הקדמה
הסיפור שלי
כל חיי אני רוקדת. לקח לי שנים להבין מה נתן לי התחביב הזה, שעסקתי בו חמישה ימים בשבוע והוא מילא את ילדותי, נעוריי ובגרותי. שנים חייתי בתחושת החמצה על כך שהייעוד האמיתי שלי הוא להיות רקדנית מקצועית, אלא שאני בחרתי במסלול של “גדולים“. בהרצאות אני אוהבת להראות תמונה של רקדנית עומדת על קצות האצבעות של רגלה האחת (Relevé) והשנייה מתוחה לאחור וכלפי מעלה בפוינט, אותה היד האחת מתוחה לשמיים והשנייה מתוחה אנכית לציר הגוף ויוצרת איזון (Attitude).
רקדניות יודעות שיציבה נכונה, שיווי משקל ואיזון מגיעים מן הבטן ומשרירי הליבה, מה־core. זה המרכז והבסיס, שם הכול מתחיל. בעולם היזמות, ערכי הליבה הם המרכז שממנו היזם פועל ועליו הוא נשען וה"למה" — יסוד הבחירה בדרך היזמית ומקור החזון לעשייה בה.
הריקוד נוכח בכל ההוויה שלי ולכן גם בליווי שאני מעניקה ליזמים ולסטארטאפים. הסטארטאפ דומה לריקוד. היזם הוא רקדן, הוא רוקד יזמוּת. כמו רקדנית, הוא נדרש לשלוט במכלול שרירי התודעה והלב — השרירים המנטליים. כפי שהריקוד מפעיל את כל מערכות הגוף והנפש של הרקדן, כך על היזם להשתמש בכל המערכות והמשאבים שלרשותו; וכפי שריקוד חייב לבוא מהלב, כך על היזם לפעול מתוך ליבו, שאם לא כן הוא ייכשל במשימה היסודית ביותר שלו — להניע אנשים. לריקוד רכיבים רבים שנבנים ומתפתחים בד בבד ואז מסתנכרנים למשהו שלם שיוצא אל העולם. כך גם סטארטאפ: יש בו ממד הכרחי של מצוינות אישית ושל שכלול כל פרט ופרט בריקוד היזמי. ממש כמו רקדנית סולנית שעליה לנוע יחד עם קבוצה בסנכרון מושלם גם אם הקצב הוא אוף־ביט; כך גם מנכ“ל של סטארטאפ עם השותפים, המשקיעים, הצוות, הלקוחות.
גם שגרות היום של רקדנית מקצועית ושל יזם דומות: שעות האימון הארוכות והמשמעת העצמית הגבוהה, ההתמדה גם כשקשה, הביקורת העצמית הנוקבת לצורך שיפור תמידי, ההשקעה האינסופית בשאיפה למצוינות. גם המחירים דומים: רגל של רקדנית נראית ממרחק גבוהה ובפוינט משגע, אבל מקרוב רואים את הפצעים ואת המאמץ. והיזמים, על הבמה הם אלופים, אבל מקרוב — אצל כל אחד יש פצע משלו.
אצלי בנה הריקוד את האמונה הפנימית החזקה שהכול אפשרי לי ואת הידיעה הפנימית שאני מסוגלת. החוסן הפנימי הזה מחזיק מורכבות טבועה — הוא יציב ונוכח ובצד זאת הוא גם דוחף כל הזמן להתקדם, לשאוף, לעשות עוד — להיות בתנועה. וכשנעים, לפעמים מצליחים ומתייצבים ולפעמים נופלים.
לא מעט יזמים מאותגרים אל מול ההכרח לצאת אל הבמה ולרקוד גם כשכואב. כשהכאב נוגע ביסוד הווייתם כיזמים, הוא מעורר פחד ואף חרדה. התמודדות עם שאלות של ערך עצמי, של ביטוי עצמי ושל יכולות היא חלק מן העבודה על ההיבטים הנפשיים של המסע היזמי ובעזרתה נבנים היכולות הרגשיות ודפוסי החשיבה שיאפשרו ליזם לצאת ולהצליח.
