היהלום של השטן

1

ספייר שילבה את אצבעותיה והתמתחה, נהנית מכאב המתיחה הקל בין עצמות השכמה שלה. הכאב היה טוב. הוא העיד על כך ששריריה מתפקדים, וזה יותר מכפי שיכלה לומר לפני כמה חודשים.

אבל היא לא תחשוב על זה. לא היום.

היום הוקדש לרגיעה וחזרה הדרגתית לעבודה. לחץ מינימלי. מחשבות חיוביות. המתמקדות.

היא הטתה את פניה אל שמש הקיץ של מלבורן, ונהנתה מהליטוף החמים.

חבל שלא עשתה זאת לעתים קרובות יותר, ואז אולי לא הייתה מוצאת את עצמה על סף התמוטטות גופנית וכמעט אובדן של העסק המשפחתי היקר ללבה.

לולי אחותה הצעירה רובי... שרירי הכתפיים שלה התכווצו והיא הורידה את ידיה, טלטלה אותן, השתמשה בטכניקת ההרפיה שלמדה במהלך שלושת חודשי החופשה הכפויה שלה בטנאנג, הספא שבו טיפלו בגופה התשוש עד להחלמה.

היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מתוחה. לא כשכל כך הרבה מונח על כף המאזניים. לא כשהיא צריכה להוכיח כל כך הרבה ליריב שלה מחר.

עם הידיים על המותניים היא התפתלה, ושחררה במתכוון את עמוד השדרה שלה. חלק מהמתח הוקל והיא עצמה את עיניה, נשמה עמוק. פנימה. החוצה.

מחשבות רגועות. זן. מרכוז. הרפיה.

"מעולם לא חשבתי שאראה את היום שבו ספייר סיברון הגדולה מתחברת עם היוגיסטית הפנימית שלה."

הקול הזה. בשום אופן לא.

עיניה נפקחו לרווחה והזן שלה התפוגג מיד.

פטריק פורד. כאן. בחצר האחורית הקטנה שמאחורי אולם התצוגה של סיבורנס. רואה אותה במכנסי היוגה הוורודים והמוזנחים, החולצה הסגולה הקצוצה וכשערה אסוף בגומייה, במקום בחליפת המעצבים הנפלאה שתכננה ללבוש מחר כדי להדהים אותו.

לכל הרוחות.

היא הרגישה את הדם זורם אל פניה. דגל אדום המעיד על השפלתה. בהינתן העבר שלהם, היא לא תניח לו לדעת עד כמה הובכה.

הבחור גרם לכך שהשנה האחרונה שלה בתיכון הייתה גיהינום עלי אדמות והיא הייתה מעדיפה לטחון יהלומים בשיניים מאשר לעבוד אתו עכשיו. אבל לא הייתה לה ברירה. היא חייבת לאושש מחדש את מנהיגותה בחברה. להוכיח שהיא מסוגלת להתמודד עם העבודה מבחינה גופנית. חייבת לוודא שלעולם לא תגיע שוב כה קרוב לאובדנו של העסק.

היא הלכה לקראתו, ועצרה במרחק של כחצי מטר ממנו. קרוב מספיק על מנת לראות את הכתמים הלבנים כסופים בתוך האפור. עיניו הזכירו לה טבעת מצב רוח: בהירות ומחשמלות כשהיה נלהב, קרות וחשוכות כשעטה מסכה. כמו עכשיו.

למזלו היא החכימה מאז התיכון ויכלה להיטיב לשחק ממנו. המורד החצוף לעולם לא ינצח אותה.

"האם יש בעיה עם מועד הפגישה שלנו?"

הוא חייך – אותו חיוך מרושע שהוציא אותה מדעתה בשיעורי הביולוגיה של השמינית – ונשען על המפתן.

"שום בעיה. פשוט נקלעתי לאזור, חשבתי לקפוץ מסיבות נוסטלגיות."

זו לא הייתה הצורה בה חזתה את הפגישה הראשונה שלהם אחרי עשר שנים. בכלל לא.

היא לא אהבה להיות במצב של נחיתות. לא כשהוא בסביבה. לא כשהצטרכה לשכנע אותו שאופנת פורד לא יכולה לחיות ללא התכשיטים הנפלאים של סיבורנס, בשבוע האופנה המתקרב של מלבורן.

"או שאולי לא יכולתי לחכות עד מחר כדי לראות אותך?"

הנה זה: הקסם האישי המפורסם. כמה זה לקח? אולי חמש שניות עד שחזר לסגנון האופייני לו?

חבל שדעתה על הפלייבוי שנולד עם כפית של כסף לא השתנתה במהלך השנים.

מפונק. מקולקל. מעולם לא עבד יום בחייו. כל מה שבזה לו אצל הבחורים העשירים שאתם גדלה בבית הספר הפרטי. סוג הבחורים שחשבו שמספיק להקיש באצבעות והרמון שלם של נשים ייפול לרגליהם.

לא היא. היא תשתמש בשבעת הצעיפים (מריקוד הפיתוי של שלומית בפני המלך הורדוס, המתרגמת) כדי לחנוק אותו, אם לא יסכים להצעה העסקית שלה.

"עדיין מנסה לשרוד באמצעות פלירט מטופש?"

"עדיין המתחסדת הלחוצה?"

איי. זה הכאיב. במיוחד מאחר שלא הייתה אותו אדם – כבר לא. העבודה בפרך על מנת ללמוד לנהל את העסק המשפחתי שלה, אובדן אמה והאפיזודה הקשה שלה עם תסמונת התשישות הכרונית דאגו לכך.

חוץ מזה, היא מעולם לא הייתה סנובית או מתחסדת. לחוצה? אולי. אבל הוא תמיד העלה לה את הסעיף. הוא הרגיז אותה עם קסמו המתורגל, הסתובב בבית הספר עם פמליה של ילדים פופולריים, והקניט אותה בכל הזדמנות.

מסיבה לא מובנית הוא נהנה מאוד לעצבן אותה נורא במהלך השיעורים המשותפים, עד שהביא אותה למצב של כעס ומבוכה.

ככל שהתעלמה ממנו יותר, או העמידה פני אדישה, כך לחץ יותר, והציק לה עד שהתפרצה. לרוע המזל, ההערות העוקצניות שלה רק דרבנו אותו להמשיך, כך שלמדה לרסן את כעסה ולהתמקד במשימות הלימוד בתקווה שיקלוט את המסר.

זה לא קרה.

היא הפכה מומחית בסבלנות, שכללה סובלנות קרירה במאמץ להשיב מלחמה שערה.

עד היום שבו לא היה לה מענה.

היום בו נישק אותה.

"למה אתה באמת כאן, פטריק?"

"בכנות?"

היא גלגלה עיניים. האם בכלל ידע את משמעות המילה, עם המשפטים החלקלקים שלו והכריזמה המהוקצעת?

"שמעתי את השמועות ורציתי לראות בעצמי."

אה-הא, זה גרוע מכפי שחשבה.

היא יכלה להתמודד עם זה שראה אותה ללא איפור ובבגדי האימון הגופני. היא לא יכלה להתמודד עם הידיעה שלו על הצרות הכלכליות של סיבורן. זה יערער הכול ויהרוס את התוכנית שלה לפני שתהיה לה ההזדמנות להציגה.

