היררכיה של כאב
שרון שפיר
₪ 35.00
תקציר
“את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן – אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכה להתבצע מיד כשרואים את התמונה המדויקת, כי זה כל כך קשה, לפעמים הכול מיטשטש והגבולות לא ברורים. ולפני שלוש שנים ראיתי הכול בבירור, בלי ערפל.”
שירה היא דוברת בית חולים שמפנטזת על הרגע שבו תצליח לעזוב את בעלה. נטלי, גיסתה, מתמודדת עם פוסט טראומה מן הפיגוע שממנו ניצלה לפני עשרים שנה. תהילה היא רפלקסולוגית עיוורת, שמסתירה יותר מסוד אחד. לשלושתן תחושה משותפת: משהו לא עובד. סיפוריהן משתרגים זה בזה בתרכובת של פחד, אשמה והסתרה.
שרון שפיר משרטטת ביד אומן סיפור עדין על כאב ועל החלמה. על האופן שבו החברות והאהבה יכולות לשבור גם את הסיפורים הכי עמוקים שאנחנו מספרים על עצמנו. ועל הרגע הזה שבו לא נותרת ברירה, וצריך להוריד את המסכות.
שרון שפיר היא עורכת דין. היררכיה של כאב הוא ספרה הראשון.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 232
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: שתים
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 232
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: שתים
פרק ראשון
שירה
את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן — אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכה להתבצע מיד כשרואים את התמונה המדויקת, כי זה קשה כל כך, לפעמים הכול מיטשטש והגבולות לא ברורים. ולפני שלוש שנים ראיתי הכול בבירור, בלי ערפל.
ובאותו הבוקר, לשתינו נמאס, לסתיו שפיר ולי.
ג'וני אמר שלא נוכל לעשות רילוקיישן כי הוא לא יכול לעזוב את נטלי. באותו הרגע לא חשבתי על זה שמה שקרה לאחותו — בגללי קרה, כי אם לא הייתי מבקשת מג'וני להתעכב הוא לא היה מאחר לפגוש את נטלי, ואם הוא לא היה מאחר אליה היא לא הייתה יושבת להמתין לו בתחנת האוטובוס בדיוק כשקו חמש התפוצץ בה. זו אשמה שאני נושאת בשקט ובהשלמה, ולרוב אני לא מתעסקת איתה, כי אני משתדלת להניח לדברים שאני לא יכולה לשנות.
ואם לא עושים רילוקיישן אז זה אומר שני דברים — שנישאר בדירת השניים וחצי חדרים שלנו במעונות בשיכון 'עמק האלה', למרות הצפיפות ואפילו שגלי כבר היתה בת שלוש וסיכמנו שנעבור לשנתיים לניו יורק, ששם הייתי אמורה לנהל את אגודת הידידים של בית החולים. וזה גם אומר שאני והמחשבות שלי לא נזוז לשום מקום, וזה לא טוב.
לבשתי שמלה קצרה, היה יום חם ולח במיוחד. חיכיתי שג'וני יעלה הביתה לפני שאצא לחתום על ההסכם של התפקיד החדש והתנאים הנלווים לו. כבר כששמעתי אותו עולה במדרגות הכנתי לו קפה שחור רותח על אף החום הנורא, כמו שהוא אוהב. הוא נכנס הביתה, שטף ידיו ונישק אותי בלחי בלי להסתכל לי בעיניים. הוא התיישב בכבדות ופתח את העיתון. הגרוגרת שלו עלתה וירדה בגרונו, אבל הוא לא אמר כלום.
הוא לחלח אצבעו בלשונו והעביר ברשרוש דף ועוד דף. בשני הדפים הראשונים שרשרשו עוד הייתי אופטימית, אבל לפי הקצב הקבוע שהוא המשיך לעלעל, ידעתי שהוא רוצה לומר לי משהו שאני לא אוהב לשמוע והוא דוחה את זה כי קשה לו.
התיישבתי בכיסא לידו. "ג'וני?"
"חשבתי על זה," עיניו נותרו ממוקדות בעיתון. בהיתי בכותרת הראשית — אותיות אדומות זעקו את מחאת יוקר המחיה של 2011 ובישרו שהעם דורש צדק חברתי. באינסטינקט חיפשתי את כותרת המשנה, ידעתי שהכותרת הבולטת היא רק מה שהציבור רוצה לשמוע, לאו דווקא מה שנכון.
"חשבת על מה?"
"שירה, אני לא רוצה לעזוב. לא עכשיו," הוא הרפה יד אחת מהעיתון כדי לאחוז בספל הקפה, חושף את כותרת המשנה שציטטה את סתיו שפיר שאמרה שהתפכחנו מהאשליה שהממשלה הזו תעשה משהו. היא לא תעשה כלום ואין ברירה אלא לצאת לרחובות.
"אתה לא היית אמור לחשוב על זה שוב. כבר החלטנו," הנחתי על השולחן חזק מדי את הספל שלי, וטיפות חלביות של קפה פושר ניתזו על העיתון. "אנחנו עוברים בקיץ, בחופש הגדול. דיברנו על זה כל כך הרבה. ג'וני, כבר מצאנו בית ספר מתאים ליהלי וגן לגלי."
"אני יודע שסיכמנו שנעבור. את כל כך רצית, ואני משתדל לרצות את מה שאת רוצה," ג'וני הביט בי בדריכות ואמר שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי, אבל הוא לא מסוגל. הוא לא ישאיר את נטלי לבד בארץ. שהוא באמת חשב שזה יעבוד, אבל הוא מבין כעת שהוא השלה את עצמו ושהיא לא תעמוד בזה. גם ככה אמא שלהם בלונדון, אז מה אנחנו נתרחק ממנה גם.
"אבל גם על זה דיברנו," אילצתי את עצמי לדבר בסבלנות. "היא תבוא לבקר, יהיה לנו חדר אורחים, במיוחד בשבילה. מה קרה, ג'וני, היא אמרה לך משהו?"
"היא לא אמרה כלום. אני דואג לה. זה הכול."
"היא כבר בת שלושים ושבע. כמוני," הזכרתי לו. הוא פתח את פיו וסגר אותו, בלי לומר לי את מה שהתכוון. שאין מה להשוות, היא סוחבת פוסט־טראומה, ואני לא סוחבת דבר, לא פוסט ולא טראומה.
"נטלי תסתדר," אמרתי. "אולי דווקא משום שהיא תהיה לבד. אתה ממעיט מהחוסן שלה."
הוא גלגל עיניו. "איזה חוסן, שירה. על איזה חוסן את מדברת."
