היום השמיני

מבוא

האזעקות שנשמעו בשעת הבוקר המוקדמת של 7 באוקטובר העירו את אזרחי ישראל מתרדמה של שנים רבות. המראות על המסכים, של טנדרים עמוסי מחבלים חודרים ליישובים ישראליים, הצטרפו לזעקות בקשת העזרה של ישראלים חסרי אונים בבתיהם, ועוררו ברבים תחושה, ואפילו ידיעה, שהעולם כפי שהכרנו בא לקיצו. המראות והקולות של הפלישה הקרקעית של אלפי מחבלים הכניסו אותנו למצב תודעה אפוקליפטי. הרגשנו והבנו שהעולם שאנו חיים בו מתפרק, ועל חורבותיו נדרש לבנות עולם חדש, אחר.

למילה 'אפוקליפסה' יש יותר ממובן אחד. המובן השגור והרווח הוא קץ הימים. אבל המובן המקורי, המילולי, של 'אפוקליפסה' ביוונית הוא התגלות.1 בספר ׳חזון יוחנן׳, שנכתב בעת העתיקה, מסופר על אדם שחווה התגלות, שבמסגרתה הוא ראה את חורבן העולם. זאת הסיבה לכך שהמילה 'אפוקליפסה' נעשתה מילה נרדפת לאירוע של ׳סוף העולם׳. אך גם המובן הראשוני של המילה נותר בעינו: אפוקליפסה היא התגלות.

ב־7 באוקטובר, כשהישראלים צפו בחורבן יישובי הנגב המערבי, הם חוו אפוקליפסה בשני מובניה. הם ידעו שהעולם שהכירו בא לקיצו, ובמקביל הייתה להם גם מעין התגלות. זאת לא הייתה התגלות מהסוג השמֵימי. זאת לא הייתה התגלות של אלוהים, אלא של העולם. המציאות, שבימי שגרה נסתרת בערפל של התרחשויות שניתנות לפרשנויות שונות, התגלתה לעינינו. לפתע ראינו, יחד ובבהירות, אמיתות שבימים רגילים נסתרות מאיתנו.

בימים ובשנים שבהם המציאות הסתתרה, עסקנו בניסיונות להבין אותה. פיתחנו השערות, תיאוריות וקונספציות. כשהמציאות התגלתה, רבות מאלה התרסקו באחת. שאלות על היחסים שבין ישראל לבין המערב, על מעמד היהודים בעולם, על התנועה הפרוגרסיבית, על הטבע האכזרי של הכוחות הג'יהדיסטיים המתנגדים לישראל — כל אלה, ועוד שאלות רבות, קיבלו באפוקליפסה של סתיו 2023 תשובות בהירות.

דברים מהותיים התבהרו, כשבמקביל, ודאויות אסטרטגיות התערפלו. ההפתעה שחמאס הנחית על הישראלים סדקה את תחושת הוודאות שלהם. במשך ימים ושבועות הישראלים ניסו לעכל את משמעותו של האסון שהיה, אבל ממש באותו הזמן נאלצו להתכונן למלחמה שתהיה. הם הבינו שפניהם למלחמה ארוכה, מורכבת, ויותר מאי פעם — חידתית.

האם המערכה נגד חמאס היא רק קרב ראשון במערכה גדולה הרבה יותר? האם זאת תהיה מלחמה מקומית, אזורית או עולמית? האם המלחמה שהחלה בעזה תיגמר בעזה או שתתרחב לביירות? ואולי לטהרן? השאלות הללו קיבלו תשובות רבות וסותרות. מי צודק? לאן האירוע מתגלגל? בימים הראשונים של המערכה ידענו רק שני דברים. ידענו שאנחנו עומדים לפני משהו גדול מאוד, וגם ידענו שאנחנו לא יודעים מהו.

