הילדים של אירנה

כשביקרתי בפעם הראשונה בפולין, מתישהו בסביבות 2009, חשבתי שזאת תהיה חופשה. אחי וגיסתי, שעובדים במשרד החוץ של ארצות הברית, גרו אז בקרקוב זה שבע שנים, ולפני כן גרו זמן־מה בוורוֹצלַב, והיו עדים להשתלבותה של הארץ באיחוד האירופי ולשינוי הבתר־קומוניסטי השני המהיר שעברה. המילים הראשונות שלמדו שני ילדיהם הקטנים – תאומים ואז עדיין תינוקות – היו בפולנית, וגיסתי הייתה מנהלת בית הספר הבינלאומי השוכן מחוץ לעיר.

שלושתנו גדלנו במשפחות קתוליות, אבל נדמה לי שלאיש מאיתנו לא היה עניין מיוחד בדת. הואיל וקרקוב, שלא כמו ורשה, ניצלה מהפצצות הרסניות ומחורבן מוחלט בסוף מלחמת העולם השנייה, משתקפת מורשתה הקתולית בכל מקום באדריכלות של העיר העתיקה. זוהי עיר יפה, ובמובנים מסוימים עדיין ימי־ביניימית. אבל בכמה אזורים בעיר עומדת אווירה היסטורית ממש, כמו ברובע היהודי קַז'ימיֶיז', שתיירים עולים אליו לרגל כדי לראות את בית החרושת של אוסקר שינדלר, שם צולמו חלקים מסרט הקולנוע של ספילברג, 'רשימת שינדלר'. לעומת זאת, מי שירצה לדמיין לעצמו איך נראה גטו ורשה בשנות הארבעים של המאה שעברה, אין טעם שיגיע לשם. אחוז קטן מאוד ממנו שרד. הגטו נהרס עד היסוד באביב 1943. ואחרי מרד ורשה, כעבור מעט יותר משנה, שוטחו שאר אזורי העיר, ורק עשרה אחוזים מהבניינים נותרו על עומדם. ורשה היא למעשה עיר מודרנית לגמרי.

בשנה שביקרתי בו היה בית הספר הבינלאומי בשלביו האחרונים של פרויקט גדול, והקמפוס פותח והוקף וגודר. גיסתי התלוצצה וסיפרה שהיא מעבירה את רוב ימיה בגערות בפועלי הבנייה המקומיים, וכך צברה לה ארסנל ססגוני של ניבולי פה בפולנית. האתר היה במשך שנים שטח חקלאי, ובקצהו האחד הניחו לחורשה לצמוח באמצע השדות, ואחר כך בינות לבתים שנבנו פה ושם באזור. כשעמדנו יחד בקצה החורשה שאלתי בהיסוס, וכאילו כלאחר יד, מי הבעלים של היער הזה ולמה הניחו לו לצמוח פרא במשך עשרות שנים. אחרי שתיקה של רגע נאנחה גיסתי ואמרה, "הרכבות לאושוויץ, את יודעת, עברו לא רחוק מכאן. לא ממש כאן, אבל בסביבה."

לא היה דבר ביער, רק עצים, ובהתחלה היא נהגה לטייל בו, כך סיפרה. אבל 1 בנובמבר בפולין הוא ערב יום כל הקדושים, ובכל הארץ יש מסורת שבלילה הזה מדליקים נרות על קבריהם של המתים. רק בחופשה הראשונה של בית הספר, כשהכביש שמקיף את היער בער כולו באור נרות, היא הבינה שמשהו נורא קרה שם.

אחר כך סיפרו לה המקומיים שזה היה ב־1945, בסוף המלחמה, כשהצבא האדום הניס את הגרמנים הנסוגים. בואו של הצבא האדום לא עורר שום שמחה בליבה של פולין. רק נשים מעטות – מילדות בבית הספר ועד בּאבּצ'ות זקנות – נמלטו באותו חורף בקרקוב מאונס בידי החיילים הסובייטים, ורק גרמנים מעטים שנתקלו בכוחות הסובייטיים הצליחו להגיע לגבול ואל עברו האחר. בכל רחבי פולין בוצעו מאות מעשי טבח חסרי שם כמו הטבח הזה. בזמן השלטון הקומוניסטי איש לא העז להדליק נר ביער, אבל עכשיו השתנו פני הדברים. עדיין היו זקנים, ובייחוד זקנות, שזכרו. "זה נמצא בכל מקום כאן," אמרה גיסתי בעצב. "פולין היא בית קברות לא מסומן, ומה יכול אדם לעשות חוץ מלהניח לעבר להישאר קבור לו בשקט?"

