היורשת הנסתרת 2: כס האסיר

1

צינת תאי הכלא מכרסמת בעצמותיו של אוק וצחנת הברזל שורטת בגרונו. הרסן לוחץ על לחייו, תזכורת לכך שהוא כבול לצייתנות מגבילה, חזקה יותר מכל שלשלת. אבל גרועה מכול היא החרדה מפני מה שיקרה עכשיו, חרדה כה עמוקה שהיה מעדיף שזה יקרה כבר ותסתיים ההמתנה המלחיצה הזאת.

בבוקר אחרי שנכלא בתא הזה בצינוקי האבן שמתחת למצודת מחט־קרח של חצר השיניים לשעבר, משרת הביא לו שמיכה מרופדת בפרוות ארנבת. חסד שלא ידע כיצד לפרש. אבל לא חשוב כמה הוא מהדק את השמיכה סביבו, רק לעיתים נדירות חם לו.

פעמיים ביום מביאים לו מזון. מים, שלעיתים קרובות קפאו בשוליהם. מרק חם מספיק להפוך את מצבו לנוח למשך שעה לכל היותר. עם חלוף הימים הוא מתחיל לחשוש שלא מדובר כאן בדחייה של העינויים שלו, כפי שמשאירים פיסת מזון טעימה במיוחד בצד הצלחת כדי לשמור אותה לסוף, אלא שפשוט נשכח.

פעם אחת היה נדמה לו שזיהה את הצל של רן הבוחנת אותו ממרחק. הוא קרא אליה אבל היא לא ענתה. אולי לא הייתה שם כלל. הברזל מטשטש את מחשבותיו. אולי ראה רק את הדבר שרצה נואשות כל כך לראות.

היא לא דיברה איתו מאז ששלחה אותו לכאן. אפילו לא כדי להשתמש ברסן ולפקוד עליו. אפילו לא כדי לשמוח לאידו.

לפעמים הוא צורח אל החשכה רק כדי להזכיר לעצמו שהוא מסוגל לזה.

הצינוק הזה מסוגל להבליע צרחות. איש לא מגיע.

היום הוא צורח עד שגרונו ניחר ואז נשען בכבדות על הקיר. הוא היה רוצה לספר לעצמו סיפור, אבל אינו מצליח לשכנע את עצמו שהוא נסיך אמיץ שנתקל במכשול זמני במשימה נועזת, או מאהב נכזב כפי ששיחק פעמים רבות כל כך בעבר. אפילו לא האח והבן הנאמן שהתכוון להיות כשיצא לדרכו מאלפהיים.

יהיה מה שיהיה, הוא בהחלט אינו גיבור.

שומר מגיע בצעד כבד במסדרון, והקול מקים את אוק על פרסותיו. זה אחד הבזים. סְטְרוֹן. יצא לנסיך לשמוע אותו ליד השער בעבר, מתלונן בלי להבחין שקולו נישא רחוק. הוא שאפתן, משועמם מהשמירות המעיקות ולהוט להפגין את כישוריו בפני המלכה החדשה.

רן, שסטרון הילל את יופייה.

אוק שונא את סטרון.

"אתה שם," הבז אומר כשהוא מתקרב. "תשתוק לפני שאשתיק אותך."

אהא, אוק מבין. משעמם לו אז הוא מנסה לגרום לכך שמשהו יקרה.

"אני בסך הכול מנסה להקנות לצינוק הזה אווירה אותנטית," אוק אומר. "מהו מקום כמו זה ללא צעקות המעונים?"

"בן הבוגד, אתה יהיר מאוד אבל אינך יודע דבר על עינויים," סטרון אומר. הוא בועט בסורגי הברזל בעקב מגפו והם מצטלצלים. "אבל בקרוב. בקרוב תלמד. כדאי שתשמור את הצרחות שלך לאחר כך."

בן הבוגד. מעניין. אז לא סתם משועמם אלא גם נוטר למדוק.

אוק מתקרב לסורגים במידה מספקת להרגיש בלהט הברזל. "אז רן מתכוונת להעניש אותי?"

סטרון נוחר בבוז. "למלכה שלנו יש דברים חשובים ממך לטפל בהם. היא יצאה ליער האבן להעיר את מלכי הטרולים."

אוק בוהה בו בתדהמה.