אז עוד לא הבנתי למה הוא רוצה להישאר, למה הוא התעקש שטוב לנו בשיכון. הוא אמר שזה גם כי אני עובדת בבניין ההנהלה, במרחק הליכה של רבע שעה מהבניין שלנו, והמרפאה שלו היא במרחק הליכה של עשרים דקות בלבד. בבקרים הוא מקפיץ את יהלי לבית הספר, נסיעה של חמש דקות מבית החולים, וגלי ממילא בגן המיועד לילדי הסגל ואני לוקחת אותה בדרך. הוא מדד הכול בדקות ובמרחק, אז הוא לא מצא היגיון בכך שזוג שעובד במקום עבודה שמאפשר לו להתגורר בו, יעזוב. אבל אני לא רוצה את מה שנוח או הגיוני.
הייתי צריכה לנסח במדויק את מה שאומר. להישמע נחושה בלי להיות גלויה מדי. לא להסגיר את העובדה שאם אהיה עסוקה בלעבור למקום חדש, אז אולי, רק אולי, זה יסיח את דעתי מהאפשרות האחרת שמקננת בי כבר שנה. ובלי לומר שאני צריכה לצאת מהמרחב הזה, שאף על פי שהוא בית החולים הגדול בישראל, הוא צר מלהכיל את שנינו.
בסוף רק גמגמתי שכבר סגרנו הכול, ואני עוד שעה כבר חותמת על ההסכם, ומה אני אמורה להגיד לאיתן, שהוא מנכ"ל בית החולים ובמקרה גם הבוס הישיר שלי, שהפך עולמות כדי שאקבל את המינוי, אפילו שהמשמעות של זה היתה ששנתיים לא אדברר אותו ואת בית החולים. הייתי לא רהוטה, ולהיות לא רהוטה מכאיב לי בגוף, והכאב טיפס במעלה הגרון עד שהתפצל לרקות בראש.
"אני אתייעץ עם נטלי ונבדוק מה המשמעות של אי־חתימה על ההסכם בשלב הזה," אמר.
"כבר סיפרת לנטלי? דיברת על זה עם אחותך לפני שדיברת על זה איתי? ואל תגיד לי שזה כי היא עורכת דין."
"מה פתאום. עוד לא אמרתי לה כלום," התגונן. "בסך הכול רציתי שלא תדאגי מהאפשרות שהייעוץ המשפטי של בית החולים יתבע אותך על הפרת הסכם או משהו כזה."
לא דאגתי בכלל. הרי עוד לא חתמתי על כלום, ובכל מקרה איש לא היה מעז להתעסק איתי כי אני מקורבת לאיתן, ועם המנכ"ל איש לא מתעסק, אבל לא אמרתי לו שזה תרחיש לא סביר בעליל, כי באותו הרגע חשבתי שזו אני שהפרו איתה את ההסכם, ומי לעזאזל יפצה אותי.
ג'וני הלך להתקלח ואני נותרתי במטבח הקטן שלנו, וממנו השקפתי אל שאר הדירה. היא לא נשאה בחובה שום הבטחה לשינוי בשבילי. להפך, הכרתי כל פינה שבה החלטתי מחדש שעכשיו זו אינה העת לעזוב אותו. שמתישהו יהיה איזה אחרי, אפשרי וריאלי יותר. אחרי שגלי ויהלי יגדלו קצת. אחרי שגלי תיכנס לגן. אחרי.
עיניי נחו על העיתון המוכתם. סתיו שפיר, ג'ינג'ית כמוני ומתולתלת כמוני, הביטה בי נחושה. היא התעקשה שהקמת ועדת טרכטנברג נועדה למרוח את הזמן, כמו ועדות רבות לפניה.
ידעתי שאני צריכה ללכת מכאן, לחתום על ההסכם החדש, כי אומנם זה יהיה קשוח מאוד, אבל רילוקיישן אני יכולה לעשות גם לבד עם שני ילדים קטנים. אולי זו הזדמנות בשבילי לעזוב אותו.
קמתי לאט כי המחשבות עברו לי מהר בראש. ללכת מפה עכשיו, לחתום על ההסכם ולהודיע לג'וני שאני נפרדת ממנו.
ידעתי שאני צריכה לאחוז ברגע המדויק הזה ולא לשחרר כדי שלא יאבד, לא למצמץ. יצאתי במהירות לחדר המדרגות תוך כדי שאני מקלידה את מספר הטלפון של היועצת המשפטית של בית החולים, לעדכן אותה שאני מאחרת מעט. אבל כן מצמצתי, בגלל תהילה.
תהילה
שירה אומרת שהיא אש וגופרית ואילו אני מים שקטים, ושזה נס שנהיינו חברות כי אנחנו יסודות שונים כל כך ולכימיה יש הרי חוקים משלה, ושלא היה אפשר לחזות שבמקום איזה מפץ גדול, נניח, תיווצר בינינו דווקא תרכובת כזו הרמונית. היא צודקת, שירה. אף על פי שכשהכרנו לפני שלוש שנים, זה היה בתפר עדין של זמן שמתאפשר רק אחרי מפץ גדול.
"לעזור לך להכניס אותם פנימה לפני שאני עולה?" ג'וני שאל בפתח הבניין. סירבתי, חלק מהפרחים היו עדינים מאוד ורגישים למגע. וגם ככה הקשיתי עליהם עם מעבר הדירה.
הרשיתי לעצמי לבקש מג'וני להעביר את העציצים מהדירה הישנה שגרתי בה בגבעתיים. לא יכולתי לסמוך על חברת ההובלה. מלבד זאת ג'וני כבר עשה למעני הרבה כל כך — פחות מחצי שנה לאחר שהתחלתי לעבוד במרפאה הוא הציע לי לעבור לגור בשיכון והגיש בשבילי את הטפסים הנדרשים לוועדת ההקצאות. לי לא היה נעים, הייתי חדשה בבית החולים ובסך הכול רפלקסולוגית. אבל כשג'וני שמע שמתפנה דירה קטנה בבניין שהוא ושירה מתגוררים בו, הוא ניצל גם את הקשרים של שירה ודחף בכל כוחו שהדירה תוקצה לי. דחף והצליח.
הוא תרגל איתי את הדרך הלוך וחזור מהשיכון למתחם הקליניקות. בפעם הראשונה הוא הנגיש בעבורי את הדרך, תיאר בפרטי־פרטים כל שביל ושביל, מה יש בצד ימין, מה בשמאל, ממה להיזהר. בפעם השנייה הוא הלך לידי בדממה, אפשר לי להאזין כמו שצריך לרחשם העדין של ענפי העצים, ג'וני היה כה שקט שהרגשתי שהוא לומד את הצלילים בדרך יחד איתי. מנינו עשרים דקות של הליכה רגועה מהשיכון עד השער החורק בכניסה למתחם. כשהגענו לשער, מיששתי אותו. נשמתי לרווחה את אדי השמנים האתריים שנישאו באוויר ממתחם הקליניקות הסמוך. תהיתי אם יום אחד אתרגל לריח הזה ואחדל להתפעם ממנו. האם גם נחירי אפיהם של ג'וני ושל המטפלים האחרים עדיין מתרחבים מהם? או שהם התרגלו וחדלו כליל להריח אותם? העברתי ידי בשערי הארוך, יכולתי להרגיש כיצד השמנים חדרו לשורשו וציפו אותו, הוא היה חלק אף יותר מהרגיל.
