הטרילוגיה של גבריאל 1: התופת של גבריאל

"...העלמה מיטשל?"

קולו של פרופסור גבּריאל אֵמֶרְסוֹן נישא על פני חדר הסמינריונים לעברה של בחורה מושכת, שישבה מאחור. ככל הנראה היתה האישה הצעירה חומת העיניים שקועה בשרעפים, או בתרגום, וראשה היה מורכן, בשעה ששרבטה במרץ במחברת שלפניה.

עשרה זוגות עיניים נפנו אליה באחת — אל פניה החיוורות ואל ריסיה הארוכים, אל אצבעותיה הלבנות הדקות האוחזות בעט. עשרה זוגות עיניים חזרו באחת אל המרצה, שעמד ללא נוע על מקומו והחל להזעיף פנים. נוהגו הנוקשה עמד בסתירה חדה לסימטריה הכללית של תווי פניו, לעיניו הגדולות מלאות ההבעה ולשפתיו החושניות. היה לו יופי מחוספס, אבל באותו רגע הוא נראה חמור סבר, מה שדי פגם בהשפעתה הנעימה לעין של הופעתו על המתבונן.

" אהם." כחכוח חרישי לימינה הסב את תשומת לבה של הבחורה, והיא שלחה מבט מופתע אל הגבר רחב הכתפיים שישב לצדה. הוא חייך ועפעף בעיניו אל עבר קדמת החדר, בחזרה אל המרצה.

היא עקבה באטיות אחר מבטו והרימה את עיניה אל צמד עיניים כעוסות, כחולות ונוקבות. ואז בלעה את רוקה בקול.

"אני מצפה לתשובה על שאלתי, העלמה מיטשל, אם תואילי בטובך להצטרף אלינו." קולו היה קר כקרח, כמו עיניו.

שאר הסטודנטים זעו באי־נוחות במושביהם והגניבו מבטים חטופים זה אל זה. הבעות פניהם אמרו מה נסגר איתו? אבל הם לא אמרו דבר (שכן ידוע לכול, כי תלמידי תארים מתקדמים אינם נוטים להתעמת עם המרצים שלהם בנוגע לשום דבר, בטח ובטח לא כשזה נוגע להתנהגות גסת רוח).

האישה הצעירה פתחה את פיה בחשש וסגרה אותו, לוטשת מבט באותן עיניים כחולות שלא מצמצו לשנייה; עיניה שלה היו פעורות כשל עיני ארנבת מבוהלת.

"אנגלית היא שפת האם שלך?" לעג לה.

אישה בעלת שיער שחור כעורב, שישבה לימינו, ניסתה להבליע גיחוך, כובשת אותו למעין שיעול לא משכנע. כל העיניים הוסטו בחזרה אל הארנבת המבוהלת, שסומק ארגמני הציף את עורה בעודה מרכינה את ראשה ונמלטת סוף־סוף ממבטו הרושף של המרצה.

"מאחר שעושה רושם, כי העלמה מיטשל משתתפת בסמינריון מקביל בשפה שונה, אולי מישהו אחר יואיל בטובו להשיב על שאלתי?"

היפהפייה שלימינו קפצה בלהיטות על ההזדמנות, הסתובבה כדי לדבר אליו פנים אל פנים, קורנת כולה, והשיבה על שאלתו בפרטי פרטים, בתיאטרליות מופרזת ובעזרת מחוות ידיים, בעודה מצטטת מדנטה בשפת המקור. כשסיימה, שלחה חיוך חומצי אל ירכתי החדר, ואז הרימה את מבטה אל המרצה ונאנחה. לו רק היתה מזנקת לרצפה ומחככת את גבה ברגלו כדי להפגין את נאמנותה הכלבית הנצחית, ההצגה היתה מושלמת (לא שהוא היה מעריך את המחווה).

פרופסור אמרסון הקדיר פנים באופן בלתי מורגש כמעט, שלא היה מכוון לאף אחד באופן אישי, והפנה את גבו כדי לכתוב על הלוח. הארנבת המבוהלת מצמצה כדי לעצור את דמעותיה והמשיכה לשרבט, אבל תודה לאל היא לא פרצה בבכי.

רגעים ספורים לאחר מכן, כשהמרצה המשיך לדבר עוד ועוד בטון חדגוני על הסכסוך בין הגואלפים לגיבלינים, צצה על גבי המילון האיטלקי של הארנבת המבוהלת פיסת נייר רבועה ומקופלת. בתחילה היא לא הבחינה בה, אבל פעם נוספת משך כחכוח חרישי את תשומת לבה אל הגבר הנאה שישב לצדה. הפעם היה חיוכו רחב יותר, כמעט נלהב, ומבטו הושפל אל פיסת הנייר.

היא ראתה אותה ומצמצה. אחר כך שלחה מבט זהיר אל גבו של המרצה, בזמן שצייר מעגלים אינסופיים סביב אינסוף מילים באיטלקית, ואז הפילה את פיסת הנייר לחיקה ופרשה אותה חרישית.

אמרסון הוא פוץ.

אף אחד לא שם לב, משום שאף אחד לא הסתכל עליה, למעט הבחור שלצדה. אולם ברגע שקראה את המילים, הציף את פניה סומק מסוג אחר, שני עננים ורדרדים פרחו בלחייהָ, והיא חייכה. לא מספיק בשביל שיראו לה את השיניים, את הגומות או קמטוט צחוק או שניים, אבל בכל זאת חיוך.

היא נשאה את עיניה הגדולות אל הגבר שלצדה והביטה בו בביישנות. חיוך רחב וידידותי נפרש על פניו.

"משהו מצחיק אותך, העלמה מיטשל?"

עיניה החומות נפערו בחרדה. חיוכו של חברה החדש נעלם בזריזות, והוא פנה להביט במרצה.

היא כבר למדה את הלקח ולא הסתכלה אל תוך עיניו הכחולות והצוננות של פרופסור אמרסון, אלא הרכינה את ראשה וחיככה את השפה התחתונה הדשנה שלה בין השיניים, פנימה והחוצה וחוזר חלילה.

"זו היתה אשמתי, פרופסור, פשוט שאלתי באיזה עמוד אנחנו," התערב הבחור הידידותי למענה.

"לא בדיוק שאלה ראויה מצדו של דוקטורנט, פול. אבל מאחר ששאלת, התחלנו בקאנטו הראשון. אני בטוח שתוכל למצוא אותו ללא עזרתה של העלמה מיטשל. אה, והעלמה מיטשל?"

זנב הסוס של הארנבת המבוהלת נרעד קלות, בשעה שהרימה אליו את המבט.

"גשי אליי למשרד אחרי השיעור."