היכל התהילה 1: זרימה

1 גריפ

זה פשוט עוד יום כזה.

מוניקה שרה בראשי. אני מסתמך על ריתם־אנד־בלוז משנות התשעים כדי להתבטא באופן רהוט. זה עד כמה שאני רעב. פי מתמלא ריר כשאני חושב על הבוריטו הענק שכמעט דחפתי לגרון לפני שעניתי לשיחה. בטני מוסיפה אפקט קולי מקרקר של רעב.

אני סורק בעיניי את ההמון הסואן בשדה התעופה LAX, ובוחן בקפידה את כל הנערות שעומדות לצד הקרוסלות של המזוודות. אין זכר ממנה, או לפחות מאיך שאני חושב שהיא אמורה להיראות.

רייסון עדיין לא שלח לי את תמונתה של אחותו. אם אני מכיר את החבר הכי טוב שלי - ואני מכיר - הוא כנראה לא מחזיק תמונה שלה בנייד שלו. הוא לא ירצה להודות בכך, כי הוא יודע עד כמה משפחה חשובה לי, אז אני מוכן להתערב שהוא עושה מאמץ למצוא כזו. הם המשפחה המוזרה ביותר שפגשתי בחיי, וזה בהחלט לא זניח, כי המשפחה שלי אינה ציור של נורמן רוקוול. מעולם לא פגשתי איש ממשפחת גריי למעט רייס ודוֹדו, גריידי. הוריו של רייסון ואחותו עדיין חיים בניו-יורק, והוא לא ראה אותם שנים. לא מאז שהוא יצא לחופשי מהם.

אני מגיע ממקום שבו לא משחררים. לא. אנו שומרים על פשטות ופשוט לא חוזרים הביתה. זה עבד לאבי. הוא אפילו לא חיכה שאיוולד כדי לעזוב. פחות בלגן ומעט הוצאות משפטיות. אבל לנו לא היה הון להיאבק עליו כמו למשפחת גריי.

הנייד שלי מצלצל ואני עונה, וממשיך לסרוק את ההמון בחיפוש בחורה שמתאימה לתיאורו המעורפל של רייסון.

"מה קורה, רייס?" אני אוחז בנייד שלי ומותח את הצוואר כדי לראות מאחורי מה שנראה כמו קבוצת כדורסל מהקולג'. אף אחד מהם לא מתחת למטר תשעים ושמונה. וגם בגובה של כמעט מטר תשעים אני לא יכול לראות את היער מרוב העצים הגבוהים.

"מנסה לסיים את הטרק הזה. בריסטול כבר הגיעה?" הנימה בקולו של רייסון מגלה לי שהוא קשוב לשיחה רק בחמישים אחוז. הוא בסטודיו, וכשהוא שם, אין הרבה סיכוי לגרום לו לחשוב על משהו אחר חוץ ממוזיקה. אני מבין. גם אני כזה.

"אני לא יודע אם היא הגיעה או לא. שכחת לשלוח לי את התמונה!"

"אה כן. התמונה." הוא מכחכח בגרונו כדי לפנות מקום לתירוץ שהוא עומד לתת לי. "חשבתי שיש לי אותה על הנייד. אולי מחקתי אותה בטעות או משהו כזה."

או משהו כזה. אני נותן לו להתחמק. התירוץ של רייסון שבגינו שלח אותי לאסוף את אחותו משדה התעופה הוא לגיטימי. ישנה דיווה כוכבת פופ שצריכה להקליט מחדש מספר עצום של טרקים ברגע האחרון, לפני שהתקליט שלה יוצא למצעדים, אבל אני חושד שהוא גם לחוץ מהביקור של אחותו. אולי מקרה החירום הזה הוא דרך נוחה להימנע מלהתמודד איתה לזמן מה. או לא נוחה, לו הייתם אני ופספסתם את ארוחת הצהריים כי מיהרתם לשדה התעופה כנהג מחליף.

"טוב, אני לא יודע איך היא נראית." אני דוחף את משקפי השמש שלי ומעלה אותם על הראש.

"היא נראית כמוני," הוא אומר. "אמרתי לך שאנחנו תאומים. תן לי לבדוק בענן אם יש לי תמונה."

הבחור באמת אמר 'לבדוק בענן'?

"כן, רייס, תבדוק בענן. תודיע לי מה אתה מוצא."

"בסדר," הוא אומר בצד השני, ואני יודע שהוא חזר למוזיקה. "התקשרתי כדי להודיע לה שאתה מגיע, אבל זה כל הזמן עובר למענה קולי. אנסה שוב ואשלח תמונה."

