הילי תורן וגביש הברקים

פרק 1

אותו יום החל כמו כל יום רגיל. התעוררתי לקול הקריאות של אבא: "הילי, קומי. כבר חצי שעה אני מעיר אותך. גם היום את מאחרת. תכף ההסעה תברח לך!"

התמתחתי וניסיתי להיזכר מי אני ואיפה אני ולמה אני, כי לפני שנייה עופפתי בחברת חדי־קרן מעל נחל ירוק בעולם קסום והנה אני ב... חדר שלי, בבית שלנו, שנמצא במושב בגליל. בחוץ השתוללה סופת רעמים וברקים, גשם כבד ניתך על החלון, ואני רציתי להמשיך להתחפר מתחת לשמיכה או לפחות לקחת אותה איתי לכל מקום היום.

אבא עבר להעיר את אחותי דנה, שצעירה ממני בשנתיים ומתקשה לקום בבוקר לפחות כמוני. מהמסדרון שמעתי את אחי איתי בן החמש נוסע על המכונית שלו ברחבי הבית, נתקל בקירות וברהיטים וקורא: "הילי ודנה, אני נהג ההסעות. אתן מאחרות גם היום!"

"איתי, לך להתלבש כבר," קרא אליו אבא.

רצתי לצחצח שיניים. במבט חטוף במראה ראיתי שהשיער שלי, כמו תמיד, נראה כאילו בוערת לי על הראש מדורה קטנה. הוא לא ממש כתום, יותר חום־כתום כהה, אבל זה מספיק בשביל שארגיש יוצאת דופן ואשתדל תמיד לכסות את הראש בקפוצ'ון או בכובע. אני היחידה במשפחה שקיבלה צבע שיער כזה. להורים שלי, לאחי ולאחיותי יש שיער חום. אבא אומר שהשיער שלי "ערמוני". אמא מנסה לשכנע אותי שזה צבע שיער מיוחד, אבל אני לא ממש משתכנעת, כי לפעמים ילדים מכנים אותי "חלודה". במיוחד ביום שיער רע. ואני כנראה תמיד ביום שיער רע. למה אני היחידה במשפחה עם צבע השיער הזה? ומאיפה הוא הגיע?

העיניים הירוקות שלי נראו לי עייפות. גם הן ייחודיות במשפחה. לכל השאר יש עיניים חומות. כנראה להן ולצבע השיער יש אותו מקור — איזה סבתא או סבא מלפני כמה דורות. נאנחתי. עם ירושה גנטית אי־אפשר להתווכח.

חזרתי לחדר, התלבשתי במהירות, כמו תמיד, בסווטשרט עם קפוצ'ון וחיפשתי את הנעליים שלי. ליד המיטה היתה רק נעל אחת.

"שוקו!" קראתי לכלב שלנו, כי היה לי ברור מי הגנב. "עוד פעם לקחת לי את הנעל? בגללך אני אאחר גם היום להסעה!"

יצאתי לסלון עם נעל אחת וראיתי את הכלב השובב, החום־לבן, שנמצא אצלנו שנתיים ועדיין לא הצלחנו לאלף אותו. הוא היה מעורב משני גזעים — פודל וקוקר־ספנייל, או "קוֹקָפּוּ", ככה אמרו לנו בצער בעלי חיים שקוראים לו כשאספנו את הגור. לא הצלחנו להגיד את המילה הזאת והיא הזכירה לנו את המילה "שוקו", וכך, בזמן שחשבנו איך נקרא לו, התקבע השם "שוקו". ועכשיו הוא נגס בנעל ההתעמלות שלי, וכשרצתי אליו, הוא תפס אותה בשיניו ורץ ברחבי הבית.

"הילי, תפסיקי לרוץ בבית," גער בי אבא. "במקום זה תעזרי לי להלביש את מיכלי. אוף, גם אני מאחר היום, ויש לי ישיבה חשובה, ואני עוד מנהל החֶברה."

הוא הדף לחיקי את אחותי מיכלי בת השנתיים ורץ אל הכיריים כדי להפוך את החביתה החצי־שרופה. קיוויתי שהיא לא תעשה את דרכה דווקא לכריך שלי, אבל אז ראיתי שכל החביתות שרופות.

נכנסתי עם מיכלי לחדרה והלבשתי אותה. אחר כך לקחתי אותה איתי לחדרי, שם חיכה לי שוקו על המיטה, כשהנעל שלי שמוטה לפניו והוא מכשכש בזנבו כאילו עשה את הדבר הכי חכם בעולם.

