היינו כחולמים

פרק ראשון

אחינועם הביטה בשיירה שעברה ברחוב המתפתל עשר אמות מתחת לחלונה. תמיד אהבה להתבונן בשיירות שהביאו שלל צבעים, המולת צלילים וריחות חדשים מארצות רחוקות. בראש השיירה, על גבי סוסים אציליים, רכבו גבירים נפוחי חזה, לבושים גלימות צבעוניות ולראשם תרבושים מפוארים משובצים באבני חן, ונהנו מתשומת הלב ומהתפעלותם של פשוטי העם, שעצרו מִלֶכֶת כדי להביט בשיירה. משרתיהם השתרכו אחריהם ברגל, גלימותיהם אפורות ומלוכלכות ורתמות הגמלים והחמורים בידיהם, והם מובילים את מרכולתם לכיכר המרכזית, שם תוצג לעיני כול.

אחינועם השפילה את עיניה ונשענה על מרפקיה. אך זה הוצע לה שידוך שכזה — אחד מן הגבירים הללו, עשיר, מיוחס, ריק מדעת ומלא חשיבות עצמית. איזו תחבולה תמצא הפעם כדי לדחותו מבלי לעורר תרעומת כלפיה? מאז מלאו לה שלוש־עשרה לא חדלה אשת אביה לחפש בעבורה שידוך, ועם כל אחד שדחתה, העלתה אמה החורגת שמות נוספים כאילו היה באמתחתה סל מלא חתנים שממתינים לקריאתה. מנחם בן דוד, אביה, שלא היה יכול לצדד בבתו בגלוי, בחר שלא להתערב. רק מסרים קצרים כקריצת עין או מילה יחידה שלחש בפרטיות גילו לה שהוא תמים דעים עמה. בפעמים הנדירות שבהן הצליחה לשוחח עמו בפרטיות גרס שאל לה למהר ולהסכים לכל שידוך שמוצע לה משום שאין תחליף לאושר שבחיי אחווה, שלום ורעות. באחד מהרגעים הנדיבים הללו גילה את אוזנה כי אף שאמה יועדה מאז ילדותה לבָחור טוב ממנו במידות ובעושר, רצתה דווקא בו ועמדה על דעתה, עד שהתרצה אביה לבטל את השידוך ולקבל את בחיר לבה. ימי חייו עם אמה עשו אותו לאדם טוב יותר, כך אמר, ועל כך הכיר לה תמיד תודה, כיבדהּ ואהבהּ יותר מגופו. השנים שבהן זכה בחברתה היו מתנה שעליה לא חדל להודות לריבונו של עולם. וגם אם לא אמר זאת במפורש, הרי שמִגוֹן קולו הבינה שמאז לא מצא אחרת שתמלא את החלל שבחייו. אפילו עֲדָיָה, למרות מאמציה, לא הצליחה להשכיח את זכרה.

אחינועם נאנחה וסגרה את החלון. ולוואי שיכלה להתרחק מהבית, הרחק מקנאתה של עדיה ומעצבותו של אביה. אילו הסכים אחד החתנים שהוצעו לה להיות בין השבים לציון, כי אז היתה נותנת את הסכמתה מבלי לדקדק בגילו או באישיותו. אך כל מי ששמע את הצעתה צחק על שובבותה ועל מה שראו כשיגיונות ילדות, שהושפעו משיחות הרחוב אשר נסבו אך ורק על הצהרת כורש מלך פרס, שקרא ליהודים לשוב לארצם ולהקים את מקדשם. כולם היו טרודים בניחושים והביטו סביב בסקרנות לראות מי בעולים ומי בנשארים. ואחינועם נתלתה בדבריהם והסכימה שאכן קטנה היא מלהכריע בנושא כה חשוב ומוטב לה שתמתין שנים אחדות. כשתהיה בוגרת דיה להכריע בנושא עלייתה לארץ ישראל, תוכל גם להכריע בכל הקשור לנישואיה. בינתיים, כל בחור שדחתה הֶעצים את כמיהתה למסע שירחיקה מתלאות בית אביה ויביאה לארץ שעליה שמעה כה רבות מסבה יְדִידְיָה.

מחשבותיה נקטעו עם הישמע נקישה בדלת. משרתת הודיעה לה כי אמה החורגת מבקשת שתשגיח על אחותה הקטנה. אחינועם התנתקה מהחלון וירדה לחדר ההסבה שבקומה הראשונה, נטלה את ידה של דינה ויצאה איתה אל הגן. אף שהיתה אך חצי אחות לה, אהבה אותה אחינועם ושמחה בכל פעם שנתגלגלה לידיה ההזדמנות לחמוק עמה אל הגן, לשיר לה שירים ולהביט בעיני אביה שניבטו אליה מפני התינוקת, ונטעו בה הרגשה כי דרכה יכולה היא לגעת באביה, שהלך ורחק ממנה.