ברגע שהוא מנתק, אני מתמקד בחיפוש יסודי בין ההמון. היא תגיע מניו־יורק, לכן צמצמתי לקרוסלה אחת של מזוודות. "היא דומה לי" זה לא הרבה מידע, אך אני נעצר בכל פעם שאני רואה בחורה גבוהה עם שיער כהה, ובוחן לראות סימנים של הדנ"א של רייסון. לכל הרוחות, היא יכולה לעמוד מול...

המחשבה הזו מתפוגגת כשעיניי נוחתות על הבחורה שעומדת מולי.

שיט.

מכנסי סקיני ג'ינס שחורים צמודים לרגליים חטובות שאינן נגמרות. חולצת טי לבנה המציצה מבין הפתח הקטן שנותר מז'קט העור המעוצב שמקשט את זרועותיה ואת החזה שלה.

והחזה הזה.

העור חופן באהבה קומץ מושלם משדיה. מותן צר ותחת יפה. היא לא רחבה כמו הבחורות שאני בדרך כלל יוצא איתן, אך עיניי סורקות באופן בלתי רצוני את חמוקיה העדינים ומחפשות את הפנים שמחוברות לגוף הזה.

פאק. האישה הזו מדהימה בצורה מגונה.

אף פעם לא הבנתי את הקטע עם עצמות לחיים גבוהות. זאת אומרת, הן עצמות לחיים, לא ציצים. אתה לא יכול להתעסק עם עצמות לחיים, אבל עכשיו אני מבין את זה. הפנים שלה גורמות לי להבין. העצמות מעוצבות בקימור נוטה שמציל את פניה מלהיראות גרמיות ומרומם אותן להיראות עוצרות נשימה. הפה שלה, קו רחב ומלא, שמתעקל לצד אחד כשהיא סורקת את הקהל סביבה בעיניים אפורות בהירות כל־כך עד שהן כמעט כסופות. שיער כהה בגווני נחושת מעטר את פניה ומחליק מעבר לכתפיה.

ההתראה בנייד שלי מפריעה לי להמשיך וללטוש בה עיניים. זו הודעה מרייסון. רייסון: "הנה. התמונה הזו ישנה מאוד, אך היא לא יכולה להיראות אחרת מדי."

כשהתמונה מגיעה, היא מאשרת במוחי הכופר את מה שאימי ניסתה להגיד לי במשך שנים. שאכן יש אלוהים. איך יכולתי אי פעם לפקפק בו? הוא שלח לי, לי! נס קטן כדי לאשר את קיומו. זה לא מים שהפכו ליין, אך אקבל את זה בכל מקרה. אני מעלה את עיניי לשמיים ולוחש תודה מהירה לבורא, כי הבחורה בתמונה המשפחתית, אף שהיא צעירה בעשור ועם פלטה בשיניים ושיער מקורזל, היא האישה המדהימה והתמירה שעומדת מולי בנקודת איסוף המזוודות. עם יד אחת על המותן והבעה זועפת בין גבותיה הכהות היא מתכופפת להביט על המסוע שכולל כעת רק תיקים אחדים.

"לעזאזל," היא ממלמלת, ואוספת את שיערה מהצוואר לקוקו על ראשה. "אני לא צריכה את זה היום."

"היינו באותה טיסה," מציע לה גבר שעומד לצידה, ועיניו מטפסות מעלה ומטה על גופה באופן שגורם אפילו לי להרגיש מחולל. "גם המזוודות שלי עדיין לא הגיעו. אולי נוכַל..."

"לא." המבט שהיא מעניקה לו אמור להוריד לו את הזקפה. "זה ממש לא עומד לקרות."

"רק חשבתי שאם את..."

"אני יודעת מה רק חשבת," היא מפנה את מבטה ממנו כדי לחפש את מזוודותיה שוב במסוע. "אתה רק חושב על זה מאז עזבנו את ניו־יורק, ולא הסתרת את זה. אז שוב, אני אומרת..."

היא מסתובבת אליו חזרה במבט שיחרוך לך את השיער מהביצים.

"לא."

אני כבר מחבב אותה. הבחור ממלמל ועדיין מנסה, אך אין לו סיכוי. זה ממש עצוב, גברים שאין להם סיכוי.

"בריסטול," אני אומר את שמה בביטחון, כי אני כבר יודע שזה הדבר היחיד שאליו היא תגיב.

ראשה מסֵב, ואותן עיניים כסופות מעניקות לי מבט חודר ומקיף. לאחר שהיא סרקה אותי מנעלי ה"ג'ורדן" שלי ועד לפניי, היא מביטה מאחוריי ומלפניי, כאילו היא לא ממש בטוחה ששמעה את שמה או שאני שאמרתי אותו.