הבז מחייך חיוך רחב. "אבל אל דאגה. מכשפת־הסערה עדיין כאן. אולי היא תשלח לקרוא לך. העונשים שלה אגדיים." במילים אלה הוא חוזר לכיוון השער.

אוק נשמט על הרצפה הקרה, זועם ומיואש.

אתה חייב לברוח. המחשבה מכה בו בעוצמה. אתה מוכרח למצוא דרך.

זה לא יהיה קל. סורגי הברזל צורבים. את המנעול קשה לפרוץ, אם כי הוא ניסה פעם באמצעות מזלג. הוא הצליח רק לשבור שן אחת ולהבטיח כך שמאותו יום האוכל יישלח רק עם כפות.

לא קל לברוח. ומלבד זה, אולי אחרי הכול רן בכל זאת תבקר אותו.

אוק מתעורר על רצפת האבן של התא שלו בראש מצטלצל ובנשימה שמתאבכת באוויר. הוא ממצמץ בבלבול, עדיין חצי בתוך חלום. רק לעיתים נדירות הוא מצליח לשקוע כאן בשינה עמוקה בגלל כל הברזל סביבו, אבל הלילה זה לא מה שהעיר אותו.

גל עצום של קסם שוטף את המצודה ממקום כלשהו בדרום, ומתרסק עליה בעוצמה שאין לטעות בה. ואז האדמה רועדת כאילו משהו ענקי צועד עליה.

הוא קולט פתאום שיער האבן נמצא דרומית למצודה. הרעידות אינן משהו שנע על פני האדמה אלא משהו שנפלט ממנה. רן הצליחה. היא שחררה את מלכי הטרולים משביים מתחת לקרקע.

היא שברה קללה כה עתיקה, שנדמה שנשזרה ביסודות העולם, נצחית כמו הים והשמיים.

הוא כמעט יכול לשמוע את קול ההיסדקות של הסלעים אשר כלאו אותם. סדקים מתפשטים משני כיוונים בו־זמנית, משני הסלעים. גלים של קסם שנדחקים משני המרכזים הללו, עזים מספיק לבקע את העצים בקרבת מקום ולהפיל אל הקרקע את הפירות הכחולים המצופים קרח.

הוא כמעט יכול לראות את שני מלכי הטרולים העתיקים מתרוממים מהאדמה ומתמתחים בפעם הראשונה זה מאות שנים. גבוהים כענקים, מנערים מעליהם את כל מה שצמח עליהם בשנתם. אדמה ועשב, עצים קטנים ואבנים ינשרו מכתפיהם.

רן הצליחה.

ומכיוון שזה היה אמור להיות בלתי אפשרי, אין לנסיך מושג מה היא תעשה עכשיו.

*

היות שלא סביר שיצליח להירדם שוב, אוק מבצע את התרגילים שלימד אותו רפאים לפני זמן רב, כדי שיוכל להמשיך להתאמן בעודו תקוע בעולם בני התמותה.

דמיין לעצמך שיש לך כלי נשק. הם היו בדירה השנייה של ויווי, על מרפסת מתכת קטנה. בפנים, ויווי וטרין התעסקו עם ליאנדר, שלמד לזחול. רפאים שאל על ההכשרה של אוק ולא עניין אותו התירוץ שהוא בן אחת־עשרה, נאלץ ללמוד בבית ספר אנושי ולא יכול לנופף בחרב על המדשאה הציבורית בלי להלחיץ את השכנים.

די, נו! אוק צחק, במחשבה שהמרגל התבדח.

רפאים יצר אשליה של חרב שניצבה מעוטר בקיסוס. ההקסמה הייתה משובחת כל כך שאוק נאלץ להסתכל במבט בוחן כדי להיווכח שזה לא אמיתי. עכשיו תורך, הנסיך.

למען האמת, אוק אהב ליצור את החרב שלו. היא הייתה ענקית ושחורה עם ניצב בצבע אדום עז מעוטר בפרצופי שדים. היא נראתה כמו החרב של מישהו בסדרת אנימה שצפה בה, והוא הרגיש קשוח מאוד עם החרב הזאת בידיו.

למראה החרב של אוק רפאים חייך, אבל לא צחק. במקום זה הוא התחיל לבצע סדרה של תרגילים ודחק באוק לעשות כמותו. הוא אמר לנסיך שיקרא לו בשמו הרגיל, גארֶט, מכיוון שהם חברים.

