הירושה של נסיך הכתר

נסיך הכתר ניקו קוואלי מממלכת מונטביאנקו ישב מאחורי שולחן משרדי עתיק מהמאה הארבע עשרה ובחן ערימה של ניירת שהעוזר שלו הביא לו לפני שעה. מבט בשעון היד שלו הורה לו שיש עוד כמה שעות לפני שיצטרך להתלבש ולצאת לסעודה המלכותית שנערכה לרגל אירוסיו לנסיכה של הממלכה השכנה.

דחף פתאומי התעורר בניקו לשחרר את צווארונו – שכבר היה משוחרר. למה המחשבה על החתונה עם הנסיכה אנטונלה גרמה לו להרגיש כאילו לולאת תליין מתהדקת סביב צווארו?

כל כך הרבה דברים השתנו בחייו לאחרונה. לפני קצת יותר מחודשיים הוא היה הבן הצעיר, נסיך השעשועים המתהולל. נסיך שנהנה מחברתה של פילגש שונה מדי שבועות מספר, כשההחלטה המשמעותית ביותר שהעסיקה אותו הייתה לאיזו מסיבה ללכת באיזה ערב. נכון שזו לא הייתה כל מציאות קיומו, אבל זו הייתה המציאות שאמצעי התקשורת נהנו לדווח עליה. ולא הייתה לו כל בעיה להזין את הצורך שלהם בהתנהגות שערורייתית. כל דבר שירחיק את תשומת ליבם מאחיו הרגיש כל כך.

ניקו צבט את גשר אפו.

ג'טאנו היה הבכור. הרגיש. החוקי.

האח שניקו גונן עליו כל ילדותו כשלא לחם למען כבודו שלו עצמו בשל חוסר שיקול דעת מלכותי. בסופו של דבר, הוא לא יכול היה להגן על ג'טאנו מפני ההשלכות של הברירות שלו, או מפני ההחלטה הגורלית לכוון את הפרארי שלו אל עבר מצוק וללחוץ על הדוושה עד הסוף.

בשם אלוהים, הוא התגעגע כל כך לג'טאנו. וכעס עליו. כעס על שבחר לסיים הכול, שלא המשיך להילחם בשדים שלו, שלא סיפר לניקו על הסוד שלו לפני שנים. ניקו היה מזיז הרים למען ג'טאנו אילו רק ידע.

"די!" רטן ניקו, מתמקד שוב בניירת. שום דבר לא יחזיר את ג'טאנו, ושום דבר לא ישנה עכשיו את גורלו של ניקו. הוא הנסיך שנשאר, ולמרות שהיה לא חוקי, החוקה של מונטביאנקו אפשרה לו להיות היורש. בימים אלה, עם קדמת הרפואה, לא היה כל ספק מי הם ההורים שלו – אם בכלל היה ספק כלשהו מלכתחילה; גבריי משפחת קאוולי נראו תמיד כאילו עוצבו על פי אותה תבנית.

רק המלכה טיציאנה הסתייגה ממעמדו החדש של ניקו – אבל היא הסתייגה ממנו כל חייו. כל דבר שעשה לא היה טוב מספיק בשבילה. הוא ניסה לרצות אותה כשהיה ילד, אבל תמיד הורחק. הוא הבין עכשיו, כגבר בוגר, מדוע היא הסתייגה ממנו. הנוכחות שלו הזכירה לה שבעלה לא היה נאמן אליה.

כשעבר לגור בארמון לאחר מותה של אימו, המלכה ראתה בו איום, במיוחד משום שהיה חזק יותר וגדול יותר מג'טאנו, למרות שהיה הצעיר מביניהם. העובדה שהיה כעת נסיך הכתר רק העצימה את הכאב. הוא היווה תזכורת קבועה למה שאיבדה. לא שינה שגם הוא אהב את ג'טאנו, שהיה נותן הכול כדי שאחיו יהיה עדיין בחיים.

כיוון שלא יכול היה להחזיר את ג'טאנו, הוא יפעל כמיטב יכולתו כדי למלא את חובותיו כנסיך הכתר. זו הדרך היחידה לכבד את זכרו של אחיו.

נקישה בדלת גרמה לו להרים את ראשו. "כן."

