היורש מבית קולובסקי

היא לא יכולה לחזור לשם.

ליתר דיוק, היא לא יכולה לחזור לשם במצבה הנוכחי.

לבה של קייט הלם, פניה היו אדומות כסלק, וידיה רעדו כשהקציפה קפה בשביל הבוס שלה, לוונדר קולובסקי, ואחיו למחצה הצעיר ממנו, אלכסי.

היא מעולם, מעולם, לא הגיבה למישהו בעוצמה כזאת.

ובשבוע השלושים ושישה להריונה, היא בהחלט לא ציפתה להגיב כך היום!

אלכסי קולובסקי הגיע מלונדון למשרד הראשי האוסטרלי בענייני עבודה, והיא חשבה שהיא יודעת למה לצפות. אחרי-ככלות-הכול היה לו תאום זהה, שאותו קייט כבר פגשה, כך שבעיקרון ידעה איך הוא נראה. כמו כן, היא שמעה רבות על המוניטין שלו עם נשים.

עם זאת, תגובתה לא נגרמה מהמראה המושך שלו – המשרד הראשי של בית קולובסקי היה מוצף יפיופים ויפיופות. קייט נחרדה כשהסוכנות הזמנית שלחה אותה לשם, והיא היתה משוכנעת למדי שלוונדר החזיק בה רק מפני שהיתה מבריקה בעבודתה ומפני שהיתה עובדת זמנית בלבד. עוזרת אישית זמנית לבן למשפחת קולובסקי היתה צריכה להיות לא רק מבריקה בעבודתה, אלא גם מהממת ביופייה, וקייט היתה רחוקה מזה מאוד.

לא, לא המראה החיצוני של אלכסי הוא שעורר בה תגובה זו, אלא משהו אחר.

משהו אחר גרם ללבה להחסיר פעימה כשנכנסה למשרדו של לוונדר. משהו אחר הציף את גופה בחום כשהאח הסורר נשא מבטו מהמסמכים שבהם עיין ונעץ בה עיניים קרועות לרווחה.

"אולי לא כדאי שתסתובבי כאן." קולו היה עמוק ונמוך, עם רמז קל למבטא, ואותן עיניים אפורות עם המעמקים השחורים שלהן רפרפו על בטנה ההריונית וחזרו אל פניה.

היה משהו בדבריו! היא היתה ענקית. לא היתה לה אותה בליטה קטנה נחמדה כמו לחלק מדוגמניות ההריון של קולובסקי, שהסימן היחיד להריונן היה בטן מעוגלת יפה ועלייה של מידה אחת בחזיית ה-AA שלהן. לא, אצל קייט טיילור התבטא ההריון בהתנפחות של כל גופה, משדיה ועד קרסוליה. ההריון שלה נראה כה בולט, כה מעיק, כה כבד, עד שאלכסי צדק – היא באמת לא היתה צריכה להסתובב כאן.

"סליחה?" קייט הפתיעה את עצמה בתגובתה. לרוב היתה מפנה אליו חיוך חטוף ומנומס. אחרי ארבעה חודשים של עבודה בבית האופנה קולובסקי היא כבר התרגלה לנהל שיחה סתמית נימוסית עם העשירים והמפורסמים, התרגלה להיטמע ברקע. אך משום מה, קייט האמיתית ענתה. משום מה, היא לא הצליחה שלא להקניט אותו מעט.

"את נראית ממש רגע לפני," התעקש אלכסי.

"רגע לפני מה?" קייט קימטה את מצחה וראתה את תווי הפנים השאננים הללו נלחצים בפניקה חטופה, ראתה את ההבעה היהירה והבטוחה הזאת משתנה פתאום כשלרגע מחריד אחד אלכסי קולובסקי חשב שהוא עשה לעצמו פדיחה רצינית – שהיא בעצם בכלל לא בהריון!

"העלאת השכר שלך." לוונדר השמיע צחוק נדיר כשצפה בהתפתלותו של אחיו. "את בהחלט זכאית לזה. אין הרבה אנשים שיכולים לגרום לאחי להסמיק."

"אבל היא באמת בהריון?" שמעה קייט את אלכסי שואל כשיצאה מהמשרד כדי להכין את הקפה.

"מה אתה חושב?" חיוכו של לוונדר נותר על שפתיו אחרי שקייט עזבה. הוא נהנה מרגע המבוכה הנדיר של אחיו. "למרבה הצער, כן."

"למרבה הצער?"