בפעם השלישית אמרתי לג'וני שאני מרגישה בטוחה מספיק כדי ללכת לבד, והרגשתי שהוא צופה בי מתרחקת, דרוך שמא איתקל במשהו. בתחילה הוא הלך אחריי, ורק כשראה שאני לא נתקלת בדבר, נחה דעתו.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאעזור לך להכניס אותם ישר פנימה לדירה שלך?" הוא וידא. הוא תהה למה אני מסרבת, אבל הניח לי. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שלא רציתי שייכנס לדירה כדי שלא יראה את השינוי שעשיתי בה לאחר שהוא הראה לי אותה בפעם הראשונה. החלפתי בין שני החדרים היחידים — לפרחים בחרתי את חדר המגורים עם המרפסת הקטנה והחלון הגדול המואר. לי הספיק החדרון הקטן, המיטה הבודדת נכנסה בתוכו בקלות. בחדר שיועד במקור למגורים ג'וני תלה לבקשתי מדפים בגבהים שונים, הוא לא ידע שהם לפרחים. אבל כל זן צריך להיות ממוקם בזווית אחרת, לקבל את מנת האור שלו ביום. חלק מהסחלבים היו עדינים ביותר, הטיפול בהם חייב להיות מדויק.
"בטוחה. תודה, ג'וני. על הכול."
ביקשתי שיניח את העציצים סמוך לדירה ואמרתי שאסדר אותם בקצב שלי. ג'וני הרכיב שולחן מתקפל בין הכניסה לחדר המדרגות ובין הדירה החדשה, רק שלוש מדרגות מעל הקרקע. מיששתי את השולחן, מדדתי שני צעדים ממנו לכניסה לדירה. נעמדתי לפני השולחן וחיכיתי עד שיסיים להוציא את כל העציצים מהמכונית שלו ולהניח אותם על גבי השולחן שהרכיב. הנהנתי לעצמי בכל פעם שנשמע הצליל הקלוש ממגע האדניות והעציצים השונים בשולחן, נרגעתי אל מול העדינות שג'וני הניח אותם בה, כפי שביקשתי ממנו. כשהוא הניח את הקרטון עם האונצידיומים, שהיו עדינים ונדירים ביותר, ידעתי שהוא הרים אותו בזהירות יתרה כי הוא הנמיך את טון הדיבור והאט את מקצב המילים.
"אני עולה הביתה. תקראי לי כשתסיימי ואבוא לקפל בחזרה את השולחן. ובכלל, תקראי לי אם את צריכה עזרה בעוד משהו. עכשיו אנחנו גם שכנים, אז פחות מדקה ואני מתייצב אצלך."
הוא החל לעלות במדרגות והוסיף, "ובערב תבואי להכיר את שירה, אשתי."
מיששתי את כל העציצים, וידאתי שהם בסדר ונכנסתי לביתי החדש. הגפתי את התריסים, שהאור יקבל נוכחות. לאחר מכן פתחתי את דלת ביתי לרווחה כך שאוכל לעבור בקלות ולסדר לאט־לאט כל עציץ במקומו.
כעבור מספר דקות הרגשתי את האוויר סביבי משתנה, מתפשט בבת אחת. טריקת דלת חזקה נשמעה מהקומה למעלה, ואז שעטה במדרגות. מיהרתי לשולחן המתקפל, מיששתי מהר בין כל העציצים והספקתי להרים רק את סחלב הקטליאה הצעיר. כשהשולחן החל לרעוד כמו לפני סופה חיבקתי חזק את הסחלב אל החזה, ולא הספקתי להשמיע זעקת אזהרה לפני ההתנגשות הגדולה, הבלתי נמנעת.
כששירה התנגשה בשולחן, הרגליים שלו השמיעו צליל צורם וקרסו במורד שלוש המדרגות. זמן רב לאחר הנפילה, אולי דקה שלמה, עוד הרגשתי את הצרימה מהדהדת בגוף.
חלקיקים־חלקיקים של העציצים שהוטחו ברצפת הבטון עפו לכל עבר. הדנדרוביום. הנובילה. הפלנופסיס. האונצידיום.
"למה יש פה שולחן," שירה מלמלה, ואז התנצלה שהיא מיהרה והעיניים שלה היו על צג הטלפון, ושאלה אם אני בסדר. פעם מלמול ופעם התנצלות. היא דיברה מהר, המילים שלה בקעו ללא הרף כמו מהירות שעטתה מטה במדרגות.
לא הקשבתי לה. האזנתי לצריבה הממושכת של הבטון בפרחים. כססססססססס, וידעתי שהגבעולים הדקים מכווצים את עצמם בתגובה למגע הבטון הלוהט שבתחתית המדרגות. ושפרחי הסחלבים החלו את תנועתם האיטית, הבלתי־הפיכה, עד שינשרו. הם היו זקוקים לחמלת ידיים, ואני אכזבתי אותם. מה הסיכוי, חשבתי, שסחלב עדין כל כך ישרוד את הרצפה הרותחת, שלא ינשור ממרום הגבעול. שהרקפות יזקפו שוב את ראשן הגאה. מה הסיכוי.
שירה
חלון הזמן אבד לי כבר אז, לפני שלוש שנים. הוא תמיד אובד לי, הגורל בטח מפהק מולי משועמם. התסכול שאיים לפרוץ ממני נתקע לי בגרון, אבל נעצר. משהו במראה שלה — היא הלכה כמו סהרורית על חלקיקי חרסינה, מיששה בידיים רועדות את המרצפות עד שצנחה לישיבה שפופה.
המשקפיים הכהים שלה הוסטו והיו מונחים על אפה בעקמומיות. היא הידקה אותם בחזרה אל עיניה. מקל נחייה היה מוטל על הרצפה לצידה.
"הסחלבים. כל הסחלבים," היא לחשה בפנים חיוורות וגרפה בזרועותיה בתנועות עמוקות את כל מה שהיה מסביבה, עד שידיה התקערו, נושאות בתוכן שורשים ירוקים־כסופים מעורבבים ברסיסי חמר, שבבי עץ ואבק.
"מזל שאלו רק עציצים," חייכתי אליה, ורק אחר כך הבנתי שהיא לא יכולה לראות אותי. שזו הרפלקסולוגית החדשה, העיוורת, במרפאה של ג'וני, הוא סיפר לי עליה. היא פערה את פיה וסגרה אותו. ואז כמו מתוך השלמה שכלום לא יעזור, שהיא מופקעת מסחלביה, היא קימרה את ידיה והניחה לאדמה ליפול לרצפה בזרימה איטית כמו שעון חול. התיישבתי לצידה במרצפת הבודדה שנותרה נקייה יחסית, מובסת כמוה.
היה לי דחף גם לאסוף משהו, אבל רק המשכתי לאחוז בטלפון הנייד.