"אתה מכל האנשים אמור לדעת לא להקשיב לשמועות."

היא ניסתה לחלוף על פניו, אבל הוא תפס את זרועה. מכת החשמל הייתה יותר ממעצבנת.

עשר שנים ועדיין הייתה לו השפעה כזו עליה? מתי תתבגר?

"הדיווחים על חיי בתקשורת מוזמים מאוד. מה באשר אליך?"

היא יכלה לנסות לשקר לו, אבל בהינתן שעמדה לפגוש אותו מחר במשרדו כדי להשמיע את ההצעה העסקית החשובה בחייה, זה לא יהיה צעד נבון.

"מה שמעת?"

"שסיבורנס עוברת תקופה קשה."

"לא קשה יותר משל כולם במהלך משבר כלכלי."

שקר בוטה. לא שתגלה לו זאת. לולא התחתנה אחותה עם איל המחצבים ג'קס מארוני, עסק התכשיטים שהיה במשפחתם במשך דורות היה נקלע לגירעון.

וזו הייתה לגמרי אשמתה של ספי. היא הייתה עסוקה מדי בניסיון להיות סופרוומן, ניסתה להתמודד עם הכול לבדה, ולא קרבה אף אחד מספיק על מנת לעזור. העצמאות העקשנית שלה כמעט עלתה לה בחברה ובבריאותה.

העייפות עד לשד עצמותיה והשרירים הכואבים הפחידו אותה, אבל לא באותה מידה כמו המחשבה שכמעט נכשלה במימוש הבטחתה לאמה.

בשום אופן היא לא תביא את העסק שלה כל כך קרוב לתהום שוב. היא תעשה כל מה שצריך – כולל להיות נחמדה אל הבחור הזה.

"באמת? כי רשת השמועות תססה מהחדשות שרובי התחברה למרוני כדי להציל את סיבורנס."

חבורת חטטניות – נשות חברה שלא היה להן מה לעשות מלבד ללגום קפוצ'ינו תוך כדי טיפולי מניקור-פדיקור בספא טרנדי כשהן מרכלות על אנשים.

היא בילתה תקופת חיים בטיפוח חברויות בחוגי העשירים שבתוכם גדלה, עשתה מאמץ מתוך כבוד לאמה כשהיעד הוא הצלחת הקולקציה של סיבורנס. אנשים עשירים אהבו שמחזרים אחריהם, ועם המנטליות של "האליטות הישנות" הם נצמדו אל אנשי חוגם. והתוצאה הייתה שהוציאו הון קטן על תכשיטי סיבורנס.

אבל בתקופות כאלו, כשהרכילות התפשטה במהירות של שריפת יער, היא שנאה את המנטליות של החוג החברתי שלה.

"מה ששמעת לא נכון."

היא שנאה את הצורך להצטדק בפניו, אבל ידעה כמה רובי נאבקה על סיבורנס והיא תעשה הכול בשביל אחותה המדהימה והחברה שלהן.

העובדה שפטריק צדק חלקית – רובי התחתנה בהתחלה עם ג'קס מטעמי נוחות, כדי להציל את סיבורנס – כרסמה בלבה. לולא התאהבו עמוקות, ספייר הייתה חונקת בעצמה את אחותה בשל מוכנותה לנקוט אמצעים כה קיצוניים למען העסק.

"רובי וג'קס מאוהבים בטירוף. הם לא מסוגלים להוריד אחד מהשני את הידיים."

"יפה להם."

מבטו ירד אל שפתיה והיא יכלה להישבע ששפתיה מעקצצות מהזיכרון של הנשיקה השתלטנית שלו בגיל שמונה עשרה... איך החליש לה את הברכיים וסחרר את ראשה עם נגיעה אחת של לשונו... איך גרם לה לאבד שליטה.

היא חשקה שפתיים. הורמונים ארורים. רק בגלל שעברה יותר משנה מאז שהייתה עם בחור, זה לא אומר שהיא צריכה להשתגע מהזיכרון של משהו מהעבר.

או להבחין בצורה בה שערו החום כהה התלתל סביב צווארונו, ארוך מהמקובל. או בזיפים שהדגישו את לסתו החזקה. או בעובדה שמעולם לא כפתר את הכפתור העליון, מה שהביא לפיתוי לגעת בעורו השחום.

כן, הורמונים ארורים.

"את מבולבלת." הוא עשה צעד לכיוונה והיא הצטרכה את כל כוח רצונה בכדי לסגת. "אני יכול לעזור במשהו?"

בטח. אבל היא לא תלך על זה, ובמיוחד לא אתו.

ברגע שתחתום על העסקה הזו היא צריכה דייט. בחור שווה שלא חושב על כלום מלבד על שוקולד מומס ולילה ללא שינה.

כאילו שתמצא בחור שיוכל להתחרות בפנטזיות שלה. הבחורים שאתם יצאה היו בחורים רציניים, טיפוסי מנהלים עם לוח זמנים צפוף שדרשו מעט מאוד. בחורים כמוה.

"כן, יש משהו שתוכל לעשות." היא פגשה במבטו בהחלטיות, והתעלמה מהרטט בבטנה שסימן לה כי פטריק היה בחור שיוכל להגשים פנטזיות נשיות. "תכין את עצמך להתפעל מהעיצובים הטובים ביותר שסיבורנס ייצרה אי פעם."

הוא הטה את ראשו, אור השמש הדגיש גוונים זהובים בשערו. "אני שומר על ראש פתוח."

"זה כל מה שאני מבקשת."

"חבל."

איך מילה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה הבטחות, כל כך הרבה להט, היא לעולם לא תדע. הבחור הזה בהחלט שכלל קסם אישי לכדי אמנות. היה לו את המשהו החמקני הזה אפילו כבן עשרה וזה התפתח למשיכה מינית חזקה שבלבלה אותה.

לא שהיא לא מסוגלת להתמודד אתו... עם זה... מה שזה לא יהיה.

"האם הקשקושים המתורגלים האלו עבדו בשבילך באירופה?"

העיניים האפורות התנוצצו והחום שעלה בה בתגובה גרם לה להתפתל. הוא לא דיבר, והשקט שלו בלבל אותה לא פחות מהלהט האצור במבטו היציב.

"בגלל שאישית זה לא עושה לי הרבה."

"מה כן?"

"סליחה?"

"מה עושה לך את זה?" הוא נשען קדימה, קרוב בצורה מפתה והיא עצרה את נשימתה. "בגלל שאני באמת רוצה לדעת."

הנשימה שלו נשבה על אוזנה, וגרמה לגלים מהירים של תגובה מראשה ועד רגליה.

היא הרגישה את החום הקורן ממנו, הריחה את הקומבינציה של צמר טרי ושל מיי קולון צרפתיים בגוון מתובל.

הריח היה מסחרר. מפתה. מציף.

היא לא הצליחה להתאפק, הטתה את ראשה קמעה, קצה אפה היה במרחק של חיכוך מצווארו.