שתי תובנות הפוכות זו לזו היכו בתודעה הישראלית בעת ובעונה אחת. מצד אחד, עברנו התגלות, אמיתות נסתרות נחשפו, ומבחינה ערכית, העולם נהיה ברור יותר. מצד שני, עמדנו בפתחה של מלחמה, ומבחינה אסטרטגית העולם נהיה מעורפל יותר. שעת הבהירות הערכית הייתה גם לשעה של אי ודאות אסטרטגית.

ההתגלות של אוקטובר 2023 גילתה לנו דברים שלא ידענו, אך היא גם חשפה אותנו לדברים שלא רצינו לדעת, ובמרכזם התגלית החשובה מכולם: השבריריות של הקיום הישראלי. הקיום שלנו בשכונה הזאת איננו מובטח. התגלית המרעישה הזאת הופיעה בתודעתם של הרבה מאוד ישראלים, לאחר ששהו ליממה אחת בעומק הגלות.

הגלות

הטבח של 7 באוקטובר זכה לתשואות ברחבי המזרח התיכון. כשאנחנו היינו הלומים וכואבים, הקולות הדומיננטיים סביבנו היו קולות של צהלה. בניסיון להבין את הסנטימנט הזה פניתי בסוף השבוע הראשון אחרי הטבח למכר תושב מזרח ירושלים, שעוקב מקרוב אחר המגמות במצרים, בלבנון ובשטחים, ושאלתי אותו מדוע יש מי שצוהלים כך מול מראות הזוועה. "חמאס עשה לכם את מה שאף צבא ערבי מעולם לא הצליח לעשות. הוא כבש שטח מישראל", השיב. כשהערתי לו שהכיבוש היה זמני מאוד זה לא הרשים אותו. "שטח רצועת עזה הוא כ־350 קילומטרים רבועים, אבל למשך 24 שעות, שטח הרצועה שילש את עצמו! ב־7 באוקטובר, רוחב רצועת עזה היה מעל 1,000 קילומטר רבוע".

התשובה הזאת הפכה לי את הבטן. הוא צדק. למשך 24 שעות, יישובי העוטף כאילו סופחו בפועל לרצועה. באותה יממה שחורה, בארי, ניר עוז וחולית לא היו יישובי מערב הנגב, הם היו יישובי מזרח עזה. בשבת השחורה, החלוקה השגרתית של המרחב השתבשה. הבידול בין מה שבפנים ובין מה שבחוץ קרס. למשך יותר מיממה, עזה שבחוץ נכנסה פנימה, ויישובי העוטף שבפנים, יצאו מחוץ לטווח השליטה וההגנה של ישראל הריבונית.

אבל לא רק הגיאוגרפיה של ישראל התעוותה, גם ההיסטוריה שלה. במקביל לשיבוש הרדיקלי של המרחב, חווינו שיבוש רדיקלי של הזמן. על ציר הזמן שישראלים התרגלו לדמיין, יש נקודת תפנית דרמטית בשנת 1948. הקמת המדינה הייתה אמורה לשים קץ לפוגרומים ולפרעות. שנת 1948 הייתה אמורה להיות השנה שמסיימת את התקופה הארוכה שבה יהודים היו פגיעים, חסרי אונים וחשופים ללא מענה, לאלימות אכזרית וברוטלית של המפלצת האנטישמית. ב־7 באוקטובר ההיסטוריה היהודית, שהאמנו שהשארנו מאחור, דפקה בדלת והודיעה לנו שהיא עוד כאן.

הציונות הציבה שני סוגים של גבולות: אחד בזמן, ושני במרחב. חשבנו שכאשר קמה המדינה הוקם חיץ בלתי עביר בין מה שהיה לבין מה שיהיה, ושזוועות ההיסטוריה היהודית לא יחזרו בהיסטוריה הישראלית. בנוסף חשבנו, שהוקם חיץ גם בין המרחב הריבוני של ישראל לבין המרחבים העוינים שמחוץ לישראל. ב־7 באוקטובר נפרצו שני הגבולות. לתדהמתנו, גילינו שגבולות המדינה לא חוסמים פלישה של כוחות עוינים במרחב, ושרגע הקמת המדינה לא חסם את פלישת זוועות הגלות אל תוך עידן הריבונות.