"אני מנסה להתעלם מהעובדה שהיא עלולה ללדת בכל רגע. במקום הזה שרר כאוס עד שקייט התחילה לעבוד, ועכשיו היא סיימה להשליט כאן סדר. אני אפילו יודע איפה אני אמור להיות בשבועות הבאים, והיא נהדרת אפילו עם הלקוחות הכי בעייתיים."

"היא תחזור..."

"לא." לוונדר נענע בראשו. "היא עובדת זמנית. היא רצתה עבודה רק לכמה שבועות. היא נפרדה מהחבר שלה ועברה למלבורן. היא רק מנסה להסתדר, ואין לה כוונה לחזור לכאן אחרי הלידה."

בזאת הסתכמו דבריו של לוונדר לפני שתשומת לבם חזרה להתמקד בעבודה. מקייט נחשׂכה הדאגה שאלכסי יבחין בסומק שלה או בידיה הרועדות. שני הגברים היו שקועים בפרויקט כלשהו כשחזרה עם הקפה כעבור דקות אחדות. ראשו של אלכסי היה מורכן, וקווצות שחורות צנחו קדימה שעה שעיין במסמך. הוא אפילו לא מלמל תודה.

עם זאת, בשבועיים שלאחר מכן הוא הגיע למשרד מדי יום, ובדרך כלל עצר ליד שולחנה כדי לומר שלום. הוא התעניין בשלומה כשחיכו שלוונדר יחזור מריצת הבוקר שלו. לפעמים סיפר לה מעט על לונדון, על מגוריו במקום ועל הסניף הבריטי של קולובסקי שבראשו עמד. לפעמים שאל אותה קצת על עצמה, דבר נדיר מבחינת אלכסי. קייט היתה כנה בתשובותיה, אולי מפני שידעה שלעולם לא תראה אותו שוב, אולי מפני שהיתה עייפה עד לשד עצמותיה ובודדה מאוד.

אלכסי גילה שהיא בהחלט כנה.

היא סיפרה לו על האימה שלה מפני הפיכתה לאם חד-הורית, על משפחתה הרחוקה מאוד, על הפחד שלה מבית-החולים.

ואז, בבוקר האחרון שלו לפני שובו לאנגליה, בצאתו מהמעלית לקראת פגישה חשובה עם לוונדר, אביו, איוון, ואמו, נינה, ועם בחילה קשה מהמחשבה על שלוש שעות בחברת הוריו, הוא גילה שהדבר היחיד שמעורר בו ציפייה הוא חיוכה האדיב של קייט והקפה שהיא לא תפסיק להזרים לפגישה.

תחת זאת את פניו קידמו בחיוך מאחורי המכתבה מטר שבעים ושמונה של בשר גרום, מסכה של איפור וראש שנראה גדול ביחס לגוף.

"בוקר טוב, מר קולובסקי, כולם מחכים לך. אפשר להגיש לך קפה?"

"איפה קייט?" שאל אלכסי כשראש הסוכרייה-על-מקל מצמץ.

"מי?" היא קימטה מצחה. "אתה מתכוון לעובדת הזמנית... היא ילדה אתמול בלילה."

"מה היא ילדה?"

הסוכריה-על-מקל משכה בכתפיה, ואלכסי תהה אם עצמות הבריח שלה עלולות להישבר.

"לא יודעת. בעצם, תודה שהזכרת לי. אני אתקשר לבית-החולים ואברר. לוונדר ביקש ממני לארגן מתנה."

הפגישה היתה ארוכה מאין כמותה. קפה, ואז קפה של בוקר, ואז ארוחת צהריים ליד השולחן – זה היה נדיר ששלושת הבנים לבית קולובסקי והוריהם נפגשו. התאום הזהה של אלכסי, יוסף, לקח יום חופש מבית-החולים שבו עבד כרופא, וכולם ישבו בשתיקה כשאיוון סיפר להם על מחלתו, על הפרוגנוזה שלו ועל הכורח להסתיר זאת מכולם.

"קורה שאנשים חולים," ציין יוסף. "אין לך במה להתבייש."

"לבני קולובסקי אסור לחשוף חולשה."

והם דיברו על נתונים מספריים, על תכנונים, על קו חדש שהיה אמור לצאת ועל העובדה שאלכסי יתייצב בכל תערוכות האופנה באירופה בזמן שאיוון יעבור טיפולים. לוונדר יהיה אחראי על אוסטרליה ואסיה.

יוסף כבר עזב מזמן.

למרות תוכן השיחה הקודר, הפגישה היתה נטולת רגש וטעמו של הקפה היה פשוט מחריד.