"אין זה יאה לנערה לשיר בחצר, שמא יעבור זר וישמענה," שמעה את קול אביה ששב ממסחרו.

אחינועם התנערה מיד מהרהוריה וזירזה את אחותה לרוץ איתה לקראת אביהן, ויחד ליוו אותו בדרכו אל הבית. הן התיישבו לידו כשהסב לשולחן שכבר היה ערוך בחדר המרכזי, ועדיה הגישה לו את קערת נטילת הידיים ולאחריה את הלחם לסעוד את לבו.

"שמעתי שנציג מטעם זרובבל בן שאלתיאל הגיע לעיר כדי לרשום את כל העולים ולשכנע את המהססים להצטרף אליהם ולשוב לציון," סיפר מנחם לעדיה ולאחינועם, "מאוכזב הוא על שלמרות היותו בעירנו שלושה ימים, לא עלה בידו להוסיף ולוּ משפחה אחת למעטים שנרשמו."

"וכי מה עלה בדעתו? אין זה דבר של מה בכך להניח בתים ורכוש רב וללכת לארץ חרבה, שאין בה דבר מלבד קוץ ודרדר," טענה עדיה, שסירבה להיות בין העולים. "הן התארח בביתנו יהודי שנדד והגיע עד ארץ ישראל. היטב זכורים לי דבריו על תנאי המחיה בה. ארץ אוכלת יושביה, כבר אמרו המרגלים למשה."

"בשל כך נענש אותו הדור ארבעים שנה במדבר ולעם ישראל נהייתה בכייה לדורות," אמרה אחינועם חרש.

עדיה הביטה בבעלה בתוכחה, קימצה את שפתיה ולא השיבה על חוצפת הבת. אביה נאנח והביט בבתו שהשפילה את מבטה, שלא לראות את התוכחה שבעיניו. משהתארכה השתיקה עזבה את החדר. ניסיונה לימד אותה שגם אם אמת אמרה, איכשהו יעוּותו דבריה ולאמה החורגת תימצא העילה לחדד כנגדה את לשונה.

"עלי לעזוב את הבית הזה," לחשה לעצמה בדרכה לחדרה. מחר, הבטיחה לעצמה, תחפש את השליח ותבקשו לרשום אותה בין העולים לציון, אף שידעה שיסרב לקחת עמו נערה ללא קרוב משפחה שישגיח עליה, וכי נגזר עליה להמשיך ולחיות כשנואה בבית אביה. אילו חיה אמה, הזכירה לעצמה את המקור לכל אסונות חייה, ללא ספק היו אורזים את מיטלטליהם ושמים פעמיהם לציון. ואילו עדיה הבהירה שמעדיפה היא לוותר על נישואיה ולשוב לרווקותה, ובלבד שלא תיעקר מבבל ארץ מולדתה, שבה גדלה ובה מצויה כל משפחתה.

אחינועם נאנחה וטרקה אחריה את הדלת. "אני יודעת שתפקידו של בעל טוב לרַצות את אשתו ולהתחשב ברצונה," מלמלה לעצמה. לבה התמלא רוך כלפי אביה שאחרי שנים שבהן שָׂבע מחיים בלי אישה, נשא את עדיה והיא טובה אליו ואל ילדיהם אשר ילדה לו, ובוודאי שלא יגרשה על מנת להצטרף לשיירתו של שאלתיאל.

היא שבה למקומה האהוב ליד החלון, שממנו נעקרה קודם לכן. אין ספק שלא יקראו לה, הרהרה. תמיד כשהגיע אביה, מצאה אשתו סיבות לשלחה מעל פניהם, כך יהיה כולו שלה.

שעות ישבה אחינועם מול החלון והביטה אל הרחוב שהתרוקן והלך ככל שירד הערב. משהחשיך חדרה ונדם הרחוב שָׁלְמה תוכניתה, להתייצב לפני שליחו של שאלתיאל ולעזוב בהקדם את בבל. בהחלטה זו סגרה את התריסים ושכבה לישון.

עם אור ראשון השכימה והשקיעה את עצמה במטלות היום, לרצות את עדיה, לבל תסרב לבקשתה לבקר את סבה שגר עם דודה, שני רחובות מביתם. בשעה השלישית אזרה עוז ובלב פועם ומתפלל ניגשה לממש את תוכניתה. ברגע שניתנה לה הרשות, מיהרה להתעטף בשכמייתה ובצעיפה ויצאה מהבית בטרם תימצא לה עבודה נוספת שתסכל את תוכניתה.

