היפה והמזוקן

פרק 1

לינדן

רק שיהיה ברור, לא באמת האמנתי שהיא פורצת לתוך הבית.

כל אחד היה שואל שאלות אם היה רואה אישה מוזרה הולכת לבית שאיש אינו מתגורר בו, אוחזת מוט ברזל ומקדחה חשמלית. dבאופן הגיוני, זה עורר את סקרנותי.

אבל לא שיערתי שהיא פורצת. ממש לא חשבתי דבר כזה. בסך הכול רציתי לדעת מה קורה שם.

ואם אפשר להאשים מישהו בקפיצה למסקנות שגויות — זה את אחי.

אש פרח מהאפשרות להבין הכול לפני כולם. תמיד הוא אהב להיות זה שיודע את כל התשובות הנכונות.

"מישהו מנסה לפרוץ לבית השכן," הוא קרא מהכניסה במקום ברכת שלום ראויה. "אתה מודע לזה?"

לא הרמתי את המבט מהעיתון. הוא לא עניין אותי במיוחד, אבל הפגישה שעמדתי לקיים עם אחי הייתה מעניינת אפילו פחות. "האם אני מודע לעבירה פלילית שמתרחשת בזה הרגע? לא."

אש הניח את תיק הלפטופ שלו על הכיסא מולי ליד שולחן המטבח ונעץ בי מבט ממצמץ באיטיות שהסביר לי שהתגובה שלי לא מצאה חן בעיניו.

גם אם לא הייתי מכיר אותו בשלושים ושש השנים האחרונות, הייתי יודע את זה. היה קל מאוד לפענח את אחי הגדול... שגדול ממני בדיוק בעשרים ותשע דקות.

"אני לא אוהב את התגובה שלך." הוא גער בי, הקיף את השולחן ולקח כוס מהארון. "בכל אופן, אתה לא חושב שאנחנו צריכים לבדוק את זה?"

"ולוותר על הדיון החודשי שלנו על החשבונות העסקיים שלי?" סגרתי את העיתון וקיפלתי אותו לחצי. לא היה שום דבר מוזר בבית הסמוך. שום דבר כבר לא התרחש שם יותר. "לא ידעתי שהמוח שלך מסוגל לייצר אופציה כזאת."

הוא סגר את דלת המקרר במרפק וניער כוס קפה קר. "אנחנו נבדוק קודם את דבר העבירה המתרחש, ואחר כך נעבור על הדיווחים שלך. מן הסתם."

"מן הסתם." התרחקתי מהשולחן ופסעתי לעבר החלון בקדמת הבית שלי כדי לראות טוב יותר את האדם החשוד בפריצה.

הבונגלו הסמוך שהיה הבית היחיד הנוסף בסוף הרחוב ללא מוצא הזה, החבוי בקצה המוצל של הפארק הלאומי של וומפטאק, נראה נשכח ונטוש כפי שהיה בשנתיים האחרונות לערך, מאז פטירתה של מידג', או בשמה המלא, מורין מיסלבוש.

הצבע התקלף, ועיטורי העץ נכנעו למתקפתם של הנקרים והריקבון. בצד השני, הדלת האחורית הייתה חסומה על ידי קרשים מאז הסערה הטרופית העזה שהתחוללה בשנה שעברה וריסקה את הזכוכית. הווילונות היו מוגפים ומהחלונות עלה אובך ערפילי של נטישה ועיזבון. חוץ מכמה שיחי הורטנזיה עקשנים וכמה עצים ששקעו כעת אל הסתיו המוזהב, המקום הזה היה עיר רפאים.

מידג' הייתה בוודאי שונאת את זה כל כך. היא בטח הייתה נעמדת בחוץ על הסולם הרעוע והחלוד שלה, מגרדת את הצבע, ואז מנסה עשרה או תריסר צבעים חדשים לפני שהייתה דופקת בדלת שלי כדי להודיע לי שהיא נשארת עם אותו 'אפור ישן וטוב' שבו היא תמיד בחרה.

לא ראיתי אף אחד, למרות שלא ממש התאפשר לי לראות את דלת הכניסה מהזווית הזאת. הרכב שחנה בחציו בתוך החניה ובחציו על המדרכה רמז על כך שהפורץ לא התכוון להיות דיסקרטי מדי.

