הכוכבים לצידנו

פרק 1

גייב יולי, חמישה חודשים מאוחר יותר

אני בטוח שאדם יכול למצוא כבוד ברוב הדברים, אבל אין שום כבוד באהבה חד צדדית.

זה פאקינג מכאיב.

אין שום הרמוניה, שום יופי, שום ניצחון בזה. אי אפשר לזכות באיזשהו פרס שהתאמצת לקבל. הייתי מרחיק לכת ואומר שזו קללה — במיוחד באותם רגעים שבהם השמש עוטפת אותה בשמיכה מוזהבת, מאירה על השלמות שלה, כאילו היקום מושיט לי גזר ואז מושך אותו בחזרה ברגע שאני מתכוון לנגוס בו.

אולי לא גזר; גזרים זה מעליב.

היא כמו בר טאקו של 'אכול כפי יכולתך' שנפרש ליד החוף באתר נופש כזה של 'הכול כלול', שעה שרוח מלוחה מנשקת את עורך, והגלים מתנפצים על החוף כמו השיר האהוב עליך.

אבל אז מתקרבת סערה, ומתחיל לרדת גשם שוטף.

אתה אומלל, רטוב כולך, קופא מקור.

והכי גרוע, אתה עדיין רעב.

ככה מרגישה אהבה חד צדדית עם נערת החלומות שלך.

ועוד יותר משום שהיא לא רק נערת חלומות שאני אוהב מרחוק — אנחנו חברים.

יותר מחברים, למעשה. אני כמעט הכול בשבילה.

ו'כמעט־הכול' זה סוג מאוד ספציפי של עינוי.

"קפיצת פצצה!"

סידני קופצת לתוך בריכת השחייה, הישבן שלה נוגע ראשון במים, והמים שניתזים גורמים לי להסיט את מבטי מטביתה כשאני מסיט את השיער הרטוב מפניי. אני מביט לתוך הבריכה, השמש שוקעת מאחורי ענן. השותפה שלי לתעלולים מאז ילדותי צווחת כשהיא משגרת את עצמה למעלה מתוך המים העמוקים ומנערת מים משערה.

"זה קר, זה קר, זה ממש קר!" היא קוראת, עורה הופך לעור ברווז. "למה זה כל כך קר?"

הארוס שלה, אוליבר — שהוא במקרה גם אחי החורג — צף לידה בתוך גלגל ים מתנפח בצורת חד קרן, לוגם מיץ תות מקשית רחבה. "הטמפרטורה של המים היא רק עשרים ושלוש מעלות," הוא אומר בפנים נטולות הבעה. "זאת הסיבה, אני מניח."

היא מתיזה עליו.

חיוך עולה על שפתיי כשאני מתבונן באנשים האהובים עליי נהנים מהקסם של אחר הצהריים קיצי במערב התיכון. אני לוגם מהבירה שלי, מרים יד אל מצחי וממצמץ כשאור חזק מאיר על עיניי. מבטי מאתר את טביתה כשהיא פוסעת לעבר הבריכה וטובלת את בהונותיה במים. היא מתכווצת ונרתעת לאחור, כאישור לטענה של סידני שהמים קרים.

אני לוגם את שארית הבירה שלי, מניח את הבקבוק הריק לידי וקם מהכיסא הנוח. היא מרימה אליי מבט כשאני מתחיל להתקרב, וחיוכה מופיע מהר.

זה לא אותו חיוך שראיתי לפני שמונה חודשים, כשהיא נכנסה אל הבית שלי ואל חיי, אחרי שהגיעה לשם כדי לצאת עם אוליבר לדייט שלא התקדם לשום מקום.

החיוך כבר לא מגיע אל עיניה.

אני מסיר את משקפי השמש שלי, וחושף את העובדה שהחיוך שלי עדיין כן.

"בואי, טב'ס," אני קורא, וכפות רגליי היחפות מצליפות במדרכה כשאני פוסע אליה. "תקפצי פנימה. אני אדחוף אותך אם את רוצה."

"זה קפוא," היא צוחקת קלות ומושכת בזנב הסוס הגבוה שלה, שחור כמו כנף של עורב. "אני צריכה קודם להתרגל."

