הישראלי הנצחי

אין עתיד. אין עתיד. אין עתיד. עתיד אין. אין. עתיד. אין. עתיד אין. אין. עתיד. אין עתיד. אין עתיד אין עתיד. אין. עתיד. אין. אין. עתיד. עתיד. א. י. ן. ע. ת. י. ד. ניא דיתע. איןעתיד. תידע אין. תידעיאן. עיאתידן. נתאיידע. אין עתיד אין עתיד אין עתיד אין אין אין. כאן. אין עתיד כאן. כאן אין עתיד. כאן. אין. עתיד. אין כאן עתיד. כאן אין עתיד. עתיד אין כאן. אין. כאן. עתיד. אין עתיד. כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. אין עתיד. אין כאן עתיד. זה מה שהוא הכניס לי לראש. ״זה כפר קטן,״ אבא שלי חרץ ביובש, ״קח את עצמך וברח מכאן.״ אני לא זוכר את הפעם הראשונה שבה הוא אמר זאת. עברו מאז עשרים, שלושים שנה, וזה חזר על עצמו שוב ושוב. הייתי תינוק, ילד, נער ומבוגר. לא הבנתי את פשרם המדויק של הדברים. רק את הנימה הרעה, הפסקנית. אחר כך הבנתי קצת יותר את מה שהוא רצה ממני ולבסוף הבנתי טוב מאוד. יותר מדי טוב. המילים הפכו ערים, כפרים, קיבוצים, בניינים, כבישים, שכונות שלמות לקופסאות גפרורים שיושביהן הננסיים סובבים סביב עצמם ללא הכרה, האחד מזנב בזנבו של השני בלולאה מסומאת, נחש פתן שבולע ומקיא את עצמו חליפות. ואם הפתן הזה יפער את לסתותיו החשוקות, אולי ייפלט החוצה גופי המידלדל ואני איחבט בקרקע ואז אנסוק אל מעבר למזעריותם של הערים והכפרים והקיבוצים אל העולם הרחב, הרחק מהארץ הנפסדת הזאת.

אבא שלי לא הפסיק לדקלם את מה שהפך לתפילה, שמשמעותה אולי אבדה היכן שהוא בדרך הארוכה שבראשיתה היא נהגתה בתור המנון, הנחיה מקצועית או קריאה רשמית לפעולה – אין עתיד. כפר קטן. לברוח מפה. לתעב את המקום עד שיתפוגג. זו הייתה המטרה העליונה. זה היה הציווי, ההבטחה שלא יכול היה להגשים בעצמו כי כבר היה מאוחר מדי ולכן הועיד אותה לדור השני. אותו משפט, ששמעתי עוד כשישבתי על ברכיו של אבי ולמדתי להכיר את העולם הסובב אותי, הסתמרטט במהלך השנים, אך הילתו לא נמוגה. אולי ניסה לשכנע גם את עצמו בנכונות הבלתי ניתנת לערעור של הטענה: אין עתיד, אין הווה, אין מדינה, אין חיים. רק עבר בלתי הפיך ובלתי שמיש והווה של המתנה אינסופית לדברים שלא יופיעו. לכל כישלון, כל מצוקה, כל מועקה, כל ביורוקרטיה מפרכת או מפגש אנושי מעיק עם ילידי המקום, הייתה תשובה אחת: אין כאן עתיד, זה כפר קטן, תברח מפה.

ההורים שלי לא חשבו שזה כפר קטן כשהגיעו אליו בסוף שנות השבעים מהעיר קייב שבברית המועצות. כשהמטוס שלהם חצה את הים התיכון בחודש אחד בשנת 1978 ועמד לנחות בנמל התעופה, הם ראו מהחלון את המרחבים העירוניים של תל אביב החופשית ובמטוס מחאו כפיים ושרו ״הבאנו שלום עליכם״ כאילו המשיח בכבודו ובעצמו הגיע. ואולי בעצם הם היו המשיח. הסובייטים שילחו אותם מעליהם ללא רכוש רב וחסכונות פרט לכמה רהיטים ומטבע קטן אחד, פריט אספנים, ה״טאלר של מריה תרזה״ מהמאה השבע־עשרה שהצליחו לדחוף בחשאי לאחת המזוודות ושמרו בתור מזכרת. הם לקחו איתם גם כמה קופסאות של סיגרים קובניים מתוצרת ״רומיאו״ וחמש צנצנות של קוויאר שחור בלוגה. כשהגיעו לישראל עלו על אוטובוס לתל אביב, שעליה סיפרו להם מכרים כי היא עיר הבוהמה, ועברו בין בתי הקפה, בין השולחנות. הישראלים, שלא היו מורגלים במוצרי מותרות, קנו מהם סיגר ועוד סיגר, צנצנת ועוד צנצנת, וההורים שלי אספו מהם שטרות כמו קבצנים.