אתה יכול לעשות את זה, אמר לו רפאים – גארט. כשאין לך שום דבר אחר.

שום דבר אחר להתאמן איתו, לזה הוא כנראה התכוון. אם כי כרגע אין לאוק שום דבר אחר, נקודה.

התרגילים מחממים אותו מספיק להרגיש חצי בנוח כשהוא מתעטף בשמיכה.

הנסיך כלוא שם כבר שלושה שבועות, על פי ציוני הזמן ששרטט באבק מתחת לספסל היחיד. מספיק זמן לחשוב על כל שגיאה שעשה במשימה הכושלת הזאת. מספיק זמן להרהר בלי סוף במה שהיה צריך לעשות בביצה אחרי שמכשפת־הקוץ פנתה אליו ודיברה בקולה הצרוד: לא ידעת, נסיך השועלים, מה כבר יש בידיך? איזו בדיחה מפוארת, לחפש את הלב של מלית' כשהיא צועדת לצידך.

בתגובה לזיכרון אוק קם וצועד הלוך ושוב, פרסותיו נוקשות באי־שקט על האבנים השחורות. הוא היה צריך לספר לה את האמת. היה צריך לספר לה ולהשלים עם ההשלכות.

במקום זה הוא שכנע את עצמו שאם ישמור מפניה את סוד מוצאה הוא יגן עליה, אבל האם זאת הייתה האמת? או שנכון יותר לומר שהוא תמרן אותה, כפי שתמרן כל אחד בחייו? בזה הצטיין, אחרי הכול – בתכסיסים, במשחקים, בהעמדות פנים.

משפחתו ודאי מבועתת בשלב הזה. הוא משוכנע שטיירנן הביא את מדוק בשלום אל אלפהיים, ולא משנה מה רצה גנרל אדומי־הכומתה. אבל ג'וד תרתח מכעס על טיירנן שנטש את אוק, ועוד יותר מזה על מדוק, אם תנחש כמה מזה קרה באשמתו.

ייתכן שקרדן ירגיש הקלה על כך שנפטר מאוק, אבל זה לא ימנע מג'וד לגבש תוכנית להשבתו. ג'וד כבר פעלה בעבר באכזריות למען אוק, אבל זאת הפעם הראשונה שהדבר מפחיד אותו. רן מסוכנת. לא כדאי להכעיס אותה. לא כדאי להכעיס אף אחת מהן.

הוא נזכר בלחץ שיניה החדות של רן על כתפו. הנשיקה המתוחה והמגושמת שלה, עיניה הרטובות נוצצות, וכיצד השיב בהונאה על האמון המהוסס שנתנה בו. שוב ושוב הוא רואה במחשבתו את ההבעה הנבגדת על פניה כשהבינה איזה סוד עצום הסתיר ממנה.

לא משנה אם מגיע לך שנכלאת בכלא שלה, הוא אומר לעצמו. אתה עדיין צריך לברוח.

הוא יושב בחשכה ומאזין לשומרים משחקים בקוביות. הם פתחו כד של ליקר ערערים חזק במיוחד כדי לחגוג את הישגיה של רן. סטרון הוא הקולני והשיכור ביותר מביניהם, וזה שמפסיד הכי הרבה כסף.

אוק מתנמנם, ומתעורר בתגובה לצעדים שקטים. הוא קם בבת אחת ומתקרב אל הסורגים ככל שהוא מעז.

אשת הוּלְדוּ נגלית לעיניו נושאת מגש, זנבה מצליף מאחוריה.

אכזבה במעמקי הבטן.

"פֶרְן־וֵייף," הוא אומר, ועיניה ננעצות בשלו. הוא רואה בהן את הזהירות.

"אתה זוכר את השם שלי," היא אומרת, כאילו זה תכסיס. כאילו לנסיכים יש יכולת ריכוז של יבחושים.

"בהחלט." הוא מחייך, ואחרי רגע היא נרגעת בבירור וכתפיה רפות.

בעבר הוא לא היה מבחין בתגובה כזאת. אחרי הכול, חיוכים אמורים להרגיע אנשים. פשוט אולי לא במידה שחיוכיו מצליחים לעשות זאת.