"בריסטול," אני אומר שוב ומתקרב אליה. "אני גריפ, חבר של אחיך. רייסון שלח אותי."

עיניה מתרחבות ומצרות, ופניה זועפות עוד יותר.

"הוא בסדר?" היא שואלת. "קרה משהו?"

"לא, הוא פשוט עסוק," אני מחייך כדי להרגיע אותה בתקווה שתחייך בחזרה. אני רוצה לראות את החיוך שלה, לראות כיצד הפלטה הסתדרה לה.

"עסוק?" השפתיים המלאות הללו מתכווצות, ועדיין לא מציגות לי את שיניה. היא מנידה את ראשה מעט, מתנשפת בקצרה ומתקרבת למסוע. "ברור. אז אתה תקוע איתי, מה? מצטערת."

"אני לא מצטער." לפחות לא עכשיו כשראיתי אותה. לא הייתי מוכן לפספס את זה בשביל הבוריטו שלי.

היא נותנת לי את אותו המבט שהעניקה לגבר חסר־הסיכוי. כאילו גברים הסתכלו עליה כך במשך זמן רב. כאילו היא מסוגלת להריח תאווה ממרחק של חמישים מטרים. כאילו היא אומרת לי שזה לא עומד לקרות.

אה, זה כן עומד לקרות, מתוקה אחת.

אני זומם את כל הדרכים שבהן אשכנע אותה לצאת איתי ואז מי יודע לאן זה יוביל, ואז אני נזכר. זו אחותו של רייסון. שיט. הבחורה השווה ביותר שפגשתי כבר שנים, ואני כנראה לא אמור לנסות לשכב איתה.

בסדר. אני שוב כופר. מצטער, אימא.

"אני מחכה למזוודות שלי." היא מעבירה את ידה על צווארה באותה הצורה שבה ראיתי את רייסון עושה מיליון פעם כשהוא עצבני. אני שם לב לכל הדברים האחרים בה שמזכירים לי את חברי הטוב ביותר. בואו נגיד שהדנ"א של רייסון נראה טוב הרבה יותר עליה. זאת אומרת, הוא גבר נאה, אבל הוא, ובכן, גבר. אם זו הייתה הנטייה שלי, אולי. אבל אני נוטה לכיוון שלה, לעזאזל.

"הנה שלי," חסר־סיכוי מצייץ בחיוך זחוח כשהוא מושך את המזוודה הגדולה והמרובעת שלו מהמסוע.

בריסטול מעניקה לו חיוך מזויף שמתפורר בשנייה כשהיא מביטה חזרה במסוע.

"אז שלי בטח לא רחוקה," היא אומרת.

"אלא אם כן היא אבדה," חסר־סיכוי אומר בבוז אך אינו מסוגל להוריד את עיניו מהחזה שלה.

"קיבלת את המזוודה שלך," אני אומר ומביט מטה אליו. "אולי תתחפף?"

עיניו הכחולות, המסתתרות מאחורי משקפיים עגולים, סוקרות אותי במהירות. אני יודע מה הוא רואה וכנראה מה הוא חושב, בחור כושי גדול עם זרועות מקועקעות וחולצת טי עם הדפס "קודם מריחואנה. ואז קפה". הוא כנראה מוכן להשתין במכנסיים מפחד. הוא כמו "יומנו של חנון", בוגר אך עדיין חנון. אני יכול למעוך אותו עם הריסים שלי. כנראה שנינו הגענו לאותה המסקנה, כי חסר־סיכוי מ"יומנו של חנון" מסתובב בלי לומר מילה ומושך אחריו את המזוודה שלו, צייתן ככבש.

"מרשים," בריסטול מחייכת, אך זה עדיין איננו חיוך מלא. "ניסיתי לנער מעליי את המנוול הזה מאז לה גוארדיה. רציתי להתיז על עצמי מים בכל פעם שהסתכל עליי."

"להתיז על עצמך מים?"

היא מראה לי תנועה של התזה לעבר פניה. "כן, כדי לרענן את... לא משנה." היא מגלגלת עיניים ונאנחת. "בכל אופן הוא אולי נראה לא מזיק, אבל אני מוכנה להתערב שמתחת לכל החנון הזה מסתתר לו חתיכת טיפוס דוחה. לצערי הרב, דרוש רק כסף, לא רמה, כדי לטוס במחלקה הראשונה."