והיא נשמה. הערתה אותו אל חושיה. עצמה את עיניה. דמיינה לשבריר שנייה איך תרגיש אם תצמצם את המרחק ביניהם ותלחך את צווארו.

לא היה לה מושג כמה זמן עמדו במרחק זעיר, הסנטימטרים המועטים רוטטים מאנרגיה שאי אפשר להתכחש לה.

"היי, סאף, את מאחור?"

היא קפצה, נעל הספורט שלה נתקלה באבן והיא כשלה. ידיו אחזו בה במהירות, ייצבו אותה.

היה עליה להכיר לו תודה. במקום זה, כשמבטו הבוער ממוקד בה, שאלות שלא בוטאו ושלא היה לה סיכוי לענות עליהן רפרפו במעמקים האפורים, והמבוכה חממה את לחייה.

פטריק פורד היה מומחה בפיתוי. תמיד היה כזה. זה בא לו באותה טבעיות כמו להתעורר בבוקר. אז למה היא מגיבה אליו ברמה שאי אפשר להסביר?

היא לא יכולה להימשך אליו.

העסק שלה היה תלוי בזאת.

חוץ מזה, היא לא חיבבה אותו. היא מעולם לא חיבבה אותו. הוא היה קוץ בתחת במהלך התיכון, ולפי הדרך שבה קפץ הנה, נחוש לעצבן אותה, נראה כאילו דבר לא השתנה.

כי דבר אחר היה ברור – ההופעה שלו כאן היום, עשרים וארבע שעות לפני פגישתם המתוכננת, לא היה אלא תכסיס שנועד להוציא אותה משלוותה.

אולי היא זקוקה לו מבחינה עסקית, אבל לעבוד לצדו לא יהיה קל.

"תודה," היא מלמלה, וסילקה מעליה את אחיזתו בדיוק בזמן בכדי לראות את רובי בפתח, חיוך שבע רצון הצטרף לניצוץ חד התפיסה בעיניה.

"לא ידעתי שיש לך חברה," רובי קרצה אל פטריק. "ועוד חברה משובחת."

זה נתון לוויכוח.

"את נראית טוב, רובס," פטריק ברך את אחותה. "הנישואים מתאימים לך."

"תודה." מבטה המעריך של רובי חלף על פני פטריק, ולפי החיוך המתרחב שלה היא הייתה מרוצה ממה שראתה. "אני יכולה לומר אותו הדבר באשר אליך ולאירופה."

"פריז בסדר, אבל מלבורן בהחלט עומדת בתחרות." מסיבה לא ברורה הוא הציץ לכיוונה. "העיר הזו מלאה יופי."

הצחוק החנוק של אחותה גרם לספי להסמיק עוד יותר.

"אתה מדבר שטויות," ספי מלמלה מתחת לאפה. בתגובה הוא חטף את ידה והרים אותה אל שפתיו לפני שהספיקה להגיב.

"אולי, אבל בכל זאת התגעגעת אלי."

הוא נשק לגב ידה – רפרוף שפתיים רך ועדין שכמעט גרם לה להיאנח. כמעט.

"בחלום הלילה."

"את יכולה לסמוך על זה," הוא לחש ולחץ את ידה לפני ששחרר אותה. "נתראה מחר."

לעזאזל עם הגבר הזה על כך שעשה לה את זה שוב. התגרה בה במתכוון, ניסה לבלבל אותה – והצליח. ידיה המטופשות עדיין עקצצו היכן שנשק להן. כל הקסם הצרפתי הבוטה הזה... עוד אחת מהתחבולות שלו. מה שלא יכלה להבין היה למה. האם הוא מנסה לתפוס אותה ללא מגננות לפני הפגישה מחר? מנסה לפרוק אותה מנשקה ולגרום לה לטעות?

לא משנה מה התשובה, היא הרהרה בזאת בעודה מסתכלת על אחוריים משובחים כשנפרד מרובי ונעלם לתוך חדר התצוגה בדרכו החוצה.

בתנאים אידיאליים, היא הייתה חוזרת למתיחות ההרפיה שלה כדי לסלק את התחושות המטרידות שפטריק עורר.

כמה פעמים היא עשתה את המקסימום להתעלם ממנו בביולוגיה, כשהשותף המרדן שלה במעבדה שרבט במקום ללמוד על העצבים בגוף האדם, הסיח את דעתה במתכוון עם בדיחות טיפשיות, ולגלג על הכול מהשוליים ששרטטה ועד כתב היד המסודר שלה.

זה גרם למה שקרה בלילה של סיום התיכון להיות עוד יותר מעצבן, בגלל שדווקא לידו היא התפרקה מהמגננות שלה, והוא היה זה שניחם אותה, הוא שגרם לה להרגיש עקצוצים בכל הגוף, כמו הזרם החשמלי המטופש שהרגישה עכשיו על גב ידה.

על מנת להוסיף לאי הנוחות שלה, היה עליה להתמודד עכשיו גם עם הסקרנות המשתוללת של רובי שחיכתה לעזיבתו כדי להתקרב אליה.

"וואו. נכון שפטריק נהיה שווה ברמות קשות?"

ספי נמנעה מלענות, כדי לא להפליל את עצמה.

"אני מתכוונת, הוא היה תמיד שווה, בתור הילד הרע שהיה בתיכון, אבל עכשיו?" רובי השיבה רוח על פניה. "הוא בייב והוא לגמרי בעניין שלך."

ספי הנידה בראשה ותחבה את ידה בכיסה. "את אמורה לדעת שזה לא כך. הבחור מפלרטט כל הזמן. זה הקטע שלו."

רובי העבירה משקל מצד לצד. "אז הקטע שלו גורם לך לקרון."

"שטויות."

רובי לפתה את ידה וגררה אותה לחלון. "קדימה. תסתכלי."

ספי נשפה בתסכול, והציצה על הזכוכית. אפילו דרך האבק וסימני הגשם היא ראתה לחיים ורודות ועיניים פעורות. אבל זו הייתה ההבעה בעיניים הללו, ההבעה המבולבלת של אישה אובדת עצות, שחיסלה את התקווה שלה לשכוח את העבר.

אולי היא בזה לפטריק ולכל מה שהוא מייצג, אבל הוא משך אותה ברמה אינסטינקטיבית שלא יכלה להסביר.

זה לא היה הגיוני אז וזה בהחלט לא היה הגיוני עשור מאוחר יותר שבבחור שהייתה שמחה לחנוק היה גם משהו שהייתה שמחה לבדוק.

"עבר זמן מאז שראיתי אותך נראית כך. זמן ממושך." רובי חיבקה את כתפה והובילה אותה פנימה. "זה מתאים לך."

"עשיתי כמה תנוחות יוגה בחוץ. הקרינה... ? כנראה חטפתי יותר מדי שמש."

רובי צחקה וחיבקה אותה. "את מתוקה כשאת בהכחשה."

"אין מה להכחיש. יש לקוות שפטריק ואני נהיה בקרוב עמיתים לעבודה."

אם היא לא קלקלה את זה. רשמים ראשונים היו חשובים בעסק שלה ובהינתן שהוא היה המנכ"ל של הסניף האוסטרלי החדש של אופנת פורד, היא הייתה מוכנה להסתכן בניחוש שהם היו חשובים גם לו.