אולי אין לך שליטה בזה. אולי אתה עושה את זה בלי לדעת. זה מה שרן אמרה כשטען שהוא כבר לא משתמש בקסמי לשון־הדבש שלו, יכולת הגַנְקָנָה. הוא דבק בכללים שאוריאנה הכתיבה לו. כן, הוא ידע לומר את הדברים הנכונים כדי לגרום למישהו לחבב אותו, אבל אמר לעצמו שזה לא אותו דבר כמו להתמסר לקסם, זה לא כמו להקסים אותם.

אבל בעודו יושב בחשכה, הוא שקל את זה מחדש. מה אם הכוח מפעפע ממנו כמו אד? כמו רעל? אולי ההצלחה שלו לפתות קושרי קשר לא נבעה מתחכום או מחברותיות; אולי הוא השתמש בכוח שלא יכלו לעמוד בפניו. מה אם הוא גרוע בהרבה משחשב?

וכאילו כדי להוכיח זאת הוא מנצל את היתרון שלו, קסום או לא קסום. הוא מחייך אל פרן־וייף חיוך רחב יותר. "חברתך מוצלחת הרבה יותר מחברתו של השומר שהביא לי את האוכל אתמול," הוא אומר לה בכנות מלאה, במחשבה על הטרול שסירב אפילו להסתכל עליו. שפך חצי מהמים שלו על הרצפה וחייך אליו חיוך רחב בפה מלא שיניים סדוקות.

פרן־וייף נוחרת בקול. "אני לא בטוחה שזאת מחמאה מרשימה במיוחד."

היא לא הייתה. "שאומר לך במקום זה שהשיער שלך מזכיר זהב טווי והעיניים שלך דומות לספירים?"

היא מצחקקת, ולחייה סמוקות כשהיא מוציאה את הקערות הריקות שממתינות ליד החריץ בתחתית התא ומחליפה אותן במגש החדש. "מוטב שלא."

"אני מסוגל ליותר מזה," הוא אומר. "ואולי תוכלי לספר לי קצת רכילות כדי להמתיק את החדגוניות הצוננת של ימיי כאן."

"אתה טיפשון, הוד מעלתך," היא אומרת כעבור רגע ונושכת קלות את שפתה התחתונה.

מבטו נודד עליה ובוחן את כיסי שמלתה בחיפוש אחר משקל מפתחות. הסומק שלה מעמיק.

"זה נכון," הוא אומר. "טיפשון מספיק להסתבך בצרה הזאת. אני תוהה אם תוכלי להעביר הודעה אל ר... למלכה החדשה שלך?"

היא מסתכלת הצידה. "לא אעז," היא אומרת, והוא יודע שמוטב להפסיק כאן.

הוא זוכר את האזהרה של אוריאנה בילדותו. כוח כמו שלך מסוכן, היא אמרה. אתה יודע מה אנשים רוצים לשמוע. תאמר את הדברים הללו והם לא סתם ירצו להקשיב לך. עם הזמן הם ירצו בך יותר מכל דבר אחר. האהבה שגנקנה מעורר – יש כאלה שידעכו מעצם התשוקה הזאת. אחרים יקצצו את הגנקנה לחתיכות כדי לוודא שאיש מלבדם לא יזכה בו.

הוא עשה טעות בתחילת לימודיו בבית הספר בעולם בני התמותה. הוא הרגיש בודד בבית הספר, ולכן כשעשה לו חבר הוא רצה שיישאר. והוא ידע בדיוק איך. זה היה קל; מספיק לומר את הדברים הנכונים. הוא זוכר את טעם הכוח על לשונו, שמספק לו מילים שאפילו לא הבין. כדורגל ומיינקראפט, שבחים לרישומים של הילד. לא שקרים, אבל גם ממש לא האמת. היה להם כיף יחד, כשהתרוצצו שטופי זיעה במגרש המשחקים, או שיחקו במשחקי מחשב במרתף ביתו של הילד. היה להם כיף יחד עד שהוא גילה שכאשר הם נפרדים, אפילו לכמה שעות, הילד מסרב לדבר. מסרב לאכול. פשוט מחכה עד שיפגוש את אוק שוב.

