הכול לטובה

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה, שבה השתמשנו כשיצרנו אותן".

אלברט איינשטיין

בזמנים פחות מוצלחים בחיים, האם קרה ששאלתם את עצמכם האם זו התוכנית שמיועדת לכם בחיים. היו ימים שבהם לא אהבתי את עצמי, ובחרתי לעצמי בחירות שגויות בזו אחר זו. היו ימים שהעדפתי להישאר בחושך במקום לצאת אל האור. בחושך אומנם מפחיד, אבל בכל זאת מוכר; ואילו באור הייתי צריכה להתמודד עם דברים חדשים. אחרי הכול, קשה מאוד לצאת אל האור מתוך החושך, כי הסנוור הוא גדול מאוד.

אני זוכרת שפניתי לאלוקים ברגעים הקשים האלה, ושאלתי אותו: "באמת, זו התוכנית של חיי?" הייתי בטוחה שמדובר בלא יותר מאשר בדיחה או בתסריט גרוע במיוחד. היו ימים שהסתכלתי על עצמי במראה, והבבואה שהשתקפה ממנה לא הייתה מוכרת לי. לא ידעתי מי מביטה אליי, ולא הרגשתי שיש חיבור בין הגוף שלי לבין הנשמה. ראיתי סבל וכאב, וראיתי חוסר השלמה.

שנים חיפשתי אחר ההשלמה הזו. חיכיתי לנעלם כלשהו שיחזור הביתה, ויהפוך אותי לשלמה. ההרגשה של חוסר חיבור פנימי הייתה קשה, ובעקבותיה עשיתי לא מעט בחירות שגויות בחיי. נדרש שאעשה תיקונים, אבל אני סירבתי לעשות משהו בעניין, ונלחמתי בזה. לא הייתי מוכנה לעבור תהליך פנימי, ולא הייתי מוכנה לשנות דבר. חשבתי שכנראה אין באמת שלם מוחלט.

אבל יום אחד זה קרה. גישרתי על הפערים, ניפצתי חומות, שברתי לרסיסים את נשמתי, חיפשתי את השלם, תיקנתי את החוסרים, למדתי מטעויות, התפייסתי עם העבר שלי, שחררתי מתוך חיי את "מרסקי החלומות" וחיבקתי את "מקדמי החלומות" שלי, ובעיקר סלחתי לעצמי. הבנתי שכולנו טועים, ואין באמת עונש על טעות. תחושת הענישה היא למעשה פעולה, שנועדה לעורר אותנו ללמוד משהו חדש. הבנתי שאני בן אדם, ועל טעויות משלמים. אני שילמתי את המחיר, וגם את המחיר על הבחירות הגרועות שעשיתי בחיי.

היום אני שלמה, אך עדיין מתקנת את עצמי כל פעם מחדש. אם צריך מרכינה ראש ומבקשת סליחה, ולפעמים עושה זאת רק למען מישהו אחר או למען עצמי. הכעס והאנרגיה השלילית אינם כבר חלק מחיי, וכשנכנסת אנרגיה שלילית, אני משחררת אותה לשלום.

לא הייתי התלמידה הכי מבריקה בתקופת בית הספר. התמודדתי עם האובדן של אבא שלי ולתקופה גם עם חרם כיתתי. אבל בבית הספר של החיים אני מצטיינת. אני מוכנה ללמוד, והלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת כשמתעורר קושי. שם מתחילים ללמוד, לתקן, להקשיב, לשחרר, לסלוח ולהמשיך הלאה.

באותם ימים, כשלא אהבתי את עצמי, אם אלוקים היה משיב לי על שאלתי בדבר התוכנית שמתוכננת לחיי, והאם מדובר בבדיחה עלובה; אני משערת שהתשובה הייתה חיובית, לפחות לאותו זמן. הוא היה בוודאי אומר לי: "שבי בשקט ותקשיבי. תלמדי, תצמחי, וניפגש עוד מספר שנים, ילדה שלי". היום אני מבינה ויודעת.