היומנים האבודים 3: לגלות אותנו

1

בלי דיבורים. אין באמצע. הכול או לא כלום, שרה. זה מה שאני מציע לך, ואת חייבת להחליט אם זה מה שאת באמת רוצה. הזמנתי לך כרטיס טיסה על שמך. אני אהיה במטוס. אני מקווה שגם את תהיי שם.

כריס הציב את האולטימטום ואת הדד ליין האלה והותיר אותי לשבת על מיטתה של חברתי הטובה ביותר, חברתי הנעדרת, ללטוש את מבטי בחלל הריק שבו הוא עמד רגעים ספורים קודם לכן. סערת רגשות מתחוללת בקרבי ומכווצת את בטני. הוא חיפש אותי ומצא אותי פה. לאחר הריב הנורא שלנו אמש, הוא עדיין רוצה שאטוס איתו לפריז. הוא רוצה שנמצא "אותנו" שוב. אבל איך הוא מסוגל לחשוב שאני פשוט יכולה לקום וללכת בהתראה קצרה כל כך? אני פשוט לא יכולה לעזוב - אבל... הוא עוזב. אני מתקשה לנשום נוכח המחשבה על כך שאאבד אותו. ועמוק בתוכי אני יודעת שאם אניח לו לעזוב, אני באמת אאבד אותו. אנחנו חייבים לדבר. אנחנו חייבים לפתור את מה שקרה אמש לפני שנעזוב לפריז.

אני מושיטה את ידי הרועדת לעבר הטלפון שלי ולוחצת על כפתור החיוג המהיר לכריס. לבי הולם בחוזקה בעודי ממתינה לשמוע את קולו.

צלצול. צלצול. צלצול. צלצול.

ואז קולו העמוק והמחוספס בצורה מגרה נשמע מעברו השני של הקו. הגעתי למשיבון הקולי. אצבעותיי נשזרות בשערי החום הארוך, וגופי נשטף בתחושת חוסר אונים. לא. לא. לא. לא ייתכן שזה קורה. אין סיכוי שזה קורה. לאחר שאווה כמעט רצחה אותי אתמול בלילה, זה יותר מדיי בשבילי. איך ייתכן שכריס לא יודע שזה יותר מדיי כרגע? אני רוצה לצרוח על הטלפון.

אני מתקשרת אליו שוב, שומעת שוב ושוב את צלילי החיוג הבלתי נסבלים, ומגיעה למשיבון הקולי שלו. לכל הרוחות! אני אצטרך לנסות לתפוס אותו בבית לפני שהוא יוצא לנמל התעופה.

אני מזנקת ממקומי ונחפזת לעבר הדלת. ידי רועדת בעודי פותחת את המנעול. אני מתפללת שאלה תחזור בשלום מהטיול שלה באירופה. אני לא יכולה שלא לחשוב על הדמיון בין השקט מצדה של אלה לשקט מצדה של רבקה. אני נרעדת בעודי יוצאת אל המסדרון החשוך מחוץ לדירתה של אלה, ומשתוקקת להיות בזרועותיו של כריס. מייחלת לכך שאוכל לשכוח מהסיוט, מהעובדה שאווה רצחה את רבקה ואחר כך ניסתה לרצוח אותי.

ברגע שאני מגיעה למגרש החנייה, אני סוקרת במבטי את בניין הדירות ובטני מתכווצת. "אלה בסדר," אני מבטיחה לעצמי בעודי פותחת את דלת הפורד פוקוס שלי ונכנסת פנימה. וברור לי שיש לי שתי סיבות לטוס לפריז: כריס ואלה. ומדובר בשתי סיבות חשובות.

הנסיעה לדירה שאני חולקת עם כריס אורכת פחות מרבע שעה, אבל היא נדמית לי כנצח. עד שאני עוצרת מול גורד השחקים המפואר, אני מרגישה כמו פקעת עצבים. אני מושיטה את המפתחות לסדרן, בחור חדש שאני לא מכירה. "תשאיר את המכונית שלי פה, בבקשה." בקשתי מעידה על כך שאני חושבת לנסוע לנמל התעופה.