עם הזיכרון הזה במחשבתו אוק ממשיך הלאה, כופה על פיו חיוך שהוא מקווה שנראה אמיתי. "את מבינה, אני רוצה ליידע את המלכה שלך שכולי שלה. אני ממתין לפקודתה, ומקווה שהיא תבוא לפקוד עליי."

"אתה לא רוצה להינצל?" פרן־וייף מחייכת. היא זאת שמקנטרת אותו עכשיו. "שאודיע לגבירתי שאתה מאולף כל כך שהיא יכולה לשחרר אותך?"

"אמרי לה..." אוק אומר, ורק בכוח רצון טהור פניו לא חושפות את תדהמתו על החדשות שהיא חזרה למצודה. "אמרי לה שאני מבוזבז במקום הקודר הזה."

פרן־וייף צוחקת ועיניה נוצצות, כאילו אוק הוא דמות רומנטית בסיפור. "היא ביקשה ממני לבוא היום," אשת ההולדו מגלה לו בלחישה.

זה מעודד. הדבר המעודד הראשון ששמע כבר כמה זמן.

"אז אני מקווה מאוד שתמסרי עליי דיווח חיובי," הוא אומר וקד.

לחייה עדיין סמוקות בהנאה כשהיא הולכת, צעדיה קלילים. הוא רואה את זנבה מצליף מתחת לחצאיותיה.

אוק צופה בה מתרחקת ואז מתכופף לבחון את המגש שלו – פשטידת פטריות, צלוחית ריבה, קנקן מהביל שלם עם ספל, כוס מי שלגים שהופשרו. מזון טוב מהרגיל. אבל אין לו הרבה תיאבון.

הוא רק חושב על רן, שיש לו כל סיבה לחשוש מפניה ובכל זאת חושק בה. שהיא אולי אויבת שלו, וסכנה לכל אהוביו.

אוק בועט בפרסה בקיר האבן של התא. ואז הוא הולך למזוג לעצמו כוס תה מחטי אורן לפני שיתקרר. חמימות הקנקן בידיו מגמישה את אצבעותיו, כך שאילו היה לו מזלג הוא היה מנסה את המנעול שוב.

באותו לילה הוא מתעורר למראה נחש זוחל במורד הקיר, גופו המתכתי השחור מעוטר אבני חן ומנצנץ. לשון אזמרגדית מפוצלת טועמת את האוויר במרווחים סדירים, כמו מטרונום.

הנחש מפתיע אותו מספיק כדי שייסוג אל הסורגים, הברזל לוהט על כתפיו. הוא ראה יצורים כאלה בעבר, מעשה ידי הנפחים הדגולים של ארץ הפיות. יצירות יקרות ערך ומסוכנות.

מחשבה פרנואידית עולה בו, שרעל יהיה דרך ישירה לפתור את בעיית החזקתו בידי אויבת אלפהיים. אם ימות לא יהיה צורך לשלם כופר.

הוא לא חושב שאחותו הייתה מסכימה לדבר כזה, אבל ישנם כאלה שיסתכנו ויעקפו אותה. גְרימא מוֹג, הגנרלית העליונה החדשה, תדע בדיוק היכן למצוא את הנסיך, משום ששירתה את חצר השיניים בעצמה. ייתכן שגרימא מוג מעוניינת במלחמה שתפרוץ כתוצאה מזה. וכמובן, היא מצייתת לקרדן לא פחות מאשר לג'וד.

שלא להזכיר שתמיד ישנה אפשרות שקרדן שכנע את ג'וד שאוק מהווה סכנה לשניהם.

"שלום," הוא לוחש בחשדנות לנחש.

הנחש פוער את פיו וחושף שיני ארס עשויות מכסף. גל חולף בגופו וטבעת עולה בגרונו ונופלת על הרצפה בקול קרקוש. אוק מתכופף להרים אותה. טבעת זהב עם אבן בצבע כחול עמוק, משופשפת משימוש. הטבעת שלו, מתנה מאימו ליום הולדתו השלושה־עשר, שהשאיר על השידה בבית כי כבר לא עלתה על האצבע שלו. הוכחה שהיצור הזה נשלח מאלפהיים. הוכחה שהוא אמור לבטוח בו.

"נססססיך," הנחש אומר. "בעוד שששלוששה ימים אתה חייב להיות מוכן להצצצצלה."

"הצלה?" אז הנחש לא בא לכאן להרעיל אותו.