משנעלם הבית מעיניה, שינתה את כיוון הליכתה והחישה את צעדיה ככל שיכלה מבלי לעורר את תשומת לבם של העוברים והשבים, שמא יתעורר חשדם בראותם נערה הולכת לבדה אל השכונות החיצוניות המובילות לשער העיר, מקום שבו עמד שולחנו של השליח שרשם את העולים לציון. אחינועם הצטרפה לאנשים שהמתינו לתורם, טמנה את ראשה בין כתפיה והצניעה את נוכחותה ככל שיכלה.

"ובמה אוכל לסייע בידך?" נשמע קול רך.

אחינועם נשאה את עיניה וראתה מולה אדם הדור פנים, זקנו לבן ועיניו מאירות.

"ברצוני להיות בין העולים לציון," אמרה וקולה רעד ממבוכה.

"ומי את, בתי?" שאל האיש.

אחינועם הביטה כה וכה, מחשש פן מי מהאנשים שמכירים את אביה מצוי לידה וידווח לאביה על מעשיה, אז תגיע השערורייה עד לב השמים.

"בת בלי בית," השיבה בקול שבקושי נשמע לאוזניה, אך נשמע היטב להדור הפנים שלפניה.

"בת כמה את, בתי?" שאל.

"בת ארבע־עשרה," השיבה שוב בלחש.

"היכן את גרה? מי האנשים המטפלים בך?"

"אין זה משנה. אין בדעתם לעלות לציון, ואני נחושה לעשות את דרכי שמה."

"אין ביכולתנו לצרף אלינו נערה ללא משפחה, בוודאי לא צעירה כל כך," קבע האיש, ואחינועם הביטה אליו נבוכה. האם בכך נסתם הגולל על תוכניותיה?

מאוכזבת מיהרה אל בית סבה. די היה לו במבט אחד להבין כי מהומה מתחוללת בנפש נכדתו.

"שוב התנצחת עם עדיה?" שאל בתוכחה.

"לא," השיבה והסירה את צעיפה. "יש בעיר שליח מטעם זרובבל. כל כך רציתי להיות בין העולים לציון! גם אבא היה שמח להיות ביניהם, אך עדיה פסקה שלא. ועל פיה יישק דבר."

פני סבה נפלו. כל כך אהב את נכדתו. לבו היה עמה יותר מאשר עם שאר נכדיו, אולי בשל גורלה, אולי משום שהזכירה לו את בתו האהובה שהלכה לעולמה טרם זמנה.

"אשתו היא, ואך טבעי הדבר שילך אחריה," אמר.

"הדבר ברור לי היטב," אמרה והתיישבה מולו. "אין בלבי עליו או עליה. אילו יכולתי לעלות לציון ולבנות את חיי, לא היה אכפת לי דבר. אך בשל היותי נערה צעירה נבצר ממני לממש את חלומי. אילו הייתי נער כי אז לא סירבו לצרפני לשיירה!"

"אכן, נערה פגיעה יותר מהבן וזקוקה להגנה מרובה ממנו."

"נפלא," אמרה אחינועם וקמה על רגליה. היא התהלכה בחדר והניפה את ידיה לצדדים. "בגלל זה נגזר עלי לחיות באומללות בבית אבי, בשעה שבן במצבי היה יכול לחיות חיי חירות ואושר ככל אשר יבחר. אכן, הרבה תבונה בדבר."

ידידיה הניד ראשו מצד לצד, נואש מלהסביר לנכדתו דברים שהיו ברורים מאליהם לכל שאר הנכדים.

אחינועם כרעה על ברכיה לרגלי סבה. "בבקשה, סבא, שכנע את אבא למצוא משפחה שעולה לציון ושאליה אוכל להצטרף. הם ישגיחו עלי עד אשר אגיע לבית אביך, שעליו סיפרת לי רבות כל כך. ומי יודע, אולי בדרך אמצא גם נער ראוי שיישא אותי לאישה," הוסיפה רק כדי להרגיעו, ועוררה את צחוקו.

"אשוחח עם אביך, נראה מה ילד יום," הבטיח.

אחינועם הביטה רגע ארוך בעיניו כדי לוודא שאכן התכוון לדבריו, אחר התרוממה ויישרה את שמלתה.

"בוודאי מאכזבת אני אותך. אילו שמעתי בקול אמי החורגת ונישאתי לאיש, כי אז רווית נחת," אמרה, קולה שקט ומבויש.

סבה הניד בראשו מצד לצד. "בא בימים אני וזמני על הארץ קצוב. מזה זמן רב כל תפילותַי לריבונו של עולם קשורות בך ובאושרך. אילו ראיתיך מאושרת בחיי כי אז יכולתי לפנות את מקומי בנחת," השיב.