גם אם זה נכון, אני אומרת לעצמי, זה לא אומר שבכוונתי לעלות על המטוס. עדיין לא. לא ככה. אני אשכנע את כריס לדחות את הנסיעה.

אני בקושי רואה את הלובי בעודי חוצה אותו במהירות ונכנסת למעלית. הדלתות נסגרות, ולפתע אני לחוצה במידה מגוחכת מכך שאני עומדת לפגוש אותו. זה מטורף. מדובר ב כריס. אין לי שום סיבה להיות לחוצה בקרבתו. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו כפי שמעולם לא אהבתי אף אדם אחר. ועם זאת, העלייה במעלית לקומה העשרים קשה מנשוא, ואני מצטערת שלא שאלתי את הסדרן אם כריס נמצא בבניין.

"בבקשה, תהיה פה," אני לוחשת בעודי מתקרבת ליעד שלי. "בבקשה, תהיה פה."

פעמון המעלית מצלצל והדלתות נפתחות. לרגע אני פשוט לוטשת את מבטי בחלל הפתוח של הכניסה לדירה שלנו. הדירה שלנו. אך האם היא תישאר הדירה שלנו גם אם לא אטוס איתו לפריז? רק לפני שבוע הוא התרחק ממני והסתגר בפניי לאחר מותו של דילן, ילד שמת מסרטן, במקום לתת לי לעזור לו להתמודד עם הכאב. הוא גרם לי להרגיש שה"בית" שלי איתו נגזל ממני. הוא נשבע שזה לעולם לא יקרה שוב, שלעולם לא ארגיש את האובדן הזה בעתיד - אך העתיד הגיע, וזה בדיוק מה שאני מרגישה.

אבודה בלעדיו.

"כריס," אני קוראת בעודי נכנסת לדירה, אך נתקלת בדממה מוחלטת. אני פוסעת שני צעדים לתוך הדירה ומרגישה חלולה יותר מכפי שאי-פעם הרגשתי. הוא לא פה. הוא נעלם.

אט-אט אני מסתובבת לעבר הסלון השקוע והחלונות המשתרעים מהרצפה עד התקרה, שדרכם אפשר לראות את השחר המתחיל להפציע מעל לעיר. זיכרונות מציפים את תודעתי, זיכרונות רבים כל כך שלי עם כריס בחדר הזה, בדירה הזאת. אני יכולה להריח אותו, אני כמעט יכולה לטעום אותו. להרגיש אותו. אני צריכה להרגיש אותו.

אני מדליקה את האור, ועיניי מתבייתות על דבר-מה שצמוד לחלון. אני מבחינה בפתק, והחזה שלי מתכווץ בעודי מבינה שזה המקום המדויק שבו כריס זיין אותי פעם וגרם לי להרגיש חום ותשוקה, וכן, פחד מפני נפילה. ובהחלט נפלתי. נפלתי בקסמו.

אני יורדת במדרגות, חולפת על פני הרהיטים ותולשת את הפתק מהחלון.

שרה

הטיסה שלנו יוצאת בתשע. את צריכה להיות שם בשמונה כדי להספיק לעבור את בדיקות האבטחה ולמסור את הכבודה שלך לקראת העלייה למטוס. מדובר בטיסה ארוכה. תתלבשי בהתאם. בשבע ג'ייקוב יחכה לך למטה כדי להסיע אותך לנמל התעופה. אם תחליטי להגיע.

כריס

בלי "אני אוהב אותך". בלי "בבקשה תבואי".

אבל למה ציפיתי? מדובר בכריס, ואף שאני לא יודעת את כל סודותיו, אני מכירה אותו היטב. אני יודעת שמדובר באחד מהמבחנים שלו. אני יודעת שהוא צריך שזאת תהיה החלטה שלי, החלטה שלא מושפעת משכנועיו. זאת הסיבה שהוא לא נמצא פה.

התובנה מכה בי בעוצמה: אני מכירה את זה. אני יודעת מה הוא חושב. אני מכירה אותו. המילים האלה מסיבות לי נחמה. בדברים החשובים, אני מכירה אותו.

