העיתונאי נראה לי מוכר, אבל בשלב הזה רובם כבר מוכרים. הוא מחייך בנינוחות והמתח שלא הצלחתי לנער, שוכך מעט.

"התחושה טובה. החברים שלי לקבוצה מדהימים, ובזכותם אני מצליח לעשות את זה," אני עונה.

הוא מהנהן ובודק משהו במחברת שלו, מבטינו מצטלבים שוב. "יש עדכון לגבי התוכניות שלך לעונה הבאה?"

"שום עדכון שאני יכול לחשוף כרגע," אני מפצה על העוקצנות הקלה עם חיוך.

הוא מהנהן שוב ומתיישב. זכות הדיבור ניתנת לעיתונאית עם עיניים צרות ומבט מחושב. אני מזדקף.

"רוז קרפנטר מ׳ספורטס וויקלי׳," היא מציגה את עצמה בטון תקיף. גבותיי מתרוממות מעט, אני צריך להיות זהיר. "מדוקס, האוהדים מאבדים סבלנות. אתה בטוח שאתה לא רוצה לספר לנו משהו בנוגע לתוכניות שלך? לטהר קצת את האווירה?"

אני מתגבר על חוסר הנוחות. "האווירה לא צריכה טיהור כרגע. מה שכן חשוב להתמקד בו זה איך נסיים את העונה, וזה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלי."

החוזה הבא שלי הוא לא עניינה של התקשורת, אבל ברור לי שהאוהדים סקרנים. ונקובר היא הבית שלי. כמובן שאני רוצה להישאר לשחק פה, וגם הסוכן שלי מודע לכך. כל השאר לא בשליטתי. לא מעט משחקים מחכים לנו בעונה הנוכחית, כולל משחקי הגמר שאליהם התברגנו לפני מספר שבועות. הם יתחילו בעוד קצת יותר משבוע, והקבוצה מוכנה. רעבה.

"למרות ההתחלה הבעייתית של הקריירה שלך, אני בטוחה שקבוצות נוספות נלחמות על ההזדמנות להחתים אותך. תודה רבה."

היא מתיישבת, ואני חורק שיניים. העקיצה הייתה ברורה, והיא לא מוצאת חן בעיניי. אני מזייף חיוך ומודה לה, והכתבים עוברים לתחקר את שאר חברי הקבוצה.

תסכול מבעבע בתוכי ופניי בוערות. מתי העבר יפסיק לרדוף את ההווה והעתיד שלי?

מה שקרה אחרי שנבחרתי בדראפט חלף מזמן. אני לא מתבוסס במה שקרה, אלא שואב מהאירוע כוח להתקדם. זו גם תזכורת עבורי לא לסמוך על אחרים מהר מדי.

הטחת רמיזות בנוגע לסיפור הזה, בייחוד מול חברי הקבוצה וכמה מגופי תקשורת החשובים, היא לא חוויה חיובית במיוחד. אפשר אפילו לומר שזה מעצבן אותי. לא משנה כמה פעמים אסיים את העונה עם מאות נקודות וכמה פעמים כמעט הצלחתי להוביל את ה׳ווריורז׳ לגמר גביע סטנלי, תמיד אישאר מדוקס האטון, הבחור עם המקל בתחת והאף מורם. הבחור שוויתר על קבוצה שבחרה בו בדראפט, כי הוא חשב שהוא טוב מדי עבורם. הזבלים האלה לא יודעים כלום.

מישהו בועט בקרסול שלי מתחת לשולחן ואני מחניק אנקה. לפתע אני מבחין שהחדר התרוקן. בנטלי מסתכל עליי ולא מפסיק לחייך. השיער הבלונד־פלטינה שלו קצוץ היטב והוא מגולח למשעי, כמו תמיד. הוא כנראה אוהב להדגיש את קו הלסת כי הוא יודע שמדובר בחלק היותר יפה שלו, ואף על פי שהוא יכול להיות יהיר לפעמים, הוא בחיים לא יודה שזאת הסיבה.

"זמן ללכת," הוא טופח על כתפי.

"בבקשה תגיד לי שאני לא יושב פה ובוהה כבר שעה."

"לא, הכול בסדר."

מצוין.

אני דוחף את הכיסא לאחור ופוסע לצד בנטלי אל הדלת האחורית. קולט מחכה לנו במסדרון, שעון על הקיר, ידיו שלובות על חזהו. כשאנחנו מתקרבים הוא מזדקף ומצטרף אלינו.

"הבחורה הזאת הייתה קשוחה," המילים שלו מתנגנות לרגעים במקצב הדיבור של נאשוויל. הוא עבר לוונקובר בשנה שעברה אחרי ששיחק בנאשוויל שש שנים.

"היא כנראה חדשה," בנטלי נוהם.

אנחנו נכנסים לחדר ההלבשה, ומתפצלים לאסוף את החפצים. אני מרים את התיק אל הכתף, וכמעט נאנח לנוכח המשקל הכבד. "אין שום סיבה לדאגה לגבי העונה הבאה. ה׳ווריורז׳ כבר אמרו שהם רוצים להשאיר אותי."