העובדה שגילה אותה בתנוחת העץ, וההתנצחות המילולית שמעולם לא הצליחו להימנע ממנה, לא בישרו טובות.

לפחות היא לא קראה לו בשמות – משהו שזכרה עמומות שעשתה לפני בחינות הגמר שלהם, כשעצבן אותה במיוחד עם הבטלה שלו.

"רק עמיתים, הא?" רובי נכנסה אל המטבח הזעיר והמאולתר בירכתי חדר התצוגה והפעילה את הקומקום החשמלי. "מעניין אם הוא ינשק לך את היד בכל יום של עבודה משותפת."

לבה של ספי התהפך למחשבה. "זה סגנון צרפתי. אין לזה משמעות."

"הממ..." רובי הכניסה שקיות תה בטעם מנטה לשני ספלים ונשענה על הדלפק כשחיכתה שהקומקום ירתח. "אני תוהה אם סגנון הצרפתי הזה מתפרש גם לנשיקות צרפתיות."

הטים טאם (ביסקוויט שוקולד אוסטרלי, המתרגמת) נתקע בגרונה של ספי והיא נחנקה והשתעלה, בעוד רובי מזגה את המים הרותחים וחייכה.

אחרי כמה מכות על החזה, שניקו לה את הגרון אבל לא השפיעו על לבה ההולם ועל המחשבה להתקרב שוב לשפתיו של פטריק, קיבלה ספי את התה שהוגש לה בהכרת תודה.

"בהינתן שאני צריכה להרשים אותו עם הפרזנטציה מחר, את לא עוזרת."

החיוך של רובי דעך. "את לא נלחצת יותר מדי לגבי זה, נכון? בגלל שסיבורנס מצליחה יפה מאז המכירה הפומבית ויש לך הרבה זמן לחזור לעניינים."

ספי החזיקה את הספל, התענגה על חומו בכפות ידיה ושאפה את אדי המנטה. היא הייתה בחורה של שישה אספרסו ביום ומעולם לא חשבה שזה אפשרי להתמכר לאלטרנטיבות הצמחיות. אבל התקופה של בטנאנג לימדה אותה דברים רבים – החשיבות של תחושת ערך עצמית הייתה אחד החשובים שבהם.

היא צריכה לעשות זאת, צריכה להבטיח את העתיד של סיבורנס אחת ולתמיד. לא מאיזו תחושה מסולפת של מחויבות להגן על אחותה הקטנה מהקשיים של העסק המשפחתי. לא בגלל ההבטחה שלה לאמה על ערש הדווי שלה.

בשבילה. בשביל ספייר סיבורן, שאהבה את חברת התכשיטים הזו וכל מה שייצגה, שבינה לבינה חלמה שילדיה ירצו בגאווה על רצפת העץ הזו, שרצתה להוכיח לעצמה שהיא לא חייבת להיות בלחץ כרוני כדי לנהל את העסק המצטיין ושהיא יכולה לעמוד מבחינה גופנית בלחצים של העבודה היחידה שהייתה לה אי פעם – עבודה שהייתה יקרה לה מכול.

אפיזודת תסמונת התשישות הכרונית השאירה אותה חלשה ומותשת. היא לעולם לא רוצה להרגיש שוב חולשה כזו. לעולם לא.

החזרה לתפקידה בתור המנהיגה של סיבורנס וההצטיינות בו הייתה יותר הוכחה לעצמה שהתגברה על חולשתה מאשר כל דבר אחר.

היא חייבת לבחון את היכולות הגופניות שלה, חייבת להוכיח שהיא יכולה להתמודד עם מה שהעתיד טומן בחובו.

"את וג'קס הצלחתם במכירה הפומבית בצורה ממש מזהירה. הרווחים עדיין נכנסים."

רובי משכה בכתפיה, החיוך הנבוך שלה לא שיטה בספי לרגע. אחותה היצירתית והגאונית אהבה שבחים, והעובדה שכל אחת מיצירות התכשיטים שעצבה נחטפו בנשף הגאלה האחרון גרמה לכך שההזמנות זרמו. מה שהשאיר את סיבורנס בת קיימות.

משהו שהיא התכוונה לעשות עכשיו. בדרך שלה.

"הצלחנו יפה." חיוך ביישני התעקל על שפתיה של רובי. "לגבי שני אנשים שלא הצליחו לראות מה שהיה מתחת לאפם עד שהיה כמעט מאוחר מדי."

אפילו עכשיו ספי התקשתה להאמין שרובי וג'קס התאהבו באמת והפכו את נישואיהם לאמתיים בכל מובן חשוב. הם היו שונים מאוד זה מזו, אבל התחברו ברמה רגשית עמוקה שהיא לפעמים קנאה בה.

מה תהיה התחושה להיות כל כך מאוהבת באדם אחר עד שתהיי מוכנה לקשור את עצמך אליו לכל החיים?

מאחר שהיא עצמה הייתה בעצם נשואה לסיבורנס, היא כנראה לעולם לא תדע.

"אני כל כך שמחה בשבילך." עיניה של ספי התלחלחו והיא האשימה את אדי המנטה.

"תודה, אחות." רובי לגמה מהתה ואז הורידה את הספח ונעצה באחותה מבט נוקב. "אז מה את מתכוונת לעשות?"

"בעניין?"

"פטריק פורד."

לעזאזל, אפילו לשמוע את שמו של הבחור גרם לבטנה להתכווץ מחשש.

"אני אציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה."

"לא בעניין העבודה." רובי גלגלה את עיניה. "לגבי מה שראיתי בחצר."

ספי לא רצתה לחשוב על מה שקרה בחצר האחורית. היא לא רצתה לייחס חשיבות לשום דבר ששובר הלבבות הפלרטטן אמר או עשה.

היא שפשפה בחשאי את גב ידה היכן שנותר החותם של שפתיו.

הוא התגרה בה כמו בימים הרחוקים והרעים ההם, לא יותר. העובדה שנתנה לו להשפיע עליה – זה לא טוב.

היא הייתה מבוגרת יותר ונבונה יותר עכשיו. זמן להוכיח שהיא מסוגלת לעבוד אתו בלי לאפשר לעקיצות המכוונות שלו להשפיע עליה.

"הוא יכול להיות טוב בשבילך." רובי כרכה את קצה זנב הסוס שלה סביב אצבעה באותו הסח דעת שאפיין אותה כשחשבה על היצירה הבאה שלה. "קצת כיף. שום דבר רציני. לנקות את קורי העכביש, מבחינה סמלית/מטפורה."

ספי תפסה את מגבת המטבח הקרובה והשליכה אותה על ראשה של אחותה. אחותה התכופפה/התחמקה, צוחקת.

"את צודקת שאני צריכה לחזור לצאת, אבל לא הייתי נוגעת בפטריק פורד גם אם היה הבחור האחרון עלי אדמות."

רובי חייכה בזחיחות. "אספקת טים טאם לשישה חודשים על כך שלא תוכלי לשרוד שבועיים בלי להגיע למצב אישי קרוב ואינטימי עם פטריק החתיך."