אחינועם שבה וכרעה על ברכיה לפני סבה. "אם יתמלא רצוני לעלות לציון, כי אז תדע ששמחה אני בחיי," אמרה בתחינה. "אך אם ייגזר עלי להישאר בבבל, יאבד הטעם לחיי לעד."

היא הביטה בו והשתוממה כשראתה שסבה צוחק.

"אכן, דברייך מלאים נחישות ועוצמה שמצויים רק בבני הנעורים," אמר.

"לועג אתה לי, סבא?"

"חלילה," התאמץ ידידיה לחדול מצחוקו. "עכשיו, גשי למטבח והכיני לסבך משקה חם," אמר, ואחינועם ידעה שבכך תם הדיון בנושא.

בדרך למטבח פגשה ברוחמה דודתה, שהיתה חברתה הטובה ביותר של אמה מאז היו ילדות. משבגרו, נישאה לבכור אחֵי אמה של אחינועם, והיתה לגיסתה הבכירה. לב טוב היה לדודתה ודרכה עדינה בבני אדם. כשנתייתמה אחינועם הציעה לאביה לגדלה בביתם, שיהיה הוא פנוי למסחרו, אך הוא מצא נחמה בבתו היחידה והעדיף לגדלה בעצמו.

גם אחינועם מצאה נחמה באביה, ומשנישא בשנית, קיוותה שיתמלא החלל שנותר בחייה ובחיי אביה, שעננת העצבות לא סרה מעיניו מאז התאלמן. אך עדיה, אם בשל גילה הצעיר ואם בשל היעדר חוכמה, קינאה בבתה החורגת והקשתה על חייה עד כי שנאה בוערת התלקחה בין השתיים והעצימה את רצונה של אחינועם לעזוב את בית אביה ולעלות לציון.

"נראה שעננים כבדים רובצים על לבך," קטעה דודתה את סערת נפשה.

אחינועם מיהרה להעלות חיוך על שפתיה, מחשש שיתגלו מחשבותיה. אסור לאיש לחשוד בתוכניתה, שמא לא תצא אל הפועל.

"וכי איזה עניינים כבדי משקל יכולים להעסיק נערה בגילי?" השיבה.

רגע הביטה בה דודתה בחשדנות, אחר החליטה להתעלם מהצינה שבדבריה והציעה לה להצטרף אל בנותיה שבגן, היא כבר תביא את המשקה לסבה.

אחינועם הביטה בבנות דודה מהפתח היוצא אל הגן. ישובות היו בין פרחים ועצי נוי, לבושות שמלות יפות ופיהן מלא שחוק ושיר. לבה התרחב למראָן. היטב ידעה שלא יעברו ימים רבים בטרם תעזוב, ולא תראה אותן עוד לעולם.

"הצטרפי אלינו!" קראה אחת מבנות הדודות שהבחינה בה עומדת בפתח.

אחרת רצה לקראתה, נטלה את ידה ורצה איתה אל מקום מושבן.

זמן קצר ישבה בחברתן, אולם לבה הסוער לא התאים לעליזות שבה היו שרויות ואיים להשבית את שמחתן. לכן רק אמרה להן שלום ושבה לביתה.

עדיה הופתעה כשראתה אותה נכנסת בשער. תמיד איחרה לשוב מביקוריה בבית דודה. קיצור הביקור ופניה המהורהרות לא בישרו טובות, עם זאת, שמחה שהקדימה. גם בעלה הקדים לחזור ממסחרו ובשורה חשובה בפיו.

"טוב שהקדמת לשוב, אביך ממתין לך בחדר המרכזי," קראה במתיקות הרבה ביותר שצליחה לגייס. היא זירזה אותה להיכנס אל חדר ההסבה שבו ישב אביה כדרכו, על הכרים בפינת החדר, ועיין במסמכים שנגעו לעסקיו.

ברגע שנכנסה אל החדר, האיר לה פנים, הושיט אליה את ידו והורה לה לשבת לידו.

לבה של אחינועם צנח בקרבה. פני אביה חייכו אליה בשמחה מודגשת, אך עיניו התחמקו מלפגוש את מבטה. לבה ניבא לה שאין שמחה בבשורה שבפיו.

"סוף־סוף מצאתי לך חתן כלבבי," פתח.

"אבי, צעירה אני לימים מכדי להינשא, הן בעצמך אמרת לי זאת," השיבה בזהירות, ולא חדלה מלבחון את פניו.

"בכל זאת, הזדמנות שכזאת אין מניחים בשל עניין פעוט שכזה," התעקש. "מדובר בבחור עשיר מאוד. מעשירי פרס הוא."

