פרק ראשון
בראשית
עם ישראל הוא אחד העמים המעטים שיש לו היסטוריה כתובה הנפרשׂת על פני 3,500 שנה. התנ"ך מספר את מיתוס ראשית האומה ואופן גיבושה – מאברהם ועד שנים עשר ניניו, הלוא הם בני יעקב שבטי ישראל. ראשיתו של העם היהודי ביציאת מצרים (המאה הארבע עשרה לפנה"ס) וראשיתה של הדת היהודית בהר סיני, אירועים שהתרחשו לפי המסורה היהודית כפי שהיא רשומה בחיבור המיוחס לתנא ר' יוסֵי בן חֲלַפתָא "סדר עולם".
העם, שהיה מבוסס על שבטי ישראל, עבר אחרי יציאת מצרים ארבעים שנות גיבוש, תוך שהוא מטמיע בתוכו "ערב רב" שהסתפח אליו. יוצאי מצרים קיבלו תורה בהר סיני, שלא היה דומה לה במורכבותה, אמונה באל אחד, ועוד תרי"ג (613) מצוות המקיפות את כל תחומי החיים, הדתיים והחילוניים גם יחד.
על פי אותה מסורה, ניתנה התורה לעם ישראל באמצעות משה. מסורה זו של אופן קבלת התורה הייתה מקובלת על העם אלפי שנים, עד למאה השבע עשרה לספירה. אופן מתן התורה הוא מעיקרי האמונה היהודית כפי שהגדיר אותה הרמב"ם (העיקר השמיני והתשיעי, ראה להלן).
על פי הכתוב בתורה ניתנו עשרת הדיברות במעמד כל העם, מפי האל עצמו. על פי המקובל, הכתיב האל למשה שעלה על ההר ושהה שם ארבעים יום את ספר בראשית ואת ההתרחשויות שקרו עד למעמד הר סיני. את שאר ספרי התורה השלים משה מפי האל במהלך מסעות בני ישראל במדבר.
מובן שתיאור זה אינו מקובל על איש השכלה שאמור לבחון את קבלת התורה במבחן התבונה האנושית, וגם לא על האתאיסט שכופר במציאות בורא העולם. לתפיסתם קיימות השערות רבות מי כתב את התנ"ך ומה היו כוונותיו הנסתרות (השערות שלא נתעכב עליהן כאן, שכן עד המאה השבע עשרה קיבלו רוב היהודים את המסורה הפרושית).
תורת משה מלווה ב"תורה שבעל פה", שכן אין היא מובנת מאליה. למשל, בתורה נאמר: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה...", הגדרות המושג מלאכה ניתנו בתורה שבעל פה; על ראש השנה נאמר "יום תרועה יהיה לכם". מהי תרועה וכיצד מריעים, מהו שופר וכיצד תוקעים בו ומתי, השאירו לפרשנות התורה שבעל פה, וכך הלאה כל שאר המצוות.
"התורה מן השמים" אמרו חז"ל, אך מרגע שניתנה כבר "לא בשמים היא". היא ניתנה לנו, בני האדם, כדי שנפרש אותה כהבנתנו. "התורה שבעל פה" מאפשרת לפרשנים מוסמכים לתת פרשנות לציוויי התורה, ברוח התורה, על פי ההתפתחויות וההתרחשויות הפוקדות את האומה במהלך ההיסטוריה.
מי הם הפרשנים המוסמכים; מה פירושו של המונח "ברוח התורה"; איך "רוח התורה" עוברת את מחסום הזמן והדורות. על כך נדון בהמשך.
המצוות שהוטלו על השבטים ונספחיהם היו מדהימים בהיקפם. רובן לא מובנות לאומות העולם עד היום הזה. מצוות הדת היהודית מקיפות את כל תחומי החיים, החברתיים והדתיים גם יחד. המצוות החברתיות ניתנות להבנה. אבל רק לכמה מהמצוות הדתיות יש מובן והסבר רציונליים. אפילו הרמב"ם, שניסה לתת הסבר למצוות, לא מצא מובן לכולן.
לא פלא ששבטי ישראל היו המומים – המומים מהשחרור מעבדות, המומים ממעמד הר סיני, המומים ממטר המצוות שניתך עליהם. החל מאמונה באל אחד, במקום האלים שליוו רבים מיוצאי מצרים, ועד מאות מצוות הממלאות את ימיו של האדם.
הטמעת התורה בעם ישראל נמשכה מאות שנים. כל אותה עת עמלו כוהנים, לוויים, שופטים, ובעיקר נביאים, להטמיע את תורת ישראל בעם ישראל. הם הטיפו, לחצו, ואיימו. אט אט, בד בבד עם התבססות העם בארצו, התרבו חלקי העם אשר "עשו הטוב בעיני ה'".