הנחש רק מביט בו בעיניים צוננות, מנצנצות.

לילות רבים הוא קיווה שמישהו יבוא. הוא רצה שזאת תהיה רן, אבל פעמים רבות דמיין את הפצצה מפוצצת פרצה בקיר ומחלצת אותו.

הוא מופתע מתגובתו עכשיו, כשזאת אפשרות ממשית.

"אני צריך עוד זמן," הוא אומר, ולא חשוב שמגוחך לשאת ולתת עם נחש ממתכת, ועוד יותר מגוחך לשאת ולתת על כליאתו שלו, רק לשם הזדמנות לשוחח עם מישהי שמסרבת לפגוש אותו. "שבועיים נוספים אולי. חודש."

אם רק היה יכול לדבר עם רן, הוא היה יכול להסביר. אולי היא לא תסלח לו, אבל אם תבין שהוא לא האויב שלה, די בזה. אפילו לשכנע אותה שהיא לא חייבת להיות אויבת לאלפהיים יהיה הישג.

"ששששלושששה ימים," הנחש אומר שוב. הלחש שמפעיל אותו פשוט מכדי להבין את מחאותיו, ואולי נאמר לנחש להתעלם מהן. "חשששוב שששתתכונן."

אוק מחליק את הטבעת על הזרת וצופה בנחש מתפתל במעלה הקיר. כשהוא באמצע הדרך לתקרה, אוק קולט שגם אם לא נשלח להרעיל אותו ייתכן שנשלח להרעיל מישהו.

הוא קופץ על הספסל ומנסה לתפוס את הנחש, אוחז בקצה זנבו. משיכה אחת והנחש ניתק מהקיר, נופל על גופו ונכרך סביב זרועו.

"נססססיך," הוא מלחשש. כשפיו נפתח לדבר אוק מבחין בחורים הזעירים בחודים של שיני הארס הכסופות שלו.

כשהנחש אינו תוקף, אוק מנתק אותו בזהירות מזרועו. הוא אוחז בחוזקה בקצה זנבו ומטיח אותו בספסל האבן. הוא שומע את חלקי המנגנון העדינים נסדקים. אבן חן ניתזת ממנו, וגם חתיכת מתכת. אוק חובט בו בספסל שוב.

קול דמוי שריקת קומקום בוקע מהנחש וגופו מתעוות כולו. אוק חובט בו בכוח בספסל פעמיים נוספות, עד שהנחש שבור ולא זז.

אוק מרגיש הקלה וזוועה בו־זמנית. אולי לא היו בו חיים יותר מאשר באחד מסוסי החרצית, אבל הוא דיבר. הוא עשה רושם חי.

אוק שוקע ארצה. בתוך יצור המתכת הוא מוצא בקבוקון זכוכית שנסדק. הנוזל שבפנים אדום כדם וקרוש. אמנית הארגמן. הרעל האחד שלא סביר שיפגע בו. הוכחה מבורכת לכך שאחותו אינה רוצה במותו. אולי גם קרדן לא.

הנחש נח רפוי בידיו, אחרי שכל הקסם התפוגג ממנו. אוק רועד למחשבה על מה שהיה יכול לקרות אם היצור היה נשלח לבקר את רן לפני שהגיע אל תא הכלא שלו. או אם ראשו של אוק המטושטש מברזל היה קולט באיחור את הסכנה.

שלושה ימים.

הוא לא יכול להמשיך להשתהות. לא יכול להמשיך לחשוש. לא יכול להמשיך לזמום. הוא חייב לפעול, ומהר.

אוק מאזין כדי לזהות מתי מתחלף המשמר. ברגע שהוא שומע את הקול של סטרון הוא דופק על הסורגים עד שהשומר מגיע. זה לוקח הרבה זמן, אבל פחות משהיה לוקח אלמלא סטרון היה שרוי במצב רוח קודר אחרי לילה של שתייה והפסדים במשחקי קובייה.

"לא אמרתי לך לשתוק?" שואג הבז.

"אתה עומד להוציא אותי מהתא הזה," אוק אומר.

סטרון עוצר לרגע ואז נושף בבוז, אבל יש בקולו משהו זהיר. "יצאת מדעתך, נסיך קטן?"