"למה שהם לא ירצו להחתים אותך? אתה בשיא." בנטלי מוציא טלפון מהתיק ומתחיל להקליד. "רוצים לקחת מונית למלון? אני גמור."

"בטח." אני בקושי עומד על הרגליים. להיכנס למיטה ולישון עד הבוקר נשמע כמו חלום.

"אתם לא מצטרפים לחגיגות?" קולט שואל בלעג כשהוא מצטרף אלינו עם התיק בידו. "מה פתאום מונית. אני אסיע אתכם."

אני מביט סביבי. יש מספר שחקנים נוספים בחדר ההלבשה, אבל הרוב הלכו כבר מזמן. המשחק הזה הוא משחק החוץ הרביעי ברצף, וכולנו רוצים לחזור כבר הביתה. בימים האחרונים אימא מציפה אותי בהודעות בנוגע לארוחת ערב משפחתית. היא לא תפסיק לשלוח אותן עד שתקבל את מה שהיא רוצה. אני מתגעגע לאוכל שלה, אף מסעדה לא יכולה לנצח בקרב מול תפוחי האדמה בתנור של אימא והסטייקים של אבא.

בנטלי פותח לרווחה את הדלת האחורית של האולם, ואנחנו יוצאים לחניון תת־קרקעי שמיועד לשחקנים בלבד. האסקלדה השכורה של קולט חונה מספר מטרים מאיתנו. החלונות הכהים שלה מונעים את האפשרות לראות מה קורה בפנים, והגלגלים המוגבהים מקנים לה מראה גדול ומנופח. ציפיתי לראות טנדר ישן, לא מכונית מהסוג הזה.

"אין מצב שאני מצטרף לחגיגות. אני מתכנן להזמין מנה נכבדת של אוכל סיני ולראות איזה סרט פורנו טוב," אומר בנטלי.

אני זורק את הראש לאחור וצוחק. "איזה שטויות."

בנטלי מושך בכתפיו. "מה?"

"אתה הולך לראות פורנו במקום לצאת ולמצוא זיון אמיתי?" קולט נראה מבולבל.

"זה עדיין מפתיע אותך? כולנו יודעים שבנטלי שלנו ביישן מול נשים," אני מקניט אותו.

בנטלי שומר על ארשת פנים קפואה. "חה־חה. קורע."

קולט נאנח. "איך שאתה רוצה. אם אתה מעדיף ליהנות עם היד שלך ועם שליח הפיצה הסוטה, במקום לשתות בירה בחינם עם חברים שלך, זו החלטה שלך."

"אפשר להבין אותו, הטעם שלך בבירה מזעזע." אני מצטמרר כדי להבהיר את כוונתי.

קולט מתקדם לעברי בניסיון לפגוע בביצים שלי. אני ממהר לצאת מטווח הפגיעה וצוחק בקול רם. "לא, לא. לא האוצר המשפח–פאק!"

בנטלי שולח רגל, פוגע בירכי ואני מועד קדימה. ידיי מושטות קדימה בניסיון לבלום את הנפילה, ואני נחבט במכסה המנוע של המכונית של קולט. האזעקה מצפצפת. אני מסתכל לאחור ונועץ מבט מאיים בבנטלי שנשען על ברכיו וצוחק חזק כל־כך עד שעיניו הכחולות נוצצות מדמעות.

קולט משתנק מצחוק. הוא נשען על דלת המכונית בעיניים עצומות, ולוחץ על השלט כדי לכבות את האזעקה. "תיכנס... למכונית... מדוקס. אני אקח את... שניכם למלון," הוא מצליח לומר בין פרץ צחוק אחד למשנהו.

אני מזעיף פנים, "לכו להזדיין."

"אני חייב את התיעוד ממצלמות האבטחה," בנטלי עדיין חסר נשימה. "מדוקס האטון מועד מחוץ לאצטדיון אחרי הניצחון במשחק. שיכור או לא מאוזן? אני יכול לדמיין את הכותרות." הוא מניף את ידיו באוויר, ופורש אותן לצדדים באיטיות כשמבט חולמני על פניו.

אני מגלגל עיניים, מתרומם ממכסה המנוע ופותח את דלת המכונית. "תיכנס לאוטו."

"תירגע, מותק," קולט מקניט, והניגון של נאשוויל ברור יותר בקולו. "עשית לי את הערב. תודה."

"בשביל זה אני פה," אני רוטן, ונדחק פנימה. החלל הכהה חם, ולא באופן נעים. "קדימה, אם לא תדליק את המזגן בשניות הקרובות אני אתפקע כמו פופקורן במיקרוגל."

קולט פותח את הדלת, מתיישב על כיסא הנהג ומחייך לעברי. הוא מניח את המפתחות במחזיק הכוסות ומתניע. אני נוהם כשאוויר חם מתחיל לנשוב, מנסה להתקרר.

"יותר טוב, נסיכה?" הוא מקניט.

אני משעין את ראשי לאחור ועוצם עיניים.

"כן. בואו ניסע מכאן."

בנטלי מתיישב על המושב האחורי, ואנחנו עושים בדיוק את זה.