תקופה זו נמשכה למעשה כל ימי הבית הראשון (הוא בית המקדש שבנה שלמה), עד גלות בבל במאה החמישית לפנה"ס (על פי ההיסטוריוגרפיה היהודית), כתשע מאות שנה לאחר מתן התורה במעמד הר סיני. במהלך תקופה זו התגבשו השבטים והיו לעם. עברו מהנהגה שבטית למלוכה, ומממלכה אחת התפצלו לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. במאה השביעית לפנה"ס הקיץ הקץ על ממלכת ישראל שהוגלתה לאשור. לא נרחיב על ממלכת ישראל כיוון שלא הייתה לה השפעה רבה על ה"יהדות" כפי שהתגבשה אחר כך.
גלות בבל ושיבת ציון
קודם שנעסוק בגלות בבל נציין כמה תאריכים הנוגעים להתרחשויות. לא הכול מסכימים עם תאריכים אלה. יש פער של כמאה ושבעים שנה בין התאריכים המוקדמים יותר של ההיסטוריוגרפיה המקובלת על כלל ההיסטוריונים לבין ההיסטוריוגרפיה היהודית, שמקורותיה בירמיהו, בחגי, בזכריה ובמלאכי, בדניאל, בעזרא ונחמיה, במשנה, בתלמוד ובעיקר ב"סדר עולם" (שהוזכר לעיל) שמסכם את כולם. לא כל המקורות מקובלים על ההיסטוריונים. אולם ההיסטוריונים אינם יודעים היכן נעלמו אותן מאה ושבעים שנה לעומת ההיסטוריוגרפיה היהודית הרציפה. אנו נקטנו בספירה המקובלת ביהדות, ספירה המשקפת רצף היסטורי מלא המקובלת ביהדות.
על פי ההיסטוריוגרפיה שבמאמריהם המקיפים של חיים חפץ ויעקב מדן על מלכות פרס ומדי בתקופת בית שני, מצטיירת התמונה הבאה: לאחר החרבת נינווה בירתה של אשור בידי נבוכדנאצר הכשדי נולדה אימפריה בבלית־כשדית שראתה עצמה יורשת וממשיכה של הממלכה האשורית.
• בשנת 18 למלכותו כבש נבוכדנאצר את ירושלים, החריב את העיר והמקדש והגלה את יהודה לבבל. זה היה בשנת 422 לפנה"ס (לפי התיארוך היהודי).
• בשנת 370 לפנה"ס כבשו דריווש בן אחשוורוש המדי (לא אחשוורוש שבמגילת אסתר), וכורש בן אחותו, את בבל. לאחר הכיבוש נולדה אימפריית מדי ופרס.
• באותה השנה, 370 לפנה"ס, מת דריווש, וכורש מוכתר ל"מלך המלכים". הוא מוציא כרוז המרשה לעם יהודה לחזור למולדתו ולבנות את המקדש בירושלים.
• בשנת שלוש למלכו יצא כורש למלחמה באחשוורוש גיסו ונהרג. אחשוורוש עלה על כיסא מלכות פרס ומדי (367 לפנה"ס), הוא אחשוורוש מן המגילה. אחשוורוש זה מורה להפסיק את בניין העיר והמקדש בירושלים.
• בשנת 352 לפנה"ס מתיר מלך חדש, דריווש־ארתחששתא, את המשך בניין המקדש, ובשנת 348 לפנה"ס עמד המקדש על תלו.
• בשנת 334 לפנה"ס ממנה דריווש־ארתחששתא את נחמיה לפחת יהודה; הוא הקים את חומות ירושלים והשליט סדר ביהודה. אלכסנדר מוקדון שהביס את חילות דריווש, הביא את הקץ על האימפריה הפרסית־מדית. מתחיל העידן היווני ביהדות.
• על פי אותה מסורה יהודית נולד אברהם אבינו בשנת 1710 לפנה"ס, יציאת מצרים התרחשה בשנת 1310 לפנה"ס, מקדש שלמה הוקם בשנת 830 לפנה"ס בערך, חורבן מקדש שלמה, הוא בית המקדש הראשון, התרחש ב־420 לפנה"ס. הוא נחנך שנית כעבור שבעים שנה (בשנת 350 בערך לפנה"ס) ונחרב סופית בשנת 68 אחרי הספירה.
אחרי שסקרנו בקצרה את ההיסטוריה של היהודים, נחזור להיסטוריה של היהדות.
