היהודים והמדע

מבוא במבוא זה נבחן את יחסי הגומלין בין המדע לתרבות היהודית, תוך מתן דגש מיוחד על התרבות היהודית במובן הרחב ביותר שלה – כלומר, על כל מה שנותן לחייו של עם מסורתי את דמותו המיוחדת. תכונה בולטת ויוצאת דופן של היהודים היא צימאונם לידע, במיוחד בתחום המדע. יעידו על כך המספר והאחוז של מדענים יהודים שזכו בפרס נובל לפיזיקה במהלך המאה העשרים, שהוא נושא החיבור הנוכחי. עם פרוץ המאה העשרים, יסודות הפיזיקה עברו מהפך מהותי. מושגי היסוד של מרחב, זמן, רציפות, חומר וכו' התערערו והובילו להתפתחות מדעית מסחררת בהיקפה במאה העשרים. כך קרה שהקדמה המדעית במאה זו שווה או אפילו עולה על כל ההישגים המדעיים של אלפי השנים הקודמות. הפיזיקה במאה התשע עשרה נראתה כמכלול מגובש ומבוסס היטב. היא היוותה המשך טבעי של פיזיקת המאה השמונה עשרה, שהייתה תקופת הניצחון של תאוריית "הפיזיקה הקלאסית". בתקופה זו אוחדו תחומי החשמל, המגנטיות והאור באמצעות המשוואות המפורסמות של ג'יימס קלרק מקסוול (1831־1879). נדמה היה שעבודתו של מקסוול סופית ושהפיזיקה כוללת שני ענפים בלבד – המכניקה והאלקטרומגנטיות. אם המאה התשע עשרה הייתה תקופה של רציפות פיזיקלית, הרי שהמאה העשרים סימנה שבירה. שבירה זו של ההבנות הקודמות נובעת מהעובדה שמספר ניסויים ותופעות לא מצאו את מקומם בתאוריות שהיו קיימות בסוף המאה התשע עשרה. כך, למשל, אחת הסיבות הראשונות לקרע הנ"ל קשורה לטבע הרציף של האנרגיה ומתוך כך לכל הכמויות הפיזיקליות. הקרע השני היה קשור למושגי המרחב והזמן. הזמן המוחלט (הניוטוני) נעלם מהפיזיקה. מושג המרחב לא נקשר עוד לגאומטריה של אוקלידס אלא לזו של ברנהרד רימן (1826־1866), שבה המרחב מתעקם. השבירה השלישית משפיעה על תורת המדידה: איננו יכולים עוד למדוד מערכת פיזיקלית בלי להפריע לה, ויש לכך השלכות פילוסופיות חשובות. במחצית הראשונה של המאה העשרים, היינו עדים לפריחה של מערכת תפיסות פיזיקליות אודות היקום אשר הגיעו במידה רבה לשלמות והשלמה. קשרים התגלו בין תופעות אשר לכאורה לא היה שום קשר ביניהן; פיתוחים מקוריים ומהפכניים נוצרו בניסויי מעבדה. חקירה מעמיקה בוצעה כדי לגלות מה מכיל היקום, מהפרט הקטן ביותר ועד לגדול ביותר. נבנו תאוריות עשירות מאוד. הרפתקה זו של ההגות האנושית הובילה לשתי תאוריות מכריעות: מכניקת הקוונטים ותורת היחסות, אשר מהוות את עמודי התווך עליהם עומדת הפיזיקה המודרנית. על סמך שתי תאוריות אלה הובן טבע האטום והתאפשרה הבנת טבע החומר בפרטיותו; כך הונחו היסודות לחקירת כל כוחות הטבע. ההשפעה של מהפכה זו בפיזיקה על ענפי מדע אחרים הייתה מרשימה, והיא ממשיכה עד היום. במהלך המאה העשרים, הקצב של התגליות המדעיות גדל הודות למספר הגבוה מאי פעם של מדענים שברשותם מכשור יעיל ומשוכלל מאשר היה קיים בעבר. מבין אנשים אלה, הבה נתבונן במקום שתפסו המלומדים היהודים ובתפקיד שהם מילאו בהרפתקה האנושית המרתקת הזו. ניתן מיד להבחין בכך שהתרומה של היהודים למדע הייתה מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה. בתחום הפיזיקה, יחס זה יוצא דופן במיוחד, בהינתן התוצאות המרשימות שהושגו ללא קשר למדינות או למשטרים שבהם חיו יהודים אלה. דבר זה נכון גם בגרמניה ובהונגריה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, כמו גם בצרפת וברוסיה הקומוניסטית, ומאוחר יותר, בשנים 1940־1950, בארצות הברית של אמריקה. כניסתם של היהודים לתחום המדע חופפת לתקופות "הפוריות" של המדע, כאשר תחום זה משך אליו מדענים חדשים הודות להתפתחותו המרהיבה. עבור היהודים, המדע שימש להגדלת מעמדם ושילובם בחברה וככלי יעיל להיטמעותם בתרבות החדשה. עבור רבים מהעקורים והמוגלים, המדע איפשר מקום מקלט ורציפות מחשבתית. המדע היווה עבורם אמצעי להתערות בחברה. התרומה של יהודים אלה לפיזיקה של המאה העשרים היא חלק מתרומתם לחברה בכללותה. אכן, אין אף עם אחר שהיה מעורב במידה כה רבה בהיסטוריה הכללית כמו העם היהודי, אשר נחשב עם "שמונע מן העולם את התרדמה". המדע שימש כגורם מקשר בין אנשים, במרחב ובזמן, בכל הרגעים המכריעים של ההתקדמות האנושית. לא יהיה זה מוגזם לטעון שההיסטוריה של העם היהודי מהווה "מדחום" עבור ההיסטוריה הכללית. המציאות היהודית היא רב־גונית; היא מאגדת את המרץ של הפרטיקולריזם אשר נמשך כבר אלפי שנים עם יכולת יוצאת דופן לפתיחות ולאוניברסליות. ידע מקודש אינו כפוף לחילופי הזמנים; הוא עבר מאות שנים והפך לאוניברסליות של היהודים. הפיזיקה נושאת בתוכה את הדרישה לאוניברסליות. לא רק במאה העשרים העם היהודי העניק לעולם מדענים בעלי מוניטין כמו איינשטיין בתחום הפיזיקה או פרויד בתחום הפסיכואנליזה. במשך מאות שנים, היהודים, מארץ ישראל ועד לבבל, בצפון אפריקה, בספרד, באיטליה, בצרפת, בגרמניה, בפולין ובאמריקה סללו את הדרך וקידמו את המדע. הם השתתפו באופן מרשים בהטלת ספק בערכים, בפירוק דעות קדומות, בפרצי גילוי של כוחות טבע נסתרים ובהבאת צורות חדשות של רגישויות במובן של הטרמת ההיסטוריה. הגאונות היהודית שבאה לידי ביטוי לאורך ההיסטריה האנושית מתגלה כמרדנית, מהפכנית ויצירתית, ומוכוונת כלפי שינויים נועזים. עם זאת, המדע העכשווי אינו חדש לחלוטין ליהודים ולתרבות היהודית. גורמים בעלי סדר פנימי שייחודיים למסורת