את המילה 'גלות' אפשר להבין בשני מובנים: גלות היא מילה שמתארת מקום. איפה זה 'הגלות'? בכל מקום שהוא מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אבל גלות זאת גם מילה שמתארת זמן. הגלות היא תקופה בהיסטוריה שנמשכה כאלפיים שנה. ב־7 באוקטובר חזרה לחיינו הגלות בשני מובניה.

למשך כיממה, באזור שבין זיקים לבין כרם שלום, בחבל הארץ שאותו כינינו 'עוטף עזה', מדינת ישראל חדלה מלהתקיים. לא היה מודיעין שיספק התרעה, לא היו כוחות ביטחון שיספקו הגנה, לא הייתה מדינה שתמלא את תפקידה. למשך יממה היינו בגלות.

אסטרופיסיקאים לימדו אותנו, שבמרחבי היקום יש חורים שחורים, אובייקטים קוסמיים בעלי כוח כבידה כל כך חזק, עד שהוא מעקם את המרחב־זמן ובולע אל תוכו את האור. בלב החור השחור, חוקי הפיסיקה כפי שאנו מבינים אותם ומכירים אותם אינם מתקיימים. 7 באוקטובר הוא החור השחור של ההיסטוריה הישראלית: אירוע בעל כוח כבידה אימתני, שעיקם, פצע ושיבש את הזמן ואת המרחב, החשיך את העולם ושבר את כל החוקים.

חשבנו שיש סדר בהיסטוריה, חשבנו שיש חוקים שמכתיבים את מהלך ההיסטוריה היהודית. בסדר שדמיינו, להיסטוריה היהודית יש שני מצבי צבירה: גלות וריבונות. חשבנו ששני המצבים הללו מתחלפים אבל לעולם לא מתמזגים. חשבנו שיש סדר: בעבר הייתה לנו ריבונות, כאשר היא הסתיימה יצאנו לגלות, וכשהגלות הסתיימה חזרנו לעידן הריבונות. ברגע שבו הגלות הופיעה בתוך הריבונות, הסדר התמוטט.

התפיסה הטראגית של הקיום

אחד מהגורמים שמחזקים מגמות חברתיות של ריסון ומחויבות לשגשוג והתעצמות של החברה, הוא תפיסה טרגית של הקיום. זו תפיסה, ואולי ידיעה, שכל ההישגים והברכות של הציוויליזציה עלולים להתגלות כארעיים. כל מה שהושג וכל מה שנבנה, יכול להתפרק ולהתפורר ברגע אחד. התחושה המפוכחת והקשה הזאת שומרת על החברה בכך שהיא מונעת ממנה ליטול סיכונים גדולים. תחושה קולקטיבית כזאת ממתנת התנהגויות שיש בהן פוטנציאל להרס עצמי, ומטפחת את המחויבות של אזרחים להתחזקות ולשגשוג של החברה.2

אחרי מלחמת העולם השנייה, התפיסה הטראגית הזאת הציפה את התודעה של הציבור במדינות המערב. היא הייתה המנוע שדחף את הציבור למתינות פוליטית, שאפיינה את הגישה של מנהיגי המערב במשך כשישים שנה. אלא שלתפיסה כזאת יש נטייה להיחלש ולהישחק ככל שחברה משגשגת ומתחזקת. וכאשר היא נשחקת, ההתנהגות משתבשת. כאשר ביטחון ושגשוג נתפסים כיציבים, מוצקים ונצחיים, בני האדם מאבדים את הרסן, והאנרגיה החברתית שתועלה לשימור ובנייה, מומרת לאנרגיה חברתית שמתועלת לפירוק ולהרס.3

תהליכים שעוברים על ארצות הברית ואירופה עוברים גם עלינו. בישראל, הנטייה של ההצלחה והשגשוג להשכיח את השבריריות של הקיום התרקמה אל תוך הסיפור הציוני.