עיני אמו פגשו בעיני אלכסי כשנעמד כדי לעשות את דרכו ללונדון. היא לא איחלה לו נסיעה טובה, אלא הזהירה בקור שמה שנאמר בחדר הזה צריך להישאר בתוך החדר הזה. זרזיפי הקבס הפכו לאגם כהה ועמוק, ואלכסי הרגיש צורך להקיא. הוא הרגיש כאילו חזר להיות ילד והוא שוב בחדרו כשהוריו מתנשאים מעליו ומתרים בו לא לדבר על כאבו, לא לחשוף כלום, לא לבכות.

לבני קולובסקי אסור להפגין חולשה.

לוונדר נפרד ממנו כאילו אלכסי יוצא לקניות ולא עושה את דרכו לצד השני של העולם.

כשחצה את המבואה היוקרתית, ראה אלכסי סלסלה גדולה מלאה בפרחים, בשמפניה ובשמיכת משי עבה וורודה מבית קולובסקי שמחכה לאיסוף של השליח.

קייט כנראה ילדה בת.

אלכסי לא נהג להתעמק במניעים שלו, לעצור כדי לפשפש במעשיו, וגם כעת לא עשה זאת כשעבר בין הדלתות המסתובבות הזהובות בדרכו אל המכונית שהמתינה כדי להסיע אותו לנמל התעופה. הוא עשה סיבוב נוסף בין הדלתות, חזר אל המבואה, ואחרי שאמר מספר מילים לפקידת הקבלה התמהה, הרים את הסלסלה. כשישב במושב האחורי של המכונית המפוארת, הקריא את הכתובת לנהג שלו.

"אני יכול למסור את זה בשבילך, אדוני," אמר הנהג כשהגיעו לג'ונגל הבטון הגדול והמשתרע של בית-החולים.

אבל אלכסי רצה משהו שלא יכול היה להגדיר.

אביו גסס, והוא היה כה המום עד שלא היה מסוגל להרגיש דבר.

הוא לא הבין מדוע נעמד ליד הדלפק וביקש הכוונה אל חדרה של קייט, לא עצר כדי לתהות על מעשיו כשעלה במעלית. הוא רק שם לב שהריח במקום לא דמה כהוא זה לריח באגפים הפרטיים שבהם ביקר מדי פעם. כמו כן, הוא היה לחוץ במקצת מתגובתה, מהמחשבה על מה שהמבקרים שלה יאמרו אם יוצג בפניהם, אבל הוא רצה להיפרד ממנה.

מבחינת קייט, עשרים וארבע השעות האחרונות היו גיהינום.

שתים-עשרה שעות של לידה שלא התקדמה, ואחריהן ניתוח קיסרי בהול. בתה שכבה ורודה ויפה בעריסה שלצדה, אך קייט היתה בודדה יותר מאי פעם.

הוריה היו צפויים להגיע לבקר אותה הערב, אך אחרי שיחת הטלפון שלה עם קרייג, לא נותרה בה תקווה לראות אותו.

לא, כאבי הלידה והניתוח היו כאין וכאפס בהשוואה לבושה ולבדידות שהרגישה כשהגיעה שעת הביקורים.

היא ראתה את המבטים הסקרניים והמרחמים של שלוש האימהות האחרות ושל המבקרים שלהן למראה מיטתה, שהיתה נטולת כל בלונים, פרחים וכרטיסי ברכה.

היא היתה לבד והתביישה להיראות לבד.

לא רצויה.

היא ביקשה מהאחות למשוך את הווילונות, אבל האחות לא הבינה אותה והסיטה אותם הצדה, ובכך חשפה את המיטה, חשפה את קלונה.

ואז הוא הופיע.

הוא קרא אותה בתוך שנייה.

הוא קרא גם את האימהות האחרות, ראה את אי-האמון מבזיק בעיניהן כשחייך אל קייט, כשהן קלטו שהוא בא לבקר אותה. האם ייתכן שהוא...? לא יכול להיות! מצד שני...

"אני כל-כך מצטער, חומד!"

קולו שפע ביטחון כשהוא חצה את החדר הקודר שכלל ארבע המיטות. הוא נראה חריג בנוף בחליפה שלבש, אף שעניבתו היתה משוחררת. הוא ניגש אל המיטה, הניח על ארונית הלילה את הסלסלה המקסימה מבית קולובסקי והביט בה.