"פרס?" נבהלה, "מה אעשה בפרס ללא משפחתי?"

אביה צחק בקלילות. "בעלך הוא משפחתך."

אחינועם נאנחה, עליה לשמוע את כל הפרטים בטרם תסרב.

"עשיר וחכם הוא וביתו גדול ומלא משרתים," המשיך האב,. "לא תצטרכי לטרוח בדבר מלבד להתקשט בבגדים יפים ובתכשיטים..." אבל אחינועם כבר ידעה שיש גם צד שאינו משובח, והמתינה בסבלנות שאביה יגיע אל העיקר. "אמנם מעט מבוגר הוא ממך, אלמן הוא כאביך ושני ילדים לו, עם זאת משוכנע אני כי הדבר לא יפריע לך, שכן מי עוד כמוך, עם ניסיון כשלך, תוכל לעזור ליתומים אלו?"

"בן כמה הוא?" ניסתה אחינועם לשוות רגיעה לקולה, אך כבר הרגישה את דמה מבעבע תחת המעטה הרגוע שהראתה.

"בן עשרים ושש," אמר אביה ולא העז להביט בפניה.

"אני בת ארבע־עשרה," הזכירה לו בשקט.

אביה שתק, ודמעות עלו בעיניה של אחינועם. הנה הצטרף אף אביה לעדיה. נמאסה עליו נוכחותה ומוכן הוא למוכרה לכל המרבה במחיר.

"אם רוצה אתה להיפטר ממני, שלח אותי בשיירה העולה לציון ואל תדון אותי לחיי אומללות בכלא של זהב בשושן," אמרה. קולה היה חלש בשל המחנק שאחז בגרונה וראשה שפוף, להסתיר את דמעותיה.

"חלילה, אחינועם, אך באושרך רוצה אני. בטוח אני כי יהיה לך לבעל טוב, שכן כולם מעידים עליו שהיה בעל טוב לאשתו."

"אנא, אבי, אל תעולל לי כזאת," התחננה אחינועם והדמעות סירבו להישמע לה ופרצו את הסכר שהציבה להן.

"דואג אני אך לך ולעתידך. מה יהא עלייך? דחית את כל הבחורים הצעירים והראויים בעירנו, יצא לך שם של נערה תוססת, שרוח מלחמה בה כשל בן."

"שלחני לציון. זהו העתיד שמבקשת אני לעצמי."

"אין דרכה של בת להלך בשיירה ללא משפחה והשגחה, ואין ציון ארץ בעבור בת ללא מגן."

"הן לפני רגע אמרת שכבן אני. שלחני לגורלי," התחננה.

אביה קם על רגליו והסתובב בחדר חסר מנוחה.

"צר לי להודות שצדקה עדיה כל הזמן," אמר. "מאחר שגדלת בלי אם, לא למדת דרכי בנות. מוטב לי להשיאך מבעוד מועד; בעלך ילמדך את דרכי החיים. מאהבתי אותך וּויתורַי לשיגיונותייך חטאתי בחינוכך, ועתה איני יודע איך להשיב את הקערה שנהפכה על פיה."

"שלחני לציון," שבה והתחננה.

"וכי חושבת את כי חייך בציון יהיו יפים מהנוכחיים או מאלה שצפויים לך בפרס? כנערה בגפה תהיי חשופה להשפלות ולפגיעות בגוף ובנפש. איך תוכלי לעמוד בזה?"

"אדע כי היתה זו בחירתי ולא אלין על איש."

אביה הביט בה ארוכות וחיפש בלבו את הדבר הנכון לומר. לבסוף הניף את ידו ושחרר אותה מעל פניו. אחינועם מיהרה לצאת את החדר ולהעסיק את עצמה במלאכות הבית, להרבות נחת לפניו, אולי בכל זאת יפסוק בעדה.

ביקורו של סבה ידידיה בשעות אחר הצהריים נטע תקווה נוספת בלבה. היא מיהרה לחדרה והתפללה חרש לריבונו של עולם שיעשה את הבלתי־אפשרי וימלא אחר משאלת לבה, להיות בין העולים לציון.

אחיה דוד הקיש בדלת והודיע לה שנקראת היא לחדר המרכזי. ברגליים כושלות הגיעה להיפרד מעל סבה אשר פניו היו קשות, על אף שניסה לחייך אליה בעידוד.

מששב אביה אל החדר לאחר שליווה את אבי אשתו המנוחה לדרכו, הביטה בו בשאלה, אולי שינתה השיחה בין שני הגברים את דעת אביה על עתידה.

"נחוש אני להשיאך לאותו עשיר מפרס," אמר.

"כשיבוא לראותני, אעמיד פני שוטה עד שתיבהל דעתו," השיבה.

