הכדור הוא הכול

כשאני עוצם את עיניי, אני עדיין יכול לראות בעיני רוחי את הכדור הראשון שלי.

למען האמת, אלה היו כמה גרביים קשורים זה לזה. חבריי ואני היינו "שואלים" אותם מחבלי הכביסה של השכנים, ובועטים ב"כדור" שלנו במשך שעות על גבי שעות. היינו מתחרים בריצה ברחובות, צורחים וצוחקים, נלחמים במשך שעות עד שהשמש שקעה לבסוף. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אנשים מסוימים בשכונה לא היו מרוצים מאיתנו! אבל היינו משוגעים על כדורגל, ועניים מכדי להרשות לעצמנו כדור אחר. בדרך לא דרך, הגרביים תמיד היו מוצאים את דרכם בחזרה לבעלים המקוריים, גם אם מעט מלוכלכים יותר מכפי שהיו כשמצאנו אותם.

בשנים שלאחר מכן הייתי מתאמן בעזרת אשכולית או כמה מגבות מטבח מגולגלות יחדיו, או אפילו צרורות אשפה. רק כשהגעתי לשנות העשרה שלי התחלנו לשחק עם כדורים "אמיתיים". כששיחקתי בטורניר גביע העולם הראשון שלי, כשהייתי בן שבע־עשרה ב-1958, השתמשנו בכדור עור תפור פשוט, והיום אפילו הכדורים האלה נראים כמו שרידים מתקופה קדומה. אחרי הכול, הספורט השתנה מאז מאוד. בשנת 1958 ברזילאים נאלצו לחכות חודש שלם כדי לראות בבתי־קולנוע קטעים ממשחק הגמר בין ברזיל למארחת שוודיה. לעומת זאת, בטורניר גביע העולם האחרון שנערך בשנת 2010 בדרום־אפריקה, כ-3.2 מיליארד איש - כחצי מאוכלוסיית העולם - צפו בטלוויזיה או באינטרנט בשידור חי של משחק הגמר בין ספרד להולנד. אני מניח שאין זה מקרי שהכדורים שבהם משתמשים היום שחקני הכדורגל הם כדורים חלקים, סינתטיים וצבעוניים שנבחנים במנהרות רוח כדי לוודא שהם מתגלגלים כראוי. לי הם נראים יותר כמו חללית של חייזרים מאשר כמשהו לבעוט בו.

אני חושב על כל השינויים האלה ואומר לעצמי, בחיי, אני זקן! אך אני גם משתאה למול ההתפתחות שחלה בעולם - בעיקר לטובה - במהלך שבעת העשורים האחרונים. איך נער שחור ועני מברזיל הכפרית, שבילדותו בעט בצרור גרביים ובחבילות אשפה ברחובות מאובקים, הופך למרכזה של תופעה גלובלית שבה צופים מיליארדי אנשים בכל רחבי העולם?

בספר זה אני מנסה לתאר כמה מהשינויים ומהאירועים הנפלאים שאיפשרו את המסע שלי. אני מספר גם על האופן שבו עזר הכדורגל להפוך את העולם למקום טוב יותר במהלך שנות חיי, על ידי חיבור בין קהילות ובכך שסיפק לילדים מוחלשים כמוני תחושת מטרה וגאווה. זו אינה אוטוביוגרפיה או ספר זיכרונות רגיל - לא כל מה שקרה לי אי־פעם כלול בדפים הללו. בִּמקום זה, אני מנסה לספר על התפתחותי המקבילה כאדם וכשחקן, וגם מעט על התפתחות הכדורגל והעולם. אני עושה זאת תוך התמקדות בחמישה טורנירים שונים של הגביע העולמי, מהטורניר שאירחה ברזיל בשנת 1950, כשהייתי רק ילד קטן, ועד לאירוע שברזיל תארח שוב בגאווה רבה בשנת 2014. מטעמים שונים, הטורנירים האלה הפכו לנקודות ציון בחיי.

אני מספר את הסיפורים האלה בענווה ובהכרת תודה גדולה על מזלי הטוב. אני אסיר תודה לאלוהים ולמשפחתי על תמיכתם. אני אסיר תודה לכל האנשים שעצרו לרגע ועזרו לי לאורך הדרך. ואני אסיר תודה גם לכדורגל, המשחק היפה מכולם, על כך שלקח ילד קטנטן ושמו אדסון ונתן לו לחיות את חייו של "פלה".

אדסון ארנטס דו נסימנטו

פלה,

סנטוס, ברזיל

ספטמבר 2013