הקשיים היזמיים, שבהם אעסוק בספר הזה, הם על פי רוב בלתי נראים כלפי חוץ. לא רק זאת, אלא שבדרך כלל היזם עצמו אינו מודע להם, וכשהוא כבר חווה את הקושי, לרוב מדובר אך בקצה הקרחון. לצד הארת הקשיים שבדרך היזמית, אציע לאורך הספר כלים להתמודד עימם — אמצעים שמטרתם, הן לסייע ליזם להתמיד בדרך ולהצליח בה והן לשמור על הבריאות הנפשית ועל החוסן הפיזי שלו ושל סביבתו הקרובה.
ביסוד הכלים הללו עומד הַלָמה, המניע העמוק לדרך שבה אנחנו בוחרים.
אבא שלי היה האיש הכי חכם בעולם. היו עולים אליו לרגל לדרוש בעצתו, ללמוד ממנו ולהישען על כתפו הרחבה. בהיותי ילדה, לא היה דבר ששאלתי אותו והוא לא ידע להסביר לעומק. הוא לימד אותי ביולוגיה וכלכלה, פיזיקה והיסטוריה. בייחוד הוא אהב את המיתולוגיה היוונית.
דור שני לניצולי שואה, הוא גדל בבית פשוט וענו, ונעשה לאיש צנוע, לעתים אף סגפן, ולאדם עצמאי ביותר. את השכלתו הוא רכש ללא סיוע מהוריו ובד בבד אף תמך בהם. כך הוא גם חינך אותי — להיות עצמאית וחזקה, לסמוך על עצמי, לקבל אחריות על חיי ולהתבונן בהם בעין שקולה ובוגרת.
הוא היה גם הכי מאורגן שאפשר: הרבה לפני ה"מאנדיי" וה"נושן", הרשימות שלו היו שם דבר. הכול היה מתוכנן, מנוהל ומפורט, עם משימות ויעדים לביצוע. טוב, נו, אחרי הכול הוא הרי היה מהנדס. את דרכו התחיל בניסויים במעבדה לכימיה שהקים בחצר בית הוריו עד שהבית, פשוטו כמשמעו, התפוצץ וסבתי הכריחה אותו לסגור אותה. לאחר מכן עבר ללימודי אווירונאוטיקה בטכניון, ולבסוף הגיע להנדסת תעשייה וניהול.
יחד עם זאת, הוא היה גם איש של טבע חשוף; הוא נשם אותו, הכיר כל שביל בארץ וכל זרם בים ובייחוד התרגש מחותמו של האדם על הטבע וחקר את הארכיאולוגיה החבויה בו.
כאיש עקרונות שהחזיק ברף מצוינות אישית גבוה, הוא היה גם נוקשה מאוד — אם כי בעיקר כלפי עצמו. לא איש של מילים חמות או חיבוקים, אבל תמיד ידענו, אחיי ואני, כמה העריך אותנו וכמה היה גאה בנו. ידענו גם שהיה טוב לב ומלא נתינה, אם כי בדרך כלל הוא היה מהנותנים בסתר. רק לאחר שכבר עזב אותנו גילינו שאימץ ילד שאביו נהרג בצבא והיה לוקח אותו לים כל קיץ ומלמד אותו שחייה וצלילה. כשסיימתי תואר ראשון, אבא היה זה שקיבל את ההודעה על כך, שנשלחה בדואר הביתה; הוא שלח לי פקס בכתב יד — המקור שמור אצלי עד היום — ובו כתב, "גלי, אני מאד גאה בך. אבבא". זו לא טעות כתיב — הוא הכפיל את האות ב‘ בכוונה. זו הייתה דרכו להביע חיבה.
ואבא שלי היה ככל הנראה גם הלום קרב: הזעקות בלילות בשנות הנישואין הראשונות לאימי, הסיפורים שחבריו לפלוגה סיפרו אחרי לכתו על האומץ שהפגין כשהציל חיים של חייליו ועל הכאב שנשא בשל אובדנם של מי שלא היה יכול להציל — כל אלה מעידים על כך שמלבד פציעתו הגופנית, הוא היה גם פצוע בנפשו.