היא מיששה בידיה בין הפרחים, נפצעת מרסיסים של חרסינה וחמר. לא היה טעם להפסיק אותה, היא היתה בעולם משל עצמה. הבטתי בה מהופנטת. היא מיששה פרח לבן וכרעה לישיבה שפופה. כף יד אחת תמכה בראשה, כאילו אין לה כוח לשאת את המשקל שלו. דם מאצבעה האדים את הסחלב הרמוס.
"את נראית כאילו את מודדת לו דופק," אמרתי. פחדתי עליה, שעוד רגע האוויר יינטל גם ממנה.
היא לא דיברה דקות ארוכות. היא נראתה כמו מי שיש לו כה מעט, ואיבד הרבה מהמעט שהיה לו.
תהילה
אני שוב בשדה חמניות. הפעם קטפתי מהר אחת. לחמנייה יש הרבה עלי כותרת. מה זה אומר על הסיכויים שלי?! להתחיל ב"קרה"? ב"לא קרה"? אני לא מצליחה לחשב. אסור לי לטעות. אין זמן, הוא כבר כאן. כל תא בגוף שלי מרגיש את זה.
תלשתי עלה ראשון. "קרה." היד שלו נשלחת לפה שלי. הוא חשב שאצעק, אבל לא, רק "קרה" אחד חלוש. תלשתי מהר עלה נוסף. "לא קרה." הוא נצמד אליי מאחור. אני לא מוותרת, אולי עוד אספיק. "קרה." החצאית שלי מתרוממת. נשארו יותר מדי עלי כותרת. חם לי. היד הלוחצת חזק על פי כבר לא מכאיבה לי, אבל התחושה הזעירה של אוויר שיוצא מאפי ונחסם בכף ידו הגדולה, דווקא כן. באבחה אחת הגוף שלו לופת אותי.
לא קרה, לא קרה, לא קרה.
דופק זר חודר אליי, בי אין פעימות לב, רק אש צורבת, מכלה. נשאר עלה כותרת אחד. איפה הייתי? קרה? לא קרה? זה כבר לא משנה. עצמתי עיניים. אני לא רואה ולא מרגישה דבר. אני שדה חמניות חרוכות.
לא פקחתי מיד את עיניי. חיכיתי עד ששמעתי אותה מבעד לחלוני. חודשים שאני מקשיבה לה. כשהיא מצייצת את שירתה, נדמה שכל הציפורים האחרות משתתקות מציוצים רעשניים מיותרים, נותנות לה את המקום הראוי. הכנתי ספל תה חם עם לימונית ולואיזה, הבוקר הוספתי גם מעט מרווה. השקיתי את הסחלבים, מיששתי את עלי הכותרת. המרקם שלהם מרגיש חלק רק לשבריר שנייה, ומיד אחריו, אם מעבירים את האצבעות על פני העלים ממש לאט, אפשר לדייק את התחושה ולחוש גם חספוס, שמשתנה מסחלב לסחלב. הרגשתי בכריות אצבעותיי גם את ההסתעפויות הדקיקות החמקמקות ואת הרקמות המחברות ביניהן. כל כך הרבה דברים שאפשר להבחין בהם.
כל מישוש נוסף הרגיע אותי. ניגבתי בעדינות בנייר לח את העלים כדי שינשמו, בידיעה שאחר כך הסחלבים יבהיקו עוד יותר ביופיים. לאחר שהם קיבלו את מנת המים המדויקת שנחוצה להם, החזרתי כל עציץ למקום שלו. בדרך כלל, הטיפול בהם אורך כשעה וחצי. הפעם קיצרתי, לסיים לפני ששירה מגיעה. שהיא לא תחשוב שכל היום אני רק מתעסקת בסחלבים שלי.
כשהפעמון צלצל פתחתי את הדלת ישר לזרועותיה. שירה העבירה בעדינות את ידה מתחת למשקפיי הכהים. "מה זה הכתמים השחורים האלה?" שאלה בדאגה.
"לא ישנתי טוב," אמרתי בכנות. "חלמתי בלילה והתעוררתי. שטויות."
"גם את?! אבל תהילה, חלומות זו הטריטוריה שלי! וגם הלילה. עוד חלום מוזר מבית היוצר שלי."
חייכתי. שירה היא באמת כר פורה לחלומות. "תספרי. אני מקשיבה."
"נראה לך? עד שלך יש חלום לספר לי?! לשם שינוי, אני מקשיבה לך," והוסיפה מיד, "ואל תדאגי, נדבר גם עליי ועל החלום שלי."
כששירה מחליטה, קשה לעמוד בפניה.
"חלמתי שהגיע אליי מטופל וכפות הרגליים שלו היו חלקות. לגמרי חלקות. מיששתי פעם ועוד פעם, ולא הרגשתי כלום. עזבי את הגבישים הקטנים שמתחת לעור. שירה, לא הרגשתי אפילו את החריצים הבסיסיים. לא הצלחתי לזהות ולא להרגיש שום דבר." נזכרתי שניסיתי להירגע, נשמתי עמוק, אבל זה היה ניסיון עקר נוסף. וכאב חד צרב את כפות ידיי כמו שהרגשתי בחלום ההוא, למרות שחלפו מאז כמה ימים. שום מילה על החמניות של אתמול.
"כפות רגליים חלקות לגמרי?"
"לגמרי."
"נשמע כמו מישהו מיוחד."
"לא, שירה, את לא מבינה. אין דבר כזה. לכל אחד יש מאפיין כלשהו בכפות הרגליים. אפילו אצל תינוקות שרק נולדו. וניסיתי לשכנע את עצמי שאולי בכל זאת זה אפשרי, אבל היה לי ברור שלא. והמחשבה שלא אטפל עוד, שאיבדתי את היכולת להרגיש... פחדתי שזהו, כי..."
"כי רפלקסולוגית זה מה שאת. אני יודעת," שירה חיבקה אותי בחום. "רוצה לטפל בי קצת? לוודא שאת עדיין מרגישה?"
"ניסיון יפה. ואת שוב מתבלבלת בין רפלקסולוגיה לעיסוי."
שירה צחקה.
"יאללה, תביאי אותן אליי," נכנעתי ברצון. שירה חלצה נעליה והניחה עליי בטבעיות את כפות רגליה היחפות המוכרות. מיששתי אותן ולחצתי בכמה מקומות, בייחוד בנקודות של העורף. היא מאוד תפוסה לאחרונה. בזמן שלחצתי, היא סיפרה לי על החלום שלה. שהיא נהגה ולא הצליחה לראות כלום, עיוורת כמעט כמוני. ושהיא לא הבינה איך זה קורה לה בזמן נהיגה, ועוד באיילון צפון. שהיא מצמצה חזק שוב ושוב, ניסתה להכריח את העיניים לראות, אבל היא זיהתה רק צללים כהים. היא זכרה בבירור תחושה שהדופק שלה הלם בה בקצב מבהיל, והיא היתה בטוחה שהיא תהרוג מישהו אפילו שהיא בעיקר פחדה למות בעצמה. ולפתע המכונית שינתה כיוון ונסעה מעצמה אחורנית.