הפרספקטיבה של המייסדים

את התנועה הציונית הקימו אנשים, שהבינו שהעולם הוא מקום לא ידידותי ליהודים. אחרי הפוגרום הנורא בקישינב, בתחילת המאה העשרים, חיים נחמן ביאליק כתב פואמה נבואית וקרא לה 'בעיר ההריגה'. ביאליק מתאר בה בחדות ציורית את הזוועות שחוללו הפורעים האנטישמיים ביהודים. זאב ז'בוטינסקי תרגם את השיר לרוסית וכתב לו מבוא, גם הוא במבנה של שיר. ז'בוטינסקי מתאר את עצמו מהלך ברחובות קישינב, ורואה ספר תורה שהפורעים והבוזזים חתכו לחתיכות קטנות.

בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי

פִּסָּה אַחַת מִגְּוִיל־תּוֹרָה קָרוּעַ.

נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלַָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: "בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" —

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם־הַנֵּצַח.

בְּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת־הָרֶצַח4

כל ההיסטוריה של הפרעות ביהודים, שכוללת את הטבח ביהודי ורמייזא ומגנצא, את האינקוויזיציה בספרד, את פרעות חמלניצקי ועוד — כל אלה מתנקזות לשתי מילים, "בארץ נכריה". כשליהודים אין כוח, הם נטבחים.

התובנה הזאת כוננה את הציונות. ההכרה הפשוטה בכך שהחלופה לריבונות יהודית היא קישינב חיה בתודעת הדור שייסד את ישראל. דור המייסדים הוא דור שחי בשני עידנים: הוא חי בעידן שבו ליהודים לא הייתה מדינה, והוא חי בעידן שבו ליהודים הייתה מדינה. הפרספקטיבה הכפולה שימרה בקרב בני ובנות הדור הראשון את התחושה שכל מה שיש כאן אינו מובן מאליו. מי שמבין שהפלא לא מובן מאליו, מבין גם שהפלא יכול להיעלם. לכן הוא משקיע בו, מטפח אותו ומתמסר אליו. אלא שכאמור, לזמן יש נטייה לשחוק את הפרספקטיבה הכפולה הזאת ולדלל אותה.

לאחר הדור הראשון בא הדור השני. גם עבורו קיומה של המדינה הוא נס, אבל התחושה חזקה פחות. גם הדור השני מודע לכך שהנס שברירי, אבל רמת המודעות לכך פחותה. הדור השלישי כבר נטה לשכוח שהמדינה היא פלא. הוא נולד אל תוך המדינה, לא מסוגל כמעט לדמיין מציאות שבה ליהודים אין מדינה. הזמן עשה את שלו, והמציאות עברה טריוויאליזציה. לדור הרביעי, מדינת יהודים היא מציאות כל כך מובנת מאליה, שמופיעה האשליה שזאת גם מציאות יציבה, נוקשה ונצחית.

אולי זאת הסיבה לכך שהריבונות היהודית של ימי הבית הראשון, ימי דוד ושלמה, החלה להתפרק בדור הרביעי, בעשור השמיני. אולי זאת הסיבה לכך שגם הריבונות היהודית של ימי הבית השני, ימי ממלכת החשמונאים, החלה להתפרק בדור הרביעי, בעשור השמיני. הדור הרביעי הוא הזמן שבו הפלא נשכח, שהמציאות נראית מובנת מאליה. זה הזמן שבו מופיעה האשליה שהמציאות יציבה ונצחית. כשזה קורה בני אדם נוטים להסתכסך, ולפרק את הפרויקט שאבותיהם ואמהותיהם הקימו — מבפנים.5

ב־7 באוקטובר, כשהמרחב והזמן התעקמו והשתבשו, היינו ליממה אחת תושבים של "ארץ נכריה". הישראלים של היום ביקרו ליממה אחת בעומק הגלות של האתמול. הם נזכרו באמת שאותה שכחו, אמת שגם אני שכחתי: המציאות הרבה יותר שברירית מכפי שהיא נדמית. זאת התגלית החשובה ביותר של ימי האפוקליפסה.

