היד השלישית

על הבית בגרונה שטראסה ירדה דממה. אחרי המולת הרגע, צעקותיה המאופקות של היולדת, פקודות המיילדת ולחישות ההרגעה של רוז הגבוהה, ירדה על הכול דממה. אמנם קולה של התינוקת שפילסה דרכה החוצה נשמע בבירור, ובכל זאת שרר בחדר שקט. המיילדת הביטה בתינוקת הפועה שזה עתה הגיחה לעולם העומד להתאכזר אליה ושתקה. רוז הליטה פניה בידיה כלא רוצה להביט, ואילו ליאה מנדלסון נעצה בה עיניים בסקרנות ואחרי רגע הושיטה ידיה לקבלה. המיילדת היססה מעט ואז עטפה את התינוקת בזריזות כאילו היתה גולם קטן מכוסה בקורים והגישה אותה לליאה.

האם הזדקפה. היא הניחה על המיטה לצדה את התינוקת, שהפסיקה לבכות והביטה בה כעת בעיני חרוזים. אחר פתחה שכבה אחר שכבה את עטיפות הכותנה הלבנה עד שנחשפה לפניה. חזה הקטן עלה וירד במהירות, רגליה היו בהירות והתקפלו כאילו היתה גורת חתולים, יד ימין שלה נשמטה על הסדין המוכתם ובצד שמאל נחו שתי ידיים. שתי ידיים מושלמות, כל אחת עם חמש אצבעות קטנטנות שנקמצו לאגרוף ברגע שהניחה בתוכן את אצבעה. יד אחת צמחה ככל הידיים מן הכתף, ואילו היד השנייה צמחה תחתיה בקו החזה מתוך מעין כתף שנייה, מצומצמת. ליאה נזכרה פתאום בתמונה שראתה כשהיתה צעירה. תמונה שמצאה במגירה בשידה שבסלון ובה אישה מזרחית שארבעה זוגות ידיים לה וכל יד מתרוממת למעלה. הידיים שיוו לאישה מראה של פרח גדול. אביה אמר לה אז כי זו תמונה של עובדי אלילים, אבל האישה בתמונה - טיפה כחולה צוירה על מצחה - דווקא מצאה חן בעיניה.

דפיקה נשמעה על הדלת. הארי, האב, שכבר נשען על המשקוף ארבע פעמים קודם לכן, בדיוק באותה צורה, מאזין לאנחותיה ולהתייפחויותיה השקטות של אשתו בכל לידה, שמע אף הוא את הדממה שהשתררה בחדר וביקש לברר מה קורה מאחורי הדלת הסגורה. המיילדת הסתכלה על ליאה, זו הביטה בתינוקת ואז בדלת וקראה להארי להיכנס.

הארי נכנס פנימה בשלבים. ראשית נראתה ציצת שיער מעבר לדלת ואז קצה כיפה שחורה ואחריה נכנסו האף והסנטר ויד מגששת באוויר ורק אחרי כל אלה הגיח הארי במבט ספק צוחק ספק שואל כשהוא מחפש בעיניו את עיני אשתו ומחכה לאישור. ליאה, ששערה הרטוב מזיעה נדבק למצחה, הסיטה אותו לאחור כדי להיטיב מבטה אליו, ולפני שעשה צעד נוסף אל המיטה והתינוקת, אמרה בקול שאין לערער אחריו, "היא שלנו, הארי. היא שלנו ואנחנו נאהב אותה יהיה אשר יהיה." בהלה אחזה בעיניו, והן המשיכו להיתלות בעיני אשתו, ממאנות לעזוב אותן עכשיו ולהביט בתינוקת. אישונים נתלו באישונים ולא הרפו דקה ארוכה, עד שהורידה ליאה את מבטה אל התינוקת ומבטו של הארי נותר באוויר, מחכה, משתהה עוד שבריר שנייה, שנדמה כארוך בעיני כל הנשים בחדר. אחר כך סר אל המיטה והביט בה. עיני חרוזים כהות, לחיים ורדרדות ושלוש ידיים. מפלצת. מפלצת נולדה לו. לא ילדה רגילה. ילדה מפלצת בעלת שלוש ידיים שנראות עתה כאילו הן מורמות לקראתו. היא הזכירה לו פתאום חרק הפוך על גבו והוא נחרד. הלוואי שלא היתה נולדת. או מתה בלידתה. או חסרה יד אחת. כל זה עדיף בעיניו על התינוקת ששוכבת כאן. וכבר עברה בראשו שרשרת תמונות, כאילו נקשרו זו אל זו בסרט כמו קישוט בסוכה, והוא ראה את המצביעים והלוחשים מאחורי כפות ידיים מסתירות, את השידוכים המתמוטטים לילדיו האחרים, ואת הלעג או הרחמים מאחורי גבו בבית הכנסת. בכל זאת, דווקא מתוך היסח הדעת הזה שנגרם מהתבוננות פנימית בתמונות, הושטה ידו כאילו מאליה, ואצבעו פרטה על מצחה של התינוקת, ירדה על אפון חמוד ונעצרה על שפתיים שזיהו מיד ונסגרו עליה בתנועת מציצה. הוא ניעור והביט שוב בתינוקת כאילו ראה אותה לראשונה, ואז הרים אותה אליו וחש בחמימותה המנחמת. אחר כך אמר לליאה בקול שיש בו אמת עמוקה המגיעה מתוך הגוף פנימה, "שלנו היא."