מעולם לא טסתי במחלקה הראשונה כך שאיני יודע. למען האמת, טסתי רק פעם אחת. אימא שלחה אותי לשיקגו לבקר את האחיינים שלה באותו הקיץ שבו בן דוֹדי צ'אז נפטר. זה היה קיץ קשה. אני לא יודע אם זה היה בגלל החום, אך כנופיות ה"קריפס" וה"בלאדז" הפכו את השכונה שלנו לג'ונגל באותה השנה. הם אולי צדו זה את זה, אך דם של הרבה אנשים תמימים נשפך ברחובותינו.

לא שזה הזיז להם. אימא הוציאה את כל הכסף שחסכה מקליעת צמות כדי להוציא אותי מהעיר קומפטון באותו הקיץ, ונדמה לי שטסתי בחברת תעופה עלובה. טסתי בכל דבר שהגרושים הללו יכלו להרשות לי. לא שצ'יי־טאון הייתה אלימה פחות, אך בה לפחות לא היו לי זיכרונות. אתה לא חולם את הסיוטים של אנשים אחרים. ובמיטה שלי הייתי מתעורר בכל לילה מהירייה שהרגה את צ'אז מחוץ לחלון שלי. "סוף סוף," קולה של בריסטול מחזיר אותי. "הנה זה."

מזוודת לואי ויטון בגודל של מגדל אייפל מגיעה במסוע.

"חשבתי שהגעת רק לשבוע," אני מרים גבה לכיוונה.

"נכון."

"בטוחה? כי אני יכול להכניס את כל הדירה שלי לתוך המזוודה הענקית הזו שמתקרבת אלינו כמו מטאור."

"מצחיק מאוד." גיחוך מקניט עולה בקצות עיניה הבהירות. "אולי זה אומר יותר על הדירה שלך מאשר על המזוודה שלי."

הצריף בעל חדר אחד, שלו אני קורא בית, צץ בראשי.

"יכול להיות שאת צודקת לגבי זה," אני מודה וצוחק, ואוחז במזוודה העצומה כשהיא מגיעה אלינו ומניח אותה על הרצפה. "שיט. ארזת את כל הבנות מהאחווה שלך בפנים?"

"אני לא חלק מאחוות נשים, אבל תודה על הסטריאוטיפ." היא מושיטה יד לידית, וידה נחה על שלי. המבטים שלנו עוברים למקום שבו אצבעותיה העדינות עומדות בניגוד גמור לאצבעותיי המחוספסות והגדולות יותר.

אתם מכירים את העקצוץ ההוא שאנשים מדברים עליו? הדבר ההוא שעובר בעמוד השדרה כמו שוק חשמלי קטן כשהידיים שלכם נוגעות זו בזו בפעם הראשונה? זה לא אותו מגע. זה לא חשמלי. זה משהו ש... מבעבע. חום שמבעבע תחת עורי לשנייה ואז מתפוצץ והופך ללהבה סולארית. אני מסתכל על פניה כדי לבדוק אם היא מרגישה משהו. אם כן, היא מסתירה זאת היטב.

אם היא דומה במשהו לאחיה, אז היא עקשנית לא קטנה. המבט על פניה אינו משתנה כשהיא מושכת את הידית, עד שידה מחליקה משלי.

"יש לה גלגלים," היא מושכת אליה את המזוודה ועיניה פוגשות לבסוף את עיניי. "ההיגיון הפמיניסטי שלי מורה לי לסחוב את זה בעצמי."

"ואולי הגבריות שבי לא מאפשרת לי להתהלך בעצלתיים בזמן שאישה עדינה סוחבת את המזוודה שלה בעצמה." אני מושך בכתפיי. "יש לי מוניטין להגן עליו."

"אה, אין לי ספק שיש לך מוניטין." הגבות של בריסטול מתקמרות ושפתיה מתעקלות לגיחוך. "לאן הולכים?"

אני אוחז בידית המזוודה, מושך אותה מאחיזתה ומתחיל ללכת. כשאני מביט לאחור, עיניה הצרות נחות על המזוודה העצומה, שהשתלטתי עליה. הזיק המתריס בעיניה גורם לי לרצות להשתלט עליה כמו שעשיתי כרגע למזוודה היוקרתית שלה. זו אחותו של רייסון. אני חייב להמשיך ולהזכיר לעצמי שהיא חייבת להיכנס לקטגוריה של "בלי זיונים". אבל לעזאזל, אם הייתי יכול, היא הייתה מרגישה אותי במשך שבוע בכל פעם שהייתה מנסה ללכת.

אם הדברים היו שונים.

אבל הם לא.

אז אני לא.

אני פשוט אמשיך לומר זאת לעצמי.