אביה הביט בה ולא האמין למשמע אוזניו. היכן למדה בתו לדבר כך אל אביה?

"אם מכבידה אני עליך, דודי ודודתי ישמחו שאעבור לגור בביתם עד שתצא השיירה לציון," אמרה ופנתה לחדרה.

היא עייפה מן המאבק מול אביה, שאותו אהבה יותר מכול, ועם זאת לא יכלה לוותר על חייה לטובת השקט שאליו שואף הוא כל כך.

שלושה ימים עמדה אחינועם על דעתה וסירבה לשידוך. אפילו דבר היותה סגורה בחדרה כעונש על מרדנותה לא הזיז אותה מדעתה. בתום היום השלישי נכנס אביה לחדרה והודיעה כי בהתנהגותה הורסת היא את חינוך בנותיו הצעירות יותר. לכן שוחח עם דודה ומחר בבוקר תעבור לגור בביתו ותהיה תחת השגחתו, לעשות כראות עיניו. אמר ויצא מהחדר.

זמן־מה בהתה בדלת הסגורה. תמונות מן היום שבו הודיעו לה על מות אמה עלו לנגד עיניה. עתה, שמונה שנים לאחר מכן, איבדה גם את אביה.

כאב אחז בגופה והיא התפתלה ונשכבה על מיטתה, התכסתה בשמיכות וניסתה למלט את עצמה מן הכאב. זעקה חרישית נפלטה מפיה בטרם החלו הדמעות לזרום. היא בכתה בדממה, שאיש מבני הבית לא ישמע. לפני עלות השחר ארזה את בגדיה ואת תכשיטי אמה, אשר ניתנו לה עם נישואי אביה, ויצאה חרש מן הבית. היא הלכה לבית דודה ודודתה, שעמם גר סבה ידידיה, שם אך הקיצו הכול משנתם ונבהלו לראותה מוקדם כל כך.

סבה אימץ אותה ללבו והבטיח לממש את רצונה לעלות לארץ ישראל.

שלושה חודשים עשתה בבית דודה, כשרוחה קצרה ליום שבו תתרחק ככל האפשר מזיכרונותיה. שבוע לפני כן הכריז שליח מטעם זרובבל על היום שבו תעבור השיירה ברחובה הראשי של עירם, ועתה העבירה את היום האחרון לשהותה בבבל בהנחת חפציה הארוזים בעגלה שבה יעשו סבה והיא את דרכם לארץ אהבתם. דודתה צירפה את המזונות שהכינה בעבורם, צידה לדרך, וסבה התרוצץ בין הבית לעגלה להעמיס את חפציו, כשהוא מלא מרץ כנער ולבו גדוש התרגשות לקראת שובו לארץ שממנה הוגלה בילדותו.

באותו הלילה, בעודם יושבים וסועדים בחדר המרכזי, הופיע אביה בפתח. מאז עזבה את ביתו, בא מדי שבוע לבקרה. עתה היה גבו שחוח ועיניו הבריקו מדמעות. אחינועם קמה ממקומה והתקרבה אליו.

"עומדת את לממש את חלומך," אמר.

אחינועם הנהנה, חוששת לדבר, שמא יפרצו הדמעות מעיניה. אביה צעד את הפֶּסַע שהפריד ביניהם, אסף אותה בזרועותיו ופרץ בבכי, והיא הניחה ראשה כנגד חזהו ונתנה לדמעות לזרום.

"סליחה, אבא, שלא הייתי הבת שרצית שאהיה," לחשה.

"לא. אני הוא שאכזבתיך. התסלחי לי?"

אחינועם נצמדה אליו, הריחה את בגדיו וידעה שזו לה הפעם האחרונה לראותו ולחבקו. אחר הרפתה ממנו והתרחקה מעט.

"אין על מה לסלוח. כך רצה ה' ואל לנו לערער על דרכו," אמרה וניגבה את לחייה הלחות.

אביה הביט מעבר לראשה בסבה ובמשפחת דודה שישבו עדיין סביב השולחן. דודה, שכבר עמד על רגליו, הזמינו להצטרף אליהם.