אוק מושיט את ידו. על כף היד השרוטה נח אוסף של אבני חן. הוא הקדיש את רוב הלילה לעקירתן מגוף הנחש. כל אחת מהן שווה פי עשרה מההפסדים של סטרון.

הבז נוחר בגועל אבל לא מצליח להסתיר את העניין שלו. "אתה רוצה לשחד אותי?"

"זה יצליח?" אוק שואל וניגש לקצה התא. הוא לא בטוח אם הקסם שלו דוחף אותו לזה או שלא.

כמעט בניגוד לרצונו, סטרון מתקרב. יפה. הנסיך יכול להריח את ליקר הערערים בהבל פיו. אולי הוא עדיין מעט שיכור. עוד יותר טוב.

אוק מושיט את יד ימין בין הסורגים ומרים אותה, כך ששולי מעגל האור העמום של הלפידים מוחזר מאבני החן. הוא משחיל גם את ידו השנייה, נמוך יותר.

סטרון חובט בכוח בזרועו של אוק. עורו נוגע בסורג הברזל ונצרב. הנסיך מיילל ואבני החן מתפזרות, רובן מתגלגלות אל המסדרון שבין התאים.

"לא חשבת שאני חכם ממך, מה?" סטרון צוחק ומתחיל לאסוף את האבנים. הוא לא הבטיח דבר.

"זה נכון," אוק מודה.

סטרון יורק על הרצפה מול התא של הנסיך. "שום כמות של זהב או אבני חן לא תציל אותך. אם מלכת החורף שלי רוצה שתירקב כאן, אתה תירקב."

"מלכת החורף שלך?" אוק לא מצליח להתאפק וחוזר אחריו.

הבז נראה מעט נבוך, ומסתובב לחזור לעמדה שלו. הוא צעיר, אוק קולט. מבוגר מאוק, אבל לא בהרבה. צעיר מהיאסינת. לא מפתיע שרן הרשימה אותו כל כך.

זה לא אמור להטריד את אוק, לא אמור למלא אותו קנאה פראית.

הדבר שהנסיך צריך להתמקד בו הוא המפתח שבידו השמאלית. זה שחטף מהטבעת על חגורתו של סטרון כשהבז חבט בידו הימנית. סטרון, שלמרבה המזל היה חכם בדיוק במידה שאוק הניח.

המפתח נכנס בלי הפרעות אל מנעול התא של אוק. הוא מסתובב ללא קול, כמעט כאילו שומן.

לא שסביר שסטרון יחזור לבדוק מה קורה, ולא משנה כמה יחבוט על הסורגים. השומר מרגיש עכשיו זחוח מאוד. בסדר, שירגיש כך.

הנסיך מרים חתיכת בד שקרע מחולצתו והספיג בנוזל אמנית הארגמן מהנחש. הוא מתחיל לצעוד במסדרון, נשימתו מתאבכת באוויר הקר.

רפאים לימד אותו להתקדם בגנבה, אבל הוא מעולם לא הצטיין בזה. הוא מאשים בזה את פרסותיו הכבדות והנוּקשות. הן נוקשות על הרצפה ברגעים הכי לא מתאימים. אבל הוא משתדל, מחליק אותן על הרצפה כדי למזער את הרעש.

סטרון רוטן באוזני שומר אחר שהאחרים רמאים, שלעולם לא ישחק שוב בקובייה. אוק מחכה עד שאחד השומרים הולך להביא עוד משהו לאכול ומאזין בריכוז לקול המגפיים המתרחקים.

אחרי שהוא משוכנע שנשאר רק שומר אחד הוא מנסה את השער. הוא אפילו לא נעול. אוק מניח שאין סיבה לנעול אותו כשיש בצינוק רק אסיר אחד, שיש לו רסן שדואג שיישאר צייתן.

אוק נע בזריזות, מושך את סטרון לאחור ומכסה את פיו ואפו בבד. השומר נאבק, אבל אז הוא שואף מאמנית הארגמן ותנועותיו מאיטות. אוק מצמיד אותו לרצפה עד שהוא מאבד את ההכרה.

מכאן הוא נדרש רק לסדר אותו כך שהשומר האחר שיחזור יחשוב שנרדם. קשה לו לוותר על החרב של השומר, אבל היעדרה יסגיר אותו כמעט בוודאות. אוק כן לוקח את הגלימה שתלויה על וו ליד הדלת.