"ראש המשטרה שלח שליח, הוד מעלתך," אמר העוזר שלו.

"אקבל אותו," השיב ניקו.

לאחר רגע הופיע גבר במדים וקד קידה עמוקה. "הוד מעלתך, ראש המשטרה שולח ברכות."

ניקו התגבר על חוסר סבלנותו בזמן שהגבר דקלם את הברכות הפורמליות לבריאותו ולאושרו. "מה ההודעה?" שאל ברוגז קל לאחר שהסתיים השלב הפורמלי.

למרות שזו הייתה חובתו של נסיך הכתר לפקח על המשטרה, זה היה תפקיד סמלי בעיקר. העובדה שראש המשטרה ממש תקשר איתו לגבי משהו מלאה אותו בתחושה מבשרת רעות לא אופיינית.

מגוחך. זו פשוט הייתה המודעות לאובדן החופש שלו שהטרידה אותו בתוך ראשו בעקיבות וגרמה לו לחוש שלא בנוח.

הגבר הושיט את ידו אל הכיס הפנימי של הג'קט שלו והוציא מעטפה. "ראש המשטרה הורה לי לדווח לך שמצאנו חלק מהפסלים העתיקים שנלקחו מהמוזיאון. ולתת לך את זה, הוד מלכותך."

ניקו הושיט את ידו. הגבר ניצב דום בזמן שניקו פתח את המעטפה.

הוא ציפה לדף הנייר שהיה במעטפה, אבל דווקא התמונה המצורפת של אישה וילד היא שלכדה את תשומת לבו של ניקו תחילה. פניהם מילאו את המסגרת כאילו מישהו צילם את התמונה מקרוב. הוא זיהה את האישה כמעט מיד – השיער הבלונדיני בגון חיטה, העיניים הירוקות ומקבץ הנמשים שעל אפה – הוא חש צביטה קלה של חרטה על כך שהרומן שלהם לא נמשך זמן רב יותר. מבטו עבר אל הילד.

זעם פתאומי תקף אותו מבפנים. זה לא אפשרי. הוא מעולם לא נהג בחוסר זהירות כזו. הוא לעולם לא יעשה לילד את מה שנעשה לו. הוא לעולם לא יהרה תינוק ויתרחק. זו חייבת להיות הונאה, תעלול שנועד להביך אותו בערב אירוסיו, תחבולה שנועדה להשיג כסף. אין כל סיכוי שהילד הזה הוא שלו.

מוחו נדד. הוא בילה איתה רק זמן קצר, התנה אהבים עימה רק פעם אחת – לצערו. הוא לא היה זוכר אם משהו היה משתבש? כמובן שהיה זוכר – אבל לילד יש תווים ברורים של משפחת קוואלי. ניקו לא יכול היה להסיר את מבטו מעיניים שהיו השתקפות עיניו שלו כשפתח את הנייר. לבסוף הצליח לנתק את תשומת לבו ולהעבירה מהתמונה אל שרבוט המילים של ראש המשטרה.

ניקו שמט את הנייר ודחף את עצמו מהשולחן. "קח אותי לבית הכלא. עכשיו."

לילי מורגן הייתה מיואשת. היא הייתה אמורה לשהות במונטביאנקו יומיים בלבד. היא נמצאת כאן כבר שלושה. לבה הלם בקול ובעוצמה רבים כל כך באוזניה שציפתה לעבור התקף לב כבר לפני שעות. היא צריכה להגיע הביתה, לחזור אל התינוק שלה. אבל הרשויות לא הראו כל סימן שהם מתכוונים לשחרר אותה, והתעלמו מתחינותיה לדבר עם קונסוליה אמריקנית. כבר יותר מארבע שעות לא ראתה נפש חיה. היא ידעה כיוון שעדיין ענדה את שעונה, למרות שלקחו ממנה את הטלפון הנייד ואת המחשב הנייד שלה כשהביאו אותה לכאן.

"הי!" צעקה. "הי! יש כאן מישהו?"

אף אחד לא ענה. רק הד קולה נשמע בחלל האבן העתיק של המבצר הישן.

