הטעות הגדולה של איינשטיין

פרינסטון, 1953. בדרך כלל היו התיירים נשארים בעברו האחר של רחוב מֶרְסֶר, על המדרכה מול בית העץ הלבן. אבל הם היו מתקשים תמיד לרסן את ההתרגשות ברגע שהבחינו באיש הזקן ההולך לאיטו בדרכו חזרה מקמפוס האוניברסיטה, עטוי על פי רוב במעיל בד ארוך, ובימים של רוח ניו-ג'רזית עזה במיוחד, עוטה כובע צמר כהה על שערו הפרוע המפורסם.

האמיצים שבתיירים היו חוצים לעיתים את הכביש, מביעים את הערצתם או מבקשים חתימה. רובם היו נאלמים דום מתוך יראת כבוד ושומרים על מרחק ראוי. האיש הזקן שראו לא יותר מכמה מטרים מהם היה אלברט איינשטיין, גדול הגאונים בכל הזמנים, ופניו החכמות וחרושות הקמטים העידו על התובנות שהגיע אליהן, העמוקות אולי יותר מאלה של כל אדם אחר.

איינשטיין היה המדען החי המפורסם ביותר בעולם, אבל למרות התהילה שזכה לה הוא הלך בדרך כלל לבדו, או מפעם לפעם עם איזה חבר זקן. על אף מעמדו הציבורי הנכבד, ועם זה שהוזמן דרך קבע לסעודות ערב חגיגיות ולהקרנות בכורה של סרטים - כוכבים הוליוודיים התרגשו במיוחד כשהצטלמו לצידו - מדענים פעילים כמעט לא שמרו על קשר איתו כבר שנים רבות.

הסיבה לכך לא היתה גילו המתקדם. הפיזיקאי הדני הדגול נילְס בּוֹהר היה בן שישים ושמונה כאשר איינשטיין היה בן שבעים וארבע, אבל בּוֹהר נשאר פתוח לרעיונות חדשים, ודוקטורנטים מבריקים נהנו יותר מכל לשהות במחיצתו במכון בּוֹהר בקופנהגן, שהתאפיין בתסיסה אינטלקטואלית מתמדת. איינשטיין, לעומת זאת, היה מבודד מן הזרם המרכזי של המחקר כבר כמה עשורים. הוא זכה למחיאות כפיים מנומסות, כמובן, בסמינרים המעטים שלימד במִתחם הקודר של המכון למחקר מתקדם בפאתי הקמפוס של פרינסטון, אבל מחיאות הכפיים האלה היו תשואות מן הסוג שמקבל חייל קשיש המובל אל הבמה בכיסא גלגלים. עמיתיו של איינשטיין התייחסו אליו כאל מי שעבר זמנו. אפילו רבים מחבריו הקרובים כבר לא התייחסו ברצינות לרעיונות שלו.

איינשטיין חש את הבידוד הזה. פעם היה ביתו מלא עמיתים, אנרגיה של נעורים, המולת שיחות. אבל לאחרונה שרר בו שקט מעיק. אשתו השנייה אֶלְזָה, השמנמנה והפטפטנית בכל עת, מתה כמה שנים לפני כן, וכמוה גם אחותו הצעירה והאהובה, מאיה.

מות אחותו הכאיב לאיינשטיין במיוחד. מאיה ואלברט הרבו לבלות יחד בילדותם במינכן בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, ואהבו להקניט זה את זה ולבנות מגדלי קלפים. אם משב רוח חולף היה ממוטט מגדל משוכלל במיוחד, כך היא זכרה, אחיה היה מתעקש להתחיל ולבנות אותו מחדש. "אני אולי לא מוכשר יותר ממדענים אחרים", הוא אהב לומר, "אבל אני עקשן כמו פרד".

איינשטיין שמר על עקשנות הנעורים שלו, אבל בריאותו כבר לא היתה כלפנים. חדר העבודה הראשי שלו, שבו החזיק את הספרים והמאמרים שברשותו, היה בקומה השנייה של ביתו בפרינסטון, ליד החדר שפעם היה של מאיה. בגילו כבר נאלץ איינשטיין לטפס במדרגות באיטיות ולעצור בכל כמה צעדים כדי לשאוף אוויר. אבל אולי לא היתה לכך חשיבות. כשהשתקע בעבודתו, היה לו כל הזמן שבעולם.

הוא היה האדיר שבמוחות בעידן המודרני. איך קרה שלבסוף מצא את עצמו בודד כל כך?

ברלין בימי מלחמת העולם הראשונה, 1915. איינשטיין הגה לא מזמן משוואה נהדרת - לא המשוואה המפורסמת ביותר שלו, E = mc2, שבאה לעולם עשר שנים לפני כן, ב-1905, אלא משהו בעל עוצמה רבה עוד יותר: המשוואה שבלב התיאוריה הקרויה תורת היחסות הכללית. זהו אחד ההישגים הגדולים ביותר בכל הזמנים, גדול כמו היצירות של באך או של שייקספיר. המשוואה של איינשטיין מ-1915 כוללת רק שני איברים מרכזיים, ובכל זאת היא היתה עתידה לחשוף מאפיינים לא משוערים של המרחב והזמן, הסבירה מדוע קיימים חורים שחורים, הראתה איך התחיל היקום ואיך סביר להניח שייגמר, ואפילו הניחה את היסודות לטכנולוגיות מהפכניות כמו מערכת ניווּט לוויינית. איינשטיין היה נרעש ממה שגילה. "חלומותי הפרועים ביותר מתגשמים עכשיו", הוא כתב באותה שנה לחברו הטוב ביותר.