סביר להניח שזה לא היה פורץ כלל. אולי איזה איש מכירות, או מישהו שלא יודע להתמצא באזור. אולי זה עניין של טעות בכתובת. לא הייתה שום סיבה מוצדקת אחרת לכך שמישהו יסטה לרחוב שכוח־האל הזה.

רואים? לא קפצתי לשום מסקנות. לא הסקתי שום דבר.

"ממתי מישהו משתמש במכונית וולוו עתיקה שכזאת כרכב מילוט?" שאלתי.

אש ניגש ונעמד לצידי, הקפה הקר בידו. "נקודה טובה." הוא הרים כתף. "זה עדיין מוזר. זה ממש נראה שהאדם הזה מנסה לפרוץ את הדלת."

במשך דקה או שתיים עמדנו יחד בלי להגיד מילה, כשאנחנו בוהים בבית הריק וברכב החונה.

"כמה זמן כבר עבר? שהבית ריק?" הוא שאל.

"שנתיים בערך."

"הרבה זמן."

הנהנתי. למידג' לא היו יותר מדי קרובי משפחה, והם לא גרו כאן בניו אינגלנד, אבל התעצבנתי בטירוף מכך שהם אפילו לא טרחו לבקר מאז פטירתה. לעזאזל, אני נאלצתי להיות זה שחסם את הדלת בקרשים אחרי הסערה.

"מעניין מי משלם את הארנונה." כן, זה בהחלט משהו שאש יתהה לגביו.

דברים מסוג זה פשוט עלו בדעתו. אני לא חשבתי על דברים כאלה בכלל. "מנהל העיזבון כנראה. אתה יודע מי האפוטרופוס?"

הנדתי בראשי. "ממש לא."

"לא קורה כאן כלום. אין פריצות, אין שום שוד. אין לי זמן להתבונן בדשא צומח. בוא נעבור על העניינים הכספיים שלך."

להסתכל בחלון ולחכות ששום דבר לא יקרה היה עדיף על כל דיון לגבי כספים. אפילו עם אחי, רואה החשבון.

ידעתי שזו הייתה זכות גדולה להגיד שלא היה אכפת לי מכסף ושהיה לי מזל גדול שהביקוש למומחי טיפוח עצים הרקיע שחקים, אבל זה שיש לי עסק משגשג לא אומר שאני רוצה לדבר על עסקים. "אתה יכול לתת לי סקירה זריזה ונגמור עם זה?"

"זאת אומרת, כן, מובן שאני יכול. כרגיל, הייתי מעדיף שתדע משהו לגבי דוח ההוצאות וההכנסות האחרון שלך..."

"כי אתה חושב שאני אעשה משהו עם המידע הזה?"

אש העביר יד על פניו. החנקתי צחוק. שנאתי לדבר על עסקים, אבל אהבתי את ההזדמנות לרדת על אחי.

כאח הצעיר מבין השלישייה, זו הייתה אחת הזכויות היחידות שהיו שמורות לי. זו הייתה זכותי מלידה לעצבן את אש ואחותנו מגנוליה בכל הזדמנות שהייתה לי, ולא משנה בני כמה אנחנו.

"האם אתה תעשה שינויים בהתנהלות היום־יומית שלך על בסיס דוח הרווח והפסד של חודש שעבר? לא. ההוצאות שלך נמוכות, ותזרים הרווחים יציב, מה שנותן לך את כל הסיבות שבעולם להמשיך להתמקד בחקירת העצים שלך ולא בניהול החשבונות."

"אני כל כך אוהב את זה כשאתה מעלה את הטיעונים שלי במקומי," אמרתי.

"האם תוכל להתייחס למאזן ההוצאות וההכנסות שלך ולשקול את הצעת שיתוף הפעולה של מגנוליה שתספק לך יותר..."

"חכה עם זה רגע."