"מה זאת אומרת נסעה מעצמה?"
"זאת אומרת שבמקום לנהוג הייתי פתאום מאחור, במושב של גלי עם נטלי, אחות של ג'וני. מוזר, נכון?!"
חשבתי לרגע. "את רוצה לאחוז בהגה, כלומר לתפוס שליטה בחיים שלך ולכוון את עצמך למקום שאת רוצה להגיע אליו, אבל את מפחדת שמשהו לא צפוי יקרה. אבל כשאת לא עושה את זה, אז מישהו אחר קובע בשבילך," היססתי. "נראה לי שאת רגילה לחשוב שנטלי מנתבת את החיים שלך ושל ג'וני, אבל בחלום היא היתה יחד איתך במושב האחורי. זו לא היא שנהגה. אז אולי היא כבר לא נתפסת ככה אצלך."
"את צודקת. זו לא נטלי," שירה אמרה. "מזמן כבר לא. אני יודעת שאני מתלוננת עליה, אבל בסוף, אני מבינה אותה, למה היא מקבלת את ההחלטות שהיא מקבלת. אני אפילו מעריכה אותה, שהיא עושה את מה שהיא רוצה, שמה את עצמה ראשונה. היא לא הבעיה. לא באמת," היא נאנחה. "הם כל כך קרובים, האחים האלה, שאני לא בטוחה שאני לא כועסת עליה רק כי אין לי סיבה אחרת לכעוס על ג'וני."
שירה הורידה מברכיי את כפות רגליה והתיישבה לידי. גיששתי לחפש את כפות ידיה ועיסיתי מעט גם אותן. לא רציתי לשאול מה היא מרגישה היום בקשר לג'וני. הוא אומנם בעלה, אבל הוא גם מנהל המרפאה שאני עובדת בה. ונכון שהיא נהפכה לחברה הכי טובה שלי. לחברה היחידה שלי. אבל זה הוא שלקח אותי תחת חסותו לפני שלוש שנים, ואכפת לי גם ממנו.
"את צריכה לראות איך את מצליחה להחזיר לעצמך את התחושה של שליטה בחיים שלך. תדמייני מה המשמעות של זה בשבילך. מה היית רוצה לעשות ואת מפחדת?" שאלתי בזהירות.
הרגשתי את האוויר יוצא מפיה בנשיפה לפני שאמרה, "את עיוורת, אבל את רואה אותי טוב יותר מכל האנשים שאני מכירה."
"לא ענית לי," הנחתי יד על ראשה, חפנתי קווצת תלתלים באצבעותיי.
"עזבי. אני סתם טוחנת מים."
"ג'וני," פסקתי. כי אנחנו תמיד מגיעות אליו בסוף. להחלטה שהיא רוצה לעזוב אותו. ואז לנסיגה שלה מההחלטה הזו, ככה לסירוגין מהיום שהכרנו, ועברו מאז כבר שלוש שנים. בימים שבהם היא מחליטה לעזוב אותו, היא מנתחת איתי את הסיבות להחלטה שלה או לרצון שלה, כי גבר כמו ג'וני, שאוהב אותה כמו שהוא אוהב, לא עוזבים סתם. ומאחר שהיא לא יודעת לדייק לעצמה את הסיבות אז היא לא עושה כלום, רק מתכננת. וההחלטות, התכנון, החרטה — הכול משתלט עליה, בשינה למשל, או בנוקשות בגוף. ואני לא מבינה בזוגיות, אבל בכאבים בגוף אני מבינה.
"כן. שוב ג'וני," הודתה.
נאנחתי. אני אוהבת את שירה, והיא במקום הראשון אצלי, ובכל זאת.
"אוי, נו. תפסיקי להרגיש רע בכל פעם שאני מדברת על ג'וני."
"אני לא, באמת, זה פשוט... מוזר."
"לפעמים הייתי רוצה שתעברי לעבוד במרפאה אחרת רק בשביל שתרגישי נוח כשאני מדברת עליו."
ג'וני היה מרצה אורח בטקס סיום הלימודים שלי, וכנראה המורה שלי המליצה עליי בפניו, כי בתום הטקס ג'וני ניגש אליי ואמר ששמע שיש לי טכניקה מצוינת וגישה טיפולית ייחודית. הוא אמר שחסרים לו רפלקסולוגים במרפאה בבית החולים ושאל אם אהיה מעוניינת לעבוד איתו. היה לו קול שעורר בי אמון. והוא ניגש אליי בעדינות, ביקש רשות ללחוץ את ידי, ולא לחץ אותה אוטומטית כמו שרוב האנשים עושים.
"תהילה, אני יודעת שג'וני מקסים. וטוב לב. חשבתי ככה כשהכרתי אותו. ואני עדיין חושבת ככה, אפילו אחרי ארבע־עשרה שנים ביחד. והוא גם בן זוג מקסים, אני לא אומרת."
"אבל. יש לך אבל."
"כן. יש אבל. ובגלל האבל הזה אני לא ישנה וחלומות מוזרים תוקפים אותי וזה מבאס אותי כי אני עייפה כל הזמן, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עייפה. יש לי מלא עבודה," היא נאנחה. "טוב, אפרופו עבודה, אני זזה," שירה נעלה שוב את נעליה ונעמדה. "מספיק קשקשנו על חלומות. בתדירות שאני חולמת בזמן האחרון, את יכולה להפסיק עם הרפלקסולוגיה ולנתח את החלומות שלי במשרה מלאה," צחקה.
שתינו אמרנו שהיו לנו חלומות, אבל לא דייקנו. אלו היו סיוטים. לא אמרתי את זה לשירה, כי כל אחד צריך להגדיר לעצמו את הסיוטים שלו. לתת שם למשהו הופך אותו למוחשי, ולא כולם בשלים למוחשיות של הדברים.
"אה, ולא שאני מתלוננת שביקשת שהפעם אעבור דרכך, מבחינתי זו נוסטלגיה להיזכר בבניין שפעם גרנו בו, אבל למה לא רצית שניפגש כרגיל בקפיטריה?" שירה התפלאה.
"כי אני צריכה יותר זמן להתארגן הבוקר," הסמקתי. "יש לי מטופל חדש היום."
"מה יהיה איתך?" היא צחקה את צחוקה המתגלגל והלכה.
היי, אני תהילה. אתה רוצה לספר לי למה הגעת לכאן? לא. זה לא טוב. אני תהילה, והטיפולים שלי נעשים בשקט, אבל תרגיש בנוח לדבר איתי תוך כדי אם אתה צריך. אולי זה נשמע טוב יותר.
כבר כמה שבועות לא נאלצתי להתמודד עם מטופל חדש. אני לא אוהבת את המפגש הראשון, בייחוד את הרגעים לפני שאני מתחילה בטיפול. כי אז אני צריכה לדבר ולשאול שאלות, ואני מעדיפה להרגיש.