כל השנים ניצבה על הטלוויזיה בבית סבי וסבתי תמונת פניו היפות של המ"פ הצעיר במלחמת ההתשה, מן הימים ששירת בתעלת סואץ. הוא הגיע לתעלה היישר מקורס הקצינים, כי המ"פ שלו נהרג. עבור הוריו זו הייתה גאווה עצומה — בנם של ניצולי שואה הוא מפקד בצה"ל. אחר כך הגיעה גם מלחמת יום הכיפורים. הוא, כרבים אחרים בדור ההוא, לא ידע לבקש עזרה. הפצעים השקטים נותרו לכל החיים ולא הגלידו עד יומו האחרון.
ב־26 בפברואר 2012, כשהייתי בת שלושים ושבועיים, ישבתי לקפה בבזל עם חברתי הטובה שלומית, שתי חברות באווירה תל אביבית שלווה, חורפית־שמשית. הייתי אז ממש בתחילת ההיריון עם בני הבכור ורק שלושה חודשים לאחר שהתחתנתי. לפתע הופיע רותם בן זוגי, אמר שאבי לא מרגיש טוב וש"צריך ללכת". התעקשתי לשוחח עם אימי בטלפון: "גלי, אבא התאבד". כך, באמצע הכיכר, בינות האמהות ועגלות התינוקות, הכה בי שבר. אני זוכרת את הזעקות שפרצו ממני, את הדמעות שפרצו ואת חוסר היכולת להבין את משמעות המילים שבקעו מן הטלפון.
שבעה זו חוויה איומה ואני עדיין לא בטוחה שעיבדתי אותה; סוג של מסיבה, רק שבא לך לבכות כל היום. שמענו סיפורים שלא הכרנו על איש גיבור ומנהיג בחייו שבחר גם איך ומתי הוא ילך. ואני לא מבינה, ואני עצובה תמידית מאז.
השנה הראשונה לאחר מותו הייתה שנה קשה, אבל היא הייתה גם תחילתו של העשור היפה בחיי: שלושה ילדים, שני רילוקיישנים, שני נכסים, חברה משלי; התפתחות אישית, מקצועית ועסקית מופלאה.
כשציינו עשור ללכתו באירוע מרגש עם כל המשפחה וחבריו מהצבא, הרגשתי שהייתה סגירת מעגל נוספת, עת עשרות אנשים בני שבעים ומעלה, שיתפו בקול מתוך הסיפורים עליו את הטראומה האישית שלהם. היה בערב הזה ממד של ריפוי, חיבור והקלה.
בלכתו נתן לי אבא מתנה, בזכותו אני מסתכלת אחרת על החיים. כיום אני רואה עד כמה החיים שבריריים ומבינה לעומק שצריך לעסוק במה שבאמת עושה לנו טוב ויוצר משמעות עבור אחרים. הוא נתן לי מתנה נוספת, שכן בזכותו אני מבינה שרבים האנשים סביבנו שזקוקים לעזרה, אך לא מסוגלים לבקש אותה. אני מבינה כמה כולנו צריכים מעט יותר מגע אנושי בתוך העשייה שלנו.
אני לא מאמינה שהכול לטובה; אין שום דבר טוב בזה שאבא שלי לא פה, בזה שהוא לא רואה את ילדיי גדלים והם לא מכירים אותו, בזה שהוא לא רואה את מי שגדלתי להיות. אבל כן, מכל דבר שקורה לנו בחיים יש לנו אפשרות לגדול ולצמוח. זו הבחירה שלנו איך להסתכל על אירועי חיינו ומה ללמוד מהם. אני קיבלתי את שיעור חיי עם מותו של אבי, ואני ממשיכה לקבל אותו בכל יום. בכל רגע אני לומדת שיש לנו דרכים רבות להתמודד בכל מצב וכי הבחירה שלנו חשובה עד מאוד. אני לומדת שלצד העצב יש שמחה וכי הם מסתדרים נפלא יחד. והעצב גם גורם לשמחה להיות חיה הרבה יותר, כנה ופשוטה. אני לומדת שהחיים יפים תמיד.
