הכיוון מערב

1

מאני טיים

ניו יורק 2010

הבוקר החל באיחור מבהיל. התעוררנו מבולבלים משינה טרופה, וגילינו ששכחנו לכוון את השעון המעורר והשעה כבר חמישה לתשע, כשבתשע ושלושים בדיוק יואל אמור להכות בפעמון ולהכריז על פתיחת יום המסחר בבורסה. זה כבוד נדיר, ששמור ליזמים שמנפיקים או הנפיקו חברה בעבר ולאנשי ציבור חשובים מאוד. רשת הטלוויזיה CNBC תעביר את המעמד בשידור חי למיליוני הצופים שלה ברחבי העולם, ויואל מתוכנן לתת ריאיון לתוכנית הבוקר מייד לאחר ההכרזה.

יואל בעט בשידת חדר המלון, "פאק פאק פאק," ואני אמרתי בביטחון של שחקנית, "אנחנו יכולים להספיק." ומאותו רגע פעלנו על אוטומט. שטפנו פנים, התלבשנו וטסנו למעלית. שנים של משחק על בימת התיאטרון לימדו אותי להחליף תלבושות ולשנות מצבי צבירה נפשיים בתוך דקה, וכשיואל לחץ על כפתור קומת הלובי, השתחלתי לנעלי העקב. הרגל בקושי החליקה פנימה כי ויתרתי על לבישת גרביונים, ואני דחפתי אותה בכוח, ואז עשיתי את אותו דבר, מהר יותר, עם הרגל השנייה, וכשיצאנו מדלת המעלית ונפלטנו אל הרחוב, הבהונות התקמטו בכאב בגלל החיכוך הישיר בעור הנעליים.

שוער בית המלון בא לקראתנו מלווה בגבר שחור, צנום וארוך עם פנים של ילד. ״קרטר קלינטון,״ הציג הנהג את עצמו, וביקש לקחת ממני את תיק היד. ״אתה יודע שאתה נשמע בדיוק כמו...״ אמרתי בהתפעלות, והוא קטע והקדים אותי, ״מורגן פרימן.״

"כן! אומרים לך את זה הרבה?"

"ובכן, לו יש את הקול שלי," הוא ענה ופתח לי את דלת המכונית, מסמן לי למשוך פנימה את קצות השמלה, "שלא תיתפס בציר." מזל ששם לב. קניתי אותה אתמול, כאן במנהטן, במיוחד למעמד ההנפקה ההיסטורי וההיסטרי של ארגוּס נֶטווֹרְקס, החברה שיואל יזם והקים, בבורסה של ניו יורק. יואל ואני התיישבנו במושבים מאחור, ושנינו לא הורדנו את המבט מהשעון שעל לוח המחוונים. תשע ושתים־עשרה דקות. "בבקשה, תמהר," אמר יואל לנהג, "השם שלי תלוי בזה." ראיתי שהוא נאבק לשמור על קור רוח כיוון שנעץ את שיניו בשפתיו האדומות והבשרניות, ולעס אותן ללא רחם עד שהחלו לאבד את צבען. יואל אף פעם לא מאחר. הוא מהטיפוסים המעצבנים האלה שמקדימים, ולא פלא שהוא הגיב כמעט בפאניקה לכך שהאיחור היחיד בחייו יהיה המביך והשערורייתי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לעומתו התרכזתי בחשיבה חיובית והאמנתי שדווקא הרגע הזה, שפיללנו לו במשך שנים ארוכות ומורכבות, שנים שבהן יואל בילה יותר שעות במטוסים ועל ספות במשרדים מאשר איתי ועם גידי וגיא בדירה בתל אביב, לא יאכזב ויתרחש במלוא הדרו. רק שלשום בלילה השארתי את הבנים עם רבקה המטפלת בבית בישראל וטסתי לניו יורק, להתייצב לצידו של יואל במעמד הנכסף של הנפקת ארגוּס נטוורקס בבורסה, ובתקווה גם בחגיגות מייד אחר כך. כשהטיסה שלי נחתה בעיר, יואל לא היה פנוי לקבל את פניי כי אלה היו השעות האחרונות והגורליות של הרוֹד שוֹאוּ. הרוד שואו הוא מסע מכירות שיזמים עורכים בקרב משקיעים מוסדיים מובחרים בארצות הברית, זמן קצר לפני ההנפקה. המטרה של היזם היא לאסוף כמה שיותר הזמנות מוקדמות ממשקיעים. האנליסטים העריכו שארגוּס נטוורקס תונפק במחיר של ארבעה־עשר דולר למניה, ויואל יצא לרוד שואו במטרה לעמוד בתחזית הזו ולמעשה שאף להשיג מספר גבוה יותר. בכל יום הוא נדד בכמה מדינות שונות ברחבי ארצות הברית, מלווה בבנקאים של סיטי, הבנק שמוביל את ההנפקה. "הרוד שואו הוא המאני טיים," הסביר לי רק לפני שבוע, "ויש לו אופי של בליץ. מכת מחץ. ככל שאני והצוות שלי נלהיב את המשקיעים, ככה הם יזרימו ביקוש מקדים למניה, והערך שלה יעלה וההנפקה תצליח."