עד השעות המאוחרות ישבו כל בני המשפחה עם אחינועם ועם ידידיה, אמרו את כל שהיה לומר בקול, ואת כל שלא היה אפשר לומר אמרו בשתיקות. בניגוד לפרץ הנעורים שפקד את ידידיה בשעות הערב המוקדמות, כעת היה שקט ומכונס בעצמו. עם שחר עתיד גם הוא לצאת עם השיירה לציון, עיר הולדתו ומושא חלומותיו. זה שנים נואש משאיפתו לשוב ולראותה, ובזכות נכדתו העיקשת עתיד הוא לממש את מה שאף לא העז לחלום. עתה, רגע לפני מימושו, התגנב החשש ללבו, שמא זקנתו והמסע יכריעוהו ולא יגיע ליעדו. וגם אם יגיע, האם עדיין ניצב בית אבותיו על תִלו וממתין לו? ואם כן, האם יניחו להם עמי הארץ להיאחז באדמתם? ומה יהיה על אחינועם? לאן ייקח אותה ומה יעשה עמה? יום קודם לכן הפקיד בידיה את שטר הקניין על בית אבותיו וצייר לה מפה שתסייע בידה לאתרו, למקרה שלא יזכה לדרוך שוב על אדמת אבותיו. אך איך תסתדר שם לבדה?

קול השופר הקורא ברחובות לעורר את העולים לקום ולעלות לרגל, העיר אותו מהרהוריו. הוא הביט בפעם האחרונה בפני כל בני המשפחה שהתכנסו ובאו להיפרד ממנו, חקק את פניהם בזיכרונו, בירך כל אחד ואחד מהם ופנה אל החצר, שם המתינה לו העגלה העמוסה בכל מיטלטליהם. אחינועם חיבקה את אביה, את דודותיה ואת בנות הדודות בטרם התיישבה לצד אביה, שהוביל את העגלה אל מחוץ לחצר כדי שתצטרף אל השיירה.

בשעה שהמתינו לאחרוני העולים, וידאה אחינועם שנוח לסבה במושבו המרופד בשמיכות ובכרים, ואחר התפנתה להיפרד מאביה.

"צר לי..." פתח אביה, אך היא עצרה בו והנידה ראשה לשלילה.

"כששמעתי מסבא את סיפורי ילדותו בירושלים, קינאתי על שלא זכיתי לראותה. מאז שמעתי שנגזרה הגלות אך לשבעים שנה, היה זה חלומי לשוב לציון ולראותה במו עיני. עכשיו חוזרת אני עם סבי לירושלים, לבית אבות אבותַי," אמרה.

חצוצרות התריעו שהשיירה מתחילה לנוע. מנחם הניח את שתי ידיו על ראשה של אחינועם ובירך אותה, לאחרונה בחייו: "ישימך ה' כרחל וכלאה. יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

"אמן," השיבה אחינועם.

היא חיבקה את אביה בפעם האחרונה ומיהרה לעלות על העגלה ולהדהיר את הסוסים בדרכם מערבה, יודעת שאביה יישאר נטוע במקומו עד שתיעלם מעיניו. משהשאירה את אביה מאחור, זקפה את סנטרה והביטה לפנים, אל האופק. אי־שם הרחק לפנים, נמצאת ירושלים, חשבה.

בא' ניסן יצאו השבים לציון לדרך שעתידה היתה להימשך כחמישה חודשים. ארבעים אלף איש נרשמו, רובם הגדול מדלת העם, אשר עשו את דרכם ברגל, לבושים בלואים ומיטלטליהם צרורים על כתפיהם. מיעוטם רכבו על סוסים או על חמורים, ומתֵי־מעט אף נהגו עגלות. רק עשרות בודדות של משפחות מיוחסות עלו לארץ ישראל והיו הולכות לפני המחנה, להנהיגו ולדאוג לצרכיו.

זרובבל בן שְׁאַלְתִּיאֵל, נשיא ישראל, ויֵשׁוּעַ בן יְהוֹצָדָק הכוהן צעדו בראש, אחריהם רכבו על סוסים אצילים נְחֶמְיָה, שְׂרָיָה, רְעֵלָיָה, מרדכי בִּלְשָׁן, ועוד כהנה וכהנה אנשים מן העידית, ונשותיהם חבויות תחת אפִּריונים על עגלות שהובלו בידי שוורים או סוסים. בראש השיירה, בסופה ולצִדיה רכבו חיילי משמר המלך שנשלחו להגן על הממון הרב שהפקיד כורש בידי נשיאי העדה, להקל עליהם את מלאכת בניית המקדש, ועל אוצרות המקדש שבזז נבוכדנצר בחורבן ירושלים, ועתה השיבם כורש לעם ישראל.

בשל ממונו ומעמדו של אביה וייחוסו של סבה, מן הראוי היה שתעשה אחינועם גם היא את דרכה באפִּריון בראש השיירה, אך סבה ודודה החליטו שטוב יעשו אם יתערבבו בין פשוטי העם, לבל תמשוך אחינועם תשומת לב, במקרה שסבה לא יעמוד במסע והיא תישאר לבדה עם ממון רב בצרורותיה, טרף קל לכל נוכל שייקרה בדרכה. בהיות אחינועם לבושה בבגדי משרתת וסבה בבגדי גנן, ייראו, כך חשבו סבה ודודה, ככל העולים העניים ואיש לא יטריח את עצמו בעניינם.