לידתה של ה"יהדות"
כאמור, בשנת 18 למלכותו של נבוכדנאצר (היא שנת 422 לפנה"ס לפי התיארוך המסורתי היהודי), הוא כבש את ירושלים, החריב את העיר והמקדש והגלה את יהודה לבבל. כמאה וחמישים שנה לאחר שגלתה ממלכת ישראל לאשור הגיע גם קִצה של ממלכת יהודה. אך לא קִצם של הגולים מיהודה.
בדרך כלל מביאה גלות של עם לידי טמיעה והתבוללות של העם הגולה בעם שאליו גלה. תחילה מבררים הגולים מיהו האל המקומי שעליהם לעבוד, ונבלעים בסביבתם החברתית החדשה. כך נהגו כנראה גם עשרת השבטים שגלו מממלכת ישראל שרבים מהם היו עדיין עובדי אלילים, וכך נהגו גם הכותים (השומרונים) שהוגלו לשומרון במקום התושבים שהוגלו מממלכת ישראל. הם קיבלו עליהם דת יהודית לא מגובשת, היא דת השומרונים עד היום הזה.
שלא כבני ממלכת ישראל, אשר נעלמו והיו כלא היו, התגבשו גולי ממלכת יהודה לעם. לא ברור איך ולא ידוע למה, אבל בבבל נולדה זהות קולקטיבית יהודית ומקורית של היהודים. דומה שאחת הסיבות לכך היא רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של הגולים, שבקרבם היו האליטה של העם – מלכי יהודה, הכוהנים, הנביאים, וההנהגה שבאותם ימים כבר עבדה את אלוהי ישראל וקיימה את תורת משה. זו הייתה הנהגה שסיפקה את צורכי הגולים והתמודדה עם האמצעים שהיה עליהם לנקוט כדי לשמר את הייחוד הלאומי של הגולים בסביבתם החדשה.
הלאומיות הייחודית של היהודים
על פי המדדים המקובלים "לאומיות" היא זהות קולקטיבית כפי שהיא מתעצבת בחיי היום יום. היא מושתתת על קרבת דם (אמיתית או מדומה), שהתפתחה לאטה לארגון טריטוריאלי. המדדים המייחדים לאום אחד ממשנהו הם טריטוריה (מולדת), שפה, היסטוריה ותרבות משותפים.
כל לאומיות בהגדרתה הקלסית נחלשת עד כדי התבטלות כאשר נגרעת ממנה ה"מולדת". לאום שגולה ממולדתו חשוף במקום גלותו לכוחות אדירים של טמיעה והתבוללות. מלכויות אשור ובבל, שהיו מודעות לכך, נקטו כבר באמצע האלף הראשון לפני הספירה מדיניות של הגליה תוך חילופי אוכלוסין, במטרה להטמיע ולבולל את העמים השונים בממלכה מאוחדת.
לעומת עמים שאכן התבוללו במקום גלותם, ובהם גולי ממלכת ישראל, עברו גולי ממלכת יהודה שהוגלו על ידי ממלכת בבל מהפך. במהלך חמישים השנים שבין הגלייתם לבין כיבוש בבל בידי הפרסים נעלמה נטייתם של הגולים לעבודת אלילים, והם אימצו את תורת משה.
נוסף על ההגדרה הקלסית של הלאומיות – מולדת, היסטוריה, תרבות, ושפה משותפים – נשענת מעתה הלאומיות היהודית גם על דת ייחודית. דתו ה"פרטית", ויש להדגיש ה"פרטית", של עם ישראל, היא גורם רוחני שצורף לאלמנטים הקלסיים המגדירים לאום. הדת היהודית מצהירה כי היא דתו הלאומית של עם ישראל בלבד, ומחייבת רק אותו. זו דת המשלבת בתוכה "מולדת". הכיצד?
לא עוד אֵל מקומי, אלא "אלוהי השמים והארץ" שנמצא וקיים בכל מקום, "מלוא כל הארץ כבודו". על היהודי לעבדו בכל מקום שבו הוא נמצא. אולם מולדתו של העם היהודי היא המקום שאלוהים קבע בו את בית המקדש – בירושלים.
ארץ ישראל היא חלק מרכזי בדת היהודית. כשתבוא הגאולה נוכל לממש ולקיים גם את המצוות הכרוכות בארץ. לגאולה זו התפללו היהודים בכל שנות הגלות הארוכות – "יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו". בכל אותן אלפי שנים נשבע כל חתן בחופתו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". עד שתבוא הגאולה ישאו היהודים את ה"מולדת" לכל מקום שבו הם חיים. דת ייחודית בחיי היום יום וערגה לארץ האבות בלב. מולדת וירטואלית, שהיא זיכרון קולקטיבי וכמיהה.