"לא, זה גרוע הרבה יותר להתרגל. את קופצת פנימה וסובלת במשך חמש שניות. זהו. כולם יודעים את זה."

החזה שלי דוקר מהמשמעות הכפולה.

אני לא חושב שהיא יודעת את זה.

טביתה מתרחקת מקצה הבריכה, מסדרת את הכתפייה הדקה של בגד הים השלם והירקרק שלה, כשעיניים חומות עם הבהובים ירוקים תואמים עולות לעברי. "קודם קרם הגנה. ואז אחשוב על זה."

"אני אדאג לך." אני רץ את שארית הדרך אל הפטיו המקורה ולוקח את שפופרת קרם ההגנה מאחד משולחנות הזכוכית.

תמיד יש לי מלאי של קרם הגנה, במיוחד אחרי שהשכנים שלי, סידני ואוליבר, בנו בריכת שחייה חפורה באדמה בחודש מאי האחרון. אני לא מבלה יותר מדי זמן באור שמש ישיר, בשל כוויה מדרגה שלישית שחטפתי לפני שבעה חודשים, בחג המולד. הצלקת מכסה חלק ניכר מהחלק העליון של זרועי, מגיעה עד צווארי, ונעלמת ממש לפני שהיא מגיעה אל קו הלסת שלי. אני קורא לה פציעת קרב אפית, אבל סידני קוראת לה צלקת אהבה.

אחרי הכול, זה קרה לי כשהצלתי אותה מחדר שינה בוער.

זכיתי באפשרות נצחית לקבוע במה נצפה במרתונים שלנו בנטפליקס, זה בטוח. זה, ואספקה לכל החיים של מטבל טאקו בחינם.

טביתה הולכת אחריי אל הפטיו, זרועותיה עוטפות את חזהּ כמו חיבוק. אני לוחץ כמות גדולה של קרם לתוך כף ידי, משאיר את מבטי על המשימה שלי ולא על בגד הים שלה שמתקרב אל שדה הראייה שלי. וכשאני סוף־סוף מרים את מבטי, אני רואה שמבטה ממוקד על הצלקת שלי.

זה לא גילוי חדש, אבל נראה שהיא תמיד מתחילה לרחף קצת כשעיניה קולטות את העור המחוספס, המורם מעט. הן מזדגגות והיא נסוגה, הולכת למקום אחר.

אני אף פעם לא עושה מזה עניין גדול, ולעיתים קרובות חותך את המתח הקצר באמצעות הסחת דעת או הומור. אני אוחז במפרק ידה ומושך אותה לעברי בחיוך משועשע. "תסתובבי."

היא ממצמצת כשהערפל מתפוגג מעיניה, וחיוך ביישני עולה. "סליחה, ריחפתי קצת."

היא עושה את זה הרבה לאחרונה.

בשמונת החודשים שאני מכיר אותה, טביתה ברייטון הלכה וקמלה. הנחישות שלה נסדקה, והרוח הצבעונית שלה דהתה והפכה לאפורה.

זה התחיל בנשיקה, נשימה של חיים חדשים.

והסתיים בכך שליבי הוכנס לארון מתים.

היא מכחכחת בגרונה, מסתובבת ומביטה בבריכה, בדיוק כשסידני מזנקת על אוליבר עד שהוא נופל מגלגל הים, והדקירי אך בקושי ניצל. צחקוק נפלט מפיה של טביתה כשאוליבר מניח את הכוס על קצה הבריכה וסידני קופצת על גבו ומשלבת את קרסוליה, הצחוק שלהם חזק יותר מהפלייליסט משנות ה־90 שבוקע מהרמקולים.

'Sex and Candy' של מרסי פלייגראונד מתנגן כשאני מתחיל למרוח עליה את קרם ההגנה.

העור שלה לבן כשלג, אבל חמים למגע. ידיי משוטטות מעלה ומטה על זרועותיה, על עצם הבריח שלה, על גבה, ואני נשבע שהיא נרעדת, אבל יכול להיות שזה בגלל הקרירות של הקרם.