אבא שלי לא ביקש עזרה ואנחנו לא ראינו דבר. הוא היה חזק מאוד והחזיק הכול בתוכו; אפילו באופן שבו בחר לעזוב אותנו יש חוזק, יש ביטוי של שליטה ושל בחירה בחייו, עד הרגע האחרון בהם. מן העיבוד של האובדן הנורא הזה הבנתי שגם אם אותו לא יכולתי להציל, אני רוצה להציל אחרים, מראש. אני רוצה לעזור לאחרים לחיות חיים מאוזנים יותר, שיש בהם רגעים רבים של שמחה ושל הגשמה עצמית.
אני חיה בסביבת חבריי היזמים הטכנולוגיים במשך שנים, מתרגשת מהיצירתיות ומהתשוקה שלהם ובד בבד חווה את כאביהם ואת האתגרים שעימם הם מתמודדים. אני מרגישה שהם עסוקים בלהראות שהכול בשליטה, שהם בלתי שבירים ובלתי חדירים, שהם כל הזמן בביצועי שיא ומדלגים מעל כל האתגרים שעומדים בדרכם. ואני יודעת שלא כך הוא, וגם הם יודעים.
יזמים מחזיקים ציפיות של רבים, מנהלים הרבה כסף ותקוות — והם זקוקים למקום בטוח שבו הם רשאים להיחשף ולהיות חלשים בלי לחשוש ממבטי הציבור. רציתי ליצור עבורם מרחב שבו יוכלו לדבר, לפרוק ולבקש עצה ותמיכה — ואז לארוז את עצמם שוב ולצאת לזירה מחוזקים, חסונים ומאוזנים. רציתי שיֵדעו שהם לא לבד.
אחרי שנים של ניסיון, אני לא רק מאמינה, אני יודעת בוודאות שזה אפשרי. אפשרי לבנות הלך רוח ודפוסי מחשבה תומכים ולפתח אסטרטגיות רגשיות שיאפשרו ליזמים לשרוד את הדרך הזו בצורה מיטבית בלי להקריב את חייהם הנפשיים או את יחסיהם עם יקיריהם עבור הסטארטאפ שלהם.
וכך נולדה גם The Human Founder: חברת ייעוץ והשקעות שבמסגרתה אני מְלווה יזמים, משקיעים ומנהלים בתעשיית הטק בכל ההיבטים המנטליים, התודעתיים והמנהיגותיים שעימם הם מתמודדים בדרכם; הרצאות שאני נותנת בתחום בכל העולם; השקעות שאני עושה בסטארטאפים בתחום; הפודקאסט שלי בעל אותו השם, שקטעים ממנו שזורים כעת בספר זה שלפניכם ואשר נועד לכם, יזמים בפועל או בשאיפה; הוא בא לספר לכם שבריקוד היזמי גלומים קשיים ואין יזם שלא ידע מחסומים, פציעות, מעידות, מבוכה ושריקות בוז. אין גם יזם שהצליח בדרכו ושלא נפל במהלכה, בחר לקום על רגליו שוב ושוב והמשיך לרקוד. הכול טמון בחוסן הנפשי שמאפשר להתמודד עם כל מה שהדרך הזו מציבה בפניכם.
הספר עוסק בטיפוח המוּדעוּת, המיינדסט והחוסן של יזמים — “חוסן יזמי“ כפי שאקרא לו לעתים בספר — מכמה כיוונים:
• ההכרח לזהות במדויק את הסיבה שהוציאה אתכם למסע היזמוּת ולוודא שהניצוץ הראשוני מלווה אתכם לאורך הדרך. אחרת תהיה הדרך אפלה ורוב הסיכוי שתלכו לאיבוד.
• הצורך להכיר במחירים הרבים של המסע היזמי ולקבל אותם; לדעת שהדרך קשה לכולם.
• התועלת באימוץ כלים מהעולם האימוני־מנהיגותי־תודעתי־רגשי אשר יעשו את הדרך לקלה מעט יותר. בהיבט זה נראה את היתרון שבליווי נכון וביצירת סביבה תומכת.
• ההבנה שהמיינדסט והחוסן היזמי, הן הפיזי והן התודעתי־רגשי, הם אלה שיקבעו בעיקר את החוויה היזמית שלכם.