הכמיהה והערגה למולדת בארץ ישראל לא עזבה מעולם את האומה היהודית, מאז גלות בבל ועד היום הזה. אל מולדת זו התפללו שלוש פעמים ביום. החזקים והאמיצים אף העפילו אליה בגופם. כאלה היו בין השאר ר' יהודה הלוי, הרמב"ן, הרמב"ם ור' יהודה החסיד וחסידיו.
יהדות, הכוללת דת אשר במרכזה המולדת בארץ ישראל, היא סוד קיומם המתמשך של היהודים.
היהודים לא גלו מעולם. הם נשארו קשורים למולדת. שובם לאחר אלפיים שנה היה תהליך טבעי ומתבקש. זו הייתה הלאומיות של כל היהודים עד המאה השבע עשרה. בראייה היסטורית, מנקודת המבט של 2,500 שנות יהדות, פתרון זה הוא גאוני. זו הדרך שבה חייב היה עם קטן לבחור כדי לשרוד בסביבה שבה אימפריות גדולות בולעות את הכול ונבלעות לאחר מכן בעצמן. מצרים ואשור, בבל ופרס, יוון ורומי, נדידות עמים ומסעי כיבושים שמטמיעים את כולם. עמים באו ונעלמו, ועם ישראל שרד. זה נס אלוהי, יאמר המאמין. אינסטינקט קיומי יאמר האתאיסט.
ברגע שמתערער יסוד הדת ביהדות מתערערת הזיקה החד ערכית למולדת בארץ ישראל ומתחילות התבוללות וטמיעה.
גורם נוסף המאפיין את עם ישראל במרוצת שנות קיומו הארוכות הוא תרבות הלימוד והשינון שהתבטא בכל ההיסטוריה בשאיפה ל"דעת". תרבותו של היהודי עוסקת, לעתים באופן אובססיבי, בפעילות רוחנית. התעסקות בנושאים ערכיים ורוחניים, ובראש ובראשונה דתיים שעליהם מצווים היהודים במצוות הדת: "ושיננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".
היהודים שאבו מלוא חופניים סיפוק והנאה מהתעסקות בעניינים רוחניים. תרי"ג המצוות אינן עוסקות באמונה ופולחן בלבד. הן מקיפות גם נושאים ערכיים, מוסריים וחברתיים שהם לעצמם התעסקות רוחנית, עיסוק שהוא "מוֹתר האדם מן הבהמה". היהודים היו מוכנים לשלם על עיסוק זה בהנאות חיים אחרות כמו רווחה כלכלית.
כל אלה באו לידי ביטוי בספרי התנ"ך המאוחרים. בספר עזרא, המנהיג הרוחני שהיה "סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלוהי ישראל", ובספר נחמיה, שהיה משרי מלך פרס אשר שמע על מצבם העגום של העולים הראשונים שחזרו ליהודה וביקש מהמלך רשות לעלות גם הוא להנהיג את העם בארץ יהודה ולבנות את ירושלים; הם נכתבו גם בספר דניאל, אשר גדל בבית מלך בבל, וביקש לאכול רק אוכל כשר "אשר לא יתגאל בפת בג המלך".
נוסח תפילותיו של נחמיה כפי שהן מופיעות בספרו מספרות על יהדותו יותר מכול. נצטט כאן אחדים מפסוקים אלה:
ואומר אנא ה' אלוהי השמים האל הגדול והנורא, שומר הברית וחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו... חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר צווית את משה עבדך... ושבתם אלי ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם.
כל אלה מספרים לנו על חיי הרוח והפעילות הדתית של קהילת יהודי בבל בשנים שבין גלות יהויכין המלך וחורבן בית המקדש לשיבת ציון ובניין בית המקדש השני.
משכבשו הפרסים את בבל, וכורש מלך פרס התיר לגולים לשוב למולדתם, כבר היה העם שחי בגולת בבל (שלא כשארית הפליטה שנשארה בארץ ישראל) בעל תפיסת עולם ייחודית – מאמין באל יחיד בורא עולם. עם אשר נמצא ראוי לקבל את תורת ה'. כמו שאומר הרב עובדיה יוסף: "חג פורים מסמל את קבלת התורה מחדש בימי מרדכי ואסתר, ואת ראשית פריחתה של התורה שבעל־פה".
יתרה מזו, אותה שעה עלתה היהדות מדרגה בהפשטה של הרעיון האלוהי. כפי שאומר ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: "יוצאי מצרים, אפילו שהיו נוכחים במעמד הר סיני, לא יכלו לעבוד את האל אלא באמצעות דבר מוחשי אשר דרכו אפשר יהיה לכוון בעבודת האלוה".
