היפי

בספטמבר 1970 התחרו שני אתרים על הזכות להיחשב למרכז העולם: כיכר פיקדילי בלונדון וכיכר דאם באמסטרדם. אבל לא כולם ידעו זאת. רוב בני האדם, אם היו שואלים אותם, היו עונים, "הבית הלבן בארצות הברית והקרמלין בברית המועצות". האנשים האלה בדרך כלל קיבלו את המידע שלהם מהעיתונים, מהטלוויזיה ומהרדיו - אמצעי תקשורת שכבר אז אבד עליהם הכלח ושלעולם לא חזרו להיות רלוונטיים כפי שהיו כשהמציאו אותם.

בספטמבר 1970 כרטיסי טיסה היו יקרים להחריד, ולכן רק עשירים יכלו לנסוע בעולם. למעשה, זה לא היה לגמרי נכון לגבי המוני צעירים שאמצעי התקשורת המיושנים האלה ראו אלא את חזותם החיצונית: היה להם שיער ארוך, הם לבשו בגדים צבעוניים, הם לא התרחצו (זה היה שקר, אבל הצעירים האלה לא קראו עיתונים, ובני הדורות הוותיקים יותר האמינו לכל ידיעה שהציגה באור שלילי את מי שהיו בעיניהם "סכנה לחברה ולמהוגנוּת"). הם היו סכנה לדור שלם של נערים ונערות חרוצים שניסו להצליח בחיים, משום שהיו דוגמה נוראה להפקרות ול"אהבה חופשית", כפי שאהבו אויביהם לומר בבוז. האמת היא שלקבוצת הנערים והנערות הזאת, שרק הלכה וגדלה, היתה שיטה משלה להפיץ חדשות, שיטה שאף אחד - ממש אף אחד - לא הצליח לגלות.

ב"עיתון הבלתי-נראה" שלהם לא טרחו לעסוק בדגמים החדשים של פולקסווגן או באבקות הסבון החדשות שהגיעו לשוקי העולם. החדשות בו היו מוגבלות למסלולי הטיול החדשים שחיכו שבני הנוער האלה, החצופים, המלוכלכים, עם "האהבה החופשית" שלהם והבגדים שאף אחד עם קצת טעם לא היה חושב ללבוש, יבואו לגלות. הבנות בשיער קלוע מעוטר בפרחים, בחצאיות ארוכות, בחולצות צבעוניות, בלי חזיות, ועם מחרוזות בכל מיני צורות וגדלים. הבנים בשיער ארוך ובזקנים שלא נקצצו במשך חודשים. הם לבשו מכנסי ג'ינס דהויים וקרועים משימוש יתר, מפני שמכנסי ג'ינס היו יקרים בכל מקום בעולם פרט לארצות הברית, שם תפרו אותם במתפרות שהיו סדנאות יזע, ולבשו אותם בהופעות ענק שנערכו תחת כיפת השמים בסן פרנסיסקו ובסביבתה.

"העיתון הבלתי-נראה" התקיים משום שאנשים תמיד הלכו להופעות האלה, החליפו רעיונות על מקומות למפגשים הבאים ועל דרכים לגלות את העולם בלי לנסוע באוטובוס תיירים מהסוג שבו מדריך מתאר את האתרים והמראות בשעה שהצעירים משתעממים והמבוגרים נרדמים. כך, מפה לאוזן, כולם ידעו היכן תיערך ההופעה הבאה או מהו מסלול הטיולים הנפלא הבא. לא היו להם מגבלות כלכליות מפני שבקהילה הזאת, הסופר האהוב על כולם לא היה אפלטון או אריסטו או מחבר ספרי קומיקס שהפך לסלבריטאי. שמו של הספר הגדול שמעטים נסעו בלעדיו ל"יבשת הישנה" היה "אירופה ב-5 דולר ליום" מאת ארתור פְרוֹמֶר. בעזרת הספר הזה כל אחד היה יכול לדעת היכן להתאכסן, מה לראות, היכן לאכול, היכן להיפגש, והיכן לשמוע מוזיקה חיה כמעט בחינם.

השגיאה היחידה של פרומר בתקופה ההיא היתה שהמדריך שלו היה מוגבל לאירופה. היו מן הסתם מקומות מעניינים אחרים לראות. האם לא היו מטיילים שהעדיפו לנסוע דווקא להודו ולא לפריז? פרומר תיקן את הבעיה הזאת כמה שנים לאחר מכן, אבל עד אז, "העיתון הבלתי-נראה" נטל על עצמו את המשימה לקדם מסלול טיולים בדרום אמריקה שסופו בעיר ה"אבודה" לשעבר מאצ'ו פיצ'ו - בלוויית האזהרה שלא לספר דבר למי שאינם חלק מתרבות ההיפים, פן יפלשו למקום חיות פרא עם מצלמות והסברים ארכניים (שנשכחים עד מהרה) כיצד בנה שבט אינדיאנים עיר נסתרת עד כדי כך שהיה ניתן לגלותה רק מהאוויר - דבר שהיה בלתי-אפשרי בעיניהם, מפני שבני אדם לא יכלו לעוף.