לילי צנחה על המזרן הגבשושי בתא הטחוב והקר ושפשפה את ידה תחת אפה. היא לא תבכה. לא שוב. היא צריכה להיות חזקה בשביל בנה. האם הוא כבר מתגעגע אליה? היא מעולם לא עזבה אותו קודם. היא לא הייתה עושה זאת עכשיו אם הבוס שלה היה מותיר לה ברירה.

"ג'ולי חולה," אמר לפני כמה ימים לגבי עיתונאית הנסיעות היחידה של העיתון. "אנחנו צריכים שתסעי למונטביאנקו ותערכי מחקר לגבי הכתבה שהיא עובדת עליה למהדורת יום השנה."

לילי מצמצה מוכת הלם. "אבל מעולם לא כתבתי מאמר נסיעות!" למעשה, היא מעולם לא כתבה משהו מרגש יותר ממודעות האבל במהלך שלושת החודשים שבהם עבדה בעיתון. היא אפילו לא הייתה עיתונאית, למרות שקיוותה להפוך לכזו ביום מן הימים. היא נשכרה לעבוד במחלקת הפרסום, אבל כיוון שהעיתון היה קטן, לעתים קרובות קיבלה מטלות כפולות כשהיה מחסור בעובדים.

הסיבה היחידה לכך שלפורט פייר רג'יסטר הייתה עיתונאית נסיעות, היא לא רק שג'ולי הייתה אחייניתו של המוציא לאור אלא גם שסוכנות הנסיעות היחידה בעיר הייתה בבעלותם של הוריה. אם היא כתבה על מונטביאנקו, סביר להניח שעומדים להיות מבצעי נסיעות לשם.

אבל עצם המחשבה על נסיעה למונטביאנקו הפכה את רגליה של לילי לג'לי. איך תיכנס לממלכה הים תיכונית בידיעה שניקו קוואלי חי שם?

לבוס שלה לא היה אכפת. "את לא צריכה לכתוב את הכתבה, חומד. ג'ולי כבר עשתה את רוב העבודה. רק תצלמי כמה תמונות, תכתבי איך מרגיש להיות שם, דברים כאלה. תחווי את הארץ במשך יומיים, ואז תחזרי ותעבירי לה את הפרטים."

כשהיא התנגדה, הוא סירב לקבל תשובה שלילית. "הזמנים קשים, לילי. אם אני לא יכול לסמוך עלייך שתבצעי את העבודה כשאני צריך אותך, אולי אצטרך למצוא מישהו עם יותר נכונות. זו ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך."

לילי לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את עבודתה בעיתון. אין יותר מדי אפשרויות עבודה בפורט פייר; בלי העבודה הזו, היא לא תוכל לשלם שכר דירה או לעמוד בהוצאות הביטוח הרפואי שלה. היא יכולה לחפש עבודה אחרת אבל אין ערבויות שהיא תמצא משהו במהירות. מרגע שנכנסה להריון היא הייתה צריכה לעזוב את הקולג'. היא העבירה את השנתיים האחרונות בעבודות שונות בשכר נמוך, עושה הכול כדי לטפל בתינוק שלה. העבודה בעיתון הייתה הזדמנות גדולה וצעד ענק למעלה מבחינתה. אולי היא אפילו תצליח לחזור ללימודים במסגרת חלקית ולסיים את לימודיה ביום מן הימים.

היא פשוט לא יכולה לסכן את עתידו של דני בכך שתסרב. כשהייתה ילדה נאלצה להסתדר בלי הרבה דברים כשלאימא שלה לא הייתה עבודה, או גרוע מכך, כשעזבה הכול כדי לבלות עם אביה רודף הנשים. לילי לא תעשה את זה לבן שלה. היא למדה בדרך הקשה שלא להסתמך על אף אחד אחר פרט לעצמה.

לא הייתה לה כל ברירה אלא לקבל על עצמה את המשימה, למרות שניחמה את עצמה בידיעה שהסיכוי שדרכה תצטלב בדרכו של הנסיך הוא קלוש ביותר. היא תשאיר את דני עם חברתה הטובה ביותר, תבלה יומיים בסיור בקסטלו דל ביאנקו ואז תהיה על מטוס הביתה. פשוט, לא?