היהודית וכן גורמים בעלי סדר חיצוני ובעלי טבע חברתי־היסטורי מחברים בין התרבות היהודית לפיזיקה של המאה העשרים. המילה האמצעית בתורת ישראל היא הפועל "דרש" ("'דרש דרש' חציין של תיבות", קידושין ל' ע"א). סידור והקניית ידע כזה תמיד היו מאז ומתמיד המטרה המקודשת ביותר של היהדות. התלמוד היהודי עשיר בשאלות ובהבחנות מדעיות של חכמי ישראל המהווים בסיס לקביעות הלכתיות (בהתאם להלכה היהודית). לפיכך, החברה היהודית החשיבה ועודדה את לימודי המתמטיקה, הפיזיקה, האסטרונומיה, מדעי הטבע ובמיוחד את לימודי הרפואה. התלמוד היהודי אפילו מעלה את לימוד המדע לדרגת מצווה. "היהודי מוזמן לבצע מאמץ מחשבתי בנוגע למסורת היהודית הטוענת לאמונה בא־ל אחד ('אהיה אשר אהיה', שמות ג' י"ד). המילה היסודית 'שמע' ממריצה את היהודי 'להתעלות על עצמו', להרחיק צעד נוסף, לחפש אחר השורשים. ביהדות האמת והאמונה אינן כפופות זו לזו אלא מזוהות זו עם זו. הזיהוי של האמונה עם האמת מתבטא בשורש האטימולוגי המשותף שלהן" (ספרן, 1998). "הרמב"ם (1135־1204), אחד ההוגים היהודים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אינו סותר את העיקרון האריסטוטלי לפיו הא־ל הוא הסיבה הראשונה שממנה נובע בהכרח כל הקיים, אך הוא מוסיף על כך: הוא ממהר לנטוש עיקרון זה של סיבתיות לטובת עֶקרון החופש. אילו היינו חושבים שכל מה שקיים אינו קיים, הא־ל לבדו היה נותר. שלילת הבריאה אינה מלמדת על היעלמות הבורא" (ספרן, 1998, עמ' 124־127). הרעיון המרכזי של היהדות הוא האחדות, אחדות שאינה כבולה לדוקטרינה כלשהי. היהודים מטבעם, וכתוצאה מהחוויות ההיסטוריות שלהם, מתנגדים לדוקטרינות ומערכות טוטליטריות. חכמי התלמוד היהודי מזהירים אותנו מפני כל סוגי הדוקטרינות. מסורת המחשבה היהודית היא מסורת של פתיחות, והיא אוניברסלית ואלטרואיסטית. היא אינה מכירה בדוקטרינות ואינה זקוקה להן. הא־ל התגלה בתורת ישראל. אין שום הבדלה בין המדע והדת ביהדות. מאורע כמו משפט גלילאו אינו עולה על הדעת ביהדות. סתירות כאלה זרות להגות היהודית, אשר מכבדת כל ידע חדש. לפי חלק מחכמי ישראל, העם היהודי לא יכול היה לצמצם את אופקיו המחשבתיים לידע המופיע בתורת ישראל בלבד. יש צורך הכרחי להשלים ידע זה באמצעות פעילות מדעית. ההלכה היהודית מזמינה אותנו לשנן ברכה כאשר אנו רואים אדם מלומד, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו. את הציווי בתורת ישראל "מלאו את הארץ וכבשוה" ניתן לפרש כציווי "לעסוק במחקר מדעי; לברר את חוקי הטבע" המזכיר למדענים את אחריותם. את הציווי "כבשוה" ניתן להבין כאזהרה חמורה לא לכרוע תחת המשקל של התגליות וההמצאות שלנו עצמנו. זוהי קריאה למדען לשמור על ערנות כאשר הוא מיישם את המדע. "נטייה זו לאוניברסליות, שהינה ייחודית למסורת היהודית, מובילה לתפיסת היהדות את הקוסמוס כפתוח ולפיכך ככזה המאפשר השתלמות מוסרית, לעולם אינו מוגמר, נוצר על־ידי הא־ל ושהאדם מוזמן להשלימו" (ספרן, 1998). אל גורמים "פנימיים" אלה הקשורים בקשר הדוק עם המסורת היהודית עלינו להוסיף, כמובן, גורמים "חיצוניים" בעלי טבע חברתי־היסטורי. בתקופה בה המדע התמקצע, ליהודים היו מספר יתרונות. היתרון הראשון היה השליטה המוחלטת שלהם בשפות רבות. היתרון השני היה ניסיונם באלפיים שנות גלות, כפזורה, מצב בו הם התרגלו להטיל ספק תמידי בכל מה שהושג ונחשב למוחלט. הם נמשכו לחדשנות וללוח החלק המחכה להתמלא, ובמיוחד לשימוש במשאבים המאפשרים המצאות והסתגלויות והטלת ספק בסדר הקיים. במשך ההיסטוריה, היהודים היו פחות שמרנים ויותר ניידים מבחינה גאוגרפית ומחשבתית. לפיכך, הם שימשו כמתווכים יעילים בין התרבויות ותבניות החשיבה השונות בהן התפתח המדע. חשיבות החינוך במסורת היהודית היא גורם "ממריץ". אפילו כשלא נותר להם דבר, היהודים מעניקים חשיבות רבה לחינוך ילדיהם. בגטאות, הרבנים והפרופסורים זכו לכבוד רב וליוקרה חברתית. הקשר המוקדם שלהם עם לימוד התורה שבעל־פה הכשיר אותם לעסק המחקר האינטלקטואלי, עסק שהשפיע על יכולת ההפשטה וההסקה שלהם. אמנם רוב המלומדים היהודים מעולם לא קראו שורה אחת בתלמוד היהודי, והם החשיבו את המסורת היהודית ככזו שעבר זמנה וכמעמסה חברתית, אך למרות זאת, אולי באופן בלתי מודע, הם שימרו יסודות של המסורת האינטלקטואלית היהודית ושילבו אותם בעבודתם המדעית. גורם נוסף שהעניק ליהודים יתרון בהתפתחות המדעית באופן כללי הוא מצב הסיכון בו הם נמצאו, בסביבה שהייתה לעיתים קרובות עוינת. הכוחות העוינים שפעלו נגדם היוו תמריץ נוסף עבור היהודים, שניסו לחפש אופקים אחרים ולחקור מחוזות ידע חדשים. הפיזיקה סיפקה מקלט לרבים מהמלומדים היהודים בשנים המוקדמות של המאה העשרים, בה הם יכלו לפתח קריירה ולעסוק במקצוע מכובד בחברה (הגאונות, על פי סארטר, אינה מתנה אלא מסלול בו האדם בוחר בנסיבות של ייאוש). המדע העניק למלומדים אלה תחליף מוצק לתרבות היהודית המסורתית. הניטרליות הפוליטית של המדע, שבו קיים סוג של דמיון בין ערכי המוסר של היהדות לבין ערכי המדע, היוותה גם היא גורם שמשך יהודים לתחום זה בו הם קיוו לקצור את פירות עבודתם חרף ייסורי האמנציפציה וסוג של השתלבות חברתית. המרכיב המוסרי והאתי הזה של המדע היה חיוני עבור מלומדים יהודים אלה בחיפושם אחר חזון חדש לעולם, אך