אני מסתובבת ומסתכלת על השעון משמאלי, בסמוך לכניסה למטבח, ובולעת רוק בכבדות. השעה כבר כמעט שש. יש לי שעה להחליט אם אני עוזבת את הארץ עם כריס ולארוז.

אני צונחת אל הרצפה ונשענת על אותו החלון שעליו נשענתי בלילה הראשון שהוא הביא אותי הנה. אני מותשת, ואני מרגישה עירומה וחשופה בדיוק כמו אז.

שעה. אם אני מחליטה לטוס, יש לי שעה להגיע לנמל התעופה. מכנסי הג'ינס שלי מלוכלכים לאחר שהתגלגלתי על האדמה בזמן שאישה מטורפת ניסתה לרצוח אותי, ואני מרגישה כאילו השיער שלי הוא כמו וילון ארוך וכהה, כבד כמו המחשבות שלי. אני זקוקה למקלחת. אני זקוקה לשינה.

אני צריכה לקבל החלטה, ואני צריכה לעשות זאת עכשיו.

אני לבושה בחליפת טרנינג מקטיפה שחורה, ותיק תלוי מכתפי בעודי מתבוננת בשער עם הכיתוב "דאלאס-פורט וורת' \ דאלאס" ו"פריז". לבי מטפס במעלה גרוני.

אני פה. יש לי תיק על הכתף. יש לי כרטיס טיסה. אני נושמת נשימה עמוקה, ונדמה לי שאני עומדת לחוות התקף חרדה, משהו שעד כה חוויתי פעמיים בלבד. פעם אחת כאשר בישרו לי שאמי מתה מהתקף לב, ופעם נוספת כאשר הייתי ביחידת האחסון של רבקה והאורות כבו. למה אני עושה את זה עכשיו? אין לי שמץ של מושג. אני פשוט מרגישה חסרת שליטה.

קוראים בשמי במערכת הכריזה. אני חייבת לעלות למטוס.

איכשהו אני פוסעת קדימה, מרימה את ידי ומיידעת את הדיילת שאני כאן. אני מושיטה לה את הכרטיס שלי בלי להסתכל עליה, וקולי נשמע צרוד בעודי משיבה על שאלות שפורחות מזיכרוני שתי שניות לאחר מכן. אני צריכה להסדיר את הנשימה שלי לפני שאתעלף; אני בהחלט חווה התקף חרדה. אני שונאת את העובדה שאני חלשה כל כך. מתי סוף-סוף אפסיק להיות חלשה כל כך?

ברכיי רועדות, ואני מרימה את תיק הלואי ויטון שכריס קנה לי כשטסנו לעמק נאפה לפגוש את הסנדקים שלו, ותולה אותו על כתפי.

אני עולה על השרוול המוביל למטוס. אני פונה בסיבוב ולבי מחסיר פעימה. כריס עומד בפתח המטוס, ממתין לי, והוא נראה גברי כל כך, וכל כך הוא-עצמו במכנסי ג'ינס, בחולצה תכולה ובמגפי אופנוענים. עם זיפים בני יום ושיער בלונדיני ארוך במקצת ופרוע בצורה מלבבת, מראהו החיצוני מחוספס בצורה מושלמת. וכל שאר הדברים מלבדו מתפוגגים ונעלמים, והכול בעולמי נמצא במקומו.

אני מתחילה לרוץ לעברו, והוא פוגש אותי במחצית הדרך ומושך אותי אל בין זרועותיו החסונות והחמימות. הניחוח האדמתי, העשיר והממכר שלו פולש לחושיי, ואני מתעוררת לחיים, נושמת בחופשיות ומרגישה מאוזנת לחלוטין, נטולת כל צל של ספק. מקומי עם כריס.

אני כורכת סביבו את זרועותיי ונצמדת אל גופו החסון. שפתיו כובשות את שפתיי, והטעם שלו - חריף וגברי - כובש אותי בכל הדרכים הנכונות.

אני בבית. אני בבית מפני שאני נמצאת איתו. ואני מנשקת אותו כאילו לעולם לא אנשק אותו שוב, כאילו אני מתה מצמא והוא הדבר היחיד שיכול להרוות את צימאוני. ואני מאמינה שזה נכון. הוא תמיד היה התשובה לשאלה מה חסר בחיי, אפילו לפני שהכרתי אותו.