אבל האמת צריכה להיאמר: היה עוד רב-מכר עצום, אמנם לא פופולרי כמו המדריך של פרומר, שמצא חן יותר בעיני מי שכבר הספיקו לפלרטט עם סוציאליזם, מרקסיזם ואנרכיזם. אותו שלב בחיים שתמיד נגמר בהתפכחות עמוקה מתורותיהם של מי שהכריזו בכל פה ש"בלתי-נמנע שפועלי העולם יתפסו את השלטון", או ש"הדת היא אופיום להמונים", קביעות שהוכיחו שמי שהכריז הכרזות טיפשיות כאלה ידע מעט מאוד על ההמונים, ועוד פחות מזה על אופיום. בין הדברים שהנערים והנערות המרושלים האלה האמינו בהם היו אלוהים, אלים, אלות, מלאכים וכיוצא באלה. הבעיה היחידה היתה שהספר "שחר המכשפים" מאת הצרפתי לואי פאואלס והסובייטי ז'אק ברז'ייה, מתמטיקאי, מרגל לשעבר, וחוקר בלתי-נלאה של העולם המיסטי, קבע בדיוק את ההפך מהמדריכים הפוליטיים: שהעולם עשוי מדברים מעניינים ביותר. שיש בו אלכימאים, קוסמים, קתרים, טמפלרים, והרבה מילים אחרות שבגללן הספר אף פעם לא נחל הצלחה רבה בחנויות הספרים. מכיוון שמחירו הרקיע שחקים, כל עותק של הספר שימש לפחות עשרה אנשים. בכל מקרה, מאצ'ו פיצ'ו נכללה בספר הזה, וכולם רצו להגיע אליה, ושם בפֶּרוּ היה אפשר למצוא אנשים צעירים מכל רחבי העולם (טוב, קצת מוגזם לומר "מכל העולם" מפני שלתושבי הגוש המזרחי לא היה כל כך קל לצאת ממדינותיהם).

בכל מקרה, נחזור לסיפור שלנו. בחורים ובחורות מכל קצות תבל שעלה בידם להשיג לפחות מצרך אחד שערכו לא יסולא בפז - מצרך ששמו "דרכון" - נפגשו במקומות שנחשבו למסלולי טיולים של הִיפים. אף אחד לא ידע בדיוק מה פירוש המילה "היפי", וזה לא היה חשוב במיוחד. פירושה היה אולי "שבט גדול בלי מנהיג" או "בני נוער פורקי עול שלא גונבים", או כל התיאורים האחרים שכבר הוזכרו מתחילת הפרק.

הדרכונים, אותם ספרונים שהנפיקו ממשלות ושנתחבו יחד עם כסף מזומן (הרבה או מעט, זה לא היה חשוב במיוחד) אל תוך חגורות מיוחדות שנחגרו מתחת לבגדים, מילאו שני תפקידים. הראשון, והמוכר לכולנו, היה לאפשר חציית גבולות. זאת, כל עוד השומרים בגבולות לא הושפעו יותר מדי מהחדשות והחליטו לשלוח מישהו בחזרה הביתה משום שלא היו רגילים לבגדים, לשיער, לפרחים, למחרוזות, לחרוזים ולחיוכים של הצעירים האלה שנראה שחיו באקסטזה תמידית, מצב שבדרך כלל יוחס, על פי רוב שלא בצדק, לסמים שטניים שלפי העיתונות האנשים הצעירים האלה צרכו אותם בכמויות הולכות וגדלות.

התפקיד השני שמילאו הדרכונים היה לחלץ את נושאיהם ממצבים קיצוניים: כאשר נגמר להם הכסף ולא היה להם למי לפנות. במקרים כאלה, "העיתון הבלתי-נראה" תמיד סיפק מידע חיוני על מקומות שבהם אפשר לקנות דרכונים. המחיר השתנה בהתאם למדינה: דרכון משוודיה, שבה כולם בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, לא היה שווה הרבה, מכיוון שבשוק הדרכונים המשומשים היה אפשר למכור אותו רק לבלונדינים גבוהים וכחולי עיניים, ולכן דרכונים כאלה אף פעם לא היו מבוקשים במיוחד. אבל ערכו של דרכון ברזילאי הרקיע שחקים בשוק השחור, כי בברזיל חיו לא רק בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים; חיו בה גבוהים ונמוכים, שחורי עור כהי עיניים, אסיאתים צרי עיניים, מולאטים, אינדיאנים, ערבים, יהודים. במילים אחרות, ברזיל היתה כור היתוך תרבותי עצום שבעטיו היה הדרכון הברזילאי אחד המבוקשים בעולם.