בחמשת ימי הרוד שואו יואל לא התקשר אליי כי טען שאין לו זמן לנשום ושהשיחות איתי עלולות להוציא אותו מהפוקוס. בשעות היום הוא הסתפק בשליחת הודעות טקסט קצרות בנות ארבע או חמש מילים, שהקליד בחטף כשנסע במכונית או המתין בשדות תעופה – "מתעורר בשיקגו. נדבר מאוחר יותר". "נכנס לפגישה בפידלטי. ד"ש". "חטפתי כאב גרון. מת". ובשעות הלילה, כשהיה חוזר שחוט לחדרו במלון הדרכים התורן, האריך במילים. בהתכתבויות הליליות יואל רטן שהולך לו קשה, האשים את עצמו שהוא לא מספיק טוב, ובתבוסתנות שכולה רחמים עצמיים ביקש שאסלח לו "אם ההנפקה תיכשל ונישאר בלי כלום". עודדתי אותו וטענתי בתוקף שהוא רואה שחורות כי הוא עייף וזקוק למנוחה. ואכן, באורח פלא ביום המחרת הטון של יואל נהיה אופטימי, והוא כתב בהודעות קצרות משפטים בנוסח "מתחיל להתרומם"; "יש התקדמות"; "החבר'ה יצאו מרוצים. עלינו על משהו"; "אני זהיר, אבל יש הרגשה טובה".

כשיואל בעשייה הוא מרגיש על הסוס, דוהר במרוץ נגד הזמן, מדלג בין חדרי ישיבות, מוביל את אנשיו כמצביא למוד קרבות, כשהבנקאים של סיטי בחליפות בּלוּ נֵייבי ובחולצות הלבנות המעומלנות מקדימים לפתוח לו את הדלת, ושורת מכובדים ומכובדות מרימים אליו עיניים ומקשיבים לו מרצה על החזון וההישגים של ארגוּס נטוורקס.

החלטתי להעביר את הזמן בשופינג עד שיואל יסיים את הרוד שואו ויגיע לניו יורק, והגעתי לשדרה החמישית. גידי וגיא, שהתחילו חוג קטרגל במרכז הקהילתי, ביקשו שאקנה להם את מדי העונה החדשה של הקבוצות שהם אוהדים, ברצלונה וריאל מדריד, שנמכרים בחנויות היריבות אדידס ונייק. גידי, בן חמש וחצי, אוהד את מדריד, וגיא, בן ארבע וחצי, אוהד את ברצלונה. יואל בן שלושים ותשע ולא אוהד אף קבוצה, כי הוא כמו קרן לייזר שמכוונת למטרה אחת ואין לו שום עניין במשהו אחר זולתה. גידי וגיא משתגעים מזה ומתעקשים שיבחר קבוצה, וכל אחד מהם מקווה שזו תהיה הקבוצה שלו, אבל הוא תמיד בוחר לומר "אני אוהד את הטובים ביותר" ומעצבן אותם יותר.