אבל היא מעולם לא חשבה שתגיע לתא מעצר. האם מישהו יתקשר לרשויות כשלא תחזור? האם כבר עשו זאת? זו תקוותה היחידה – שמישהו ידווח שהיא נעדרת והקונסוליה האמריקנית תתעקש לקבל דיווח על מהלכיה בממלכה הים תיכונית.

צליל מרוחק גרם ללילי לקום על רגליה. לבה הלם עוד יותר אם זה אפשרי. האם מישהו בא לראות אותה, לשחרר אותה? או שאולי מביאים אסיר חדש אל מעמקיו של המבצר הישן והטחוב?

לילי תפסה את הסורגים והסתכלה במורד המסדרון החשוך. צעדים הדהדו במסדרון העתיק. קול דיבר עד שקול אחר השתיק אותו בציווי חד. היא התקשתה לבלוע, ממתינה. תקופת חיים מאוחר יותר הופיע גבר, דמותו כהה מדי בצללים מכדי להבחין בפרטים. הוא נעצר ממש לפני האור החיוור שהגיח מסדק בקיר המבצר כמה מטרים מעל ראשו. הוא לא דיבר.

לבה של לילי צנח אל בהונותיה כשגל חדש של דמעות איים להגיח. אלוהים, לא יכול להיות שהוא כאן. לא יכול להיות. לא יכול להיות שהגורל אכזר כל כך.

היא לא יכלה להגות מילה בזמן שהנסיך – כי כך הייתה חייבת לחשוב עליו – נע אל תוך האור. ו – אלוהים – הוא היה נאה בדיוק כמו שהתמונות בירחונים גרמו לו להיראות. כפי שמוחה התעקש שהיה. שערו השחור היה קצר משזכרה, כאילו קיצר אותו בניסיון להיראות רציני יותר. הוא לבש מכנסיים כהים וחולצת משי פשוטה ופתוחה מעל לחולצת טי. עיניים כחולות כקרח בהו בה מפנים עדינות כל כך שנדמה היה שעוצבו ביד אומן.

אלוהים, היא באמת חשבה שהוא סטודנט מאוניברסיטת טוליין כשפגשה אותו במרדי גרא? האם הייתה יכולה להיות תמימה כל כך? אין כל סיכוי לטעות ולחשוב שהגבר הזה הוא כל דבר אחר פרט למה שהוא: גבר עשיר ומיוחס שנע במעגלים חברתיים הנמצאים גבוה כל כך מעל ראשה שסבלה מפחד גבהים רק מעצם המחשבה על כך.

"תשאיר אותנו לבד," אמר לגבר שלצדו.

"אבל הוד מעלתך, אני לא חושב –"

"Vattene via!"

"כן, אדוני," ענה הגבר במבטא האיטלקי האופייני למונטביאנקו. הוא קד קלות ומיהר במעלה המסדרון. לילי עצרה את נשימתה.

"את מואשמת בכך שניסית להבריח עתיקות של מונטביאנקו אל מחוץ למדינה," אמר בקרירות, כשנמוגו הדהודי צעדיו של האיש.

לילי מצמצה. "סליחה?" מכל הדברים שציפתה שיאמר, לרגע לא חשבה שיאמר משהו כזה.

"שני פסלים, סניורינה. של זאב ושל גבירה. הם נמצאו במזוודה שלך."

"מזכרות," הטיחה בספקנות. "קניתי אותם בדוכן רחוב."

"אלה אוצרות יקרי ערך של המורשת של ארצי, שנגנבו מהמוזיאון הלאומי לפני שלושה חודשים."

ברכיה של לילי נחלשו. אלוהים. "אני לא יודעת שום דבר לגבי זה! אני רק רוצה ללכת הביתה."

הדופק שלה הלם באוזניה. כל זה היה מוזר כל כך. גם ההאשמה וגם העובדה שנראה שהוא כלל לא זיהה אותה. אבל ודאי שלא יזהה! האם באמת ציפתה שיזהה אותה? היא הניעה את ראשה מעט. לא, היא לא ציפתה, אבל אחרי כל מה שעברה בשנתיים האחרונות, זה בכל זאת כאב. איך הוא יכול להסתכל עליה ולא לדעת? איך הוא יכול שלא להיות מודע אליה כפי שהיא מודעת אליו?