"כלב שובב," אמרתי לו ונעלתי את הנעל.

דחפתי לתיק את הספרים של יום רביעי, ואז נזכרתי שהיום אני צריכה להגיש את עבודת החקר שעשיתי על חדי־קרן בספרות פנטזיה. הדפים נחו על השולחן, ואני חייכתי אליהם. כשנותנים לי לעשות עבודות על נושאים שאני אוהבת, אני משקיעה במיוחד. העבודה היתה כתובה בכתב יד יפה ומקושטת בציורים. חיפשתי במגירה תיקייה להניח בה את הדפים, אבל שוקו הקדים אותי, זינק מהמיטה אל השולחן ותפס אותם בפיו.

"לא!!!" זעקתי. "רק לא את העבודה שלי!"

שוב רצתי אחרי שוקו ברחבי הבית. מיכלי רצה אחרי וצחקה, במחשבה שזה משחק. מבחוץ נשמעה הצפירה של ההסעה. דנה יצאה מהחדר שלה, תפסה כריך ופירות מהידיים של אבא ורצה החוצה. בדרך היא קראה לעברי: "הילי, יא מעצבנת, בגללך כל האוטובוס יאחר!"

אבא הושיט גם לי כריך ופירות.

"ראית שהוא חטף לי את העבודה?" שאלתי בעיניים מוצפות בדמעות.

אבא תפס את שוקו ומשך מפיו קרעי ניירות. הוא נאנח. "הילי, אם היית מכינה הכול ערב קודם..."

"אני עוד אשמה?!" זעקתי. פתחתי את הדלת בתנופה ונתקלתי באמא, שנכנסה הביתה אחרי תורנות של יום ולילה בבית החולים. היא רופאה ועדיין היתה לבושה בחלוק הלבן. שערה היה סתור והיא בקושי הצליחה להחזיק את העיניים פקוחות.

"אוי, שוב אתם מאחרים?" היא קראה אל אבא. "אוּרי! הבטחת שתארגן את כולם מוקדם. אני קורעת את עצמי בתורנות כפולה, וכל מה שאני רוצה זה לדעת שאתה פה אחראי על הילדים..."

"מה את חושבת, ששיחקתי כל הבוקר מטקות בחוף?" ענה אבא. "את לא יכולה לחזור אחרי יום ולילה שאני איתם ולהגיד שאני לא אחראי..."

אמא הסתכלה על הרצפה והתבוננה בקרעי העבודה שלי, ששוקו פיזר בסלון, בנעליים שהוא גנב מכל החדרים ופיזר ברחבי הבית, בצעצועים של איתי הזרוקים בכל מקום, ולבסוף הרימה מבט אל השיש המלוכלך. "כן, ממש אחראי," היא סיננה.

צפירות נשמעו מבחוץ, ואני אטמתי את האוזניים. רק לא לשמוע שוב את ההורים רבים. לבשתי מהר את המעיל, כיסיתי את הראש בקפוצ'ון, רצתי החוצה וזינקתי לאוטובוס.

"ממחר אני לא מחכה לך אפילו חצי דקה, הבנת?" נזף בי דודי הנהג בפנים אטומות.

השבתי לו מבט קפוץ, התיישבתי בספסל האחורי והתחפרתי בתוך עצמי. בחוץ ירד גשם, ברקים הבזיקו מעבר להרים ורעמים זיעזעו את האוטובוס. התגעגעתי לשמיכה שלי. הבטתי בילדים האחרים שישבו באוטובוס והתגעגעתי לימים שבהם הייתי חברה של כולם.

עדי, שהיתה עד לפני שלוש שנים החברה הכי טובה שלי, סובבה אלי את הראש. היא הביטה בי בעיניים החומות שלה, עם התלתלים הבלונדיניים הקופצניים והנמשים החיוורים על האף. אחרי רגע היא כבר סובבה את ראשה וחזרה לדבר עם חברותיה, שרון שישבה לידה ויסמין ודור, שישבו לפניה. ארבעתן היו בעבר חברות שלי, אבל משום מה התרחקו ממני. עדי דיברה איתן על משהו שחלמה בלילה ורצתה לכתוב עליו היום. סובבתי את הראש אל החלון. לא רציתי שהן יראו את הדמעות שלי.