נמלטתי מההמוניות של השדרה החמישית אל המדרכות האווריריות והמצוחצחות של מדיסון אבניו, שדרת מעצבי היוקרה, והרשיתי לעצמי, לראשונה בחיים, להיכנס לבוטיק הדגל של דולצ'ה וגבאנה בכוונה לקנות משהו. החנות הייתה מצועצעת, מחופה מהרצפה עד התקרה בשיש ירוק פראי. קולה של אלישיה קיז התנגן ברקע, "there is nothing you can’t do, now you’re in New York" והמוכרת, קולומביאנית קטנטונת ששערה המגוהץ נחתך בגובה הסנטר והתמחתה בהצללות לחיים עזות כמו של קים קרדשיאן, עזרה לי למדוד שמלות שנתפרו מבדי המשי והקטיפה הנעימים והטובים ביותר, בגזרות שאוספות את המותניים, מגהצות את הבטן ומרימות את השדיים למחשוף אלגנטי כמו שרק דולצ'ה וגבאנה יודעים לעשות. כשהבטתי במראה הרגשתי שזאת האישה שאני רוצה להיות. המוכרת נהגה באלגנטיות ולא נדחפה לעזור לי להחליט באיזו שמלה לבחור, אבל ללא ספק העלתה את דרגת הקושי כשהציגה בפניי שמלה חדשה שלא ראיתי לפני כן בחלל התצוגה. "הבאתי אותה מהחלק האחורי של החנות," לחשה. "היא מקולקציה חדשה שטרם הספקנו לפרוק." כשהתכופפתי ללבוש את היצירה מבד המשי השחור והבוהק, שעליו הודפסו לימונים צהובים גדולים ובשלים כמעט עד ריקבון, תקפה אותי סחרחורת וביקשתי ממנה הפסקה. צנחתי על פוף הקטיפה הסגול בתא ההלבשה, שהיה בגודל של דירות הסטודיו שחבריי וחברותיי השחקנים התגוררו בהן בתל אביב. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, לא אכלתי כלום מלבד מאפין אוכמניות קר שקיבלתי על מגש ארוחת הבוקר בעת הנחיתה בניו יורק. תהיתי איך שכחתי לאכול והתפלאתי שעדיין לא הרגשתי רעב. הצצתי בטלפון. בפעם האחרונה ששמעתי מיואל הוא דיווח, "הבנקאים אומרים שקפצנו לשבעה־עשר דולר למניה. תתפללי". ניסיתי להיזכר אם הוא בשיקגו או בבוסטון. המוכרת נעלמה לרגע, וכשחזרה הגישה לי בקבוק מים לא קר והכריזה, "תיקחי את ארבע השמלות ששמרת בתא, אני אתן לך עליהן חמישה אחוזי הנחה."

"השתגעת?" פקחתי עיניים נדהמות. "אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה להרשות לעצמי שמלה אחת," הודיתי, וכשניסיתי לבלום את הצחקוק מעצם הסיטואציה התזתי עליה כמה טיפות רוק, אבל היא התעלמה, נחושה לשכנע אותי. בהיתי בטיפת הרוק שהיא ניסתה למחות בדיסקרטיות מסנטרה.

"חבל שתוותרי," התעקשה. "כי תראי, זאת מהבד המנומר בירוק־אמרלד היא אאוטסטנדינג! וירוק־אמרלד זה הצבע שלך, כי את שזופה וברונטית. והשחורה מהתחרה עם המחוך שמסדר את השדיים לקליבג' מטורף, עם קאפ בי כמו שלך, אין דבר יותר סקסי מזה. וזאת שבגזרת שנות החמישים, שהחלק העליון שלה הוא סריג גולף דקיק, הדוק ונטול שרוולים ומהמותן ומטה נשפכת חצאית פליסה שצד אחד שחור וצד אחד כחול, היא שמלה נשית עם סטייל נצחי, ברוח גרייס קלי, שמתאימה לאירועי יום, מסיבת קוקטייל או ארוחת כריסמס. והאדומה מהמשי, אין מה להכביר מילים, זאת השמלה שלך לערב השנה החדשה, היא מחשמלת עלייך!" קבעה חסרת נשימה.

"אין מצב. את מדברת פה על כמה אלפים!" אמרתי בצער.

"את לא תצטערי, זו קנייה טובה," היא זרקה לעברי בלי להניד עפעף.

סגרתי את דלת התא והתכנסתי לרגע ההכרעה. החלטתי שאבחר שמלה אחת ואשא במחיר שלה ויהי מה. כל השמלות היו יפות בעיניי וכולן הלמו אותי, ויתרה מזו, ידעתי שכל אחת מהן התאימה לאירוע אחר בסדרת האירועים והחגיגות שתוכננו סביב מעמד ההנפקה של ארגוּס נטוורקס. מסיבות וחגיגות תמיד יש, אבל סטארט־אפ שמגיע להנפקה בבורסה בחו"ל זה עניין שקורה פעם בטריליון שנה. חזרתי והתבוננתי בשמלות, כשהאייפון שלי השמיע שני צפצופים רציפים וקצרים שהעידו שזה יואל, כי התקנתי לו צליל הודעה אישי ומיוחד. הוא שלח לי טקסט ארוך נטול סימני פיסוק, "חדשות מצוינות הבנקאים מעריכים שאנחנו על עשרים דולר יש הרבה עניין ונוספו לנו פגישות אז הם שכרו לנו מטוס פרטי אני עדיין לא יודע מתי נגיע לניו יורק זה יהיה מאוחר אעדכן".