חזרנו לבית הספר ואל קולות הצהלה של ילדי בית ספר יסודי שהתגלגלו אל המסדרון מכל הכיוונים. חשבתי על מיתות הגרמנים שהתחוללו כאן ועל פסי הרכבת שמוליכים לאושוויץ ועל הסיפורים על תינוקות שנתלשו מזרועות אימהותיהם ונרצחו בהטחת ראשיהם בקירות לבֵנים. חשבתי על אחייניתי ואחייני הקטנים ואיך הייתי הורגת את מי שהיה מנסה לעשות דבר כזה לילדי. אחי שאל אותי כעבור כמה ימים אם אני רוצה לבקר באושוויץ, ואמרתי שלא.

כעבור שנים אחדות הייתה גיסתי אחת מהאנשים הראשונים שסיפרו לי על ה"שינדלֶרית". אירנה סֶנדלֶר, או בפולנית – שבה יש לשמות המשפחה של הנשים סיומת נקבית – אירנה סנדלֶרוֹבָה. אף שלא היה ביניהן שום קשר מכול וכול, שתי שיחות אלה הן שהתחילו את הספר הזה. מעולם לא הצלחתי לפרום את החוטים שמחברים את הסיפור של אירנה אל החוויה שהותירה בי האדמה הפולנית הנטושה וקולותיהם של ילדים בבית הספר היסודי. כסופרת הפסקתי לנסות.

בפולין מולדתה אירנה סנדלר היא היום גיבורה, אם כי זוהי התפתחות בתר־קומוניסטית מאוחרת יחסית. הסיפור שלה, כמו סיפורים רבים אחרים ברחבי פולין, היה קבור עמוק למדי במשך עשרות שנים. בעזרת ידידיה וצוות מסור של חברים לעבודה הבריחה אירנה סנדלר תינוקות אל מחוץ לגטו ורשה, העבירה אותם על פני השומרים הגרמנים ואנשי המשטרה היהודית הבוגדים, במזוודות ובארגזי עץ. היא הוציאה זאטוטים וילדים קטנים דרך תעלות הביוב המצחינות והמסוכנות. היא עבדה עם בני נוער יהודים – רבים מהם נערות בנות ארבע־עשרה וחמש־עשרה – שלחמו בגבורה ונהרגו במרד של הגטו. ובתוך כל זאת הייתה מאוהבת ביהודי, והיא וחבריה העבירו את שנות המלחמה בחרדה שהתלוותה אל הסתרתו. היא הייתה אישה קטנה ורזה עם רצון ברזל: צעירה דקת גו שגובהה מטר וחצי, בסוף שנות העשרים לחייה בפרוץ המלחמה, שנאבקה בחירוף נפש, ובתבונה של גנרל מנוסה ארגנה בכל רחבי ורשה ודרך מחיצות של דת עשרות אנשים רגילים והפכה אותם ללוחמי חיל רגלים.

לפני שנעצרה ועונתה על ידי הגסטאפו, הצילה אירנה סנדלר את חייהם של יותר מאלפיים ילדים יהודים. בסיכון עצום שנטלה על עצמה היא החזיקה רשימה של שמותיהם, כדי שאחרי המלחמה יוכלו הוריהם למצוא אותם. היא כמובן לא יכלה לדעת שיותר מתשעים אחוזים מבני משפחותיהם ייספו, רובם בתאי הגזים בטרבלינקה. היא גם לא יכלה להעלות בדעתה, כמי שנמנתה עם השמאל הקיצוני והייתה סוציאליסטית משחר נעוריה, שאחרי המלחמה יהיו ילדיה יעד להתנכלות של המשטר הקומוניסטי הסובייטי בגלל מעשיה בזמן המלחמה.