אבל עד מהרה הופרעו חלומותיו. שנתיים אחר כך, ב-1917, הוא הבין שראָיות אסטרונומיות על צורת היקום סותרות ככל הנראה את תורת היחסות הכללית שלו. מאחר שלא הצליח להתגבר על הסתירה, הוא נאלץ לתקן את המשוואה החדשה שלו ולהוסיף לה איבר שהרס את פשטותה.

הפשרה, התברר, היתה זמנית בלבד. ראיות חדשות, כעבור כמה שנים, הוכיחו שהרעיון המקורי והיפה שלו היה נכון, וכך השיב איינשטיין את המשוואה שלו לניסוח המקורי שלה. הוא קרא לתיקון הזמני "השגיאה (blunder) הגדולה של חיי", מפני שקלקל את יופיה של המשוואה המקורית הפשוטה מ-1915. האם איינשטיין באמת התבטא כך? יש היסטוריונים שמפקפקים בזה, אבל אני מאמין לג'ורג' גאמוב, הפיזיקאי והסופר המוכשר. כך הוא כתב ב-1956, שנה אחרי מותו של איינשטיין. וההתבטאות הזאת אכן תואמת את הרגשתו של איינשטיין ואת הטון של התייחסותו לכל העניין של הוספת הקבוע הקוסמולוגי למשוואה היפה שלו. כך או כך, התיקון האמור היה אומנם השגיאה הגדולה הראשונה של איינשטיין, אבל הטעות הגדולה ביותר שלו עדיין היתה לפניו.

איינשטיין הרגיש שטעה כשפעל לאורן של ראיות כה פגומות של ניסויים - שהיה עליו פשוט להמתין בסבלנות עד שהאסטרונומים יבינו את הטעות שלהם. אבל הוא גם הסיק מכך עוד מסקנה: שבעניינים החשובים ביותר אסור שיפעל שוב לאורן של ראיות של ניסויים. אחרי כן, כשניסו המבקרים שלו להציג ראיות שנגדו את אמונותיו, הוא התעלם מהם והיה בטוח שצִדקתו תתברר שוב.

זאת היתה תגובה אנושית מאוד, אבל היו לה השלכות הרות אסון. היא ערערה יותר ויותר את מה שניסה איינשטיין לעשות אחר כך, במיוחד בתחום המחקר המתפתח של הדברים הזעירים ביותר, של תורת הקְוַונטים. חברים, ובהם גם נילְס בּוֹהר, הפצירו בו לנהוג בהיגיון. הם ידעו שמוחו היוצא מן הכלל של איינשטיין יוכל לשנות שוב את העולם אם רק ירשה לעצמו לקבל את המימצאים החדשים - התקֵפים - שנחשפו בידי דור חדש של נסיינים. אבל איינשטיין עמד בסירובו.

בינו לבינו היו לו כמה רגעים של ספק, אבל הוא הדחיק אותם. בתיאוריה שלו מ-1915 הוא חשף את המבנה המונח ביסוד היקום שלנו, וצדק בזמן שכל היתר טעו. לא היתה לו שום כוונה ללכת שולל שוב.

השכנוע הפנימי הזה הוא שבודד אותו מן הגילויים המסעירים של הדור החדש בתורת הקוונטים, והרס את המוניטין שלו בקרב מדענים רציניים; הוא שהותיר אותו בבדידות כזאת בחדר העבודה שלו ברחוב מֶרְסֶר.

איך זה קרה - איך הגאונות מגיעה לשיא יכולתה ואיך היא נמוגה אט-אט; איך אנחנו מתמודדים עם כישלונות ועם הזדקנות; איך אנחנו מאבדים את ההרגל לתת אמון, והאם אפשר לשוב ולרכוש אותו - אלה הם הנושאים של הספר הזה. ולצידם הרעיונות של איינשטיין עצמם - אלה הנכונים ואלה שאינם נכונים - והצעדים שבאמצעותם הוא הגיע אליהם. במובן הזה, זוהי ביוגרפיה כפולה: סיפור של גאון מוּעד לשגות, אבל גם סיפורן של הטעויות שלו - איך נבטו וצמחו והיכו שורשים עמוקים כל כך עד שאפילו אדם בדרגת חוכמה כמו זו של איינשטיין לא היה מסוגל להשתחרר מהן.

גאונות והִיבְּריס, ניצחון וכישלון, לא תמיד ניתנים להפרדה. המשוואה של איינשטיין מ-1915 והתיאוריה שהיא ביססה היו כנראה ההישג הגדול של חייו, אבל הן גם זרעו את זרעי הכישלון המדהים ביותר שלו. וכדי להבין מה השיג איינשטיין ב-1915 ואיך הכל השתבש יש לחזור לאחור עוד יותר - אל שנותיו הראשונות של איינשטיין ואל התעלומות שסיקרנו אותו כבר