לעיתים קרובות גם בחיפושם אחר זהות חדשה, לאחר שאיבדו כמעט כל קשר ליהדות המסורתית. עבור משכילים אלה, השפה המדעית של הפיזיקה החדשה התגלתה ככלי הביטוי המתאים ביותר. באמצעות אימוץ המדע, ובהשפעת המוסר היהודי, אשר מדגיש את החיפוש אחר האמת ואת תחושת האוניברסליות, מדענים אלה יותר שיפרו מאשר נטשו את ערכי האוניברסליות היהודיים. הם פעלו בהקשר רב־ממדי יותר מאשר מתוך תפיסה דיכוטומית המפרידה בין המדע ליהדות. גורם נוסף שהיווה יתרון עבור המלומדים היהודיים היה חשיבתם הביקורתית היוצאת מגדר הרגיל. בשנת 1919, הסוציולוג האמריקאי תורסטן וובלן כבר עסק בשאלה מהיכן הגיעה "העליונות האינטלקטואלית" של היהודים, והוא כתב על כך תשובה במגזין Political Science Quarterly: "בגלל שהם אנשים החצויים לשניים, תלויים על בלימה בין תרבותם שלהם לבין זו של הרוב. כתוצאה מכך, הם מצליחים באופן יחסי להימנע מדעות קדומות מוצקות או מיידיות, הם בעלי חוש ביקורת והם אינם נדרשים לייצג את המורשת הכבדה של המוסכמות המקובלות". ידע הוא יסוד חשוב עבור היהודים. זהו הדבר היחיד שלא נלקח מהם לאורך ההיסטוריה; אפילו כאשר הם איבדו את הכל, היהודים שמרו על רכושם היחיד. לטענתו של הפיזיקאי אברהם פייס, שהיה בעצמו פליט, "ליהודים יש מסורת של ספרים, משום שאת התוכן של הספרים לא ניתן לגזול גם אם את הספרים עצמם כן ניתן". רבים הדגישו קשר קרוב זה של היהודים עם ספרים וידע, אך פחות, ולפעמים בכלל לא, עסקו בחיפוש אחר תרומתם של היהודים למדע, מחשש להעלות נושאים טבעיים או אידאולוגיים השנויים במחלוקת ועלולים להיראות בלתי רלוונטיים, לפעמים חתרניים ולפעמים סיכוניים (לדוגמה, במקרה של גרמניה הנאצית שהוצרכה להתמודד עם "הפיזיקה היהודית" תחת מנהיגותם של שני זוכי פרס נובל לפיזיקה והנאצים הידועים לשמצה פיליפ לנארד ויוהנס שטארק). מצב זה זכה לעידוד מצד יהודים שחשו "משוחררים" או "משולבים בחברה" עקב האמנציפציה ואשר רק רצו להיטמע בקהילות שבהן הם חיו תוך דחיית כל אלמנט יהודי בזהותם. בקרב יהודים אלה היו מלומדים שהשתלבו לחלוטין בחברה וסירבו באופן קטגורי לעסוק בכל נושא שעלול להעמיד בסימן שאלה את המעמד הנחשב של המדע, שהינו בינלאומי וקוסמופוליטי, ובכך למנוע כל ערעור בתחום זה. חלקם אפילו חשו "נרדפים" כאשר דיברו על זהותם אשר, באופן פרדוקסלי, לעולם לא עזבה אותם. כאשר יהודי שוכח את שורשיו, תמיד יהיה מי שיזכיר לו אותם, לעיתים קרובות בנסיבות שהוא לא היה מעלה על דעתו. מקרים אלה נדירים ביותר ואפילו יוצאי דופן. הרוב המוחלט של המשכילים היהודים לעולם לא הסתיר את שורשיו; חלקם אפילו טענו במפורש שהם שאבו את צורת החשיבה שלהם מהישיבות, והיא זו שאפשרה להם להצטיין במדע. אחד המשכילים האלה הוא ארנו פנזיאס (זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1978), אשר בנאומו בפני האקדמיה המלכותית השוודית הצהיר על שורשיו היהודיים. מספר פיזיקאים יהודים בולטים אחרים, כגון נילס בוהר, אלברט איינשטיין ומדענים נוספים, לא היססו לרגע לקשור את גורלם בגורל העם היהודי או בגורל מדינת ישראל ולהילחם למען אינטרסים יהודיים הנתונים בסכנה. לכל הגורמים החברתיים־תרבותיים וההיסטוריים האלה שהובילו לאחוז הגדול של יהודים פיזיקאים לעומת אחוז היהודים בחברה, קיים, כמובן, מכנה משותף, אך הם שונים זה מזה בטבעם וברמתם בהתאם למדינות שבהן תרומתם של המלומדים היהודים הייתה משמעותית. הבה ונבחן חלק ממדינות אלה מבחינת היחס הכללי שלהן ליהודים ולמדע. עבור היהודים בצרפת, מדינתם הייתה ייחודית בכך שהיא המציאה את האמנציפציה (1791) והחילה אותה על שאר מדינות אירופה. במהלך חלק מהמאה התשע עשרה, האווירה בצרפת הייתה ליברלית. בתחילת המאה היו בה כ־70,000 יהודים, מתוכם 40,000 בפריז. היהודים הראשונים שברחו ממדינות מסוימות במזרח אירופה, כגון רוסיה, פולין ורומניה, הגיעו לצרפת בשנת 1897 וכך נמלטו ממדיניות אנטישמית. היהודים חשו אהבה עמוקה לצרפת. בתודעה היהודית, רגשות פטריוטיים מבוססים על תורת ישראל. רבנים ומורים השתתפו בתנועה זו שהזינה תחושת לאומיות צרפתית עמוקה "אשר מאמצת לעצמה את המטרה של תמיכה בחלשים ובמדוכאים". אין זה מקרה שארגון אליאנס (בעברית, כי"ח – כל ישראל חברים) נוסד בפריז בשנת 1860 והציע סיוע לכל נרדף. המנשר הראשון של הארגון נחשב כמבשר את מגילת זכויות האדם האוניברסלית שהופיעה מאוחר יותר לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שימש כדוגמה עבור ההתאחדות האנגלו־יהודית שהוקמה באנגליה בשנת 1873, סניף אליאנס שהוקם בווינה בשנת 1873 וחברת עזרה של יהודי גרמניה (בקיצור, "עזרה") שנוסדה בברלין בשנת 1901. היהודים השתתפו בצורה מופתית בפולחן הלאום שנבע מהמהפכה הצרפתית, בכך שהתאימו בין ערכי היסוד של המסורת היהודית לבין ערכי הפטריוטיות, בלי להטיל דופי באחד מהצדדים. כמו בהרבה חברות אירופאיות, הפיזיקה שימשה כמפלט לגיטימי ומכובד ממצוקות חברתיות. נאמנותם של היהודים לערכי הכלל וקידומם המהיר בחברה גרמו להם להשתלב בתרבות הצרפתית החילונית, שלא הייתה חפה מסוג של דה־יהודיזציה. היהודים נמשכו לתרבות הצרפתית, שבה הם היו מושרשים היטב. הרמה הגבוהה של השכלתם פתחה בפניהם תפקידים מכובדים. הם היו קשורים בקשר הדוק למאבק הפוליטי של תחילת