פניה היו נפוחות ועיניה שטופות דם ממאמצי הדחיפה. אלכסי חשב שנשים מאבדות משקל בלידה, אך נראה שהגודל של קייט הוכפל. שערה הגלי הכהה היה שחור משמנוניות ומזיעה, אבל היא חייכה אליו חיוך חלקי, ואלכסי שמח שבא לבקר אותה.

"תוכלי לסלוח לי אי פעם שלא הייתי לצדך?" הוא דיבר בקול רם כדי שהאחרות ישמעו.

"תפסיק." קייט כמעט צחקקה, אך הצחוק הכאיב לה מדי. "הן חושבות שאתה האב."

"טוב, מכיוון שזה לעולם לא יהיה נכון..." הוא הנמיך את קולו, וכדי לא להכאיב לה, נשכב על המיטה בעדינות רבה "...אולי יהיה כיף להעמיד פנים." הוא הביט בעיניה המסכנות שטופות הדם. "זה היה נורא?"

"גיהינום."

"למה כל העירויים?"

"נאלצתי לעבור ניתוח."

הוא נרתע. "מתי משחררים אותך?"

"בעוד יומיים." קייט נרעדה מהמחשבה. היא לא היתה מסוגלת אפילו להרים את התינוקת. המחשבה שתהיה אחראית לה לבדה היתה מבהילה.

"זה מוקדם מדי!" אלכסי נחרד. "אני חושב שבת-דודה שלי עברה ניתוח קיסרי, והיא היתה מאושפזת לפחות שבוע." הוא נזכר במחלקה הפרטית המפנקת, בתינוקת שראה בחטף מאחורי חלון הזכוכית של התינוקייה. הוא העיף מבט בעריסה והתכוון להשמיע הערה מנומסת קצרה. אך הוא נאלץ לחייך חיוך אמיתי, מפני שהתינוקת שהתאמצה להביט בו היתה ללא ספק התינוקת החמודה ביותר בעולם. היא היתה קירחת לגמרי, בעלת עיניים כחולות כהות גדולות והשפתיים הוורודות המלאות של אמה.

"היא משגעת." הוא לא היה מנומס, אלא כן.

"מסתבר שזה בגלל שהיא נולדה בקיסרי," אמרה קייט. "אני חושבת שהעיניים שלה יהיו חומות עד שנגיע הביתה." פתאום היא שאלה אותו, "אלכסי, מה אתה עושה כאן בכלל?"

"אני בדרכי לנמל התעופה." הוא משך בכתפיו למראה הבעתה הספקנית. "אחרי חמש שעות בחברת ההורים שלי, הרגשתי צורך לשנות אווירה." הוא החזיר את עיניו אל התינוקת. "היא ערה."

"אתה רוצה להחזיק אותה?"

"אלוהים, לא!" אמר אלכסי. אחר-כך שינה את דעתו, מפני שאולי באמת נזקק לאווירה שונה. "זה לא יפריע לה?"

"היא ערה," ציינה קייט.

"חשבתי שתינוקות אמורים לבכות." הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תינוקות ולא היתה לו שום כוונה ללמוד. עם זאת, פתאום נתקף סקרנות להחזיק אותה – וזה מה שעשה.

ידיים גדולות נכנסו אל העריסה השקופה והרימו את הצרור הרך. האינסטינקט המיידי של קייט היה להזכיר לו לתמוך בראש התינוקת, אולם היא נשכה את שפתה ובלעה את האזהרה, מפני שהוא כבר עשה זאת.

לרגע טיפשי אחד היא ייחלה לבלתי אפשרי. למראה הרכות שבה החזיק את בתה, היא ייחלה שהתינוקת היתה גם שלו.

"אבא שלי חולה," אמר לה. זה היה מידע סודי ביותר, והוא ידע שהיא יכולה למכור את החדשות תמורת עשרות אלפים, אבל באותו רגע כבר לא היה לו אכפת. הוא החזיק בידיו חיים חדשים והריח את הניחוח המתוק הלא מוכר. הוא העביר אצבע על לחי רכה שיכלה להשתוות רק לכפותיו של חתלתול בן יומו – לפני צאתו אל העולם שיחספס ויקשה אותן.

"אני מצטערת."

"אסור שאף אחד יידע," אמר אלכסי מבלי להסב עיניו מהתינוקת. "איך קוראים לה?"

"ג'ורג'ינה," אמרה קייט.

"ג'ורג'י." אלכסי חייך אל חברתו החדשה.

"ג'ורג'ינה!" תיקנה אותו קייט.