ההתגלות חילצה מהישראלים החדשים אנרגיה של ישראלים ישנים. המייסדים היו עדים למציאות שבה אין מדינה, ולכן הם ידעו להעריך את העובדה שיש מדינה. ממש כמותם, גם הישראלים שעברו בחור השחור של 7 באוקטובר היו עדים למציאות שבה אין מדינה.

תהליכי הטריוויאליזציה נמחקו. הרבה מאוד ישראלים חזרו לנקודת ההתחלה. מאז 7 באוקטובר, ישראלים בני הדור הרביעי מסתכלים על המציאות דרך העיניים של בני ובנות הדור הראשון. ואולי זאת לא רק מטאפורה. אולי הדור הנוכחי לא רק רכש את הפרספקטיבה של המייסדים, אולי הדור החדש הוא פשוט דור מייסדים חדש. אולי הזעזוע של 7 באוקטובר מכונן משבר כל כך גדול, עד שהוא שובר את רצף הזמן שמחבר עבר והווה לעתיד. זהו משבר שמחלק את ההיסטוריה הישראלית לשתי מהדורות: המהדורה הישראלית הראשונה, שנוצרה במאי 1948, נחתמה באוקטובר 2023, ופינתה את מקומה למהדורה שנייה, חדשה. על הדור שרכש ברגע טרגי את הפרספקטיבה של המייסדים, נגזר לייסד את מדינת ישראל מחדש.

שלושת חלקי הספר

בראשית העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, החברה הישראלית עברה שתי חוויות מכוננות: מריבה ומלחמה.

מינואר 2023 עד אוקטובר 2023 התחוללה בישראל מריבה גדולה וקשה בין שני מחנות פוליטיים. המאבק, שפרץ בגלל מחלוקת על המבנה המשטרי של ישראל, הפך במהרה למאבק על אופיו ועתידו של הפרויקט הציוני.

באוקטובר 2023 פרצה מלחמה שנתפסה על ידי אזרחי ישראל כמלחמה על הבית, מלחמת קיום קשה ואכזרית. לעומת המריבה בין כוחות שביקשו להשפיע על העתיד של ישראל, המלחמה היא נגד כוחות שלא רוצים שיהיה עתיד לישראל.

בין המריבה לבין המלחמה יש יחסי גומלין מורכבים. המלחמה קטעה את המריבה, אבל היא גם מגבירה את המריבה. המריבה הייתה אחת מהסיבות לפרוץ המלחמה, והמלחמה עלולה להיות אחת מהסיבות לחידוש מועצם של המריבה. היחסים בין שני האירועים חידתיים ורב ממדיים. אם נצליח לפענח אותם, אולי נצליח להבין משהו על הזרמים העמוקים של הישראליות. את המלאכה הזאת ננסה להשלים בחלק הראשון של הספר.

באפוקליפסה של סתיו 2023 גילינו שקיומה של המדינה אינו מובטח. לראשונה זה עשרות שנים, מרבית הישראלים מסוגלים לדמיין מציאות אסונית, שבה מדינת ישראל מפסיקה להתקיים. לתגלית הזאת יש קומה נוספת: גילינו גם, שכאשר ישראלים עוברים מוויכוח בריא ותקיף למריבה רעילה והרסנית, מדינת ישראל נחלשת מאוד. מכאן שהקיטוב הישראלי הוא בעיה אסטרטגית ואפילו סכנה אסטרטגית. בחלק השני של הספר נעמיק בהבנת הקיטוב הישראלי, ננסה לגעת ביסודות הקרע וגם להצביע על היסודות המדומיינים והאשלייתיים שלו.

