הכדור הכחול

1

"רק עוד סוודר אחד, חיה'לה, רק עוד אחד..."

"אמא, כל כך חם לי, ואני לא יכולה לזוז עם כל-כך הרבה שכבות של בגדים," ענתה חיה-שרה. אף שטרם מלאו לה שש שנים, התאפקה ככל יכולתה שלא לפרוץ בבכי ולהקשות עוד על אמה.

עמדתי מן הצד, עוטה על גופי חמש שכבות של בגדים ושני מעילים, מביט בקירות הבית הלבנים. כן, אותו בית אשר בו עברו עלי שתים-עשרה שנות חיי. לילות שימורים רבים עברתי בבית קטן זה: ליל השימורים שקדם ליומי הראשון בבית-הספר 'תרבות', ליל יום הכיפורים, בהיותי בן שבע, כאשר ישבתי עם סבא זליג ושמעתי ממנו סיפורים על אבות המשפחה וכיצד הפכה משפחתנו למשפחה של חייטים.

אבל לילה זה היה שונה, שונה מאוד. הדבר ניכר היטב על פניה של אמי, לאה. כן, דאגות החודשים האחרונים נחרתו בהן כעדות אילמת.

קרני שמש ראשונות חדרו מבעד לתריסים המוגפים. אותן קרניים שהעירו אותי פעמים כה רבות לעוד בוקר קליל של לימוד, משחק או התבגרות, היו עכשיו עדות כואבת לכך שהגיע הזמן. חיינו עומדים להשתנות לבלי שוב.

אוֹרי, בני, ישב בשקט וגמע בשקיקה את הסיפור על אודות משפחתנו. הוא דמה לצמח הצמא לגשם בתום תקופת בצורת ארוכה. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. כל דבר בעתו.

שמי אריה-יהודה שניידר, או פשוט אריה בפי רבים, צורת העברית של השם 'לייבל' שקיבלתי בילדותי. נולדתי בפלח ווהלין שבפולין, בעיירה מבודדת וקטנה בשם דומברוביצה, המשיקה לנהר ההורין. הייתי האמצעי מבין שלושה ילדים, אח לאסתר הגדולה ממני בחמש שנים, ולחיה הקטנה ממני בשש שנים. אבי היה חייט, בן למשפחת חייטים, שחנותו ניצבה בכיכר השוק. אמי הייתה עקרת בית. איך אומרים? משפחה יהודית טיפוסית בגלות מזרח אירופה.

תאריך לידתי אינו ברור. זה יישמע אולי מוזר, שכן כיום לכל תינוק שנולד מנפיקים מיד תעודת לידה, ופרטיו מעודכנים במאגרי מידע רבים. אבל באותם הימים הרישומים היו ידניים, ורובם ככולם נשרפו או הושחתו בשואה שפקדה את עמנו. אני יודע כי נולדתי בשנת 1930. היום והחודש בשנה נבחרו באקראי ונרשמו בתעודת הזהות שלי על-ידי הפקיד האנגלי, שקיבל את פניי בסבר פנים ענייני בארץ ישראל.

במשך שנים רבות לא דיברתי ולא שיתפתי איש בקורות חיי. למרות הפצרות ותחנונים רבים של ילדיי ומכריי, סירבתי בתוקף לדבר על התקופה 'ההיא'. וכי למה לשתף? האם ראוי להטיל על מישהו מעמסה כה כבדה של תקופה בלתי אנושית זו? האם מישהו יכול בכלל להכיל מידע שכזה, כל שכן להבין אותו? בהתאם לגישה היהודית הטיפוסית שהנחילו בי, עליי לחשוב תמיד על העתיד, ולא להתחפר בעבר. האמרה "יהיה טוב" שגורה תמיד בפי, היא נטועה בי כצמח בעל שורשים עיקשים.

כשילדיי הגיעו לגיל בית-הספר, הם נשלחו על-ידי מורות חדורות מוטיבציה, נחושות לפרוץ את תיבות הפנדורה של פליטי השואה. הרצאות לכיתה, עבודות 'שורשים' ועוד כהנה וכהנה פרויקטים שמטרתם הברוכה היא לחבר את בני הנוער למורשתם. באופן עקבי ועיקש התחלתי תמיד את דבריי מאותו רגע מרגש שבו דרכה כף רגלי לראשונה על אדמת ארץ ישראל. במקרים שבהם ילדיי התעקשו ולא הרפו, הסכמתי לשתף אותם במקצת מתלאותיי בדרכי נדודי לארץ ישראל. עם זאת, מעולם לא הסכמתי לדבר על התקופה האפלה 'ההיא'.

לא חרגתי מגישתי זו גם כשבני אוֹרי, בן זקוניי, הגיע לכיתה י"ב, ונתבקש לחקור את שורשיה של משפחתו לצורך עבודת הגמר. תיארתי בפניו את מאורעות מלחמת השחרור, מספר ומשתף במשך שעות וימים רבים, כיצד אנו, פליטי השואה, הקמנו את המדינה.