בערב, כשעצרה השיירה למנוחת הלילה, הרהרה אחינועם במשמעות הסמלית שבמועד חזרתם לירושלים. בניסן יצאו ישראל מעבדות לחירות! תוך כדי שבָּצעה מהלחם וטבלה אותו בשמן זית למען סבה, גמרה בלבה כי גם אם המעטים והבזויים שבעם הם, בכל זאת זכו להיות היחידים שיוצאים ביום הזה מעבדות הגולה לחירות ארצם. חמישית מהעם יצאו ממצרים, ופחות מחמישית יוצאים מגלות בבל. אך אלה המעט, גם אם דלים הם בממון או ביראת שמים, הרי הם היחידים מקרב עם ישראל שעושים את רצונו של השם.

בעודם סועדים את לבם, שיתפה אחינועם את סבה במחשבותיה. "'חמושים יצאו ממצרים. כל השאר אבדו במכת החושך'..." ציטטה נלהבת.

סבה הזדקף במקומו. "שלא תעלי גזירה שכזו על שפתייך, שכן יהודי גוזר — והקדוש ברוך הוא חלילה עלול לקיים," גער בה.

"אלו שמתו במצרים סירבו לצאת אל המדבר, מי בשל עבודה זרה שעבד ומי בשל סיר הבשר. גם כיום הנותרים מסרבים לצאת אל המדבר מחשש לסיר הבשר," הגנה על דעתה.

סבה הניח את הפת מידו והישיר אליה מבט. "צעירה את לימים, ואובדן אמך היה מסיבות טבעיות, כדרך האדם לחלות ולמות. אך אני בילדותי ראיתי חורבן מהו. ראיתי את חיילי בבל שפרצו את החומה, טבחו ושרפו את כל אשר עמד בדרכם. ילד צעיר לימים הייתי אז, כל משפחתי אבדה במלחמה שמראותיה אינם סרים מעיני עד היום. אל תייחלי לאובדן של יהודים, ולא משנה מה יעשו. בנים אהובים הם כולם לפני אלוקים," אמר.

אחינועם הביטה בסבה בפה פעור. רבות סיפר לה על ירושלים, על המקדש המפואר, על עבודת הקורבנות, על מעמד כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, על שמחת בית השואבה, על רחובות ירושלים ואנשיה, על המשחקים ששיחק, על חבריו, שכניו, על הכול סיפר לפרטי פרטים. היתה זו הפעם הראשונה שסיפר על החורבן. כיצד לא עלה בדעתה מעולם לשאול על השריפה הגדולה ועל המלחמה הנוראה שבה נטבחו כה רבים מישראל? היכן הסתיר כל השנים את הכאב שראתה בעיניו בשעה שדיבר על החורבן והטבח שנעשה בבני עירו האהובים? אך לא היה סיפק בידה לשאול, שכן ידידיה הניח את ראשו על משכבו ושקע בשתיקה עמוקה שאותה לא העזה להפר.

עם שחר שוב נשמע השופר להעיר את הישנים. לאחר שניתן זמן לתפילת האנשים ולהתארגנות הנשים, נשמעה החצוצרה שסימְנה את תחילת המסע. שוב ישבה אחינועם כשמושכות הסוסים בידיה ושקעה בהרהורים. נפשה קצרה להגיע לירושלים. אלמלא היו רבים כל כך העושים דרכם רגלי, כי אז יכלו להדהיר את סוסיהם ולהגיע לירושלים עד חג מתן תורה. בקצב האִטי שנגזר עליהם, לא יכול איש לומר מתי יגיעו ומה יהיה החג הראשון שיחוגו עם מזבח ומקדש.

אחינועם התנערה ממחשבותיה, לא רצתה להניח לקוצר הרוח להטריד את נפשה. ירושלים שהמתינה לה אי־שם באופק וסבה, אשר שם נפשו בכפו והצטרף אליה, היו כל שהיתה צריכה לשים על לוח לבה. בין שיארך הדבר חודש בין שנה, סופה לשוב לבית אבותיה בירושלים, שם בעזרת ה' תקים את משפחתה, תחדש את מסורת האבות, תרד רגלי אל המקדש כדרך שעשתה אֵם סבה, תתפלל בעזרת הנשים, תיתן צדקה לבדק הבית ותעלה קורבנות כפי שעשו דורות של נשים צדקניות. היא התבוננה בסבה שישב על העגלה מאחוריה. עליו להחזיק מעמד, לממש את חלומו, להציב את רגלו בהר הבית ולהקריב קורבן תודה לה', ולו פעם אחת נוספת בחייו.