שני החלקים הראשונים של הספר מוליכים לחלק שלישי, שעוסק בייעוד של מדינת ישראל. לכאורה, שני החלקים הראשונים עוסקים בהישרדות, בעוד שהחלק השלישי עוסק במהות ובזהות. אבל בחלק השלישי נטען שהזהות של ישראל היא מרכיב מרכזי ביכולת שלה לשרוד.

הגילוי הפתאומי של שבריריות הקיום הישראלי עורר בי צורך דחוף לכתוב את הספר הזה. לתחושתי, ההישרדות של ישראל, והעתיד של ישראל, תלויים בין השאר באיכות השיחה שמנהלים הישראלים. הספר הזה נכתב מתוך ניסיון לתמוך בהבראת השיח ובשדרוג שלו. הבעיה היא, שהדחיפות שבה הספר נכתב ויוצא מחייבת צמצום של התכנים שכלולים בו.

ישראל היא מדינה בתהליכי שינוי מואצים. כמעט בלתי אפשרי לכתוב עליהם בעת שהם מתרחשים, בלי חשש שכל מה שנכתב יתיישן במהירות. זאת החולשה הגדולה של ספר בזמן מלחמה, על המלחמה, שיוצא לאור תוך כדי המלחמה. אינני יודע מהו הרכב הממשלה בזמן שאתם קוראים את הספר. אני גם לא מסוגל לשער ולחזות את הדילמות ואת האתגרים הצבאיים שמולם ישראל ניצבת בזמן שאתם קוראים את השורות שכתבתי. לכן, כמעט לא תמצאו בהמשך התייחסויות לשאלות דחופות בנושאים פוליטיים או צבאיים. אין בספר הזה גם הצעות מעשיות, ואין בו התייחסות לדילמות אסטרטגיות שקשורות לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

בספרי מלכוד 67 עסקתי בהרחבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אירועי 7 באוקטובר מחייבים בחינה מחודשת של כמה מהנחות המוצא שלי. אבל הבחינה לא תיעשה בספר הזה, שמתמקד בסכסוך הפנים ישראלי, ולא בסכסוך הישראלי־פלסטיני.6

במהלך המלחמה יצאה קריאה רבת עוצמה של משפחות שכולות ושל אנשי מילואים, להימנע משיח מקטב ומפלג. בספר הזה השתדלתי להיענות לקריאה החשובה הזאת. הוא עוסק בתהליכים וברעיונות, והוא בוחן אותם, כך אני מקווה, לגופו של עניין, ולא לגופו של מחנה או אדם.

במהלך הספר ננסה לשייט מעל האקטואלי ומעל הפרסונלי, ולחקור את מגמות העומק שנחשפו בימי האפוקליפסה — המגמות שלא ממהרות להתיישן. ננסה להתבונן באפשרויות שהן פותחות לעתיד של מדינת ישראל.

בכל אחד משלושת חלקי הספר יש ניסיון לתאר מציאות ישראלית שהולכת ונרקמת. לכל אחד משלושת החלקים יש אופי אחר, במרכזו עומד רעיון אחר, והוא כתוב גם בסגנון מעט אחר. הגם שיש יותר מחוט אחד שמחבר את החלקים, כל אחד מהם עומד גם ברשות עצמו. לא מקובל שכותב מחלק עצות לקוראיו, ובכל זאת נחרוג מהפרוטוקול: קראו כל אחד משלושת חלקי הספר בנפרד, כאילו כל אחד מהם הוא ספר קצר העומד בפני עצמו. כשתשלימו את הקריאה, אני מקווה שהתמונה תתבהר. תמונה שבמרכזה ישראליות שממציאה את עצמה מחדש ביום השמיני — בעידן של אחרי 7 באוקטובר.