צריך להיות כלל שבטיפול הראשון לא מדברים. הסמול טוק של ההתחלה מסובך כל כך. ויש גם המבוכה הזאת, של התהייה סביב העיוורון שלי, אם זה בסדר לדבר על זה או לא. פעם עוד הייתי מבקשת מעדנה המזכירה לוודא עם המטופלים שהם יודעים שאני עיוורת. חששתי מהרגע הזה, שבו המבוכה חותכת את האוויר. אני לא צריכה לראות כדי להרגיש את האי־נעימות. התרגלתי לשאלות, הן חזרו על עצמן. תמיד היית עיוורת? אז שאר החושים שלך בטח מפותחים יותר, כדי לפצות על הראייה? תמיד עניתי בנימוס מאופק, ממעטת במילים. אף שאנשים תמיד רוצים לדעת עוד, כאילו יש איזה סוד כמוס שאני לא מגלה. תמיד עצרתי אחרי המעט שהרגשתי שמניח את הדעת.
אני אוהבת לטפל. לדמיין אם העור חיוור, אדמדם או צהבהב. להרגיש את מידת הלחות. מי שתה מספיק מים, מי לא נשם מספיק. להרגיש את הדקויות שבכפות הרגליים, את הגבשושיות המתחבאות. ולפעמים גם את הקריסטלים העדינים. אחרי כל אלה היה לי נוח יותר לדבר. כאילו תהילה אחת יצאה, ואת מקומה תפסה רפלקסולוגית מלאת ביטחון. הייתי שואלת בעדינות, ברוך, אבל בביטחון גמור שהכיוון שאני מוליכה אליו הוא הנכון. רק לעיתים נדירות טעיתי. ופעם אחת היה לי קשה להירדם בלילה כי היתה לי תחושה נוראה שאצל המטופל של שעה עשר לא איזנתי כראוי את הטיפול בשתי כפות רגליו.
ניסיתי להרפות את הגוף. עברתי שוב על השאלות שיכולות להיות בסיס לסמול טוק. שנים שאני מתאמנת על השאלות האלו, משנה מילה פה או שם. אני יודעת שזה לא אמור להיות מסובך כל כך. אבל זה מסובך בשבילי.
לאחר קילומטר אחד מהבית שלי בשיכון מתחיל השביל לכניסה למרפאה, מסדרון לעולם שאני יכולה לחיות בו. וכשהשביל הקצר מסתיים ושער המתכת הקטן משמיע חריקה חרישית, כמו נפתח בי מנעול פנימי שמאפשר לי לגעת באנשים.
"בוקר טוב, ג'וני," הרגשתי אי־נוחות רק מהידיעה ששירה ואני שוחחנו עליו קודם לכן.
"יום עמוס היום. נשתה קפה יחד מאוחר יותר?" ג'וני שאל־אמר. הנהנתי. שתיתי כוס מים פושרים עם לימון והתחלתי בטיפולים, מעודדת מזה שהמטופל החדש הוא האחרון היום.
בשעה שתיים בדיוק חיכיתי שייכנס. החלטתי על משפט קצר לַסמול טוק המחויב, וציפיתי לשמוע את הצעדים. אפשר ללמוד הרבה מאוד מהקשבה לצעדים. מקצב ההליכה, ממידת הנוקשות של דריכת כף הרגל על הקרקע, ממשך השהות של כף הרגל על הקרקע לפני שהיא מתרוממת שוב.
"הנה. החדר של תהילה נמצא כאן, מיד אחרי הפנייה ימינה," שמעתי את ג'וני מנחה אותו לחדרי. הצעדים של המטופל החדש היו איטיים, מלווים ברעש נוסף של סרטוט נקישה עדינה על הרצפה. הקשבתי ביתר ריכוז לוודא שאני לא טועה. לא, הרעש הזה מוכר לי מכדי לטעות בו. כפות ידיי הזיעו, נשמתי מהר לכיוון האצבעות כדי שהדופק המהיר מדי שלי לא יורגש כשאתחיל בטיפול.
הוא נכנס אל חדר הטיפולים והניח את מקל הנחייה שלו ליד שלי.
נטלי
מרוב שהתאמצתי לא לחשוב על הפיגוע לפני השינה, קלקלתי והרסתי רצף מרשים של שבועות שבהם לא חלמתי את החלום הרגיל שהופיע כבר בשנה השנייה של הטיפול ושלנדאו עזרה לי לנתח מכל זווית אפשרית.
ולכן שוב היה לי קר, והצפצופים בלתי נסבלים. מישהו עמד לידי, חשבתי שזה ג'וני. אבל הקול לא שלו. "נטלי, את שומעת אותי?" כן, שומעת חלש, אפילו שהשיער שלה קרוב כל כך שהוא מדגדג לי בלחי. אני מצליחה לפקוח את העיניים. הצפצופים גוברים, ובמיוחד צליל אחד חזק, מתמשך.
"נטלי, אני יודעת שאת עוד בהלם, אבל נפצעת קל מאוד. את בסדר," היא חושבת לרגע ואז מדייקת, "את תהיי בסדר."
הצפצוף החזק מתגבר, ואני רואה במעורפל עוד ועוד אנשים. כמה מהם צועקים. נכנסת אישה צעירה עם צעיף ורוד. אני מבחינה בפצע חשוף בפניה, ופתאום על אף הקור הנורא אני מזיעה. ריח עז מכה בי. ריח דוחה של דם קרוש או סתם דם, והוא נורא כל כך, עוטף את כולי. ושוב נשמע הצפצוף העז הבלתי נסבל, בדיוק כשאני מרגישה שהנה אני מבינה איפה אני ולמה אני פה.
"תכבו את זה!" אני מבקשת.
האחות מרימה מבט אל החדר וממלמלת, "איפה דוקטור לנדאו?" אני לא רוצה את דוקטור לנדאו, אני רוצה שמישהו יעצור את הצליל הזה. האחות מבקשת שאחכה רגע, מזריקה לי משהו ואני נרדמת.
יד רכה מלטפת אותי, עוברת לי על הקרקפת, מרפרפת בשערי, עיגולים־עיגולים. נעים לי כל כך.
"נטלי קטנה שלי, את בסדר, מיי סוויטהארט?" היא מלטפת אותי בכתף, וזה מכאיב לי. אני פוקחת את עיניי ומזהה אצל אמא דאגה עמוקה, כאילו כל הדאגות בעולם טבועות בפניה, משנות לה את צבע העור ואת הזווית בקצה העיניים.
"הדיווחים היו לא ברורים," היא אומרת בקול חנוק. "ג'וני שמע לפניי והתקשר." ג'וני. חיכיתי לו בתחנת האוטובוס ליד בית הקפה שקבענו לחגוג בו את זה שהתקבלתי לפקולטה למשפטים. הוא איחר. וכשאני נזכרת באוטובוס, אני מקיאה על השמיכה וקצת גם על אמא.