לאחר שמכר את דרכונו, ניגש בעליו המקורי אל הקונסוליה של ארצו, סיפר על זוועות ומצוקות שלא היו ולא נבראו, הסביר ששדדו אותו ולקחו לו הכול, ושהוא נשאר בלי טיפת כסף ובלי דרכון. קונסוליות של מדינות עשירות יותר היו מנפיקות דרכון חדש ומציעות לנוסע כרטיס טיסה בחינם לארצו, והוא מיד דחה את ההצעה ואמר ש"מישהו חייב לי הרבה כסף, אני צריך להשיג את מה שמגיע לי לפני שאני חוזר הביתה". המדינות העניות יותר, שלעתים קרובות היו בשליטת גנרלים שהנהיגו בהן משטר קשוח, היו עורכות חקירה של ממש כדי לקבוע אם המבקש אינו ברשימה של "טרוריסטים" המבוקשים בגין מעשים חתרניים. משהתברר להם שלבחור או לבחורה אין עבר בעייתי, לא היתה לקונסוליות של המדינות האלה ברירה, והן נאלצו להנפיק דרכון חדש, אך הן אף פעם לא הציעו טיסה הביתה, מפני שלא היה להן שום רצון שצעירים מוזנחים כאלה ישפיעו על דורות שחונכו על כבוד לאלוהים, למשפחה ולרכוש.

בחזרה למסלולי הטיולים: אחרי מאצ'ו פיצ'ו, היעד החם הבא היה טִיאָהוּאָנקוֹ בבוליביה. אחר כך להאסה בטיבט, שאליה היה קשה להיכנס מפני שלפי "העיתון הבלתי-נראה" התחוללה שם מלחמה בין נזירים לבין חיילים סינים. היה קשה לדמיין מלחמה כזאת, כמובן, אבל כולם התייחסו למידע ברצינות ולא התכוונו לסכן את הטיול הבלתי-נגמר ולמצוא את עצמם אסירים בידי הנזירים או החיילים. אחרוני הפילוסופים הגדולים של התקופה, שדרכיהם נפרדו רק באפריל אותה השנה, הכריזו זמן קצר קודם לכן שהחוכמה הגדולה בעולם נמצאת בהודו, וזה הספיק כדי לשלוח להודו את כל צעירי העולם בחיפוש אחר חוכמה, דעת, גורואים, נדרי עוני, הארה, והתאחדות עם My Sweet Lord, "האל המתוק שלי".

ואולם "העיתון הבלתי-נראה" הזהיר שמהרישי מהש יוגי, הגורו המפורסם של הביטלס, ניסה לקיים יחסי מין עם מיה פארו, שחקנית שאף פעם לא רוותה נחת מחיי האהבה שלה. היא נסעה להודו בעקבות הזמנת הביטלס, אולי בתקווה למצוא מרפא לטראומות אחרות שנגעו למיניותה, שנראה שרדפו אותה כמו קארמה רעה.

אבל מכל מה שקרה ניכר שהקארמה הרעה של פארו ליוותה אותה גם שם, במהלך הטיול עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. לפי פארו, בזמן שעשתה מדיטציה במערה של הגורו הגדול, הוא תפס אותה וניסה לאלץ אותה לקיים איתו יחסי מין. בשלב זה של המסע רינגו כבר חזר לאנגליה משום שאשתו שנאה את האוכל ההודי, ופול החליט גם הוא לנטוש את האשראם מפני שהשתכנע שהוא כלל אינו מועיל לו.

רק ג'ורג' וג'ון נותרו במקדש של המהרישי כאשר מיה מצאה אותם וסיפרה להם בדמעות מה קרה. השניים ארזו מיד את חפציהם, וכשהגורו המואר בא לשאול מה קורה, לנון השיב לו תשובה כואבת:

"אתה המואר המזדיין, לא? אז אתה בטח מסוגל להבין בעצמך".

בספטמבר 1970, הנשים הן ששלטו בעולם, או ליתר דיוק, היפיות צעירות שלטו בעולם. הגברים הגיעו לכל מקום בידיעה שאי-אפשר לפתות את הנשים האלה באמצעות טרנדים, מה שחדש ולוהט, משום שהנשים ידעו על מה שחדש ולוהט הרבה יותר מהגברים. לכן הגברים החליטו לקבל אחת ולתמיד את העובדה שהם תלויים בנשים. תמיד היתה על פניהם ארשת של ייאוש ושל תחינה מרומזת, "בבקשה, אני זקוק להגנה, אני בודד, אני לא מוצא אף אחד, אני חושב שהעולם שכח אותי ושהאהבה נטשה אותי לעד". הנשים בחרו את הגברים כרצונן והמחשבה על חתונה לא עלתה. הן רצו רק לבלות בנעימים ונהנו מסקס יצירתי ופרוע. בנוגע לדברים החשובים ביותר, וגם בנוגע לדברים הכי שטחיים ובלתי-רלוונטיים, המילה האחרונה היתה תמיד שלהן. ואולם כאשר "העיתון הבלתי-נראה" הביא את החדשות על התקיפה המינית של מיה פארו ועל תגובתו של לנון, הנשים החליטו מיד לשנות את תוכניות הנסיעה שלהן.

מסלול טיולים חדש התגבש, מאמסטרדם (הולנד) ועד קטמנדו (נפאל), באוטובוס שמחיר הנסיעה בו היה בערך מאה דולר ושנסע דרך ארצות שלבטח היו מעניינות: טורקיה, לבנון, עיראק, איראן, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו (הרחק מהמקדש של המהרישי, חשוב לציין). זה היה מסע בן שלושה שבועות ומספר מטורף של קילומטרים.