ואז, ביום בהיר אחד, במהלך כתיבתה של עבודת המחקר, תקף סדאם חוסיין את כוויית, ואנו מצאנו את עצמנו בעיצומה של מלחמת המפרץ.

* * *

חורף, 1991-1990, לילה

קולות צפירה עולים ויורדים, ולאחריהם הסיסמה המצמררת 'נחש צפע' בגל השקט שברדיו, העירו אותי משנתי.

בני, אוֹרי, ואני גרנו באותה העת ברמת-גן. בהתאם לתרגולת המוכרת נכנסנו לחדר האמבטיה, ששימש אותנו כחדר אטום, עוטים במיומנות את מסכות הגז השחורות, מרטיבים סמרטוטים לאטימת מפתן הדלת ושותים מים כהנחייתו של דובר צה"ל ברדיו.

מסיבה לא ברורה חשתי תחושה מוזרה ושונה בביתנו באותו הלילה. התקשיתי עד מאוד לקבל את הכורח לשבת חבוש במסכת המגן השחורה על פניי, בעודי ממתין, חסר אונים, לנחיתתם של טילי הסקאד, מקווה שטיל תועה לא ייפול על ביתנו, או בכל אזור מיושב אחר. ממש רולטה רוסית. ידיי מיששו בעצבנות את רצועות הגומי השחורות שנועדו להדק את המסכות אל הפנים. ריחו החריף של הגומי נחרת היטב בזיכרוני.

"עדיין אין בידינו דיווחים על נפילה, ואנו מבקשים מכל תושבי המדינה להישאר בחדרים האטומים," דיווח דובר צה"ל ברדיו, בקול שניסה להישמע רגוע. ייתכן שהצליח להרגיע את תושבי המדינה המרוחקים ממרכז הארץ, אבל לא אותנו, תושבי רמת-גן.

כעת השמיע הרדיו שיר בביצועה של מקהלת הגבעטרון. השיר 'ים השיבולים', תיאר זמנים רגועים הרבה יותר, כשלפתע נשמע רעש מחריש אוזניים וקירות הבית רעדו. מעוצמת הרעש, נהדפתי מן הכיסא שעליו ישבתי וצנחתי אל הרצפה.

"אנו מדווחים על כמה נפילות באזור המרכז ובעיר בחיפה. בשלב זה אנו קוראים לתושבי אזורים אלה להישאר בחדרים האטומים," קטע הקריין את השיר 'ים השיבולים', מחזיר את כולם באחת למציאות. בני ואני הבטנו זה בזה, יודעים כי הפעם זה היה קרוב. קרוב מאוד.

קרועים בין הרצון לצאת ולבחון את המצב, לבין החשש כי נשק לא קונבנציונאלי נחת באזורנו ומפיץ ברגעים אלה ממש ענן כימי המתפשט לעברנו, נותרנו במקומנו שעה ארוכה. בחוץ נשמעו צפירות של רכבי כיבוי והצלה, וקריאות החיילים שביקשו מהתושבים לא לצאת לרחוב. מחשבות קשות עברו במוחי. האם טיליו של סדאם חוסיין יצליחו היכן שלא צלחה מכונת הרצח המתועבת של הגרמנים? האם שרדתי את התופת רק כדי להוות מטרה נייחת לטילים העיראקיים?

כעבור זמן מה, שנראה בעינינו כנצח, התקבלה הודעה כי ניתן לצאת מן החדרים האטומים ולשוב לשגרה. בני ואני יצאנו אט מן החדר, מצפים לגרוע מכל.

נשמנו לרווחה כשהבנו שהטיל נפל בשדה הסביונים הפתוח הקרוב לביתנו ולא בשטח בנוי. בהתקפת טילים זו, לפחות – ניצלנו. איש לא נפגע. מתקפה זו הסתכמה בנזק ברכוש, ובכמה פרחים אומללים שנתלשו מן האדמה.

התפנינו לבדוק את מצבו של הבית. עברנו בחדרי הבית השונים, ופרט לתמונות שזזו ממקומן וכמה שלבים שבורים בתריסים, הכול נראה על פניו כשורה, עד שהגענו לחדר העבודה. בחדר זה ניצבה צמודה לקיר כוננית גדולה ועתיקה, עמוסה בספרים, בתמונות ישנות ובמסמכים שונים שנאספו במהלך השנים.

כוחה של הכוננית ה'ישישה' לא עמד לה בהדף האדיר, והיא קרסה על רצפת החדר, מפזרת סביבה דפים מצהיבים ותמונות דהויות לכל עבר.

היינו אסירי תודה על כך שלא נפגענו והסכמנו כי את מטלות הסידור והארגון מחדש נבצע למחרת בבוקר. כיבינו את האורות בבית וחזרנו לישון, מקווים שלעיראקים אין תוכניות לארגן בעבורנו השכמה נוספת במהלך אותו הלילה.

* * *

חורף, 1991-1990, בוקר

קרני השמש חשפו את חדר העבודה, אשר רצפתו כוסתה במעטה של ניירות וספרים פתוחים. עד מהרה נרתמנו לעבודת הניקוי והסידור, מנסים להעלים ראיות מחוויית הלילה הלא נעימה.