דוקטור לנדאו יושבת מולי. היא בכלל לא רופאה. היא פסיכולוגית קלינית והיא מתעניינת בשלומי. "נטלי, את יכולה לשתף אותי איך את מרגישה?" היא שואלת בקול עדין. אמא מתחילה לבכות, ודוקטור לנדאו מבקשת ממני סליחה לרגע ומשוחחת איתה בצד בשקט. אמא מהנהנת במהירות וניגשת אליי.
"זה בסדר שאני אצא?" היא שואלת בחשש.
"לא." אני לא רוצה שאמא תצא, אני רוצה שהיא והעיגולים שלה יישארו איתי, ולא רוצה להישאר לבד עם דוקטור לנדאו שאפשר לקרוא לה גם עידית. כי אפילו שהיא נראית נחמדה מאוד, אני רואה בעיניים שלה שהיא יודעת שאני נאבקת עם עצמי לא להיזכר ולא לדבר, והיא תגרום לי להפסיד.
"נטלי," היא אומרת בשקט אבל בסמכותיות. "את היית עדה לפיגוע, והלם הוא תגובה נורמלית לחלוטין. מאוד יכול לעזור לך לדבר איתי דווקא עכשיו, כשאת עוד מעכלת את מה שקרה."
דוקטור לנדאו מסתכלת עליי, מחכה. היא יושבת על כיסא קטן סמוך למיטתי, זקופה אבל לא דרוכה, ואני יודעת שהיא לא תלך בקרוב. רסיסים קטנים של זיכרון מתחילים לצוף להם בתוך ראשי, התחלות של מילים ושל דברים שהם לא מילים אבל גם לא משהו אחר, והם צפים להם יחד, מתערבבים למשהו שאני לא יכולה להגדיר, ואני רוצה לומר אותם כדי שהם יֵצאו ממני. אבל המילים מתמהמהות להן בבטן ומכאיבות לי בהמתנתן. ואני מחכה שהן יקבלו צורה או היגיון. וכשאני מחכה לסדר הזה שיקרה, אני גם מתחילה לראות את מה שהיה.
אמא קולטת שמשהו מתרחש כי היא מנסה לעטוף אותי בגופה, מגוננת עליי מהמילים המתבעבעות אצלי, ואני רוצה לומר לה שזה בסדר, אין ברירה והן צריכות, חייבות לצאת, אבל אז צלצול טלפון ואמא עונה.
"ג'וני מיי לאב. כן, אני פה לידה. היא נראית נורא," היא מסתכלת עליי וקצת נחנקת כשהיא מעבירה לי את הטלפון כדי שאח שלי יוכל לדבר אליי, אבל אני לא יכולה לשמוע כלום כי המילים והריחות מתאחדים, ואני מבינה בבת אחת הכול, הכול. ואמא רואה את מה שעוד לא אמרתי, והיא מחבקת אותי ושוכחת לשאול אם כואב לי.
התעוררתי היישר אל תוך ניחוח עז של בשר על האש שחדר מביתם של השכנים דרך החלון בחדר השינה שלי ונלכד באוויר. קמתי בסחרחורת קלה וסגרתי את החלון. מוזר, בחילה נוראה הכתה בי. עברו עשרים שנים בדיוק מאוקטובר ההוא, וריח של בשר כבר מזמן לא גורם לי להקיא. עשרים שנים, מתוכן חמש שנים שבהן באתי ללנדאו אחת לשבוע כדי שתחזיק לי את הראש מעל המים, וחמש־עשרה שנים שבהן לא. שאני רוצה להתקשר לקבוע תור לטיפול ולומר אז את שומעת דוקטור. רוצה ולא מתקשרת. רק מדברת אליה, כאילו היא לידי. ואם אני לא מדברת אליה אני חולמת את הפיגוע ולפעמים זה אותו הדבר בשבילי.
התקלחתי במים חמים ובסוף המקלחת החלפתי לזרם חד וקצר של מים קרים מאוד. לבשתי טייץ שחורים עם פסים צהובים בצד, סירקתי היטב את שערי, אספתי אותו לקוקו מתוח ומדויק בלי שום שערה סוררת שתקפוץ לה מאחורי האוזניים, והתכוונתי לצאת. יום שיעורים ארוך עוד לפניי, בשני מרכזי כושר שונים.
אחזתי בנייד. התלבטתי. יכולתי להתקשר לאודליה, אבל היא עמוק בשיט לקראת הגירושים שלה. ולהתקשר עכשיו לחברות האחרות שלי זה לא הגיוני, הן חברות משלב אחר של החיים, שפוי יותר, שהכרתי כשכבר הפסקתי לדבר על הפיגוע כל הזמן. כשהפסקתי כליל לדבר על זה. אז הן לא יבינו אם לא אסביר. ואין לי כוח להסביר. ואל אמא ללונדון לא רציתי, בטח לא אחרי שברחתי וחזרתי לארץ לפני התאריך שהיה קבוע לטיסה ואפילו לא הסברתי לה למה.
"אחותי, דחוף?" ג'וני ענה בקול לחוץ שהזכיר לי שהוא כבר במרפאה, והוא עמוס כרגיל. הוא יחשוב שמשהו קרה אם אתעקש שנדבר עכשיו. וכלום לא באמת קרה, בסך הכול חלמתי שוב.
"את שם?"
עיסיתי את הכתף השמאלית. "כן. עזוב, ג'וני, שום דבר לא דחוף."
ואפילו שמספר הטלפון שלה שוב ריצד מול עיניי, שוב לא התקשרתי ללנדאו, כי אני מזמן לא צריכה לשמוע אותה כדי לדבר אליה.
שירה
ברשימה שעשיתי יש שלוש שורות. אחת ארוכה, אחת קצרה ואחת ריקה. שלוש אפשרויות לסיבה שבגללה אני רוצה לעזוב את ג'וני. הראשונה מובנת לי, היא סטטית, כתבתי אותה כבר לפני שלוש שנים. ג'וני ואני הרבה שנים יחד, אני כמעט בת ארבעים, ואני רוצה עוד להספיק את כל מה שלא הספקתי עד היום וזה כולל להרגיש מישהו אחר, אולי אפילו לאהוב מישהו אחר. בשורה השנייה כתבתי שהוא אוהב אותי בצורה טוטלית. טוטלית מדי. וזהו. ואני לא יודעת איך מישהו שיש לו עולם מלא ועשיר כמו שלג'וני יש רוצה להיות עם אשתו כל הזמן, וביחס הפוך להיגיון, כלומר בשנים האחרונות אפילו יותר. והוא חס וחלילה לא פסיכופט, או מהגברים התלותיים האלה, ממש לא. ודווקא בגלל זה הדיסוננס מפריע לי. שתי הסיבות הראשונות אולי שונות, אבל התוצאה אותה תוצאה — כשאני איתו אני מרגישה חנוקה, שהכול סוגר עליי, שהוא סוגר עליי.