הרפובליקה השנייה. חלק גדול מהם הועסקו במשרות הציבוריות הגבוהות ביותר (פרפקטים, גנרלים, שופטי שלום ושרים. דוגמה לכך מהזמן האחרון היא של רוברט בדינטר). בין שנת 1900 לבין ערב מלחמת העולם השנייה, בקולז' דה פראנס, שהוא מוסד יוקרתי של האליטות הצרפתיות, היוו היהודים יותר מ־10% מהסגל. באקדמיה למדעים היה שיעור דומה של יהודים בקרב חבריה. שתי דוגמאות אלה ממחישות את ההשתתפות הגדולה של היהודים במדע הצרפתי. האקדמאים היהודים יכלו להזדהות בצורה טובה יותר מאחרים עם ערכי הרפובליקניות, החילוניות והאוניברסליות, שאיפשרו להם ניידות חברתית חזקה. כמובן, צריך להפריד בין התקופות כדי לקבל תמונה מדויקת של מצב המדענים היהודים בצרפת. בעוד שלפני שנת 1830 הייתה אפליה נגד היהודים שמנעה מהם גישה למדע ולהשכלה הגבוהה, אפליה זו דעכה בין סופה של הרסטורציה הצרפתית (1814־1830) ובין פרשת דרייפוס. האנטישמיות החליפה בהדרגה את האנטי־יהדות הנוצרית, בהתבסס על "ההדרכה לבוז". בהתחלה הגיעו כמה מתקפות מילוליות, אך היו אנשים שפרשת דרייפוס העניקה בעיניהם סוג של לגיטימיות לאנטישמיות שלהם. מה שהיה סודי ומביש נעשה חשוף יותר, פתוח יותר וממש עוין. באופן כללי, המדע סיפק ליהודי צרפת מסלול לשילוב והיטמעות בחברה, ניידות חברתית ועיסוק מכובד, חף מהדעות הקדומות ששלטו בתחומי המסחר והכלכלה. במדינות רבות באירופה המדע איפשר למלומדים יהודים לקבל מענה בכמה מישורים: פרנסה ביושר, עמידה באתגר מצוינות שאינו יודע גבולות, וסיפוק צורך אינטלקטואלי כאשר הדיונים המדעיים מחליפים את הדיונים התלמודיים. דוגמה מעניינת לכך היא יהודי הונגריה. התפקיד של היהודים בהונגריה היה משמעותי יותר, ובהיבטים מסוימים ניתן לומר שהוא היה יוצא דופן. באופן כללי, מסוף המאה התשע עשרה ועד לברבריות הנאצית, יהדות מרכז אירופה חוותה פריחה תרבותית יוצאת דופן. האוניברסיטה שימשה כדרך המלך להכרה ומעמד חברתי. אזרחים שהשיגו תואר אוניברסיטאי היוו אריסטוקרטיה אינטלקטואלית ורוחנית. לא עושר ולא ייחוס יכלו לגשר על "פער" זה בהיעדר תארים אקדמיים. בתקופת ערב מלחמת העולם הראשונה היו קרוב למיליון יהודים, שהיוו כ־5% מהאוכלוסייה האוסטרו־הונגרית דאז. בבודפסט האחוז היה גבוה הרבה יותר. ביחס לאוכלוסייה שבה הם חיו, הכמות והאיכות של הפיזיקאים הגדולים בקרב יהודי הונגריה שזכו להכרה בינלאומית הייתה מרשימה וכללה את הפיזיקאי־המתמטיקאי הנודע ג'ון פון נוימן (1903־1957); תיאודור פון קרמן (1881־1963), שהיה מומחה לאווירודינמיקה, הידרודינמיקה ותרמודינמיקה, ושארצות הברית חבה לו הרבה בתחום האווירונאוטיקה; הפיזיקאי־המתמטיקאי המבריק זוכה פרס נובל לשנת 1963 יוג'ין פול ויגנר (1902־1995); המומחה לביקוע גרעיני לאו סילארד (1898־1964) ועוד. יהודי הונגריה הצטיינו גם בכמות הלא פרופורציונית של נשים בעלות תואר דוקטור מקרב הקהילה (27%), במיוחד לאור מעמד הנשים בחברה באותה תקופה, שתפקידן היה לטפל במשפחה ולדאוג לחינוך הילדים. אמנם המתמטיקה הייתה התחום המועדף על יהודי הונגריה והיא תרמה רבות להתפתחותה של הפיזיקה התאורטית, אך גם תחומים אחרים לא הוזנחו. כך אנו מוצאים מספר לא פרופורציוני בתחומי המחקר, העיתונות והפרסום המדעי, באקדמיה ובסגל ההוראה. זו הייתה התוצאה "ההגיונית" של השתדלות היהודים ממעמד הביניים לשלוח את ילדיהם ללימודים אקדמאיים. הצטיינות זו של יהודי הונגריה בתחום המדעים פגעה בזהותם. רובם נטשו את המסורת היהודית והתבוללו לחלוטין, וחלקם, כגון פון נוימן, אפילו התנצרו, מתוך אמונה שקיים היגיון פנימי מסוים בנצרות. אולם אנו מוצאים בעבודותיהם עקבות בלתי מודעות של ילדותם, משפחתם וחינוכם היהודיים. ככלל, המדע היווה עבור יהודי הונגריה דרך להתפתח באמצעות השגת משרות רמות בתחום המדעים. פתיחות זו של ההונגרים כלפי היהודים הובילה להיטמעות שעודדה את יהודי הונגריה לדבר בשפה ההונגרית בלבד, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים ולהפוך לתומכים נלהבים של הלאומיות ההונגרית באזורים שאוכלסו בידי מיעוטים. מספר יהודים ויתרו על זהותם וחשבו שעליהם לשנות את שמם. בתחילת המאה, מספר היהודים ששימשו בתפקידים מנהליים גדל באופן משמעותי, ובשנת 1910, מעל 100 יהודים היו חברים בבית הנבחרים ושמונה יהודים שימשו בתפקידי שרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו־הונגרית איבדו ההונגרים יותר משני שלישים מהאוכלוסייה והשטח שלהם. כפי שקורה שוב ושוב בהיסטוריה, היהודים הפכו לשעיר לעזאזל והואשמו בכל הצרות, ואנטישמיות ארסית עלתה מהאפר. דוגמה אחת לכך היא ה"נומרוס קלאוזוס" ("מספר סגור" בלטינית) שהוטל על היהודים בשנת 1920, שהגביל את מספר הסטודנטים היהודים שהתקבלו לאוניברסיטאות בהתאם לשיעורם המספרי בחברה. גל זה של אנטישמיות הוביל להגירת יהודים אל ארצות פחות עוינות, בעוד יהודים אחרים התאגדו מחדש בארגונים ציוניים או תנועות ציוניות והמשיכו לנחול הצלחה במספר תחומים מדעיים. למרבה הצער, בעלי כישרונות רבים נספו בשואה, כגון הפיזיקאי אימרה ברודי שנרצח במחנה השמדה בשנת 1944. כך קרה שכאשר המצב השתנה, הפכו ההונגרים את פניהם נגד היהודים ושכחו את כל ההרמוניה ששררה ביניהם במשך עשרות שנים, ובכך תם פרק נפלא בתולדות יהודי הונגריה ובתוכם הפיזיקאים היהודים. אך מצב הפיזיקאים היהודים בגרמניה היה הרבה יותר חשוב ומשמעותי. גרמניה, שהחליפה את צרפת בתור המרכז המדעי, ראתה את התפקיד החשוב של היהודים בתחום המדעים שם, וכתוצאה מכך בעולם כולו. התרבות היהודית אימצה היטב את עיקרי תרבות הגרמנית. נזכיר, לשם דוגמה, את מקס ליברמן, שהיה אמן מודרני; אלפרד דבלין הסופר; פריץ לאנג יוצר הקולנוע; וולטר בנימין הפילוסוף, אשר השאירו את חותמם על התרבות הגרמנית והיו ה"אדריכלים" של קרבה מיוחדת בין הרוח הגרמנית לבין זו היהודית. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה המדע הגרמני היווה מעצמה בתחילת דרכה. גרמניה הפכה למרכז יוקרתי, ורוב המדענים המפורסמים עבדו או למדו שם בזמן זה או אחר, או ביצעו מחקרים באוניברסיטאות גרמניות או במכונים מיוחדים שהשלימו את התשתית המדעית של האוניברסיטאות. תנועת המדע המוקדמת הפכה במהרה למובילה במחקר הודות למערכת עצמאית ומבודדת חברתית הנתמכת על־ידי סטנדרט גבוה של השכלה. מבנה זה הקל על הגישה של היודים בעלי כישרון למדע הגרמני ובכך העניק להם מסלול לקידום חברתי ומפלט קוסמופוליטי לגיטימי מהלאומיות הרומנטית שחלחלה לחיי האינטלקטואלים הגרמנים באותה תקופה. לאחר מלחמת צרפת־פרוסיה, החוקה החדשה שהתקבלה בשנת 1872 לגרמניה המאוחדת מחדש הסירה את המכשולים הרשמיים האחרונים להעסקת יהודים באוניברסיטאות, והמספר היחסי של יהודים במוסדות השונים ובמחלקות השונות חרג מאוד מהרגיל. למרות זאת, קידומם בהיררכיה המדעית עדיין הוגבל. יהודים רבים היו במשך שנים במעמד של פריבט־דוצנט (דרגה אקדמית המאפשרת גם למי שאינו פרופסור ללמד מקצוע מסוים) ללא כל הכנסה מובטחת, למרות כישוריהם הן כחוקרים והן כמרצים. תחושת "פלישת היהודים למדע" הייתה נפוצה מאוד אף שמספר הפרופסורים היהודים היה פחות מ־10% והחל לרדת בשנת 1933, וחרף העובדה שהפיזיקאים הגרמנים היהודים היו פטריוטים נאמנים. יחסי הגומלין בין הנאציזם למדע היוו נושא לכמה מחקרים של היסטוריונים. רובם דוחים את הדיכוטומיה שהגדירו המדענים הגרמנים בין הנאצים ל"אנטי נאצים", אבל הסיפור עדיין לא ברור. הפיזיקה מתקופה זו התבססה על שלושה מיתוסים: המיתוס של "הפיזיקה הנאצית", שבה "הפיזיקה הגרמנית" שימשה כתומכת שקטה של השלטון; המיתוס של התנגדות חלק מהמלומדים הגרמנים, כגון מקס פלאנק, שהמעיט בהערכת גודל האסון שעתיד היה להתרחש על המדע הגרמני בכללו; ולבסוף, העמדה המעורפלת, המטרידה ולפעמים המסתורית של ורנר הייזנברג, ובמיוחד ביקורו בשנת 1941 אצל מורו נילס בוהר בקופנהגן שנשלטה על־ידי הנאצים. המאבק בין הפיזיקה הגרמנית בהובלת פיליפ לנארד, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1905, ויוהנס שטארק, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1919, לבין הפיזיקה היהודית (בגרמנית: Judenphysik) אותה סימל איינשטיין, שהיה דמוקרט ופציפיסט יהודי, התחיל עוד לפני הנאציזם; הוא הונע מתוצאות התבוסה במלחמת העולם הראשונה ונתפס כדבר מביש בעיני רוב המדענים האקדמיים המסורתיים. הרס הכלכלה הגרמנית והאינפלציה הדוהרת הביאו לעצירת הסבסוד של המחקר המדעי. קשיים כלכליים הובילו למערכת הערכה שבה מומחים מוכרים כגון פלאנק קבעו את סדר היום. ממערכת זו נהנו, בין היתר, מייסדי מכניקת הקוונטים מקס בורן, ורנר הייזנברג, פסקואל יורדן וארווין שרדינגר. באשר לתומכי הפיזיקה הגרמנית, שהיו נאמנים עד מאוד לרפובליקת ויימאר, הם חשו נבגדים על־ידי עמיתיהם ועל־ידי השלטונות. לנארד ושטארק ניתבו תנועה זו של חוסר שביעות רצון ותסכול אישי ומקצועי לאנטישמיות ארסית, והם ציפו שאנטישמיות זו תבטיח את מעמדם החברתי במעגלי השלטון הנאצי שעסק בטיהור חסר רחמים המאפשר "להיפטר" מהיהודים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר, כגון מכון אגודת הקייזר וילהלם. תנועה זו של הפיזיקה הגרמנית ניסתה לגייס את קהילת הפיזיקה הגרמנית למסע חסר תקדים של הכפשות ושנאה. לנארד ושטארק הובילו את המסע הזה במאמריהם שהתפרסמו בעיתון הנאצי Schwarze Korps ("העוצבות השחורות"). לנארד גינה את הפיזיקאים היהודים, שהמפורסם ביותר שבהם היה איינשטיין. הפיזיקה היהודית, על פי לנארד, יכלה ליצור "רק דימויים מתעתעים, הזיות ובמקרה הטוב תוצא מנוון של הפיזיקה הארית". כבר מהטרמינולוגיה ניתן לראות שלנארד סבל מסוג של פתולוגיה נפשית, אובססיה וקיבעון, והוא לא היסס להעמיד פיזיקה יהודית זו נגד "הפיזיקה הארית וחיפושה הבלתי נלאה והעיקש אחר האמת המציאותית". לנארד ושטארק לא הגבילו את עצמם למתקפות על היהודים ועל הפיזיקה היהודית; הם הרחיבו את היקף שנאתם גם ל"יהודים הלבנים" – כל אותם מלומדים גרמנים שהגנו על תורת היחסות של איינשטיין או על הפיזיקה הקוונטית אך לא היו יהודים בעצמם. לקטגוריה זו של יהודים לבנים שייכו לנארד ושטארק מלומדים כגון פלאנק, זומרפלד והייזנברג. שטארק פנה נגד הייזברג כדי למנוע ממנו את האפשרות לרשת את תפקידו של ארנולד זומרפלד כפרופסור לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת מינכן. ציד המכשפות החל, אבל הנאצים גילו שתקיפותיהם פגעו באיכות המחקר וההשכלה בגרמניה. הם החליטו לתמוך בהייזנברג לאחר שהתקיפו אותו. בעיניהם, הייזנברג נחשב כבעל יכולת להכשיר דור חדש של פיזיקאים, אך היה