זיכרון מתחילת פברואר עולה בראשי. היא הייתה ישובה בין רגליי על הרצפה בסלון, כשגבי שעון על הספה. עשיתי לה עיסוי, ידיי היו להוטות לחקור, וליבי דהר מרוב השתוקקות להתכופף ולנשק את הנקודה המתוקה הזאת שממש מתחת לאוזן שלה, היכן שסימן לידה זעיר עיטר את עורה החיוור. לקחתי את הקשר שלנו לאט, מכיוון שהכרתי את ההיסטוריה שלה, ידעתי על הזוועות שעברה מידיו של אדם מטורף.

ידעתי שהיא הייתה מאוהבת בעבר, ושאוכל לעמוד בציפיות.

היא השמיעה צליל דמוי גניחה שגרם לדם שלי לגעוש דרומה כשאגודליי עיסו את השריר שבראש עמוד השדרה שלה. הייתי נועז, העברתי את ידיי במורד גופה ואחזתי במותניה כשהנחתי את אפי על ראשה.

ברגע שנשמתי אותה לתוכי, והגניחה שלי נפלטה החוצה ונשפה על שערה, טביתה התקשחה בזרועותיי. היא התנערה מאחיזתי ומלמלה משהו על כך שהיא שומעת את התינוקת שלה, הופ, בוכה, ונעלמה בהמשך המסדרון.

לא יצא לי לנשק אותה באותו לילה.

לפעמים הצטערתי שנישקתי אותה בכלל.

הניחוח של קרם ההגנה ושל השמפו בריח יסמין מגיע אליי, מתמזג עם ריח הכלור, כשרוח חמימה נושבת. טביתה נשענת עליי קצת, זנב הסוס שלה מדגדג את סנטרי, ואני מנסה לא לחפש משמעות במחווה הזאת. אני לא מנתח יותר מדי את הנשימה המקוטעת שנפלטת ממנה כשאצבעותיי מרפרפות במקרה על צד השד שלה.

אני מתעלם לגמרי מהמבט הלוהט שהיא שולחת לעברי כשהיא מסתובבת וממלמלת בקול צרוד, "תודה."

מעטה עננים נאבק עם מתקפה של קרני שמש מעלינו כשעיניה מושפלות מטה, מביטות בעיניי, וחוזרות אל הכפכפים שלה. היא אבודה במלחמה משלה.

אני אוהב לחשוב שאני חלק מהמלחמה הזאת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע בזה במשך זמן רב מדי. הנחתי את החרב שלי לפני חמישה חודשים, כשהבחורה הזאת, שהתאהבתי בה ללא תקנה נכנעה לעברה האפל — לרוח הרפאים של גבר אחר — ויתרה על עתיד איתי.

זו הייתה תבוסה קורעת לב.

אבל אני חייל סבלני, ואני אמתין. אמתין עד שהיא תהיה מוכנה לראות אותי כפי שאני, ולא כמו גבר שמחליף את האהבה שאבדה לה.

"כשתסיים למשש את אשתך הקטנה, תביא את התחת שלך לכאן," סידני שואגת כשהיא מקפצת בתוך המים. "אני רוצה לשחק קרב תרנגולים."

אשתך הקטנה.

אין לה מושג עד כמה הכינוי הזה חותך בי עד העצם. אבל אני אף פעם לא חושף את הכאב. אני עוטה על עצמי את המסכה המוכרת וקורץ אל סיד. "שנייה אחת."

אוליבר מקמט את מצחו, ואני רואה שהוא תוהה. "תרנגולים?" הוא שואל.

"כן, המשחק הזה עם הכתפיים."

"צריך עופות בשביל זה?"

אני פורץ בצחוק כשטביתה לוקחת ממני את קרם ההגנה ולוחצת אותו לתוך כף ידה.

אחי החורג הוא דמות מעניינת. אחרי שהיה מוגן מפני החברה במשך עשרים ושתיים שנים, הוא עדיין מגלם תמימות של מישהו, שהעולם חדש עבורו, ומדבר בצורה ייחודית שתמיד גורמת לי לחייך, אפילו בימים האפלים ביותר.