עוד הביאו איתם שני צעיפי פרווה כבדים ומפוארים שלא עמדו בחום הישראלי הכבד; חורפנים שעורם נפשט מעליהם, וראשיהם מזוגגי העיניים נתחבו למקפיא, ושכנו שם שנים לצד הנקניקיות והשלגונים. פגרים קפואים, מזכרת מאמא רוסיה. מעולם לא נעשה בהם שימוש במזג האוויר הים תיכוני. הם נעזבו לנפשם, אולי בציפייה שיקומו לתחייה, יפתחו את דלת המקפיא ויברחו בחזרה לקייב. עד שיום אחד החלו להצחין, פרוותם המדולדלת החומה הפכה לירקרקה, והחלום שיום אחד יימצא האירוע החגיגי המתאים שבו ניתן יהיה ללבוש אותם נזנח ומצא את עצמו בפח האשפה.

את הסיפורים על ישראל הכירו בטלפון שבור מאבות אבותיהם, שהעבירו הלאה לאבותיהם שהעבירו להם. וכשסוף־סוף הגיעו הנה – הבינו מיד שסיפרו להם שקרים ובדותות. הזיות מיתיות על מקום שלא קיים ואין לו אפשרות להיות קיים. איך אגדות יהודיות של דורות מתפוגגות ברגע אחד של מגע עם האדמה. ואולי זה כל מה שזה היה שווה. הם לא היו פליטים או מחפשי מחסה נואשים, כך היה להם חשוב להדגיש תמיד בפני. בווינה, בתחנת המעבר, נתנו להם שלוש אופציות לחיים החדשים שעמדו בפניהם: גרמניה, ארצות הברית, ישראל. ״מהגר?! שלא תעז אף פעם לקרוא לי מהגר!״ צרח עלי פעם אבא שלי בעלבון נוראי, ״אני עולה. אני לא נמושה שברחה מרוסיה כדי לקבץ נדבות אצל גויים. לא באתי לכאן כדי שהבן שלי יקרא לי מהגר.״ ״אני לא מבין את ההבדל,״ אמרתי לו, והוא הפנה לי את הגב ויותר לא דיברנו על זה. את ברית המועצות הוא עזב בגאווה של מפסידן כרוני. הוא היה רופא נוירולוג, שקידומו נעצר בגלל סיבה פרוזאית לחלוטין –מחסור זמני בתקנים בבית החולים המקומי. אבל אבי לא הסכים לקבל עליו את הדין ולהמתין עוד כמה חודשים עד שיגיע תורו. או כך לפחות הבטיחו לו. הוא זעם וטען שמדובר בקנוניה בסדר גודל של ״משפט הרופאים״. עלילת דם סובייטית נגדו. קנוניה של ממש. ולא עזרו ניסיונותיה של אמי לשכנעו כי עליו לקבל את הדין ולחכות בסבלנות. ״הם לא היו מעיזים לעשות את זה לרופא לא יהודי,״ הוא אמר לה, ״הם חיפשו תירוץ, הגויים האלה. ניסע לישראל לקבל את מה שמגיע לנו,״ אמר לאמא שלי, ועוד לא הבין בדיוק להיכן פניו מועדות. ״לא רציתי להמשיך להיות יהודי,״ אמר לי, ״רציתי לחיות במקום שבו לא יזהו אותי לפי האף הארוך שלי.״ הוא תיאר לעצמו את ישראל כגן עדן של אזרחים בעלי אפים ארוכים שבו אין חשיבות לדתות או גזעים; מרחב כנעני קדום שיושביו נבראים מחדש כישראלים מתוך איזו יוֹרה רותחת שפולטת ולדות מחוץ לחוקי ההיסטוריה. המילה הזאת. המילה המסריחה הזאת. ״ישראלים״. כמה היא הילכה עליו קסם בהתחלה. ״אני באתי לישראל כדי להיות ישראלי. לא ידעתי מה זה בדיוק,״ הסביר לי אחרי שכבר ידע יותר מדי. אולי אלה היו השאריות האחרונות של האינדוקטרינציה הסובייטית, שמחקה בברוטליות כל זהות שלא תאמה לאידיאולוגיה שלה וחרתה בו את רישומה עד כדי כך שחשב שגם שאר העולם הוא סניף של האידיליה הסטליניסטית הכוזבת שייצרה בני אדם שווים, נטולי דת ומעמד. ואולי הייתה זו תמימותם האינפנטילית של מי שבסך הכול ביקשו לעצמם חיים טובים יותר וסירבו להודות בכך, כי להודות בכך משמע שהם היו בסך הכול מהגרים כמו כל המהגרים ברחבי העולם. היו להם אותן פנטזיות על חיים טובים יותר ואותו ארוס צרכני, וכשירדו מהמטוס והבינו עד כמה תלושות היו כל ההנחות המוקדמות שלהם, לא הייתה להם ברירה אלא להפוך לבדלנים יהודים, שונאי אדם, כמו כל יתר הטועים שירדו ממטוסים ומאוניות לפניהם.