"קל מדי." ספי הושיטה יד כדי ללחוץ על התערבות, וציפתה לכך שרובי תמלא את המזווה בהספקה של השוקולד הדקדנטי. "התערבנו."

פטריק עשה את דרכו אל בית הקפה הקרוב. הוא היה זקוק למנת קפאין במהירות. אולי הטלטלה למערכת תשלוף אותו ממצב רוחו המוזר. מצב רוח שהתחיל בערך מהרגע שבו ראה שוב את ספייר סיבורן.

הוא לא היה צריך לבוא, הוא ידע זאת, אבל הוא לא היה מסוגל להישאר רחוק.

הבלונדינית הקרירה תמיד השפיעה עליו ככה. בתיכון היה בה משהו שגרם לו לרצות לבלגן את החזות המאופקת והנקייה שלה.

במקום לשנוא את הצורה שבה הרימה את האף החצוף שלה כאילו יש לה דברים טובים יותר לעשות מאשר ללמוד אתו, הוא הפך זאת לשליחות אישית לראות כמה יוכל ללחוץ עליה עד שתשבר.

היא מעולם לא נשברה, ולראות את שמה בלוח הפגישות שלו גרם לו להופיע כאן היום.

סקרנות. האם הייתה עדיין אותה קפדנית לחוצה? האם יהיה מסוגל לעבוד אתה? סיבורנס היו הטובים ביותר במלבורן וזה מה שהיה צריך עבור העסק שלו. אבל להיתקע עם הגברת הקפדנית במהלך שבוע האופנה לא היה הרעיון שלו לכיף.

עד שירה את החץ הראשון שלו. היא הדפה אותו ובאורח בלתי צפוי זה זרק אותו בחזרה לעבר. מסיבה לא ידועה ומזוכיסטית הוא רצה שוב לעצבן אותה בשביל הכיף.

גם הנשיקה הזו על גב ידה עשתה זאת. הוא ראה את הבזק האנטגוניזם הראשוני בעיניה הכחולות והקפואות, את הקמט הקטן בין גבותיה המעוצבות בצורה מושלמת.

אבל הוא גם ראה התרככות בלתי צפויה, הקרח נמס ועלה באש, כשהשתהה מעל ידה, וזה זעזע אותו. כמעט כמו התגובה הגופנית שלו.

נשיקת יד מעוררת מבחינה מינית? מי היה מעלה בדעתו?

זה הזכיר לו את הפעם שבה התנשקו, כשהצליח לחדור מתחת לחזות הקפואה שלה ולהוכיח שהיא לא הייתה מחוסנת כפי שרצתה לחשוב.

זה מה שיהיה עליו לעשות אם יעבוד אתה. לגרום לה לא לעמוד על המשמר. להחזיק את השליטה אצלו. ולהראות שלא יסבול את הטיפול הקריר ואת הבוז שלה.

הפעם היה לו משהו שהיא רצתה והיא בוודאי רוצה את זה מאוד. אם ספיר פונה אליו בענייני עסקים... כנראה שסיבורנס במצב גרוע יותר מהשמועות ששמע.

סיבורנס. הוא הציץ בחזית הבניין האלגנטית בסגנון ארט דקו והצבועה בצבע שמנת, ברצפת העץ המבהיקה בצבע דבש מתחת לתאורה הדיסקרטית, בניצוץ של אבני החן המשובחות מאחורי הזכוכית של ארונות התצוגה.

והוא נזכר. נזכר בלילה שבו החזיר אותה מהנשף של סיום התיכון בגלל שהדייט המחורבן שלה היה שיכור מכדי לנהוג. זכר שעמד בדיוק במקום הזה מחוץ לאולם התצוגה וחזר לקנטורים הרגילים שלו כדי לעודד אותה, שנא את העובדה שבפעם הראשונה ראה אותה פגיעה, ראה מתחת לקליפה החיצונית, דבר שגרם לו עצב במקום תחושת ניצחון.

הוא זכר את צלילי הצחוק השקטים ממסעדות סמוכות, את הצלצול המרוחק של פעמון הרכבת הקלה, את האנחה הקלושה רגע לפני שהתעלם מנקיפות המצפון שלו ונישק אותה.

זה היה דבר משוגע, גחמה רגעית, כדי לעצור את הרעידה של שפתה התחתונה. הוא אהב לקנטר את נסיכת הקרח. הוא לא רצה לראות אותה בוכה.

אז לא הייתה לו ברירה אלא להסיח את דעתה.

הוא ציפה שהנשיקה תעשה זאת ועוד קצת.

החלק שבו היא עלתה בלהבות והוא קצת איבד שליטה... לא היה אמור לקרות.

מי היה מעלה בדעתו שמתחת לחזות הקפואה של ספייר הייתה חממה מבעבעת של הורמונים?

הוא נישק הרבה נשים בזמנו, בסחרחרת האינסופית של מסיבות ואירועי אופנה לאורך אירופה, ויצא עם חלק מהנשים המושכות ביותר בעולם, אבל הנשיקה ההיא עם ספייר סיבורן...

משהו אחר.

לא שזכר זאת במתכוון, אבל מעת לעת, כשאיזו בלונדינית כחולת עיניים נעצה בו מבט מתנשא, הוא זכר את אותו רגע קצרצר שבו זכה להצצה מפתה במה שהיה שם מתחת לפני השטח.

בזמנו, היא הדפה אותו וברחה. מכיוון שרצה להקל על ההשפלה שלה – ואולי דווקא בגלל שרצה לזרות מלח על פצעיה, כי הרגלים ישנים מתקשים למות – הוא ניסה להתקשר פעם ושלח עוד כמה הודעות אלקטרוניות ומסרונים.

כצפוי, היא הקימה מחדש את חומות הקרח שלה והוא נסוג. זה לא הטריד אותו במיוחד. הוא עזב לפריז שבוע אחר כך.

עכשיו הוא חזר, היה מוכן לאחוז את זירת האופנה במלבורן בדשי הבגד ולטלטל אותה טלטלה הגונה בדרכו להשיג את יעדיו. אם הוא ימצא את עצמו עובד ביחד עם ספייר, הוא יטלטל גם אותה.

כשהתיישב לשולחן בחצר בית הקפה הסמוך והזמין אספרסו כפול, הוא נזכר בהבעה הנחרדת שלה כשראתה אותו.

הלם קרב לא התקרב אפילו לתאר זאת.

זה רק הוגן בהינתן שהרגיש כמוה. כשראה אותה לראשונה, זרועותיה מתוחות מעל ראשה, חושפות בטן שזופה ושטוחה עד לקו הביקיני שלה בחסות מכנסי היוגה נמוכי המותן שלה, הוא הרגיש כמו בפעם המטורפת בה קפץ אל מימי הסן בגלל התערבות: קצר נשימה, רועד, מבולבל.

הוא מעולם לא ראה אותה לבושה בצורה כה נוחה ויומיומית או ללא איפור וזה התאים לה – כפי שהתאימה לה גם התספורת הקצרה והמדורגת שמסגרה את פניה וגרמה לעיניה הכחולות להיראות ענקיות.