הנסיך ניקו התקרב. ידיו היו בכיסיו כשהביט מטה אליה, עיניו השליוות אינן מסגירות דבר. שום שמץ של הכרה, שום שביב של חביבות, כלום. רק יהירות עילאית ותחושה של זכות מוחלטת כל כך שהדהימה אותה. האם באמת העבירה שעות בשיחה עם הגבר הזה? על מה?

מבלי להתכוון, היא נזכרה איך שכבה תחתיו, חשה בגופו נע בתוך גופה. הכול היה חדש כל כך בשבילה, אבל הוא היה עדין כל כך ומתחשב. הוא גרם לה להרגיש מיוחדת, מוערכת.

עכשיו, הזיכרון דמה לאשליה מרוחקת, אפילו עוד יותר בשל חוסר המודעות שלו אליה.

היא הורידה את מבטה, לא מסוגלת לשאת את קשר העין. צבע עיניו היה ייחודי, הן היו בהירות ומדהימות, אבל זו לא הייתה הסיבה לכך שהיא לא יכלה להביט בו.

לא, היא לא יכלה להסתכל כיוון שזה גרם לה להתגעגע כל כך לבנה. היא לא חשבה על זה עד שניצבה שוב פנים אל פנים עם הנסיך, אבל דני היה העתק מדוייק של אביו.

"אני חושש שזה לא אפשרי."

היא נשאה שוב את ראשה מעלה, עיניה מתחילות שוב לדמוע. לא. היא חייבת להיות חזקה. "אני – אני חייבת לחזור הביתה. יש לי אחריות. אנשים צריכים אותי."

מבטו של הנסיך ניקו התחדד. "איזה אנשים, סניורינה?"

בטנה של לילי התמלאה פחד. היא לא יכולה לספר לו על דני, לא עכשיו. לא ככה. "המשפחה שלי צריכה אותי. אימא שלי תלויה בי." היא לא ראתה את אימא שלה כבר יותר משנה, אבל הוא לא יודע את זה.

הוא בחן אותה, מבטו המהיר עובר עליה בעניין. ועוד משהו. קצות עצביה עקצצו.

"אין לך בעל, לילי?"

השימוש שלו בשמה היה כמו לטיפה עדינה של אצבעותיו על עורה: מדהים, לא צפוי ונעים. בהתחלה חשבה שוודאי זיהה אותה, שזכר את שמה ככלות הכל – למרות שקרא לה ליליאנה כשהיו ביחד. אבל שום דבר בהתנהגותו לא העיד על כך. הוא קיבל את שמה מהמשטרה. כמובן.

היא חשה טיפשה על שחשבה אחרת. אבל למה הוא כאן? האם נסיך באמת מגיע לבית כלא כשמישהו מואשם בגנבה? היא הרגישה שחסרה לה חתיכה של הפזל, כאילו יש משהו שהיא צריכה לדעת, אבל היא לא הצליחה להבין מהו.

"לא, אין בעל," אמרה. היא לא יכולה להזכיר את דני, היא פשוט לא יכולה. החשש לתינוקה איים להכריע אותה. אם ניקו ידע שיש לו בן, האם הוא ייקח ממנה את תינוקה? אין ספק שיש לו הכסף והכוח לעשות זאת.

היא נלחצה קרוב יותר לסורגים, מפצירה בו, משחררת כל טיפה של רגש שיש לה אל דבריה. "בבקשה, ני – הוד מעלתך," תיקנה, חושבת שעדיף שלא תקרא לו בשמו. "בבקשה תעזור לי."

היא חשבה שהוא נראה מבולבל, אבל זה עבר מהר כל כך שלא הייתה בטוחה.

"למה בדיוק את מצפה שאעזור לך?"

לילי בלעה בקושי את הרוק בגרונה. האם תוכל להתוודות רק מעט? האם תסכן את תינוקה אם תעשה זאת? או שאולי היא מסכנת אותו בכך שאינה מדברת? מה אם לעולם לא תצא מכאן? האם קרלה תגדל את דני כבנה? "א – אנחנו נפגשנו פעם. בניו-אורלינס לפני שנתיים. היית נחמד אליי אז."

אם היא ציפתה לרמז של הכרה בפניו, היא התאכזבה. הוא נשאר מרוחק, מנותק.