בני החל לערום את הספרים זה על גבי זה בפינת החדר כפתרון זמני עד אשר נתקין כוננית ספרים חדשה. אני התמקדתי בתמונות, נזכר בתחנות של אושר ושמחה בחיי משפחתנו. כה שקוע הייתי במסע זה, שכמעט ולא שמתי לב לבני, אשר החזיק בידו קופסת נעליים ישנה וחבוטה. בידו השנייה אחז בעדינות בכדור דהוי, גודלו ככדור פינג-פונג קטן. הכדור היה רך, עשוי בד, ומצבו המרופט העיד כי נתפר לפני שנים רבות. מבעד ללכלוך ולקרעים ניתן היה להבחין בצבעו המקורי, הכחול.

"מה זה הכדור הזה?" שאל בני בפליאה.

הרגשתי כמי שפטיש כבד הונחת על ראשו. באחת חזרתי כבמכונת זמן חמישים שנה לאחור. דומה שהדחקתי את קיומו של הכדור הזה בצורה כה יעילה, עד ששכחתיו לחלוטין. הוא נח לו שם, מוסתר היטב במדף העליון של כוננית הספרים, ממתין למועד המתאים לחזור לאוויר העולם ולחצות איתי את דלת הקסמים אל העבר הרחוק שננעל על מנעול ובריח. יד הגורל בחרה להחזירני לשם בדיוק עתה, במהלך המלחמה המוזרה הזאת.

"מה זה, אבא?" חזר בני על שאלתו, תוך שהוא מטיל את הכדור באוויר ושב ותופס אותו.

סערת רגשות טלטלה אותי. מחשבות מהירות רצו במוחי. מה אענה לו? לא להילחץ. אנסה להמציא איזה סיפור ולצאת מהמצב בשלום. אבל מוחי סירב לשתף עמי פעולה, ורק האמת חזרה ועלתה בו, ללא כל 'שקר לבן' לרפואה. בום-בום הלם הדם בראשי וחושיי התערפלו.

"אבא, נהיית חיוור. חכה, אביא לך מים," קרא בני והגיש לשפתיי כוס מים שהחיש מן המטבח. לגמתי באיטיות מן המים הקרים ואט אט הוטב לי. קצב לבי שב ונרגע. מחשבה טורדנית התפשטה בראשי, וידעתי כי לא אוכל להילחם בה.

"הגיע הזמן," שמעתי את עצמי אומר, ולא מאמין למשמע אוזניי.

"הגיע הזמן שתשמע את סיפור המשפחה, אוֹרי. זו זכותך, וזו גם חובתי."

* * *

חורף, 1991-1990, בוקר

זכורה לי כתבת טלוויזיה על סערות המונסון במזרח אסיה. הכתבה תיארה את ארובות השמים נפתחות, ממטירות גשם זלעפות על הקרקע ויושביה חסרי אונים. נהרות המים, תוצאה של ימים על גבי ימים של גשם, שצפו ברחובות ובנהרות, מנסים בכל כוחם לדרוס ולרמוס את כל שבדרכם. בכוח איתני הטבע העיקשים, גם החסונים שבסכרים לא יכלו להם, וקרסו.

כך הרגשתי כעת. זיכרונותיי גאו כמים שוצפים ואיימו לפרוץ את הסכר שבניתי כנגדם במשך שנים כה רבות ובעמל כה רב. זה התחיל טיפין-טיפין, זיכרון ילדות נחמד, שיר חג עממי, והפך לגשם זלעפות: השואה, התופת, האובדן, הבכי, ולבסוף - הרגע שבו לא נותרו לי עוד דמעות להגיר.

התיישבתי על כורסת הטלוויזיה הנוחה, שלראשונה מזה שנים הבחנתי כי צבעה דומה לכדור הכחול. האם זה אך מקרה? אוֹרי מיהר אחריי, הושיט לי הדום לרגליים.

"נחש צפע, נחש צפע," התעורר לפתע הרדיו, מלווה באותן צפירות עולות ויורדות. בני כבר החל לנוע לעבר החדר האטום, אבל רגליי קפאו. נשארתי יושב על הכורסה, מהדק את אחיזתי בה עד שפרקי ידיי הלבינו.

"עזוב, אוֹרי, בוא נישאר כאן. זיכרונותיי המתינו שישים שנה לרגע זה, ולא טיליו של הצורר מבגדד יעצרו אותם כעת."

תחילה באיטיות ובהמשך בקצב גובר והולך, שטחתי את הסיפור. מחשבותיי תעתעו בי, כקוסם המתעתע בצופיו. לעתים דיברתי מתוך הלב וחשתי שאני שם – לייבל בגלות פולין הרחוקה, לפני עשרות שנים. לעתים הרגשתי כצופה מן הצד – מספר את הסיפור על אדם זר, החי בעולם מקביל, שלעולם לא יחבור לעולם הזה שבו אני, אריה שניידר, חי.

* * *