ידיי היו נטועות על מסגרת החלון כשנשענתי קדימה לעבר הזכוכית כדי להתבונן באישה המתקרבת לעבר רכב הוולוו. אבל להגיד שהיא פשוט הלכה לעברו היה תיאור ממש לא מדויק. היא פסעה בגאון, כל צעד מכוון וחד, כאילו רצתה שהקרקע תחתיה תדע שהיא לא מתכוונת לחזור על עצמה. אנרגיה הקרינה ממנה, ממש לא חמה, אבל גם לא בדיוק קרה, והיה ברור לגמרי שהיא הייתה יכולה לרקוע באחת הנעליים היפות האלה בעלת העקב הגבוה, לפעור בור מספיק עמוק שיבלע כל מי שיעמוד בדרכה ולגמור אותו ללא אפילו כתם אחד של בוץ על ידיה.

לא יכולתי להגיד לכם מה צבע השיער או העיניים שלה, או כל דבר על הגוף שלה, אבל ידעתי עליה הכול מהאופן שבו היא הלכה.

וזה עשה לי משהו.

משהו שלא הייתי מסוגל להסביר.

לא יכולתי אפילו להתחיל לבחון את ההמהום המקרקש והנוהם שזה הצית בתוכי.

החוויתי בידי לעבר האישה. היא לבשה שמלה שנראתה כמו שריד משנות החמישים. "זאת הפורצת שלך?"

"נראה לי."

הפניתי אצבע לכיוונה והמשכתי, "איזו מין פריצה זו?"

"בהחלט לא משהו שגרתי, אני מוכרח להודות." הוא התקרב, כתפו חבטה בשלי תוך כדי תנועה. "מה יש לה ביד? זה מפתח ברגים?"

"לא, זה מוט ברזל, ו... לכל הרוחות! מקדחה חשמלית." פסעתי צעד אחורה והתקרבתי לדלת. "בוא נלך. קדימה. נראה מה העניין."

אחי השיג אותי כשהגענו לקצה שביל הכניסה, שבו הייתה שורה צפופה של שיחי ורדים שהפרידו בין השטח שלי לשטחה של מידג'. "אז מה התוכנית?" הוא מלמל, עדיין אוחז בחוזקה בכוס הקפה הקר שלו.

לכסנתי לעברו מבט חסר סבלנות, אבל אי אפשר היה לשנות את התכונות המוטמעות באחי. נדרשה לו תוכנית אסטרטגית כדי להכין סנדוויץ' רוסטביף. התעלמתי ממנו וקראתי לעבר האישה, "בוקר טוב. זקוקה לעזרה?"

היא הסתובבה מדלתה של מידג', המקדחה בידה ומוט הברזל טמון מתחת לזרוע שלה. היא לא חייכה כשאמרה, "שלום, בוקר טוב. אני מסודרת, תודה לך."

ובביטול שקט, היא פנתה שוב לעבר הדלת.

אש הרים את הקפה שלו ושאל, "שנתקשר למישהו?"

"אין צורך. אנחנו נטפל בזה." הותרתי את אחי מאחור, עקפתי את שיחי הוורדים, נכנסתי לחצר של מידג' ועצרתי במרחק מכובד מהדלת. בלי קשר למה שעמד להתרחש כאן, לא התכוונתי להיות הבחור שכיתר אישה על מרפסת הכניסה באופן מאיים. בעיקר לא כשהאישה הזאת אוחזת בכמה סוגי נשקים ומקיפה את עצמה בענן סמיך של עוז והיעדר פחד. "סלחי לי. מה את עושה?"

היא שוב זזה קלות לכיווני, אגנה המוטה הצידה היה התגובה הנראית לעין היחידה לשאלתי. "אני פותחת בכוח את הדלת הזאת, מאחר שהמנעול הזה לא מעוניין במפתח שלי."

"אה, אז... יש לך מפתח."

היא הרימה מחזיק מפתחות עם מפתח יחיד אחד שהיה תלוי על הטבעת. תליון נוצץ בצורת אפרסק קרץ לעברי מקצהו השני. "יש לי מפתח."

קולה נטף דבש, משהו חם ועם מבטא האופייני למדינות הדרומיות של ארצות הברית, והוא לגמרי לא הסתדר עם שאר החזות שלה של 'אני אפרק לך את הלסת, אגרור אותך לאוקיינוס, ארסק לך את העצמות ואשמיד אותך כמו קראקן'.