הלב שלי דפק בחוזקה, וכל מה שהצלחתי לענות היה "מברוק". יואל הגיב מייד: "תודה, איך את? החבר'ה פה בעננים, התחילו לדבר על רולקסים ויהלומים..."

"אני לא מאמינה, זה אמיתי? עשרים זה הרבה יותר מהתחזית, לא?" והוא השיב לקונית, "אמת. אבל רק מחר נדע סופית". וכעבור רגע הוסיף, "נכנסים למנהרה, נדבר שוב כשתהיה קליטה. אוהב". זרקתי את האייפון לתיק ולבשתי בזריזות את בגדיי שלי, תליתי את התיק באלכסון על הגב ויצאתי מתא ההלבשה עם ארבע השמלות בחיקי.

"אני אקח את כולן," צעקתי למרות שהמוכרת עמדה כמעט צמודה אליי, ממתינה לי מחוץ לתא ההלבשה בדום מתוח. "אני לא מאמינה איזה כיף זה להגיד משפט כזה," אמרתי לה, והיא הנהנה בסיפוק, לקחה ממני את קולבי השמלות ומיהרה לדלפק התשלום. היא הסירה במיומנות את המגנטים, הריצה את הברקודים וארזה את השמלות עם הקולבים בתוך כיסויי בד שחורים, שהלוגו של דולצ'ה וגבאנה התנוסס עליהם בלבן. הלב התחיל לדפוק לי בחרדה מגובה החשבון והרגשתי כמו מהמרת כפייתית שנכנסת בפעם הראשונה לקזינו מפואר. המוכרת שאלה, "את מוכנה?" ולפני שהספקתי להגיב סובבה אליי את הצג הדיגיטלי של הקופה כדי שאיחשף לשורה התחתונה של החשבון. הספרות הראו שלושת אלפים ומאתיים שמונים וחמישה דולר.

בהתניה טבעית המרתי בראש את הסכום לשקלים, אבל עוד לפני שהגעתי לתוצאה – שחררתי. אם הבנקאים מדברים על עשרים דולר למניה, פירוש הדבר שאחרי ההנפקה יהיו לי כמויות כסף לבזבז על בגדים מעכשיו ועד הנצח, והגשתי לה בחיוך את כרטיס האשראי. לאחר שחתמתי על החשבונית, המוכרת הגיחה מאחורי הדלפק, תלתה על כתפי שקית עצומה ושחורה של דולצ'ה וגבאנה שבתוכה היו ארוזות ארבע השמלות והתעקשה באימהיות להנחות אותי כיצד ללכת איתה. "בבקשה תצמידי אותה אל המותן עם המרפק, שלא תסתבך לך ברגליים וחס וחלילה תמעדי," הזהירה אותי. "כי מי רוצה ללבוש דולצ'ה על קביים?"

הלכתי בשדרה בתחושה שאני יכולה לרוץ מרתון מחובקת עם השקית הענקית של דולצ'ה וגבאנה. עברתי בלוק ועוד בלוק, וכשסוף־סוף הרגשתי רעבה, לא עצרתי אלא הגברתי את הקצב והגעתי עד נובּוּ, המסעדה היפנית שרוברט דה נירו הוא אחד מבעליה והיא תמיד מלאה במפורסמים ומגישה מנות ייחודיות, כמו טרטר טונה על קרח. יואל ואני אכלנו בה פעם אחת, וזה היה אחד הדייטים הרומנטיים הכי מהנים שלנו. המוזיקה הייתה חזקה וטובה, טרקים של האוס־פופ כיפיים, ויואל ואני נסחפנו ושתינו ארבע כוסות קוקטייל חמצמץ־מתקתק, הזמנו חצי מהתפריט וסיימנו בגלידת תה ירוק. אחר כך הלכנו שיכורים את כל הדרך ברגל למלון, מרוצים שחיינו לרגע את הסצנה.