יותר מכול חלחלה בהם התחושה שבמקום המזרח תיכוני הזה נתקבצו כל הערבים, המזרחים, הלבנטינים, יוצאי המגרב, האסיאתים, האפריקאים, השחורים והחוּמים, שמנעו מהם את השלווה שאמורה הייתה להתלוות לחיים החדשים שלהם. הם היו האחראים הראשיים לקלקול. ההורים שלי לא יכלו לסלוח לכל המקולקלים שקלקלו את הישראליוּת המדומיינת שחשבו שהובטחה להם על ידי אבותיהם. הם נאחזו באכזבה שלהם, כי להרפות ממנה משמעו להיטמע, להודות שהפכת להיות ככל השאר. ״חשבתי שישראל תהיה כמו ספרטה,״ הסביר לי אבי, ״שאנשים כאן יהיו חזקים. קשוחים. מחושלים. למזרחים יש אופי חלש. הם עצלנים. הם לא כמונו. האדם המזרחי הוא פרימיטיבי. אכול אמונות תפלות. אדם חייתי, חסר תרבות, חינוך והיגיינה. האנשים האלה יהרסו אותנו,״ ניבא והוסיף – ״אל תהיה כמוהם.״ מעט אחר כך כבר קרא לי ״מרוקאי מסריח״ כי החל לזהות בי את המקומיוּת המזרחית המשוקצת שדיללה את חזון הכוח הישראלי שעליו חלם. ״הפכת להיות מרוקאי מסריח,״ הם צעקו עלי כשרצו לעלוב בי, כי לא הבדילו בין המזרחים והניואנסים לא עניינו אותם, כי בשבילם כולם היו אותו דבר. מזרחים כלליים. הם פחדו פחד מוות מהרגע שבו אעבור לצד השני, המזרחי הכללי, ומבחינתם כבר עברתי. הם הביטו עלי ברחמים, בניכור איום ונורא, מהעבר השני של החומה. ״פּרְשיווי מַראקַניץ״. ואם אכן הייתי כזה, ״פרשיווי מראקניץ״, מה בכלל היה הקשר שלי לשני הרוסים האלה? אולי הייתי צריך לצאת ולחפש אחר ההורים האמיתיים שלי, המזרחים הכלליים, ולחיות חיים מזרחיים כלליים במקום המזרחי הכללי הזה, אבל אני לא רציתי לחיות חיים מזרחיים כלליים. ״אל תקראו לי ככה,״ ביקשתי מהם, ״אני לא מרוקאי מסריח.״ ״אתה כזה.״ ״אני לא כזה.״ ״תוכיח לנו שאתה לא.״ ולא יכולתי להוכיח.