לכך מחיר: הייזנברג נדרש לעמוד בסטנדרט גבוה יותר מאשר אלו שנחשבו בעיני הנאצים כאויבי השלטון כדי שניתן יהיה לאפשר את קיום הרצאותיו שהתבססו על הפיזיקה של אנשי מדע יהודים. מעשה הכניעה השנוי ביותר במחלוקת ומרחיק הלכת ביותר היה השתתפותו בתעמולה הנאצית. למעשה, הייזנברג שימש ככלי בידי הנאצים. במודע או שלא במודע, הוא שירת אותם בכך שנעשה שגריר של המדע הגרמני החדש. פגישתו עם נילס בוהר בשנת 1941 בדנמרק הייתה ההמשך ההגיוני של הפרויקט שלו. "תעלומת הייזנברג" עדיין לא נפתרה אף שעברו שישים שנה, וייתכן שלעולם לא נדע מה ניסה האיש הזה "לסגל" למפה החדשה של אירופה (השווה לספרו של תומס פאוורס The Heisenberg Mystery ["תעלומת הייזנברג"], הוצאת אלבין מישל, פריז 1993). תוך פחות משנה האוניברסיטאות בגרמניה "טוהרו" מנוכחות יהודית. צעד זה גרם לעזיבת יותר מ־40% מסגלי ההוראה, לא רק יהודים אלא גם לא־יהודים שצפו את דעיכת המדע הגרמני. התרומה הייחודית של היהודים למדע הגרמני היא, במידה רבה, תוצאה של מימוש לקוי של ערך האוניברסליות, וגם בשל העובדה שהיהודים ראו במדע אי של מריטוקרטיה (חברה בה ההצלחה נקבעת בהתאם למאמץ, ולא על בסיס עושר, מעמד, או יכולת שכנוע). היהודים נחלקו ביניהם בנוגע למושגי הקדמה וההיגיון שהם ירשו מתנועת ההשכלה ומרומנטיקה מסוימת שרבים מהם נמשכו אליה. פריץ הבר הוא דוגמה טיפוסית לכל אותם משכילים יהודים שתלו את כל תקוותיהם בערכי המדע, ורובם החשיבו את עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים. הבר עוד לא ספג את מכת חוקי ההדרה כמו יהודים רבים שפוטרו. הוא הקדיש את חייו לגרמניה. הוא תרם באופן מיוחד לכוחות הצבא הגרמניים במהלך מלחמת העולם הראשונה כשפיתח שיטה לייצור תעשייתי של אמוניה (עבורה זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1918), ובאופן מסוים הוא חיזק את הקשר בין שוודיה לגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון הוא ביקש לפרוש מתפקידו כמנהל מכון קייזר וילהלם באפריל 1993. הנימוקים שלו לכך, המופיעים במכתבו לרוסט (השר הממונה על החינוך והתרבות במשטר הנאצי), מעניינים: "המסורת שלי דורשת מאדם הנמצא בתפקיד של בחירת עמיתיו להתחשב רק בהישגים המקצועיים ובמוניטין של המועמדים, ולא לחקור אודות הרכב הגזע שלהם". הבר, שהפך את מכון קייזר וילהלם לדגל המדע הגרמני ושקיבל עיטור עבור מסירותו למולדת, סירב למצב החדש בגרמניה, ברח לאנגליה ונפטר בבזל שבשווייץ ב־29 בינואר 1934. יש לציין שהפיזיקה התאורטית והמתמטיקה נתרמו באופן מיוחד מעבודתם של אנשי המדע היהודים, אשר הקימו נישה מוסדית באוניברסיטת גטינגן, ובעקבות כך האוניברסיטה הפכה למרכז עולמי בתחום הפיזיקה התאורטית. דבר זה גרם לתרעומת במעגלי המדענים הגרמנים. אמנם היו גם אנשים אמיצים וצלולים כמו פלאנק שמצפונם נקרע ושניסו להשפיע על הפיהרר למען הפיזיקאים היהודים. הפיהרר השיב: "אין לנו דבר נגד היהודים; אנחנו מתנגדים רק לקומוניסטים". שתיקת הרוב, חוסר המחאה מצד אלו שהיה עליהם להביע את התנגדותם למדיניות זו, עודדה את השלטון הנאצי להמשיך ולחתור אל מטרות ההדרה וההשמדה. הדבר היחיד שהסכימו עליו הפיזיקאים הבודדים שניסו לסייע לעמיתיהם היהודים היה, באופן פרדוקסלי, לייעץ לאיינשטיין להפסיק לגנות את השיגעון הנאצי. אפילו פלאנק סבר שהתערבויות של איינשטיין מזיקות. הוא כתב: "היוזמות שלך לא יביאו לשום שיפור במצב... להפך, האחים שלך רק יסבלו מדיכוי גדול יותר". זהו שוב סיפור שבו הקורבן מוצג ל"אחראי" למצב, ואף ל"אשם" בו. רק תקווה אחת עוד נותרה לפיזיקאים היהודים בגרמניה, התקווה למצוא מקלט בטוח. רובם חיפשו מקלט באמריקה, לשם הגיעו אלפיים אקדמאים שהעשירו את המדע האמריקאי. ככל שהמדע בגרמניה דעך כך הוא צבר תאוצה בארצות הברית, והדבר סייע ליהודים להיכנס במיוחד לתחום הפיזיקה אשר עדיין היה בתקופת התפתחותו. בסוף המאה התשע עשרה, מהגרים יהודים חדשים עזבו את הגטאות של מזרח אירופה כשהם מרוששים וחסרי השכלה. הם ראו באמריקה את "הארץ המובטחת" החדשה הנותנת מענה לצורכיהם החומריים והרוחניים. הם התיישבו בערים הגדולות בצפון. מול יחס אנטישמי הולך וגובר בתחומי העסקים והתעשייה, תקוותם היחידה נותרה בתחומי העיסוק האינטלקטואליים. כך חיו הורים רבים ברמת חיים נמוכה כדי שיעלה בידם לשלוח את ילדיהם לקולג'ים הטובים ביותר, בתקווה שהילדים יהיו לרופאים, עורכי דין או מורים במגזר הציבורי. המעבדות התעשייתיות היו ספוגות באנטישמיות של העסקים הגדולים (כמו במקרה של מעבדות בל). באקדמיה המצב לא היה טוב בהרבה. נשיא הרווארד המליץ בשנת 1922 על קביעת מכסות לקבלת סטודנטים יהודים. ליהודים גם לא היה סיכוי להגיע לדרגת פרופסור מן המניין, אפילו אם היו ברמה אקדמית גבוהה יותר. באקדמיה למדעים הנשיא היה יהודי (זוכה פרס נובל האמריקאי הראשון, אלברט מייקלסון). כשהתמנה יהודי (סיימון פלקסנר) גם לתפקיד סגן הנשיא, אנשים רבים סברו שזה כבר מוגזם. אבל לא כולם הגיבו באותו האופן. רוברט מיליקן (זוכה פרס נובל) העסיק יהודי בניגוד לעצתם של כמה מעמיתיו, יהודי אשר הביא כבוד למכון שלו. מספר פיזיקאים יהודים צעירים ומבריקים נאלצו להסתפק בתפקידי הוראה בבתי ספר תיכוניים או אסיסטנטים למשך כמה שנים עד שקיבלו משרה