בדרך כלל נראתה גמישה ואלגנטית, הפעם נראתה פגיעה יותר, יותר אנושית מכפי שראה אותה אי פעם, וזה הוסיף לקסמה.

בתור ילדה היה לה ביטחון עצמי עצום. היא התמודדה בקלות עם קהל, לגלגה עליו בקלות. כשספייר דיברה, אנשים הקשיבו, והוא התרשם בחשאי מהנחישות שלה לסייע בניהול העסק המשפחתי.

לא הרבה בני נוער ידעו מה הם רוצים לעשות, ובוודאי שלא עשו זאת, אבל ספייר הייתה אמביציוזית ונחושה. ולא היה לה זמן לבחור שהשתמש בקסמו האישי, שהשיג את מה שרצה בזכות החיוך או מהירות התפיסה שלו.

אז הוא ניסה עוד יותר לעצבן אותה, עקץ ושידל והקסים, נתמך על ידי חיוכיה המסויגים והנזיפות שלה.

ספייר סיבורן הייתה טובה בעקיצות.

לולא שיעורי ביולוגיה בשמינית, הוא היה חושב שהיא באמת לא חיבבה אותו. אבל מכיוון שהיה השותף שלה במעבדה, נאלץ לעבוד אתה, הוא ראה צד שונה של ספייר, שכמעט גרם לו לחבב אותה.

בגלל שמתחת לחסות הנוקשה הייתה נערה חרוצה ומסורה ששנאה לאכזב מישהו. כולל אותו. וזו הייתה כנראה הסיבה היחידה שהשלימה עם נוכחותו במהלך המשימות הלימודיות שלהם.

הוא העריץ את הנאמנות האיתנה שלה למשפחתה, החלום שלה להרחיב את סיבורנס. במיוחד כשלו לא הייתה כל שאיפה להצטרף לאופנת פורד ולכל הכרוך בזאת.

אירוני שעכשיו, עשר שנים מאוחר יותר, הוא חזר לעיר הולדתו, כשהעדיפות הראשונה שלו היא לגרום למלבורן לנהור אל אופנת פורד שנפתחה מחדש.

היה לו הרבה להוכיח להרבה אנשים – בעיקר לעצמו – והוא יוביל את אופנת פורד לפסגה אפילו אם יצטרך ללבוש משי ולנעול עקבי סטילטו בעצמו על מנת להשיג זאת.

המלצרית הניחה את האספרסו שלו על השולחן והוא הודה לה – שנייה לפני שראה את ספייר עוזבת את סיבורנס.

בטנו התכווצה כשהציצה לכיוונו, מבטה רך ולא ממוקד, כמעט אבוד.

השבריריות שלה הכתה בו שוב. הוא מעולם לא ראה אותה כל כך חסרת ביטחון והוא תהה מה – או מי – גרם למבט הרדוף בעיניה.

היא לא ראתה אותו, אז הוא קם על רגליו ונופף לה.

קמט קל חרש את מצחה והיא נשכה את שפתה התחתונה, והיה ברור שהיא שוקלת איך לברוח. הוא הפקיע את ההחלטה מידיה כשהזמין קפוצ'ינו ארוך מחלב רזה עם מקרון בטעם פיסטוק, בקול רם כדי שתשמע.

עיניה הוצרו כשהלכה לעברו, מכנסי היוגה נצמדו אל רגליה הרזות כעור שני, מיזע ורוד הסתיר את החלק העליון שכבר ראה קודם.

ספייר אומנם הייתה קטנטונת, אבל היציבה שלה, הדרך בה הלכה, גרמו לה להיראות גבוהה יותר. בעקבים, היא הייתה מפחידה.

הוא אהב יותר את נעלי הספורט המוכתמות שלה.

"רוצה להצטרף אלי?" הוא משך את כיסא הברזל הרקוע. "הזמנתי את מה שאת אוהבת."

"שמעתי." היא קמטה את מצחה, והתקשתה להחליט בעודה מציצה פנימה. כנראה חשבה איך לבטל את ההזמנה בלי להעליב. "די מתיימר."

הוא הצביע על האספרסו שלו. "אני שונא לשתות לבד."

"אני עסוקה – "

"בבקשה."

הוא ניסה את החיוך המוצלח ביותר שלו – זה שתמיד גרם לה לגלגל עיניים.

היא לא אכזבה, והוסיפה אנחה נרגזת כשהחליקה אל הכיסא. "תגיד לי שאתה לא ממשיך להשתמש בחיוך הזה כדי לסובב אנשים סביב האצבע הקטנה שלך."

הוא משך בכתפיו. "בסדר. אני לא אגיד לך."

"זה עדיין עובד?"

"תגידי לי את." הוא סימן לה באצבעו להתקרב. "את כאן, לא?"

"זה בגלל שלא קיבלתי את מנת הקפה שלי הבוקר."

"ואת לא יכולה לעמוד בפני הקסם של כל דבר צרפתי ומתוק."

היא השמיעה קול נחרה. "אתה בטוח שאתה לא מתייחס לעצמך?"

"חייתי בפריז במשך עשר שנים." הוא נשען לעברה, קרוב מספיק בכדי להריח את הניחוח הקל של קינמון ואפרסק מהשמפו שלה – אותו ריח שנדבק למקטורן הטוקסידו שלו אחרי הנשיקה ההיא. "ופעם מצאת אותי מתוק בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה."

היא העמידה פנים שהיא מקיאה והוא צחק.

"תן לי לנחש. אתה מנסה להרשים אותי בזה שאתה זוכר מה אהוב עלי אחרי כל השנים?"

"לא ממש." הוא הסיע את מכל הסוכר על השולחן באצבעו. "קשה לשכוח כשהזמנת את אותה הזמנה משעממת בכל פעם שלמדנו לבחינות הטיפשיות בביולוגיה."

היא התעלמה מהמילה משעממת. חבל.

"אתה זוכר את המשימה של איסוף הצמחים?" היא התכווצה. "מספיק לי לחשוב על הרוש העקוד בשביל להתחיל להתגרד."

"אם כי לא הכול היה רע." הוא התקרב אליה והנמיך את קולו. "השיעורים שהוקדשו לגוף האדם בסמסטר האחרון היו מבדרים מאוד."

המבט שלה שידר ביקורתיות. הגעת הקפה והמקרון שלה הצילו אותה מהצורך לענות.

הוא אפשר לה להתחמק. יהיה הרבה זמן להעלות זיכרונות, אם היא תצליח להרשים אותו עם הפרזנטציה שלה, כפי שציפה, והם יעבדו יחד.

זה יהיה מעניין לראות עם עיקרון העקיצות והתגובות שאפיין את יחסיהם בתיכון יימשך עכשיו. אם להסתמך על התגובות שלה אליו בינתיים, לא הרבה השתנה. הוא התענג על האתגר לגרום לה להשתחרר. היא שגשגה על ההוכחה שכל מה שאמר עצבן אותה קשות.

היא תשנה את הגישה שלה אם אופנת פורד תצרף אותה לקמפיין הזה. ואם זה יקרה, גם הוא ישנה את הגישה שלו.

הוא צריך שהמיזם העסקי הזה ישגשג, והוא צריך להיות בשיא כושרו לשם כך. בלתי מנוצח. והוא ידע שספייר תוכל לעזור לו לעשות זאת.