לפני ישב דניאל, שגר בתחילת הרחוב שלי. עד לפני שלוש שנים הוא, עדי ואני היינו שלישייה שאי־אפשר להפריד, אבל עכשיו כל אחד מאיתנו חי את חייו ואנחנו רק לומדים באותה כיתה. דניאל צילם במצלמה את הנוף האפרורי שניבט מחלונות האוטובוס. הוא צלם חובב ואוהב במיוחד לצלם בעלי חיים ונופים. ראשו היה עטוף בכובע צמר, ושערותיו השחורות הציצו מתחתיו. הוא הסתובב אלי, עיניו הכחולות ננעצו בי והוא שאל: "הילי, על מה עשית את עבודת החקר?"

"לא עניינך," עניתי וטמנתי את הפנים במעיל הרטוב.

כשירדתי מהאוטובוס בכניסה לבית הספר האזורי, היה ברור שאטבול את הרגל בטעות בשלולית, כי אם הכול כל כך גרוע, למה שלא יהיה גרוע יותר?

בשעה הראשונה עוד הצלחתי להתחפר בתוך עצמי ולא לדבר עם אף אחד, כי לכבוד חנוכה המתקרב היתה התכנסות של שכבת כיתות ה' ואף תלמיד או מורה לא שם לב אלי. אבל כשנכנסתי לכיתה בשעה השנייה כבר לא הצלחתי לחמוק מהרדאר של המורה עדינה.

"הילי, הכול בסדר?" היא שאלה כשהתיישבתי.

"הכול נפלא," מילמלתי ועיקמתי את הפרצוף.

עדינה ביקשה שנמסור את עבודות החקר, ואני חשבתי על העבודה היפה שלי, שנהפכה לפתיתי נייר בפיו של שוקו. מה יכולתי לומר לה? הכלב אכל לי את שיעורי הבית? זה הרי תירוץ כל כך משומש שקשה להאמין לו.

"אני אגיש מחר," לחשתי כשעדינה נעמדה לידי.

"חבל," היא אמרה. "אני מצפה ממך ליותר, הילי. בזמן האחרון את לא משקיעה בלימודים וזה ניכר בתוצאות."

עדינה ביקשה שנוציא חוברות לשון. חיפשתי את החוברת בתיק שלי, אבל לא מצאתי אותה.

"היום לא יום רביעי?" שאלתי את איילת שישבה לידי, אפילו שהיא לא סובלת אותי ואנחנו בכלל לא מדברות.

"שלישי," היא אמרה וסובבה אלי את הגב.

התבוננתי בספרים ובמחברות המיותרים ששכנו בתיק שלי. באמת היה עדיף להביא במקומם את השמיכה. סופת הברקים המשיכה להשתולל בחוץ. הגשם הכה על חלונות הכיתה. התבוננתי בטיפות היורדות וחשבתי שהלוואי שהחיים שלי היו שמחים יותר, שהכול היה טוב יותר. שההורים שלי לא היו רבים, שאחותי דנה היתה נחמדה אלי, כי אני אחותה הבכורה והיא לא אמורה לזלזל בי, שהכלב שלנו היה מאולף. שהייתי יכולה לחזור להיות חברה של עדי ודניאל, שהיו לי הרבה חברים בכיתה. שהייתי מצליחה להתרכז בלימודים, שהייתי זוכרת להכין שיעורים וללמוד למבחנים ואם כבר, שהייתי גם זוכרת איזה יום היום...

אור לבן הבזיק, אחד החלונות נפתח בתנופה, ודרכו עופפה לתוך הכיתה ציפור כחולה. היא היתה רטובה, וטיפות מים זלגו מכנפיה אל הרצפה.

הציפור חגה מעלינו והתיישבה על כתפו של יניב, שישב כיסא לפנַי. חלק מהילדים צרחו ואחרים נותרו קפואים במקומם. גם יניב וגם המורה נותרו בפה פעור ולא זזו מילימטר.

חשבתי על הציפור האומללה שנקלעה לכאן בסופה ובטח לא יודעת איך לצאת. חשבתי על יניב, שנראה חיוור כאילו הוא עומד להתעלף. קמתי, התקרבתי אליו, הושטתי יד אל הציפור והרמתי אותה. ניגשתי איתה אל החלון הפתוח ושיחררתי אותה. באותה שנייה הבזיק ברק אל תוך עיני ופתאום ראיתי רק אור לבן.