• יש לספר ערך ייחודי נוסף, שאני מקווה שכל מי שיקרא בו — גם מי שאינו יזם — ישיא אותו, וייאמץ לעצמו ולחייו כמה מן הכלים הבונים את החוסן ואת המיינדסט היזמי הצומח המוצגים בספר. שכן בסביבה חסרת הוודאות שבה כולנו חיים היום — הדבר הוודאי היחיד הוא השינוי, והצורך של כולנו כבני אדם להמשיך ולהתפתח מבפנים, בתודעה שלנו.
כל סטארטאפ הוא ריקוד משגע בקצב מסחרר ומשתנה. כדי להיות יזם מעולה יש ללמוד את כללי המשחק, לנוע עם המקצבים השונים, לשמור על מיקוד, להתמיד גם כשקשה, להשתפר עוד ועוד — וליהנות מהדרך. ואתם לא לבד, יש אנשים שרוצים ויכולים לעזור לכם. המסע היזמי איננו מבחן סיבולת ואף אחד לא יעניק לכם גביע על כך שלא ביקשתם עזרה. בסופו של הספר הזה, אני מקווה שתראו בי מאמנת ומעודדת, ואולי אפילו חברה בקבוצת הריקוד שלכם, שאומרת את האמת כשצריך, גם כשהיא כואבת, אבל רוצה רק את טובתכם.
השבת האיומה של שבעה באוקטובר 2023, ומלחמת “חרבות ברזל“ שבאה בעקבותיה, הבהירו לנו כמה החיים שבריריים ובלתי צפויים וחידדו עבור כולנו את החשיבות של פיתוח חוסן. המלחמה גם צירפה למעגל השכול וההתמודדות נפגעים רבים בגוף ובנפש. כולי תקווה שהספר הזה יעזור לחזק את החוסן הנפשי של כולנו, בתעשיית ההייטק ומחוצה לה, ויעניק תמיכה לאלו הזקוקים לה.
הספר הוא תמהיל של כמה מרכיבים:
• הסיפור האישי שלי כאדם, כאישה, כיזמת;
• מסגרות עבודה, ידע ותיאוריות מעולמות תוכן שונים שבין יזמוּת, עסקים, מנהיגות, פסיכולוגיה;
• מודלים ודרכי עבודה שפיתחתי עם יזמים, מנהלים ומשקיעים לאורך דרכי המקצועית;
• מקרי בוחן בהשראת מקרים מהשטח המכונים “מסַפָּת היזמים“, שאני מביאה בגוף ראשון מניסיוני כיועצת למאות יזמים ומשקיעים לאורך עשרות אלפי שעות ייעוץ ואשר נכתבו עם שמות בדויים, שינויים ותוספות פרי דמיוני;
• ציטוטים, סיפורי מקרה ועדויות מהפודקאסט שלי — The Human Founder 2— שעוסק כולו בהיבטים הנפשיים של המסע היזמי: המובאות מן הפודקאסט שלי המופיעות בספר הן עיבודים ופאראפרזות של דברי המרואיינים שנוסחם הכללי כאן אושר על־ידם;
• כלי עבודה ותרגילים כדי להרחיב את סל הכלים ולשפר את החוסן היזמי והמוּדעוּת שלכם. אני מציעה לכם לבחור לתרגילים את האכסניה הנכונה עבורכם כדי לענות עליהם — מחברת, אפליקציה, Notes, מסמך במחשב. יהיה לכם מרחיב לב לחזור אחר כך לכל מה שעלה שם ולראות גם את ההתפתחות של התשובות שלכם לאורך השנים.
אני יזמת, אשת קריירה, אם לשלושה בנים וכלבה. תמיד חשתי גאווה להיות אישה. שזרתי לאורך הספר סיפורים רבים של נשים יזמוֹת ושל משקיעות פורצות דרך שזכיתי לפגוש לאורך המסע שלי והקדשתי גם פרק לנשים בהייטק. עם זאת, הכתיבה בספר היא בלשון זכר, הן מטעמי נוחות והן משום שעדיין רוב היזמים והמשקיעים הם גברים. מי ייתן ונהיה שזורות באופן טבעי במציאות המדינית־חברתית־ביטחונית־כלכלית־עסקית ולעולם לא נזדקק לפרק ייעודי מעצם היותנו נשים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.