טביתה צוחקת בשקט, מרימה את ידה, וגבה אחת שלה בצבע חום־אספרסו מתרוממת בתהייה.

אני מרים את שתי זרועותיי. "תמלאי אותי. כולי שלך."

סומק מכתים את לחייה כשהיא מושיטה יד ומורחת את קרם ההגנה על הצלקת שלי. המגע שלה עדין. מחפש. עורי מתלהט כשידה עוברת עליו, ומבטה נשלח אליי עם אותו סוג של חיפוש. אני לא מצליח למנוע מהנשיפה להימלט החוצה ולגרום לה להישמע כמו חטא.

היא נסוגה לאחור, גרונה מתנועע כשהיא בולעת את רוקה. "אתה צריך ללבוש חליפת צלילה או משהו... כדי שהצלקת שלך תהיה מוגנת יותר מהשמש. אני דואגת."

זה נכון שהיא תמיד מודאגת בגללי. אף שאני מוצא בכך נחמה, אני יודע שזה יותר כמו אהבת אם, בדומה לסוג הדאגה שהיא מפגינה כשבתה בת השישה חודשים מכניסה חפץ קטן ועגול לתוך פיה. זה לא סוג האהבה שאני משתוקק אליו.

זה לא סוג האהבה שהייתה לו.

המתח עדיין רוחש בינינו, ובמקום להדליק גפרור, אני מצביע על המים, כדי לכבות את הלהבה שנחושה לשרוף אותי. "יש לנו שעתיים עד שהשמרטפית שלך תצטרך ללכת," אני מודיע, משתדל לשמור על קול יציב. "אלו שעתיים של צחוק מהבטן, מוזיקה, חברים, ומשחק מרתק של קרב תרנגולים, כי ככל הנראה, אנחנו שוב בני ארבע־עשרה. אפס חובות הוריות, אפס אחריות ואפס קמטים על הפנים. רק שמש וכיף. הבנת?"

את הצללים שנגעו בעיניה כל היום גונבת קרן שמש שפורצת דרך העננים.

אור השמש מנצח.

"הבנתי," היא אומרת, שיניה נחשפות לשנייה מהוללת אחת. היא מטלטלת את זרועותיה לצידי גופה, כאילו נפטרת מכל חשכה שנותרה. "רק כיף."

אני צופה, מחייך, כשטביתה פוסעת, חולצת את הכפכפים שלה, ונעצרת על שפת הבריכה.

הפעם אין כל היסוס. היא עוצמת את עיניה, מחזיקה באפה וצוללת פנימה.

ואוי, אלוהים...

הלוואי שהיא הייתה עושה את זה גם איתי.

זה היה רעיון מחורבן.

טביתה יושבת על כתפיי, ירכיה מחבקות את פניי, עד כדי כך שאני אסיר תודה על המים הקפואים שחודרים דרך בגד הים שלי.

אוליבר מתנודד מולי, מחזיק בבחורה שלו, כשהבנות צווחות וצוחקות, זרועותיהן עוסקות בהתגוששות קלילה.

"אוליבר! אתה תפיל אותי," סיד צווחת, כמעט נופלת, והצחקוקים שלה אשמים יותר מאוליבר בשיווי המשקל הלקוי שלה.

"טוב..." הוא אומר, קולו מאומץ, והוא לופת בחוזקה את ברכיה. "אולי... את צריכה להפסיק להתפתל כל כך הרבה."

"זה הרעיון של המשחק!"

זרועותיי ננעלות סביב החלק העליון של ירכיה של טביתה כשהיא מצליבה את קרסוליה על חזי. זנב הסוס שלה השתחרר לפני שני קרבות, והוא גורם לשערה הארוך והשחור להסתיר את פניי, והקצוות הרטובים מדגדגים את עורי. הירכיים שלה מתכווצות, ואני בולם את הגניחה שתקועה בגרוני. כשסידני גוברת עליה, טביתה כמעט נופלת, והיא מחזיקה את עצמה כשהיא לופתת את שערי באגרופה.