והשורה השלישית ריקה. היא לא תמיד היתה ריקה, נטלי מילאה אותה עד עכשיו, כי נכון שלפי השורה השנייה ג'וני כמעט מושלם, ולכן אין לי סיבות אמיתיות לכעוס עליו. אבל כשנטלי מאבדת את זה, אז גם ג'וני מאבד את זה, ובמקום לכעוס עליה, אני פשוט כועסת עליו. אבל לקראת גיל ארבעים שלי וגם שלה החלטתי להניח לה, והגעתי למשוואה חדשה בינינו — אני לא אשמה בפיגוע. היא לא אשמה בדאגה העצומה של ג'וני כלפיה.
לכן מחקתי את מה שהיה כתוב בשורה הזו, אבל לא את כולה. רק את התוכן, כך שהשורה נותרה יתומה מהסבר מוחשי. והסיבה שלא מחקתי אותה לגמרי היא כי יש משהו שאני עוד לא יודעת להגדיר לעצמי מהו. אני מילימטרים ספורים מהבנה, אבל ההבנה מתרחקת ממני כמו בקו מקביל ואני לא פוגשת אותה. ואני מרגישה שזו שורה חשובה, ובגלל השורה השלישית הזו, הריקה, אני לא עושה כלום כי הספק אורב לי ואני מפחדת שאתחרט, ולהתחרט זה דבר נוראי. ולכן אני לא עוזבת את ג'וני. עדיין.
כשהלכנו לישון הרהרתי בשורה מספר שתיים, ואולי בגלל זה חלמתי את מה שחלמתי בלילה. כשהתעוררתי, הפחד עדיין הדהד בתוכי, אבל היד היתה עקשנית, סירבה לגעת בג'וני.
האישונים שלי עשו גלגלון ממאמץ לא להסתכל בשעון, עדיף לא לדעת מה השעה, בטח שוב התעוררתי מוקדם מדי. אני צריכה להתחיל לנהל יומן, נוסף על הרשימות שאני שומרת במחשב בעבודה תחת תיקיית "אישי", ולתעד בו את החלומות המשתקים האלה שמייסרים אותי ואת גופי, רק הנוף והמחלפים משתנים. וזה מצחיק שחלמתי על מחלפים, כשהמחלף העיקרי שעברתי בו בשבועות האחרונים הוא מחלף מגדל האשפוז פינת שיכון 'עמק האלה'.
קמתי מהמיטה בדממה, כי בפעם האחרונה שהתעוררתי מחלום כזה ג'וני שכב במיטה בלי תזוזה, ולפי הנשימות הסדורות מדי שלו, ידעתי שהוא היה ער ועד למה שמלמלתי מתוך שינה. ובכל זאת לא אמרתי לו כלום. וידעתי גם שהחלומות שלי מטרידים אותו, כי באותו יום הוא בא לבקר אותי במשרד ולראות מה שלומי ורותי המזכירה אמרה לי איזה בעל יש לך, כל הזמן מתגעגע אלייך אין דברים כאלה ואין גברים כאלה, תדעי לך. ועכשיו אני חושדת שאפילו תזוזת העפעפיים שלי מעירה את ג'וני, והתנועה הזעירה של הריסים נקלטת אצלו. אז הקפדתי לא לעשות תזוזות מיותרות, כל תנועה נעשית בזהירות, מחושבת ואיטית, מלטפת את האוויר כדי שלא להפריע לרדאר שלו שקולט הכול.
עיניו נפקחו מיד בתגובה. "שוב חלמת?"
"כן," התיישבתי בחזרה. גם הוא התיישב, והמתין.
"עזוב, ג'וני. סתם חלום מוזר. נהגתי ולא ראיתי כלום. וגם לא יכולתי לשלוט במהירות. פחדתי לדרוס מישהו ואז..."
"ואז?"
"ואז איכשהו במקום להיות במושב הנהג הייתי מאחור, איפה שגלי יושבת, וכיסא הנהג נותר ריק, והמכונית נסעה מעצמה במהירות מטורפת, ועוד ברוורס. הייתי בטוחה שאני הולכת למות."
ג'וני הידק את שפתיו, השפה העליונה שלו נשכה מעט את התחתונה.
"לא היית בחלום," עניתי לפני שנשאלתי. הוא הביט בי באכזבה. לא אמרתי לו שנטלי כן היתה.
"מלמלת מתוך שינה. את כבר כמה דקות מסתובבת מצד לצד, היית ממש מבוהלת. דאגתי לך."
הוא ליטף לי את הגב, למעלה למטה. נשענתי לאחור על הכרית, הוא נאנק בהפתעה מהזווית הלא נוחה והוציא את ידו.
"כשהיה לך רע בחלום דווקא כן רצית שאבוא, שאעזור לך," הוא נעלב.
הפניתי מבטי לכוננית שמול המיטה, ובהיתי בתמונה שבתוך המסגרת הכסופה, הוא בחליפת חתן כחולה, התעקש לענוב עניבה למרות שהרגיש חנוק, ואני בשמלת כלה לבנה. רגע לפני שקשרתי גורלי בגורלו, או ההפך, כשחייכתי מסונוורת מאהבתו. רציתי לשים במסגרת תמונה אחרת, אבל איכשהו נותרנו תחומים בתוכה. עיניי נדדו לשידת האיפור שלי, שאחרי שעברנו לדירת הגן המרווחת יותר בשיכון, הנחתי עליה את הצילום שתהילה הביאה לי, עם מראה השקיעה המרהיבה מעבר לגשר הגבוה בניו יורק. בכל בוקר חלפתי על פני השקיעה הזו, הבטתי בה בערגה כמו לעבר הזדמנות שאני עוד לא יודעת לנקוב בשמה. אבל לא היה לי נעים להמיר אותנו בשקיעה, כי מה זה אומר אם פתאום אחרי ארבע־עשרה שנים ג'וני ואני נפסיק לחייך מתוך המסגרת הכסופה.
ג'וני הסתכל עליי במבט חודר, עיניו אדומות מעייפות. תהיתי לאיזו מהשורות שלי הוא מודע. אני חושבת שרק לראשונה.
הוא חייך עם הפה, אבל לא עם העיניים, אז למרות החיוך הוא נראָה עצוב.
"אתה עייף?" שאלתי. הוא הנהן ולא הסב את מבטו ממני.
"מאוד. כי גם אני," הוא אמר לאט, "גם אני חלמתי הלילה. כמוך."
"באמת?" הייתי מודעת לכך שאולי זו העייפות שמעבירה אותי על דעתי, אבל בכל זאת נבהלתי שמא הוא, כמוני, נאלץ לנהוג בשנתו במכונית בלי שהוא רואה דבר, ועוד באיילון צפון, ואולי אצלו היה גרוע יותר, והוא דרס מישהו או כמעט מת בעצמו.
"אוי, ג'וני. זו תחושה נוראה לא לראות."
הוא ליטף את לחיי, הסתכל עמוק לתוך עיניי. "דווקא ראיתי מצוין איך עזבת אותי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.