הוא מנתק את שפתיו משפתיי, ואני רוצה למשוך אותו בחזרה אליי, לטעום ממנו עוד קצת. אני שוב מתנשמת בכבדות, אך הפעם מרוב רגשות, כמיהה ותשוקה.

הוא מסיט מפניי את שערי הקטיפתי ונועץ בי את עיניו הירוקות הכנות. "תגידי לי שאת פה בגלל שזה מה שאת רוצה, ולא בגלל שהכרחתי אותך."

"אתה לא עוזב בלעדיי," אני מבטיחה לו, ואני מקווה שהוא שומע את כל המשמעות שטמונה בדבריי. לא אמרתי שהוא לא עוזב. אמרתי שהוא לא עוזב בלעדיי.

בן-רגע מפציעה על פניו הבנה, מחלחלת למעמקי מבטו הבוחן. "לא רציתי להכריח אותך," הוא אומר בקול צרוד ומיוסר. הגבר הזה הוא אדם מיוסר, ואני משתוקקת לעזור לו. הוא מהסס. "פשוט הייתי צריך ל -"

"אני יודעת מה היית צריך," אני לוחשת, בזמן שאצבעותיי מלטפות את לסתו. אני מבינה את מה שכבר הייתי צריכה להבין עד עכשיו. "היית צריך לדעת שאני אוהבת אותך מספיק כדי לעשות את זה למענך. היית צריך לדעת את זה, לפני שתיתן לי לגלות את מה שאני עומדת לגלות בפריז."

"אדון מריט, אתה צריך לעלות עכשיו למטוס," קוראת אחת הדיילות מהפתח.

אף אחד מאיתנו לא מביט בה. אנחנו מחליפים מבטים, ואני רואה את הרגשות המבזיקים בפניו של כריס, את הרגשות שרק לי הוא מאפשר לראות. וזה חשוב לי מאוד. הוא רוצה ש אני אראה את מה שהוא מעולם לא הראה לאיש.

"הזדמנות אחרונה להתחרט," הוא אומר ברכות. בקולו ניכר היסוס, ובעיניו יש שמץ של פחד, כך נדמה לי. פחד שאתחרט?

כן, כך נדמה לי, אבל יש שם דבר-מה נוסף. הוא גם פוחד שאני לא אתחרט, הוא פוחד ממה שהוא עוד לא חשף. וקשה לי שלא לפחד מזה איתו, בהתחשב בכך שראיתי צדדים אפלים למדי באישיותו של כריס. מה מצפה לנו בפריז? מה הוא חושב שיזעזע אותי ברגע שאיחשף אליו?

"אדון מריט -"

"אני יודע," הוא משיב בחדות, בלי להסב את מבטו ממני. "הגיע הזמן. שרה -"

"מה שזה לא יהיה," אני אומרת. "אני יכולה להתמודד עם זה. אנחנו יכולים להתמודד עם זה." אני נזכרת בכך שהוא נלחם על כבודי מול האקס שלי ומול אבא שלי. כריס מעניק לי את מה שאני רוצה, הוא פותח את הדלתות הנעולות של חייו, של רגשותיו, ואני לא אגרום לו להתחרט על כך. אני אלחם עליו ועלינו.

אני משלבת את אצבעותיי באצבעותיו. "בוא נטוס לפריז."

בעודנו במטוס, כל תקוותיי למעט פרטיות מתפוגגות במהרה כאשר אנחנו עוצרים בשורה הראשונה, ואני רואה אישה מבוגרת בחולצה סגולה יושבת במושב שליד המעבר הסמוך למושבים שלנו. היא שולחת לעברי חיוך ידידותי ונועז כחולצתה הטרופית, חיוך שאני מצליחה להשיב עליו בחיוך משלי, חרף העובדה שאני נתונה בסערת רגשות - שלא לדבר על חרדת הטיסות שלי.