"אני תמיד נחמד לנשים." קולו היה חלק ועשיר כשוקולד. וקריר כמימיו של אגם באלפים.

חום עלה בלחייה של לילי. איך היא יכולה לעמוד כאן ולנהל איתו שיחה כזו, עם הגבר שהעניק לה את בנה מבלי לדעת על כך? היא צדקה לגביו, צדקה בכך שלא התעקשה בניסיון למצוא אותו מרגע שגילתה שהוא כל כך הרבה יותר מגבר רגיל ששמו ניקו קוואלי.

היא עדיין זכרה את ההלם שהיה כרוך בגילוי מי הוא באמת, את התהלוכה האינסופית של תמונות ומאמרים שערוריתיים בצהובונים כשגילתה את זהותו. הנסיך ניקו ממונטביאנקו היה נער שעשועים, איש חוג הסילון העולמי שירד מרמתו פעם אחת בניו-אורלינס. הוא לא זכר אותה, לא היה לו אכפת ממנה, ואין ספק שלא אכפת לו מדני.

בדיוק כפי שלאבא שלה לא היה אכפת ממנה או מאימא שלה. מכל הגברים בעולם הזה, איך היא בחרה בגבר הזה שייקח אותה אל עולם האינטימיות בין גבר ואישה? היה מזעזע לחשוב כמה נבערת הייתה, איך התפתתה על ידי הקסם והאמיתיות שלו. הוא לא בדיוק שיקר לגבי מי שהוא, אבל הוא גם לא אמר את האמת. היא ידעה את שמו ומאיפה הוא, אבל רק מאוחר יותר היא גילתה שהוא נסיך.

מרגע שקיבל ממנה את מה שרצה, הוא נטש אותה לגורלה. היא עמדה בגשם במשך יותר משעתיים כשהמתינה לו. הוא הבטיח לה שיבוא, אבל הוא לא הגיע.

אלוהים, הוא החליא אותה.

לפני שהספיקה לאסוף את מחשבותיה ולדבר, לחשוב על גישה אחרת, הוא הוציא משהו מכיס חולצתו ודחף אותו לעברה. ההבעה הקרירה נעלמה. את מקומה תפס זעם עמוק כל כך שהיה מפחיד אותה אלמלא הסורגים שהפרידו ביניהם.

"מה המשמעות של זה? מי הילד הזה?"

לבה של לילי החמיץ פעימה. היא העבירה את ידה בין הסורגים, וניסתה להושיט אותה אל התמונה שלה ושל דני, אבל הנסיך הרחיק אותה. יבבה נמלטה מגרונה לפני שהצליחה לעצור את עצמה. הם עברו על החפצים שלה, פרקו את המזוודות שלה כאילו הייתה גנבת והעבירו את החפצים שלה להתייחסות. הגרוע מכל – הוא ידע את הסוד שלה!

"מי זה?" תבע שוב הנסיך.

"זה התינוק שלי! תן לי את זה," בכתה, מושיטה את ידיה מבין הסורגים. "זה שלי!"

הוא נראה נזעם. וקצת המום, אם זה אפשרי. אבל הוא התאושש במהירות. "אני לא יודע מה את חושבת שיקרה עכשיו כשראיתי את זה, אבל זה לא יעבוד, סניורינה. זה ניסיון עלוב לסחוט אותי, ואני לא אכנע לזה." קולו נטף איום.

לילי הפסיקה להיאבק ובהתה בו, ראשה המה מרגש. "לסחוט, אותך? למה שאעשה דבר כזה? אני לא רוצה ממך כלום!"

מוחה דהר. ניקו לא ידע דבר בוודאות. הוא היה מוטרד רק לגבי עצמו ולגבי כספו. אם היא לא הייתה נעולה, אולי הייתה חשה הקלה לקבל אישור לגבי מה שחשבה עליו. היא צריכה לוודא שהוא מבין שהיא לא מצפה ממנו לשום דבר. אם הוא לא יחוש מאויים, אולי הוא יעזור לה לצאת מהמקום הזה.

לילי עצמה את עיניה, נאבקת להירגע. "אני רק רוצה לנסוע הביתה."