אמנם לא כל כך הרבה היה על כף המאזניים בתיכון, מלבד לעבור או להיכשל, אבל הוא לא שכח את יכולתה לפקד ולשלוט. אם היא תביא חצי מהחוצפה הזו לפרזנטציה שלה מחר, הייתה לו ההרגשה שהעבודה של סיבורנס עם אופנת פורד לא תוכל להיכשל.

וזה מצדו יזניק את התוכניות שלו – לוודא שעולם האופנה, כולל הוריו, יסלחו לשגיאות של עברו ויכירו בכך שיש בו יותר מהשיוך המשפחתי בלבד.

"תעדכני אותי במה שקרה איתך."

גבה התרוממה כשהסתכלה עליו מעבר לספל הקפוצ'ינו שלה. "בעשור האחרון?"

"תני לי את הגרסה המקוצרת."

"כרגיל. טיפלתי בעסקים. קרעתי את התחת כדי להביא את העסק להצלחה." צללים האפילו את עיניה הכחולות, לפני שהסיטה את מבטה.

לעזאזל. כמה מטומטם הוא יכול להיות? הוא שכח למסור לה את תנחומיו. "אני מצטער על אימא שלך."

"גם אני." היא החזיקה את כוס הקפה, ובהתה בנחישות בתכולתה.

"את בטח מתגעגעת אליה?"

"בכל יום."

בפתאומיות שהפתיעה אותו היא הניחה את הכוס על השולחן. "המוטיבציה שלה והחיוניות שלה וההתמדה שלה היו גדולים מהחיים. וזה בדיוק מה שתראה בפרזנטציה שלי מחר."

"אני לא מפקפק בזאת."

הוא הופתע מתנודות מצב הרוח שלה: מהורהרת ברגע אחד, חשדנית במשנהו. ספייר הישנה לא הייתה מניחה לאיש לחדור את השריון שלה – ולו פחות מכולם.

מה שעורר את השאלה: מה קרה שגרם לה להיות כה... עצבנית?

"בלי שותף לחיים?"

לחייה שוב הוכתמו בוורוד, דבר שהדגיש את הכחול המתנוצץ של עיניה – אותה צבע של האבן היקרה שעל שמה נקראה. (ספיר, המתרגמת)

"לא היה לי זמן." היא הרימה שוב את כוסה, והשתמשה בה כאמצעי הגנה. "אני עסוקה בעבודה."

"האם תשליכי עלי את המקרון אם אצטט את האמרה הישנה של 'עבודה בלי בידור גורמת לשעמום'?"

"לא, בגלל ששמעתי את זה קודם." ידה נסגרה כה חזק על הכוס עד שפרקי אצבעותיה התבלטו/הלבינו. "חוץ מזה אני מתבדרת."

מתגוננת ועצבנית. כן, בהחלט לא האישה שזכר.

"איך?"

היא הקדירה מצחה. "איך מה?"

"איך את מתבדרת? מה את עושה בשביל הכיף?"

הפנים שהתקדרו במחשבה והזמן האינסופי שלקח לה לענות אמרו הרבה.

"את מכורה לעבודה."

היא התנפחה בהתמרמרות/זעם. "אני עושה דברים אחרים."

"כגון?"

"יוגה. פילאטיס. מדיטציה."

הוא צחק, לא הצליח לקשר בדעתו את הבחורה הנמרצת וההישגית עם תמונתה יושבת מספיק זמן על מנת להרהר במה שלא היה שולי הרווח של סיבורנס.

"מה כל כך מצחיק?"

הוא משך בכתפיו ובחש את האספרסו שלו. "את שונה מכפי שאני זוכר."

המתח נגלה בזוויות פיה. "הייתי ילדה אז."

"לא, היית אישה צעירה על סף התהילה. ואני מתקשה לשייך את הזיכרונות שלי למי שאת היום."

הוא חיכה שתסתכל עליו, וכשעשתה זאת לבסוף הפחד במבטה גרם לו לרצות לחבק אותה.

והמחשבה הבאה הייתה: מה זה עולה בדעתך? כי הוא למד בפעם הקודמת שספייר לא העריכה את העובדה שניחם אותה והוא יהיה אידיוט אם יתבלבל שוב בגלל פגיעותה. ואולי בכלל השתמשה בזה כתכסיס על מנת לרכך אותו לפני הפרזנטציה שלה מחר.

"אני עדיין אותו אדם בפנים," היא מלמלה והצביעה על חזה. אבל הרעד הקל בקולה אמר לו משהו אחר.

היא לא הייתה אותו הדבר, ממש לא, וזה עצבן אותו לגלות שעמוק בפנים היה לו אכפת מזה. מטורף כשלא הכיר אותה באמת, מעולם לא הכיר אותה מעבר לזה שהייתה מישהי שהקניט ללא רחמים רק בגלל שהקלה עליו לעשות זאת.

הוא יכול היה לחטט ולחקור אותה עוד, אבל היא נראתה כה חסרת הגנה, כה שבורה, שהוא לא היה מסוגל לעשות זאת.

אז הוא חזר להתנהגות טיפוסית.

"אולי אלו בגדי היוגה שבלבלו אותי?" הוא קרץ. "אני מעדיף אותך בתלבושת בית ספר."

"אתה איש חולה," היא אמרה וניצוץ השעשוע בעיניה הראה לו שעשה את הדבר הנכון כשלא לחץ עליה.

"נו, אז אולי תלבשי במקום זה מדים של אחות ו – "

"לא יאמן." היא חשקה שפתיים בביקורתיות ולבו התכווץ בצורה לא מוסרית. "לא השתנית בכלל."

"את השתנית." הוא נגע באימפולסיביות בגב ידה והיא חטפה אותה ממנו, וחטפה כפית על מנת לבחוש את הקצף מהקפוצ'ינו שלה.

"עשר שנים הן זמן ארוך – למה ציפית? למצוא אותי מנתחת צפרדעים ומצטיינת בבחנים?"

הוא לא הבין מדוע הייתה כה מעורערת, אבל משהו כאן לא היה בסדר, חלק מהתמונה הגדולה שלא ראה, ואם הוא סומך עליה לעזור להזניק את אופנת פורד לשמים, הוא צריך לדעת עם מה הוא מתמודד.

זה היה היגיון עסקי. זה היה התירוץ שלו לדאגה והוא ידבק בו.

"האם חשבת על כך שהנשיקה שלי אולי קילקלה את הסיכויים של גברים אחרים אצלך?"

עיניה התרחבו מזעזוע כלפי העקיצה השערורייתית שלו ואחרי שנייה הרימה כמה חפיסות סוכר והשליכה אותן עליו. הוא תפס אותן ביד אחת.

הוא רצה תגובה והשיג אותה. זו הייתה התחלה.

"מבזק חדשות: לנשיקה הזו לא הייתה כל משמעות. תפסת אותי ברגע רע וזה הסתיים בשני בני עשרה הורמונליים שהתמזמזו ברגע של טירוף." היא שילבה ידיים ונעצה בו מבט זועף, כועסת ומתריסה. "ואני חושבת שזה לא לעניין שאתה מעלה את זה עשור מאוחר יותר, כשאנחנו אולי על סף עבודה משותפת."