"מעניין אם גם אני הייתי חמוד כזה." אלכסי קימט מצחו. "תדמייני לך שניים כאלה."

קייט גלגלה עיניים. שני קולובסקים זהים בעריסה. מחלקת היולדות בוודאי נעמדה דום!

"אני לא יכולה לתאר לעצמי אותך כחמוד," אמרה במקום זה.

"אבל הייתי חמוד!" אלכסי חייך. "יוסף היה הרציני מבין שנינו." הוא החזיר את ג'ורג'ינה לעריסה וחיוכו נעשה מהורהר קמעה וחביב מאוד. "את תהיי אמא נהדרת."

"איך?" בין אם מהורמונים, מתשישות או סתם מפחד, דמעות נקוו בעיניה ואומץ לבה התרסק. "אני רוצה שהכול יהיה נהדר בשבילה, אבל איך אני אצליח?"

"הכול יהיה נהדר," אמר אלכסי בביטחון. "להורים שלי היה הכול, והם הצליחו לדפוק אותנו לגמרי. את, לעומת זאת..." הוא הביט בעיניה החומות הרכות ולא ראה את הלובן שטוף-הדם, רק דמעות, דאגה וסטואיות, בשילוב עם טוב לב. "... תעשי את זה מעולה." ואז זה נגמר. "אני חייב לזוז."

"תודה."

היא הכניסה את שרירי הבטן הלא קיימים שלה כשהוא החל לקום. היא ציפתה לכאב אך חוותה משהו אחר. זרועותיו הקיפו אותה, הפנים המשגעות שלו התקרבו אליה והיא הריחה אותו. היא הריחה מי קולון מבית קולובסקי ומשהו אחר, משהו גברי מיוחד שגרם לה להסמיק בדיוק כמו באותו יום ראשון, וידעה שיגרום לה תמיד.

"בואי נשאיר את הקהל שלך ללא ספקות."

והוא נישק אותה.

ברכות מופלאה – אחרי ככלות הכול היא היתה בסך הכול שתים-עשרה שעות אחרי ניתוח. אך היא מצאה בשפתיו טעם מיוחד, תשוקה מיוחדת וגן-עדן. מפלט משגע וטעים. אחר-כך חוותה את הסכנה הקרירה של לשונו. הוא הוכיח לכל הספקנים במחלקה שלא מדובר במילוי חובה.

"אני חייב להספיק לטיסה."

הוא צריך להופיע על במה, חשבה קייט, מפני שעיניו וקולו הביעו צער לפני שיצא מהמחלקה. היא נשענה על הכרית בעיניים עצומות אבל נהנתה מהמבטים הסקרניים של שאר האימהות ושל בני-הזוג הסתמיים שלהן.

עם זאת, היא לא זכתה ליהנות מהם לזמן רב.

בעודה שקועה בחלום ומתמוגגת מהזיכרון, הגיע סניטר אל מיטתה והפריע לה בגסות רבה כששחרר בבעיטה את בלמי המיטה.

"את עוברת חדר."

"לאן?"

אוי, אלוהים, היא לא רצתה בזה. היא לא רצתה להתחיל מחדש עם שלוש אימהות אחרות. גרוע מכך, אולי היא מועברת לחדר של שמונה מיטות?

"זכית לשדרוג."

לפני חמש שנים, בטיסת עסקים לסינגפור, צוות הקרקע עקף את החלטתו של הבוס הקמצן שלה והזמין אותה לפנות שמאלה, במקום ימינה, כשעלתה על המטוס.

זה קרה שוב באותו יום אחר-הצהריים.

המיטה שלה גלשה בקלות על פני האריחים הצהבהבים של האגף הציבורי, אך גמגמה מעט כשהגיעה אל השטיחים הרכים של המחלקה הפרטית, כמו הזהירה את הסניטר – הזהירה את כולם – שהיא לא באמת שייכת לשם.

אבל למי זה אכפת?

לא לעובדים.

אלכסי קולובסקי שילם למענה עבור אשפוז של שבוע שלם.

זה היה תענוג לעבור למיטה הכפולה הגדולה.

גן-עדן לעיין בתפריט הגורמה כשג'ורג'ינה נלקחה לתינוקייה עד להנקה הבאה.

זה היה כמעט הדבר הכי טוב שקרה לה מימיה, הרהרה קייט מאוחר יותר באותו לילה כשמיילדת נהדרת לקחה את ג'ורג'ינה למשך הלילה וכיבתה את האור.

הדבר הכי טוב היה הנשיקה שלו.