למה היא בכלל דאגה שהוא יקח ממנה את תינוקה? הוא לא סוג הגבר שאכפת לו מילדו. היו לו הרבה פילגשים, והיה כבר אב לכמה ילדים. היא בדרך כלל נמנעה מעיתוני הרכילות, אבל מדי פעם כותרת מרעישה על ניקו עדיין הצליחה ללכוד את תשומת לבה. היא ידעה, למשל, שהוא עומד להינשא.

תחושת כאב פילחה אותה והיא הדחיקה אותה בלי לבחון אותה. איך אישתו לעתיד מרגישה לגבי דרכיו הפלרטטניות, לגבי הילדים הרבים שאין להם אבא אמיתי? אין ספק שהחליטה נכונה שלא ליצור איתו קשר לפני שנתיים. לדני מגיע כל כך הרבה יותר טוב מאבא כמוהו, אבא שלעולם לא יטריח את עצמו להקדיש זמן ולהכיר את הילד שלו. היא לא רצתה שהתינוק שלה יגדל כפי שהיא גדלה, עם אבא בטלן שלקח חלק בחייה רק כשזה התאים לו – ועזב שוב מבלי שיהיה לו אכפת מההרס הרגשי שהותיר בעקבותיו.

"מה את עושה במונטביאנקו?" תבע, קולו חסר אמון וחשדן. "למה באת לכאן אם לא כדי לנסות לסחוט אותי?"

"ערכתי מחקר," אמרה, מתעצבנת. "למאמר בעיתון. ולמה שארצה לסחוט אותך?"

"אל תשחקי איתי משחקים, סניורינה." הוא החזיר את התמונה אל כיסו. מבטו רצחני, כאילו יכול היה להורות לשומר לשכוח שהיא נמצאת כאן למטה ולהשליך את המפתח. פחד חלחל בה; סביר להניח שהוא יכול לעשות דבר כזה.

"אני מקווה שנוח לך, לילי מורגן, מפני שאת הולכת להישאר בתא הזה את משך הזמן שייקח לי לגלות את האמת."

"אמרתי לך שהבוס שלי שלח אותי. לא באתי משום סיבה אחרת!"

"את לא רוצה להגיד לי שהילד בתמונה הוא שלי? לא באת כל הדרך לכאן בשביל זה? כדי לתבוע כסף?"

לילי כרכה את ידיה סביב גופה, מופתעת לגלות שהיא רועדת, והסיטה את מבטה. "לא, אני רוצה לנסוע הביתה ולשכוח שאי פעם פגשתי אותך."

ניקו נע מהר כל כך שהיא נרתעה לאחור, שוכחת מהסורגים המפרידים ביניהם. ידיו היו אלה שאחזו בסורגים הפעם, מבטו החיוור מביט אל תוכה. "אני לא יודע במה את משחקת, מיס מורגן, אבל אני מבטיח לך שאני אגלה את האמת."

כשהוא התרחק וצעד במעלה המסדרון, היא לא הוציאה צליל. זה לא היה משנה בכל מקרה. לנסיך ניקו אין לב.

ניקו צעד אל חדריו בארמון וזימן את העוזר שלו. לאחר שציווה לגלות הכול לגבי מיס מרגרט לילי מורגן – כן, זו הייתה הפתעה, לגלות שהיא משתמשת בשמה האמצעי ולא בשמה הראשון; אבל זה מסביר למה הוא לא הצליח למצוא אותה כשחיפש אותה לפני שנתיים – הוא יצא למרפסת והביט בעיר השרועה תחתיו.

המפגש השפיע עליו יותר משהיה מוכן להודות. לילי מורגן כלל לא הייתה מה שציפה. היא לא הייתה הנערה הרכה והכמעט ביישנית שזכר, ליליאנה שלו שהייתה טהורה ונאה כמו הפרח שעל שמו הייתה קרויה. הלילה שבילתה בבית הסוהר אמור היה להפחיד אותה, לגרום לה לשתף פעולה. אך לילי הייתה זועפת ונחושה.

אבל נחושה לגבי מה?

הוא לא ידע, אבל הוא לא ישאיר אותה שם ללילה נוסף – למעשה הוא נחרד לגלות שהיא הוחזקה שם מלכתחילה ללא ידיעתו. פיו של ניקו התעוות בחוסר שביעות רצון. הגיוני שהמבצר הישן עדיין שימש כבית כלא, אבל אפשר לשפר את התנאים. דבר נוסף שישנה עכשיו שהוא נסיך הכתר.