"עוד דבר שהשתנה. נהגת להיות כנה בצורה בוטה. להגיד שלנשיקה הזו לא הייתה כל משמעות?" הוא צקצק בלשונו. "מעולם לא חשבתי שיגיע היום שאשמע אותך מבלפת."

הוא הקניט אותה שוב, ותהה כמה רחוק היא תלך לפני שיזכה להצצה באמת. ליתר ביטחון, הוא הרחיק את שקיקי הסוכר מהישג ידה.

"אני לא משחקת את המשחק הזה אתך." היא הטיחה את ידיה בשולחן ורכנה לעברו, עיניה הכחולות בוערות. "בלי העלאת זיכרונות ובלי הקנטות. בלי העמדת פנים של חברים. ובהחלט בלי דיבורים על נשיקות."

היא נופפה יד ביניהם.

"אתה ואני? עמיתים אפשריים לעבודה. המטרה שלנו? להרוויח הרבה כסף לעסקים שלנו. אז תפסיק להעמיד פנים שאתה החבר הכי טוב שלי, בגלל שאני לא צריכה חבר – אני צריכה הבטחה."

איי. זו הייתה הכנות הבוטה שזכר.

"למה?"

"שתשמע אותי בצורה הוגנת ומחר ותשפוט את הפרזנטציה שלי לפי סגולותיה ולא בגלל יחסי-הידידות הקודמת שלנו."

"את יכולה להגיד את זה, את יודעת." הוא עטף את פיו בידיו כדי ללחוש בצורה מוגזמת. "י-ח-ס-ים."

כשהיא קיללה, הוא כמעט נופף את אגרופיו באוויר. ספייר מלאת רוח לחימה. ככה הוא יכול היה להתמודד אתה, לעקוץ ולאתגר כדי להשיג ממנה תגובה. האישה המכונסת בעצמה והכמעט מלנכולית שהייתה לפני דקות מספר בלבלה אותו קשות.

"זה חשוב לי," היא אמרה, הטון שלה נמוך ומאיים. "קיבלת את האפשרות לשחק עם העסק של הוריך במלבורן כל עוד מתאים לך להישאר בסביבה. אני? סיבורנס היא הכול, ואני אעשה מה שצריך, כולל לשלב את התכשיטים שלנו עם האופנה שלך, כדי לוודא שהחברה שלי לא תעמוד שוב תחת איום."

לא הרבה גרם לפטריק להתרגז במהירות – מלבד כל מי שהוציא דיבה באשר לכמה קשה עבד.

הייתה לו בטן מלאה על אנשים שפקפקו בו. פקפקו ביכולות שלו, פקפקו ביצירתיות שלו, במוח העסקי שלו.

בגלל זה הוא זינק על האפשרות לעמוד בראש הסניף החדש הזה. בגלל זה היעד המרכזי שלו היה להראות לעולם ממה הוא בנוי. הוא התכוון להוכיח לכל הספקנים שהם טועים – כולל הוריו.

פטריק פורד השאיר את שגיאות העבר מאחוריו והיה לו כל מה שצריך כדי להיות הצלחה, מעל ומעבר לשם המשפחה שלו ולמה שייצג.

"סיימת?"

משהו בטון שלו כנראה הזהיר אותה באשר לתסכול הפנימי שלו, כי היא שקעה בכיסאה והרימה ידיים בכניעה.

"מצטערת."

"לא, את לא. את מאמינה בכל הזבל הזה."

בדיוק כפי שהוריו האמינו שג'ק עלה לבדו על הרעיון לקולקציית האביב שגרמה לנסיקה במכירות של שמלות הקוטור בפריז.

זו הייתה הפעם הראשונה בעשר שנים שנתנו לו הזדמנות נוספת לעבוד על תצוגה גדולה, שיתוף הפעולה שלו עם ג'ק על קולקציית האביב. אולי הם ציפו שיכיר על כך תודה לנצח, אולי הם ציפו שיפשל שוב, אבל הם לא חשבו לרגע שהוא היה הגאון היצירתי שמאחורי הקולקציה.

הוא חיכה להכרה שלהם שפיצה על הפשלה העצומה שהייתה לו כשהתחיל לעובד בחברה, חיכה למילת עידוד.

כל שקיבל היו תודות מסויגות על כך שהיה חלק מצוות מצליח.

הגאווה מנעה ממנו מלהתוודות על תפקידו האמתי והוא הבין משהו. עד שלא ישאיר בעצמו את העבר מאחוריו, איש לא יאמין לו.

והוא עוד פחות מכולם.

וברגע הזה הוא הגיע להחלטה.

להפוך את הסניף האוסטרלי של אופנת פורד להצלחה לא היה נתון לדיון. זה היה הכרחי.

הוא צריך לעשות זאת.

בשבילו.

הוא לא יסתפק בפחות מלהיות הסניף המרוויח ביותר של החברה – וזה כולל להצליח יותר מהקשרים המבוססים שלהם בצרפת. ומיד אחר כך יכניס את תכניתו הסודית לפעולה.

והוא מסתכל עכשיו על האישה היחידה שתוכל לסייע לזה לקרות.

"את חושבת שאני נער שעשועים עצל ומפונק, שמסתדר בזכות הקסם האישי שלו וזה הכול."

היא לא יכלה להסתכל לו בעיניים – הוכחה שדייק באשר להערכה שלה אותו.

"מעולם לא נתת לי קרדיט."

פיה נפתח ונסגר, כאילו רצתה לענות והתחרטה. אבל עיניה לא שיקרו, והחרטה המבוישת שבהן גרמה לו לרצות לחבוט במשהו בגלל חוסר הצדק בשיפוט הנוקשה.

"זה לא רלוונטי, כי העבודה שלי תעיד על עצמה."

הוא ציפה לראות ספקנות.

הוא ראה הערצה וזה עשה משהו כדי להרגיע את הפראות בתוכו.

"בסדר, אז אני מניחה שלשנינו יש מה להוכיח." היא הנהנה, הקישה על שפתה התחתונה, הרהרה. "מעכשיו לוח חלק."

"בלי תפיסות מוקדמות?"

"לחלוטין בלי."

בפעם הראשונה מאז שחיפש אותה היום חיוך מבויש עלה על שפתיה, וגרם לו לרצות שתעשה זאת לעתים תכופות יותר.

"אם כי אתה נשען על הקסם בצורה כבדה."

"חבל שזה מעולם לא עבד עליך," הוא מלמל מתחת לאפו, והופתע משאיפת האוויר החדה שלה כששמעה אותו.

היא גמעה את שארית הקפוצ'ינו שלה בזמן שיא וגרפה את המקרון לתוך ידה. "חייבת לברוח. אראה אותך מחר אחר הצהריים." היא הצביעה עליו. "תתכונן להתרשם."

כשצפה בה מתרחקת, הלייקרה נצמדת אל רגליה הרזות והישבן החטוב שלה, הוא תהה מה הייתה חושבת לו ידעה שכבר השיגה את יעדה הראשון.