הגניחה פורצת החוצה. אני מכסה עליה באמצעות שיעול.

"סליחה!" טביתה צווחת תוך כדי צחוק, ואחיזתה נחלשת. "לא התכוונתי ל —"

היא כמעט מחליקה שוב, כך שידי מתהדקת סביב אחת מירכיה הפנימיות כדי לייצב אותה. אני מרגיש איך היא מתקשחת, אצבעותיי חופרות בתוך העור הרך באופן מסוכן. הדופק שלי מזנק.

הבנות מתעשתות, וידיהן משתלבות אלו באלו כשהן מתנדנדות מצד לצד. סידני צוחקת כל כך עד שאוליבר בקושי מצליח להמשיך לאחוז בה.

אני משתמש בחולשה הזו לטובתי, מסיט בחדות את טביתה שמאלה, לאותו כיוון שאליו סיד מחליקה. אני מחזיק חזק, ורואה את הבחורה שלי הולכת על זה ומושכת את היריבה שלה עד שסידני צונחת לתוך המים בצווחה חדה.

היא חוזרת למעלה, לוקחת נשימה ענקית, ושערה הבלונדיני־בהיר זוהר בשמש. "לעזאזל."

אוליבר נאנח. "נראה שהובסנו." הוא מנער את ראשו באכזבה. "אני מתנצל. הייתה לי התכווצות של שריר בצוואר."

טביתה מניפה את ידיה באוויר, ואנחנו נותנים זה לזה כיף.

כשידינו נפרדות, היא ממהרת לזנק עליי בחיבוק.

זרועותיה נכרכות סביב צווארי, והיא קוברת את פניה בעיקול צווארי, נשימתה מחממת את הטיפות הקפואות על עורי. "תודה," היא לוחשת. "אני חושבת שהייתי צריכה את זה."

עיניי נפגשות בעיניה של סידני מעל ראשה של טביתה, וסיד מזיזה את גבותיה ברוב משמעות.

רק לאחרונה התוודיתי בפני סידני על כך שהיחסים שלי עם טביתה הפכו מרומנטיים לאפלטוניים. החברה הטובה שלי הייתה ברקיע השביעי בחודשים האחרונים, כשחשבה שסוף־סוף מצאתי את החצי שלי, ממש באותו הזמן שבו היא התחברה מחדש עם הנפש התאומה שלה מילדותה.

כולם היו מאושרים, משגשגים. זה הפך את הווידוי לקשה.

הייתי רווק נצחי כל חיי. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל היה קל יותר ככה. רגשות תמיד היו לי קשים, וזה הפך קשר אמיתי לאידיאליזם חמקמק שתמיד חשבתי שמוגבל רק לסרטים ולספרים.

עד שהגיעה טביתה.

מעניין שסידני לא קנתה את זה. היא אמרה לי שטביתה פשוט זקוקה לזמן. לסבלנות שלי. היא אמרה שהשמות שלנו כתובים בכוכבים, ושהיא משוכנעת בכך, בדיוק כפי שהייתה משוכנעת בכך שהמבט בעיניה של טביתה היה עמוק בהרבה ממבט אפלטוני בכל פעם שהעיפה בי מבט.

אני מניח שזה העניק לי שמץ של תקווה.

העניין הוא שתקווה יכולה להיות מושיעה, או שהיא עלולה להיות המוציא להורג.

אין דרך לדעת איך יסתדרו הקלפים. רק הזמן יגיד, וזמן הוא דבר בלתי צפוי ממש כמו תקווה.

טביתה משחררת אותי.

עינינו נאחזות אלה באלה כשהיא יורדת בחזרה על רגליה, ואני מעמיד פנים שאני לא רואה את אותו שביב של תקווה מביט גם בי.

היא מסיטה קווצת שיער כהה מעיניה ותוחבת אותה מאחורי אוזנה. היא מתרחקת ממני, וחיוך דק נמתח על שפתיה. "אני הולכת לראות אם מנדי שלחה לי הודעה," היא אומרת. "אני צריכה לבדוק מה שלום הופ."

אני מהנהן, והיא נעה אל הצד השני של הבריכה.