"זה הבית של מידג'," עניתי. "ואני מצטער, אבל אין לי מושג מי את לעזאזל, כך שאצטרך מידע נוסף לפני שארשה לך לפרוץ את הדלת שלה."

"לפני שתרשה לי. ממהמממ. כמה מרתק."

השענתי את אגרופיי הקפוצים על מותניי. "מרתק, אה?"

היא מצמצה לעברי שנייה לפני שההבעה הסמכותית הזאת השתנתה למשהו הרבה יותר מחריד. עיניה התבהרו ושפתיה נמשכו בצדדים לרמיזה קלושה ביותר של חיוך, והמלכודת הזאת של השעשוע הרגעי הזה הסיח את דעתי למספיק זמן כדי שאבין עד כמה היא מהממת. שיער הדומה לבורבון עשיר, עיניים כהות, קימורים שופעים ועסיסיים.

היא הזכירה לי את הקיץ — דלתות רשת נטרקות אנה ואנה ברוח הקלילה, תותים בשלים והלהט המעיק הזה שגורם לזיעה לזלוג על גבך.

כל זה... עשה לי משהו. לא יכולתי להסביר למה, אבל ידעתי שהייתי מוטרד מספיק מהתגובה של עצמי, כך שלא יכולתי להמשיך להתווכח איתה.

"אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אין בה צורך. מידג' היא דודה שלי. יותר נכון, הייתה דודה שלי."

"דודה שלך," עניתי. לא זכרתי ששמעתי ממידג' על אחיינית, ושמעתי הרבה סיפורים ממידג'.

"היא הייתה דודה שלך?"

"נכון מאוד. והיא הורישה לי את הבית הזה."

וכמובן, משום שכל מה שהייתי מסוגל לעשות זה לדקלם כמו תוכי את המילים שלה, אמרתי, "היא הורישה... את הבית. לך. את הבית הזה."

"זה בדיוק מה שאמרתי."

"אז למה היא לא דיברה עלייך? היא דיברה על כל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת," אמרתי.

"אני בטוחה שאתה מבין שאין לי שום דרך לענות על זה." היא זזה, והבטן שלי התהפכה מהאופן שבו היא התנועעה.

במקום לכופף את ברכיה, היא השתופפה למטה, שמטה את הישבן שלה באופן שגרם לשמלה שלה ליפול סביב רגליה כמו מסך תיאטרון בסוף ההצגה. זה היה מהוגן באופן צנוע, מיושן בקטע טוב, משהו שלא עלה בקנה אחד עם פריצת דלתות או חניות כפולות.

לא הבנתי את זה. לא הבנתי שום דבר על האישה הזאת.

וכל זה ממש, אבל ממש, הטריד אותי.

"אני זה שציינתי את שמה של מידג'. איך אני אמור לדעת שאת לא פורצת וסתם משחקת אותה אחיינית אבודה?"

"ממהמממ. אני רואה שאנחנו משחקים את המשחק הזה." היא הניחה את המקדחה ומוט הברזל על רצפת מרפסת הכניסה, מחאה את כפותיה יחד והתרוממה. "אתה ציינת את שמה של מידג', אבל לא את העובדה שהיא נפטרה. וכן, היית יכול לעקוף אותי כאן ולהגיד שאני פשוט צדה בתים נטושים וניסיתי את מזלי עם הבית הזה, אבל אז הייתי צריכה לשאול אותך למה לי לבחור בבית הנוטה ליפול הזה כיעד לשוד שלי. זה לא ממש הגיוני, לא כשיש בתים ריקים בשווי של מיליוני דולרים בכל רחבי קייפ קוד, וגם שוערים שקל מאוד לעבוד עליהם בכל בניין מגורים רב־קומות בבוסטון. והאמת היא, כפי שזה קורה בדרך כלל, הרבה פחות מרגשת מהסיפור המומצא על היותי פורצת מתוחכמת. מורין מיסלבוש הורישה לי את הבית הזה, למרות שלא הייתי מודעת לכך שהיא הפקידה בידך את תפקיד השומר. זה לא צוין בצוואה שלה." היא הושיטה לעברי את ידה כשירדה במדרגות ואמרה, "אני ג'ספר־אן קלירי. מה שלומך?"