כריס מסמן לי להתקדם ואני מתיישבת ליד החלון, בזמן שהוא מניח את התיק שלי בתא שמעלינו. אני מהופנטת מהגבר הזה שהפך לעולמי. עיניי עוקבות אחר תווי פניו הנאים, אחר כתפיו הרחבות, אחר שריריו המשתרגים תחת חולצתו הצמודה. כל גופי מתמלא בחמימות רק מהמחשבה על מראהו העוצמתי המענג, כשהוא לא עוטה דבר מלבד קעקוע הדרקון שלו בצבעי אדום, צהוב וכחול, שמתנוסס מתחת לשרוולו הימני. אני אוהבת את הקעקוע הזה, ואת הקשר שיש לו לעבר שבקרוב אגלה במלואו. אני אוהבת אותו.

לאחר שהוא סוגר את התא שמעלינו, כריס אומר לשכנה המבוגרת שלנו משהו שאני לא מצליחה לשמוע, והיא מחייכת אליו. אני מחייכת בעודי מתבוננת באינטראקציה ביניהם, עד שאני קולטת את הקדרות המבזיקה בעיניו של כריס, שמזכירה לי את הכאב שהוא מסתיר מתחת לקסמו הסקסי. אין לי שום ספק שהחלטתי לטוס איתו לפריז היתה נכונה. איכשהו, אני עדיין לא יודעת איך, בכוונתי להעלים את כאבו.

בזמן שכריס מתמקם במושב שביני לאישה המבוגרת, אני מבחינה בפלסטר על מצחו ובתחבושת המכסה את זרועו. ידעתי שאתמול בלילה הוא נפצע בראשו, אבל לא ידעתי שהוא נפצע גם בזרועו.

בטני מתכווצת נוכח המחשבה על כך שהוא היה עלול למות בעודו מנסה להציל את חיי. "איך אתה מרגיש?" אני שואלת ומניחה את ידי על התחבושת בעדינות.

"הפציעה בראש היתה פחות חמורה מכפי שחשבתי. הפציעה בזרוע הפתיעה אותי, אבל עשו לי כמה תפרים והיא בסדר." ידו עוטפת את ידי - היא גדולה, חמימה ונפלאה. "ובתשובה לשאלה שלך, אני מרגיש מצוין. את פה."

"כריס." שמו בוקע מבין שפתיי כפרץ של רגשות אצורים. יש בינינו כל כך הרבה דברים שלא נאמרים, יש בינינו כל כך הרבה מתח בגלל הריב שהיה לנו לפני שנסעתי לביתו של מארק. "אני -" פרץ צחוק שנשמע מהשורה מאחורינו משסע את דבריי ומדגיש את חוסר הפרטיות שלנו. "אנחנו צריכים ל -"

הוא רוכן אליי ומנשק אותי. שפתיו מלטפות את שפתיי בעדינות. "לדבר. אני יודע. ואנחנו נדבר. כשנגיע הביתה אנחנו נפתור את הכול."

"הביתה?"

"בייבי, כבר אמרתי לך." הוא שוזר את אצבעותיו באצבעותיי. "מה ששלי שלך. יש לנו בית בפריז."

מובן שיש בבעלותו בית בפריז. פשוט עד עכשיו לא הקדשתי לכך כל מחשבה. עיניי מושפלות אל אצבעותינו השזורות, ואני תוהה: האם אני ארגיש שגם הבית שלו שם הוא הבית שלי?

כריס נוגע בסנטרי, ואני נושאת אליו את מבטי. "אנחנו נפתור את הכול ברגע שנגיע לשם," הוא חוזר ואומר.

אני מתבוננת בפניו, מחפשת אחר הביטחון בהצהרתו שאמור לאפיין גבר כמוהו שתמיד נמצא בשליטה, אך אינני מוצאת את מה שאני מחפשת. הצללים בעיניו מעידים על ספק. כריס לא בטוח שנצליח למצוא פתרונות - ומפני שהוא איננו בטוח, גם אני אינני בטוחה.

אבל הוא רוצה שנמצא פתרונות, ואני שותפה לרצונו. לעת עתה איאלץ להסתפק במילים שלו, אבל שנינו יודעים שזה כבר לא מספיק בשביל העתיד.