כשהיא מחוץ לטווח שמיעה, סידני שוחה לעברי וחובטת בכתפי. "אלוהים, אתם מוציאים אותי מדעתי. זה כמו לצפות בתוכנית טלוויזיה שבה ברור ששתי הדמויות הראשיות מאוהבות, אבל הכותבים בכוונה מותחים את זה רק כדי לענות אותנו. כמו מאלדר וסקאלי. או באפי וספייק." שפתיה מתעקלות. "מעכשיו והלאה, אני אקרא לכם 'ספאפי'."

הצליל שאני משמיע הוא בחלקו נהמה ובחלקו נשיפה. לסיד יש אובססיה לדברים משנות התשעים. "ממש ממש לא."

"זה בהחלט נראה בלתי נמנע," אוליבר מסכים. "הלב הוא חיה מסובכת. לפעמים הוא רוצה, ולפעמים זה כואב לרצות." הוא מתקרב אל דופן הבריכה ונשען לאחור על מרפקיו. "אם למדתי משהו מהמצב האנושי בחודשים האחרונים, זה שמה שרוצים נוטה לנצח. זה חזק מכדי שיישאר רדום."

תקווה.

תפסיקו לתת לי תקווה דפוקה.

לפני שאני מזעיף מבט לעברם, השיר משתנה, ומצב הרוח הקליל נפגם.

אני לא בטוח מייד מה קורה. הדבר הראשון שאני מבחין בו הוא שטביתה מתאבנת לגמרי ליד קצה הבריכה, נוקשה כמו קורת עץ.

"היי. טב'ס." קולי נאחז בחיוך כשאני קורא לה, כי הוא לא יודע משהו אחר. "את בסדר שם?"

סידני עוד יותר אדישה ממני, מנופפת בידה באוויר כשהמוזיקה בוקעת בקולי קולות וגוברת על ציוצי ציפורי השיר.

"אוו, אני אוהבת את השיר הזה."

"זה 'Karma Police' של רדיוהד, אם אני זוכר נכון. טב'ס."

היא לא עונה. עיניה נעולות על הטלפון הנייד של סידני, שמוטל על שרפרף סמוך.

אני פוסע במהירות לעברה בתוך המים, מניח את משקפי השמש שלי לצד הבריכה לפני שאני מושך את עצמי החוצה. "טביתה," אני חוזר, והדאגה מפלחת את חזי. היא עדיין עטופה בריקנות. אפלה מופיעה בעיניה, כמעט כאילו האישונים שלה מנסים לבלוע כל שריד של שוקולד עשיר וירוק חי.

סידני שרה מתוך הבריכה שמאחוריי, מתנדנדת קדימה ואחורה.

"דברי איתי." כשאני מגיע אליה, אני מושיט לה את ידי. "היי..."

היא קפואה.

אני מניח את אצבעותיי סביב החלק העליון של זרועה באחיזה עדינה. "את —"

אני נתפס לא מוכן כשהיא משתנקת, מסתובבת במהירות ודוחפת את חזי, מפילה אותי אחורה אל תוך המים שמתיזים ברעש. אני חוזר במהירות אל פני המים, ומשתעל כשאני מסיט את השיער הרטוב מעיניי ומעביר יד על פניי, פניי מלאות בתהייה.

עיניה מתרחבות כמו צלחות.

כל הצבע אוזל מלחייה.

היא מתחילה לרעוד, להיטלטל, פוסעת אחורה, מתרחקת ממני, אימה נשזרת בתוך הצליל הצרוד הקטן שהיא פולטת. "אוי, אלוהים... אנ-אני מצטערת..."

אני לא בטוח אם אני צריך להתקרב או לסגת.

היא נראית כאילו היא עומדת להקיא.

"אני כל כך מצטערת." המילים שלה הן לחישה מקוטעת כשהיא מסתובבת ומסתלקת.

אני מוכרח ללכת אחריה.

"טב'ס!" דאגה עמוקה מחלחלת לתוך קולי וגורמת לליבי לדהור מפחד כשאני קופץ החוצה מהמים. אני רץ אחריה על הדשא, לעבר הבית שלי שנמצא מצד שמאל. "טביתה, חכי."