הוא החליק את התמונה מכיסו, אוחז בה בין שתי אצבעות מבלי להסתכל בה. התמונה שופצה, הוא היה בטוח בכך. כל צלם מוכשר עם ציוד מחשב מתאים יכול לגרום לתמונה להראות כפי שהוא רוצה. ניקו ידע זאת היטב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוצג בפניו שקר שכזה. אמצעי התקשורת ניסו כל הזמן למקם אותו במקום שלא היה בו, או עם מישהי שלא היה איתה. התמונות שופצו וקל היה להפריכן, למרות שהיה מטריד ולא נוח לעשות זאת.

ויחד עם זאת אלה החיים שבחר לעצמו, כשבחר לשמש ניגוד לג'טאנו. ניקו העביר יד בשערו. הוא יכול להתמודד עם זה. מאז ומעולם יכול היה להתמודד עם זה. הוא יעשה זאת גם עכשיו, והוא ישלח את מיס לילי מורגן בחזרה לאמריקה, לשם היא שייכת.

אישה שטן, זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שנאלץ להתמודד עם תביעת אבהות – למרות שמעולם לא נתקל בתביעה באופן שכזה. לילי כלל לא הזכירה את הילד עד שהראה לה את התמונה. ואז הייתה נואשת להשיג את התמונה ממנו, ובעצם לא אמרה שהילד שלו. אבל זו חייבת להיות הכוונה שלה. לא?

הוא הרים את התמונה, בחן אותה – וחש טלטול של מודעות והכרה שמעולם לא חווה. בשונה מהילדים ששתיים מהמאהבות שלו לשעבר ניסו לשכנעו שהם שלו – כל אחד מהמקרים הופרך והתביעות בוטלו, למרות שניקו בכל זאת נתן כסף לטיפול בילדים כיוון שזו לא הייתה אשמתם שנולדו ללא אבות – הילד הזה ניחן במראה של משפחת קוואלי. יותר מהעיניים – משהו בתלתלים הכהים, בעור הזית החלק, בצורת הלסת והאף, התנוחה האיתנה – אפילו בילד – השפתיים. הדימיון היה מדהים, אבל בטוח שזו תחבולה.

הוא נשבה בקסמה, הוא זכר זאת היטב, אבל לא נשבה בקסמה עד כדי כך ששכח להשתמש באמצעי מניעה כשהתנה עימה אהבים. הוא מעולם לא שכח להשתמש באמצעי מניעה. זה היה חיוני לקיומו כמו שינה ואכילה. הוא גדל כתוצר של חוסר זהירות, והוא לעולם לא יגרום לילד לסבול כפי שהוא עצמו סבל. כשיהיו לו ילדים, הם יהיו חוקיים, רצויים ואהובים.

אבל מה אם אמצעי המניעה כשלו איכשהו? זה אפשרי? יכול להיות שהוא האבא של הילד הזה? ואם הוא באמת אבא שלו, איך היא יכלה להסתיר אותו מאבא שלו כל הזמן הזה?

אבל לא, זה לא אפשרי. הוא היה זוכר אם משהו קרה לקונדום; ושום דבר לא קרה. הילד לא יכול להיות שלו, לא משנה עד כמה הוא דומה לו. זה טריק צילומי.

מרוצה, הוא הפיל את התמונה לתוך עציץ. האישה הזו לא תשחק בו. בקרוב, הוא ידע את האמת. והלילה הוא יהפוך את אירוסיו לנסיכה אנטונלה לרשמיים, ויקדם את המאמץ לאחד את מונטביאנקו ואת מונטוורדה בכך שיכבד את התחייבותה של משפחתו למשפחת רומנלי כשג'טאנו היה עדיין בחיים. אנטונלה רומנלי היא אישה יפהפיה; אין ספק שיהיה מרוצה איתה כאשתו.

ניקו פנה מהנוף וצעד אל דלתות המרפסת. הוא עשה רק כמה צעדים לפני שהיסס. הוא קילל ורטן ואז הוציא את התמונה והשיב אותה אל כיסו כנגד לבו.