אף שהאל אסר בעשרת הדיברות כל פסל ותמונה, הוא התיר לשמור את לוחות הברית בארון שעליו דמויות כרובים (ואשר עליהם הוסיף שלמה המלך כהנה וכהנה). ארון הברית נעלם עם חורבן מקדש שלמה. עכשיו לא נדרש עוד העם לאמצעי זה. בבית המקדש השני עמד קודש הקודשים ריק.
אלף שנה עברו מיציאת מצרים, ואש האמונה היהודית במולדת היהודים, בארץ ישראל, עדיין לא התלקחה ללהבה של ממש. נחמיה, שחזר מבבל להנהיג את העם, מצא אותם "דורכים גתות בשבת, ומביאים הערמות ועומסים על חמורים... ומביאים ירושלים ביום השבת... ומוכרים בשבת לבני יהודה... ואומרה להם: מה הדבר הרע הזה, אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת".
במאה וחמישים השנים שחלפו משיבת ציון ועד מרד החשמונאים נעשה אותו עם לאומה אשר בניה מסרבים לעמוד על נפשם ולהילחם על חייהם ביום השבת כדי שלא לחלל אותה. כפי שמסופר בספר החשמונאים הם מעדיפים למות על קידוש השבת:
ויוגד לאנשי המלך [אנטיוכוס] כי ירדו אנשים אשר עברו על מצות המלך למחבואים בישימון... ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת... ויאמרו [המורדים] לא נצא ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת... וימותו הם ונשיהם ובניהם.
(ראוי לציין שמתתיהו הכוהן קבע בעקבות זאת כי חובה להתגונן ולהילחם גם ביום השבת.)
גם נוסח צוואת מתתיהו מלמדת מה עמוקה הייתה בקיאות העם בתנ"ך, כאשר הוא מצווה לפני מותו:
זכרו מעשי אבות... אברהם הלא בניסיון נמצא... יוסף שמר מצווה ויהי אדון למצרים. פינחס אבינו בקנאתו קנאה... יהושע במלאותו דבר... כלב בהעידו... דוד בחסידותו... אליהו בקנאתו... חנניה עזריה מישאל הבוטחים... דניאל בתומו ניצל (שם).
כל הדמויות והאירועים שהזכיר היו מוכרים וידועים לקורא הצוואה. הזהות הקולקטיבית הדתית הקיפה עתה לא רק את גולי בבל השבים אלא גם את כל העם היושב בציון. העם קיבל עליו עתה את מצוות התורה כשהן מפורשות על פי תורה שבעל פה, כפי שנראה בהמשך.
עזרא הסופר, שעלה מבבל עם העלייה השנייה (בשנת 70 לחורבן הבית הראשון), היה ממקימי "הכנסת הגדולה". המוסד החשוב של זקני וראשי העם, אשר ניתנה להם הסמכות לפרש את התורה שבכתב. ל"כנסת הגדולה" היה מעמד של בית המשפט העליון (הסנהדרין), של בית מחוקקים ומועצת זקנים גם יחד. גוף זה התקין תקנות בענייני ציבור וענייני דת (מספרם של אנשי "הכנסת הגדולה" היה 120. לפיכך, כסמל להמשכיות, נקבע מספר חברי הכנסת גם הוא ל־120). חבריה קבעו את סדרי התפילה העיקריים הנהוגים עד היום. את רוב נוסח תפילת "שמונה עשרה", את "הקידוש" בליל שבת, ואת ה"הבדלה" במוצאי השבת. הם קבעו את אופן כתיבת התפילין והמזוזות ואת צורתם, ועוד הלכות רבות שתקפות עד ימינו. יתרה מזו, אנשי "הכנסת הגדולה" נדרשו גם לעובדה שהמבנה השבטי נעלם באלף השנים שחלפו מאז מתן התורה, ורובו של העם חי בגולה, על כל המשתמע מכך.
אחד המפעלים היה איסוף ועריכה של כתבי הקודש. לפי חז"ל אנשי "הכנסת הגדולה" סידרו וערכו את הספרים יחזקאל, תרי־עשר, דניאל ומגילת אסתר, את ספר נחמיה ואת ספרו של עזרא, לאחר שדנו בנוסחים השונים שהיו לפניהם, ולאחר מכן הכריעו מהו הנוסח והגרסה שיקודשו. כך, מהמאה השלישית לפנה"ס יש לנו מסורה, תנ"ך ודת ממוסדת שהיו יסוד לזהות הקולקטיבית בארץ ישראל וגם למי שנשארו בגולה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.