היא ממשיכה לרוץ. היא רצה עד שהיא קורסת ליד שביל החניה שלי, ראשה נשמט קדימה וידיה לופתות את הדשא.

אני נעצר ונופל על ברכיי, ומייד מושך אותה אל תוך זרועותיי.

התייפחויות פורצות מתוכה.

העצב קורע את גופה, גורם לה לרעוד בייאוש כשאני אוחז בה.

"היי, היי, את בסדר," אני לוחש ליד אוזנה, מנשק את רקתה. "זה היה רק רגע אחד. נקודה קטנה. את בסדר."

היא מזיזה את ראשה ימינה ושמאלה, נצמדת אל כתפיי החשופות, ציפורניה מתחפרות בתוכי. "לא. אנ-אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה—זה רק מחמיר," היא מושכת באפה, קרובה לקוצר נשימה. "אלוהים, גייב..."

אני עושה מה שאני תמיד עושה כשהיא מתחילה להתפרק בזרועותיי, מרטיבה את עורי בדמעות. אני חופן את פניה בין שתי ידיי ומלטף באגודליי מאחורי אוזניה, רוכן ולוחש לה, "ששש. תעצמי את העיניים."

היא מצייתת. היא תמיד מצייתת.

"את עפה," אני אומר בעדינות, עדיין מלטף אותה, עדיין אוחז בה. "את חופשייה. את בטוחה."

היא מהנהנת, נשימתה מתחילה להתייצב, גופה מתרפה ועפעפיה מרפרפים.

"אל תסתכלי למטה, בסדר?"

היא שוב מהנהנת, שואפת אוויר.

נושפת החוצה.

"אל תסתכלי למטה." הרעידות שוככות, האחיזה שלה בי נחלשת.

אני מנשק אותה, ואז מניח את לחיי על ראשה, אגודליי מלטפים עד שהיא נרגעת.

בהתחלה, הכאב שלה היה רק רוח רפאים, שהיה מהבהב בעיניה מדי פעם, אחרי שתיקה ארוכה, או כשהיא הרימה מבט אל הכוכבים למשך זמן רב מדי.

עכשיו זה הפך לדבר חי.

ולדברים חיים יש דופק, רצון, לב פועם. הם מגיעים עם טפרים ועם שיניים חדות. אין לדעת מה דבר חי עלול לעשות.

טביתה נשענת לאחור, עיניה אדומות ונוצצות מדמעות. היא מביטה בי לרגע ארוך. רוח קלה מגיעה, לוקחת את שערה איתה, שולחת את ענפי העץ לריקוד איטי מעלינו. עלים משתחררים מהגבעולים וצונחים מטה, עלים וניצני פרחים נוחתים לידנו.

היא מרימה ניצן ורוד מהדשא ומלטפת אותו בין אצבעותיה.

"אני מתכוונת לעשות את זה, גייב," היא ממלמלת, מרימה אליי את מבטה, דמעה משתחררת ונעצרת בזווית פיה. היא מלקקת אותה, שפתיה נפתחות בנשימה מאומצת. "אני מתכוונת לדבר עם הסופר. אני רוצה לספר לו את הסיפור שלי."

אני ממצמץ.

לא חשבתי שהיא תעשה את זה. היא אמרה שזה יהיה יותר מדי, קשה מדי, טריגרי מדי.

אני מלטף את לחייה עם אגודלי, ולוחש. "את בטוחה?"

"אני בטוחה."

"ומה אם..." הפאניקה נוחתת עליי. היא מתיישבת בגרוני כמו עניבת חנק. היא נושכת את חזי, גורמת למילים הבאות שלי להיות כמו חומצה על לשוני. "ומה אם אאבד אותך?"

חיוך זעיר נמתח על פיה של טביתה. "אני כבר אבודה," היא אומרת, ומשפילה מבט אל הניצן הלחוץ בין אגודלה לאצבעה. ניצן של חיים חדשים, מחכה לפרוח. "אני צריכה ללכת לשם כדי לחזור."