אירנה סנדלר הייתה גיבורה – אישה בעלת רמת מוסר ואומץ פיזי שלא יתוארו – ואיש לא הטיל בכך ספק, אבל בה בעת היא גם לא הייתה קדושה. הצגתה כקדושה בסיפור קורותיה תהיה, בסופו של דבר, חילול כבודה של המורכבות והקושי האמיתיים בבחירות שהיא עשתה כיצור אנושי מאוד. פעם אחר פעם במהלך המחקר שערכתי והראיונות שקיימתי בישראל, ובייחוד בפולין, אמרו לי ניצולי התקופה ההיא בוורשה אותו דבר: "אני לא רוצה לדבר על השנים ההן עם מי שלא חי אותן, כי מי שלא היה שם לא יוכל להבין מדוע אנשים קיבלו את ההחלטות שקיבלו או את המחירים שהם שילמו בעדן." חיי האהבה של אירנה היו אנרכיים ופרועים, והיא נאבקה עם הידיעה שאינה רעיה טובה ובת טובה. היא העמידה את אימהּ החולנית בסכנה עצומה, והסתירה ממנה את הסיכונים האלה. היא הייתה פזיזה ולעיתים קצרת ראות, היא העמידה את המופשט לפני המסוים, ולרגעים הייתה אולי אפילו אנוכית בחוסר האנוכיות שלה. כשהגיע הזמן היא הייתה בסופו של דבר אֵם נעדרת רבות ומוסחת דעת. בה בעת היא הייתה גיבורה – אף שגם למילה הזאת בזה – ואדם ממוצע שאינו חף מחסרונות. אבל היא הייתה גם אישה שניחנה בחוש של תכלית וצדק עזים כל כך, שהיא יכלה, כדוגמה שהיא עצמה נתנה, לשכנע אחרים סביבה להיות טובים משהיו בנסיבות אחרות, ולעשות יחד איתה משהו מדהים בהגינות ובאומץ הלב שבו.

במהלך כתיבת ספר זה נפעמתי גם מאומץ ליבם של ה"אחרים" האלה – עשרות הגברים, ובעיקר הנשים, שחברו אליה בשקט. אירנה אמרה שעל כל ילד שהיא ארגנה את הצלתו סיכנו עשרה אנשים בממוצע בוורשה את חייהם במהלך המעשה. לולא אומץ ליבם של מי שחברו אליה ונכונותם להקריב את חייהם, ההצלחה לעולם לא הייתה מתאפשרת. אפשרויות הבחירה שעמדו בפני מי שעזרו לאירנה היו מפלצתיות. העונש על עזרה ליהודי החל בהוצאה להורג של משפחתך לנגד עיניך, החל בילדיך. נדוש וקל לתאר לכל מי שאוהב ילד מה פירוש הדבר לכאוב נוכח שבריריות החיים, והרוב הגדול של מי שעזרו לאירנה היו הורים לילדים קטנים. למרות זאת, מעולם לא קרה שמישהו מכל האנשים האלה – עשרות מהם – נרתע מלעזור לאירנה במשימתה. איש מהם, כפי שאירנה אמרה פעם, מעולם לא סירב לקחת את אחד הילדים היהודים.

זהו סיפורה של אירנה סנדלר, של הילדים שהצילה ושל עשרות ה"אחרים" אמיצי הלב. זה גם הסיפור המורכב ולעיתים אפל אך עתיר האומץ של העם הפולני. אם ישנם שמות רבים מדי בתחילת הספר, הביאו בחשבון שאני מספרת את הסיפורים של חלק קטן מהאנשים שאנחנו יודעים שעזרו לאירנה, וכן ראוי לזכור שככל שהספר מתקדם, השמות, למרבה הצער, הולכים ומתמעטים. אני מספרת את הסיפורים שלהם כאן כדי לחלוק לכולם מידה של כבוד. חייהם ולעיתים מותם מדברים אל מה שאנחנו, כאנשים ממוצעים, מסוגלים לעשות אל מול רשע ואימה.