עצמאית באוניברסיטה. דוגמה הממחישה את האנטישמיות האקדמית הזו היא האנטישמיות שהופנתה נגד יוג'ין פינברג, פיזיקאי עיוני מוכשר שעבד ברומא עם אנריקו פרמי לאחר עבודת דוקטורט מבריקה בהרווארד. הוא ניסה להתקבל לעבודה במספר אוניברסיטאות. בקרוליינה הצפונית נאמר לו: "כמעט בלתי אפשרי עבורנו לקבל לעבודה אדם ממוצא יהודי במוסד בדרום". היקף האנטישמיות במגזרים מקצועיים אחרים גרם לפיתוח קריירות אקדמיות, במיוחד בתחום הפיזיקה, אשר היה אטרקטיבי בעיני היהודים. בשנות ה־30 יחסם המספרי של היהודים בקרב בעלי הדוקטורט היה לפחות כמו יחסם המספרי באוכלוסייה. ככלל, יחסם המספרי של האקדמאים היהודים היה הרבה יותר גבוה מאשר זה של הקתולים, שעדיין תפסו את המדע כתחום מעט חשוד. הקתולים העדיפו לעסוק בעריכת דין, בעסקים או ברפואה. למרות שהמדע היווה דרך לניידות חברתית, הגורם הכלכלי הוא זה שמשך יהודים רבים לעסוק בפיזיקה, שצפוי היה לה עתיד מזהיר בארצות הברית. כניסת היהודים למדע האמריקאי שינתה את מפת המדע בארצות הברית. היא הקפיצה את האזור האטלנטי מהמקום השביעי למקום השני בעולם בתחום המדע. בעוד רק אוניברסיטה אחת בניו יורק דורגה כבעלת הצלחה מדעית בשנים 1920־1939, אחת עשרה אוניברסיטאות זכו לאותו דירוג בשנים 1950־1960 הודות להגעת מלומדים יהודים לחוף המזרחי. בשנים 1950־1960 יותר יהודים נרשמו ללימודי פיזיקה מאשר לפני מלחמת העולם השנייה. עובדה זו יוחסה ל"מסורת ההשכלה" של היהודים, כאשר הצעירים שבהם נמשכו לכך בעקבות מוריהם הדגולים (אופנהיימר, רבי, טלר, פרנק וסילארד, שלא לומר איינשטיין). יתרה מכך, חשיפת מעשי הברבריות של הנאצים הצטרפה לתנועות החברתיות והפוליטיות בפירוק מחסומי האנטישמיות באוניברסיטאות. יותר מאשר אי פעם, הפיזיקאים האמריקאים קיבלו את היהודים בלב פתוח ואיפשרו להם עיסוק המעניק מעמד חברתי, משכורות מהגבוהות ביותר, וכוח מסוים שנובע מהיוקרה של המקצוע. בשנות ה־60 הפיזיקאים כבר קיבלו שכר טוב יותר וכבוד רב יותר מאשר מדענים שעסקו בענפים האחרים של פעילות מדעית – אחד מבין כל שני בעלי דוקטורט עבד באוניברסיטה, לעומת אחד מבין ארבעה בתעשייה. באוניברסיטאות, היהודים החזיקו בשביעית ממשרות ההוראה במחלקות לפיזיקה, ובאוניברסיטאות היוקרתיות שיעורם היה אחד לארבעה. מבחינת תפקידים מנהלתיים, היהודים היו מיוצגים היטב. בתקופה מסוימת באוניברסיטת קולומביה, לדוגמה, הנשיא, הדיקן והדירקטור היו כולם יהודים והחזיקו בתפקידים המנהלתיים הגבוהים ביותר באוניברסיטה יוקרתית זו. בעידן קנדי, תחום הפיזיקה נחשב למכובד ביותר, ולפיזיקאים הייתה השפעה משמעותית בבית הלבן. קנדי, בנאומיו בפני האקדמיה למדעים ומכוני מחקר אחרים, חלק כבוד לעיתים קרובות לפיזיקאים ול"מדע הטהור", ובכך החמיא לפיזיקאים התאורטיים. בשנות ה־60, אפשר לומר שהיה "ממסד" של פיזיקאים בארצות הברית. יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית היה יהודי (גלן ת' סיבורג, חתן פרס נובל). פרס פרמי היוקרתי הוענק על־ידי קנדי ל־ג' ר' אופנהיימר. אנו יודעים איזו דרמה הכתימה את חייו של אופנהיימר ואלו התקפות הוא ספג מיהודי אחר (טלר). אם נשתמש בפרס נובל כאמת מידה להצלחה, היהודים האמריקאים הם בעלי חשיבות גבוהה יחסית. הם קיבלו 30% מפרסי נובל במדעים שהוענקו לאמריקאים, פי עשרה יותר משיעורם המספרי באוכלוסייה האמריקאית. דבר זה נובע מהדינמיות של היהודים האמריקאים. הם נאלצו להילחם מדי יום כדי לזכות בהכרה. הם יצרו קבוצות ותנועות חברתיות, הקימו "שדולות" המבוססות על החוקים המשפטיים הקיימים. בזמנים מסוימים, מאבקם הביע סוג של הזדהות עם המאבק של האמריקאים השחורים. ילדי הדורות הראשונים האלה של מהגרים יהודים יכלו ללמוד בבתי הספר הטובים ביותר ובאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר. הם יצרו אליטות אשר הניעו את חיי העבודה האמריקאיים. מעסקים קטנים שנוסדו בידי יהודים (ביגוד, טקסטיל) הם עברו לתעשיות תקשורת גדולות. דבר זה בולט במיוחד בתחומי הקולנוע והמוזיקה. אמריקה, שקיבלה את היהודים בחום, העניקה להם את כל ההזדמנויות לפרוח. באמצעות כישרון, חוכמה ועבודה, היהודים תרמו באופן דרמטי לכוח היוצר של אמריקה בכל התחומים. בסוף המאה התשע עשרה ועד למחצית הראשונה של המאה העשרים, המדענים היהודים שמרו על מרחק מהיהדות. רוב הפיזיקאים האלו היו אדישים לדת ואפילו התנגדו לה. תנועה זו החלה להתערער בשנת 1960. קמפוסים מסוימים, כמו זה שבברקלי, נעשו דינמיים יותר מבחינת זהותם היהודית, ועד לשנת 1970 מספר המסעדות הכשרות ומקומות התפילה גדל באופן משמעותי בכל רחבי אמריקה. תופעה זו של חזרה ליסודות אינה ייחודית לסטודנטים ולמדענים היהודים; היא קיימת בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות. בתחילת המילניום השלישי אנו רואים ירידה במספר המדענים היהודים. ניתן אפילו לטעון כי האסיאתים תופסים את מקומם של היהודים במדע האמריקאי. מעניין יהיה לראות את ההתפתחות של מיעוט זה במהלך המאה הנוכחית. בינתיים, הנוכחות היהודית במדע האמריקאי נמצאת בירידה ברורה, אם כי ארצות הברית עודנה מעצמה עולמית ברמה המדעית. עם זאת, ניתן לראות שהיהודים מצטיינים בתחומים נוספים מלבד הפיזיקה ושקיימות "אופנות" בנוגע לתחומי ההצטיינות המועדפים בזמנים שונים, כגון כלכלה, כספים, פסיכואנליזה, מוזיקה וספרות. עמוד הצטיינות נוסף בפיזיקה הוא ברית המועצות לשעבר, שם ליהודים לא הייתה גישה למדע הרוסי עד לתחילת המאה הנוכחית. יותר מחמישה מיליון יהודים חיו בתוך גבולות האימפריה הרוסית. תחת שלטונו של אלכסנדר השני (1881־1885), רוסיה פתחה בתהליך של מודרניזציה שהשפיע גם על היהודים. הם הורשו ללמוד בבתי הספר העל יסודיים ובמוסדות להשכלה גבוהה וכן לעסוק ברפואה, ותקופת השירות הצבאי נקבעה לחמש שנים (הפחתה עצומה לעומת תקופת השירות שהיהודים חויבו בה תחת שלטונו של ניקולאי הראשון). ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני הביאה לסיום את התקופה הזו של נורמליזציה והציתה מספר פוגרומים. היהודים היו נתונים לגחמות של השלטונות המקומיים והודרו ממוסדות ההשכלה הגבוהה ומהמקצועות הליברליים. הם לא התקבלו לאוניברסיטאות באמתלה שהם לא החזיקו בהיתר ישיבה בעיר שבה הם ביקשו ללמוד. קיומו של סעיף מוצא אתני, אשר נקבע לראשונה בשנת 1882, איפשר והעניק לגיטימציה לאפליות נגד יהודים. המהפכה הרוסית הובילה לתוצאות הרות אסון עבור היהודים; היא החריבה את תרבותם ודתם. בשנות ה־20 התרחש תהליך מואץ של התבוללות תרבותית ולשונית. אך בתחומי המדע, המהפכה של שנת 1917 ביטלה את כל האפליות הרשמיות שמנעו מהיהודים לעסוק בקריירות מדעיות, כמו הפיזיקאי אורסט חבולסון (1852־1934) אשר נאלץ להתנצר כדי שיורשה להמשיך במחקריו המדעיים. עבור יהודי רוסיה, שבאופן מסורתי הופלו בבחירת מקצוע ומקום מגורים, המדע הציע יוקרה, תחליף יציב לתרבות היהודית המסורתית, ומאוחר יותר – גם הגנה יחסית מפני פגיעות פוליטיות. בסוף שנות ה־30, שטחים נרחבים סופחו לרוסיה (מזרח פולין) וקרוב לשני מיליון יהודים נוספו לשלושת מיליון היהודים שהתגוררו בברית המועצות. בסוף מלחמת העולם השנייה האנטישמיות עלתה מהאפר, והיהודים פיצו על מוגבלותם האתנית באמצעות הצטיינותם האינטלקטואלית המסורתית. כך, בשנת 1959, מספר הסטודנטים גדל באופן יחסי פי ארבעה, כלומר, 4.2% מהסטודנטים היו יהודים, בעוד יחסם המספרי באוכלוסייה עמד על 1%. למעשה, ההגבלות שהוטלו על היהודים ושמנעו מהם לעסוק במקצועות מדעיים או אקדמיים המריצו אותם להכפיל את מאמציהם להצטיין בתחומי העבודה המדעית. הרשויות הסובייטיות הנוגעות בדבר המשיכו לפנות ליהודים בכל עת למרות כל הדעות הקדומות. כתוצאה מכך, עד לשנות ה־70, יותר מ־10% מהאליטה המדעית של המדינה הייתה מורכבת מיהודים. לסיכום מבוא זה, כדי למקם עבור הקוראים את עבודתם של פיזיקאים יהודים אלה של המאה העשרים במסגרת סוציו־תרבותית והיסטורית, נוסיף כמה הערות אשר, אנו מקווים, יסייעו בהבנת ההמשך. הגורמים שהביאו את היהודים לכוון את עצמם לאפיקי עיסוק מדעיים, ובהקשר שלנו – לעיסוקים בתחום הפיזיקה, כבר אינם תקפים. המכשולים שנוצרו בסוף המאות התשע עשרה והעשרים בחלק מהמדינות כבר לא קיימים (לפחות באופן רשמי) או נחלשו עד לרמת הביטוי הבסיסית ביותר. המדע עצמו התפתח ואיבד את הקסם שמשך אליו יהודים (ולא־יהודים) צעירים ומוכשרים. הם מעדיפים לבחור בתחום כלכלי עם מסלול קצר יותר ושדורש פחות יגיעה, ומעל הכל – יותר רווחי יותר. האידאליזם שמשך יהודים ולא־יהודים צעירים למדע איבד מעוצמתו. הצעירים בימינו רוצים הכל תכף ומיד, וגישה זו הפוכה מהפעילות המדעית. גורם נוסף הוא מדינת ישראל. יעברו עוד כמה עשורים עד שנוכל להגיע למסקנה הסופית, אך בינתיים אנו יכולים להתרשם כי ישנו חוסר ב"מסה קריטית" של מדענים בישראל – שהמחקר בה יקר ושתקציב המדינה מוגבל – בהינתן הנושאים הבסיסיים הנמצאים בראש סולם העדיפויות שלה באופן ייחודי (ביטחון, קליטת עולים חדשים, פיתוח) אשר שונות מאלה של מדינות אחרות המפותחות מבחינה מדעית. אבל לאחר עשרות שנים ניתן לומר בביטחון שמדינת ישראל הגיעה להישגים מדעיים וטכנולוגיים מעוררי השראה שלא ניתן למצוא כדוגמתם באף מקום אחר בעולם, וזאת בתנאים קשים במיוחד ובאמצעים דלים. התוצאות של התפתחות זו באות לידי ביטוי בהסכמים הנוגעים למספר תחומים (טכנולוגיית מידע, ביוטכנולוגיה, אירוספייס [תעופה וחלל]), שבהם ישראל התחייבה לייצא את הטכנולוגיה שלה למדינות ברחבי העולם כגון ארצות הברית, ברזיל, הודו, סין ושווייץ. מבחינה מדעית בישראל אנו מסתכנים בכך שנידרדר ל"נורמליות" אשר מפחיתה או מסירה את התמריץ הדרוש. אם זה יקרה או לא, עדיין איננו יודעים. בכל מקרה, ישראל תצטרך להיכלל בין המדינות הטובות ביותר מבחינה מדעית וטכנולוגית כדי להבטיח את עצמאותה וביטחונה. לסיכום, המסורת התרבותית היהודית, ההתעסקות התמידית של היהודים בלימוד התלמוד היהודי שדורש מודל חשיבה מופשט, ביקורתי וספקולטיבי ורעיון המחקר הטהור שהוא קרוב מאוד לרעיון היהודי של "לימוד תורה לשמה", כלומר לשם המצווה שבדבר, מעניקים הסבר חלקי לתופעה זו, בנוסף להדרה של היהודים ממוקדי התעשייה בחלק מהמדינות. לא קל להבין את כל הגורמים המשפיעים, וקשה עוד יותר למדוד כל אחד מהם. לסיום מבוא זה נאמר שהתרבות היהודית פיתחה ערכים התואמים את התרבות העצמית של המדע המודרני. נדמה שערכי האוניברסליות, האובייקטיביות, חיפוש האמת, הביקורתיות המאורגנת וחוסר ההטיה האישית מהווים מרכיבים אינטלקטואליים המשותפים הן לתרבות היהודית והן למדע.