שבע בערב היא שעת השיא של החבורות הגדולות בנובו, גברים בחליפות שיושבים סביב שולחנות של שמונה ועשרה סועדים. ידעתי שהסיכוי שיהיה מקום בלי הזמנה מראש הוא קלוש, ולכן ציינתי בפני המארחת הגבוהה והיפהפייה שבכניסה שהגעתי בגפי, לחגוג בשורה משמחת שנודע לי עליה ממש הרגע. כמו שצפיתי, זה המס אותה, ולאחר שבירכה אותי במזל טוב קרקרני, היא הבטיחה שתתאמץ בשבילי. היא מצאה לי מקום פנוי בחלק הטוב של הבר, בפינה שממנה עדיין מרגישים את ההמולה, אבל קצת פחות הומה ורועשת. בכיסא לידי ישבה אישה חסרת גיל, שמרוב ניתוחים פלסטיים עור פניה נעשה דק וחיוור. בתוך החיוורון הכללי בהק על שפתיה שפתון טום פורד אדום שהיא חיזקה במשיחה עדינה בין רול לרול. הסתכלתי עליה בגנבה: תחילה היא ניגבה קלות את שפתיה במפית, אז קיפלה אותה לשניים והעבירה בקצות הפה, ולבסוף משחה את שפתיה בטום פורד, נעזרת במראה קטנה שהיא החזיקה מתחת לשרוול החולצה. היא התעקשה ללכוד את מבטי והתחילה לדבר איתי. שאלה בקול להוט לקשקש מה אני עושה בעיר ובאיזה מלון אני מתגוררת. בגלל השקית של דולצ'ה וגבאנה סיפרה לי, בלי ששאלתי, על הקניות שהיא עצמה עשתה בעיר. התבקש שאשאל אותה אם היא לבד בעיר, וככה אוכל לדעת אם יש לה בעל או שחס וחלילה היא אלמנה, אבל לא רציתי להמשיך בשיחה איתה. רציתי רגע עם עצמי. להתענג על הטונה טרטר שהוגשה על כדור של קרח גרוס. אבל האישה הזאת, שכמובן התבררה כיהודייה חמה, הן כמעט תמיד יהודיות כשהן מתחילות לפטפט איתך, התעקשה לספר לי שיש לה בן בעיר, אבל הוא רופא מתמחה ועסוק מכדי לפגוש אותה, ובעלה הרחיק לפגישה בוושינגטון ונתקע שם כי טיסתו בוטלה בגלל תקלה. "כך ששתינו לבד כאן," הדגישה בחיוך שתלטני ומעצבן, וביקשה שאשים עין על התיק שלה בזמן שהיא יורדת לשירותים. ניצלתי את הרגע לבקש חשבון ועזבתי עוד לפני שחזרה.

הבנקאים של סיטי בחרו לשכן אותנו במלון בדאון טאון שלא הכרתי, כנראה מפני שנועד לארח אנשי עסקים, אבל פינקו אותנו במיני־סוויטה. חדר שהוא יותר מחדר דה לוקס ופחות מסוויטה סטנדרטית. מלבד מיטה זוגית, במיני־סוויטה היו גם אזור הסבה קטן עם ספה, שולחן קפה ומכתבה שצמודה לקיר. כשהגעתי למלון התאכזבתי לגלות שהחדרניות החרוצות כבר הכינו את המיני־סוויטה לשינה: מתחו את הסדינים, פיזרו קוביות שוקולד על הכריות והחשיכו את החלונות בווילונות כבדים שהעלימו את העיר. התנחמתי בבקבוק השמפניה הצרפתית שקיבלנו במתנה מבית המלון, ובזמן שלגמתי אותה מכוס גבוהה גללתי באי שקט את ההודעות באייפון בתקווה לתפוס את יואל אונליין, שאדע מתי בדיוק יגיע לבית המלון ואיך הולך לו. בדיוק אז סטייסי, עוזרתו הצמודה האמריקאית, כתבה לי, "בבקשה תעיפי מבט בתמונות שאני שולחת לך עכשיו".

מייד לאחר שנקבע מועד מעמד ההנפקה, יואל הטיל על סטייסי להפיק את החגיגות שילוו את המאורע הנכסף בניו יורק. סטייסי, בדרכה המחושבת והערמומית, הסמיכה אותי להיות שותפתה הסמויה למשימה, תוך שהיא מכנה אותי בחנופה "מעצבת החגיגות" ואת עצמה "מבצעת החזון". החלטנו שנפתח בארוחת ערב במסעדה איטלקית ותיקה בווסט וילג', שבה יואל יישא דברי תודה, ומשם נמשיך לבר של המלון החדש והטרנדי שנפתח על גראמרסי פארק לבילוי יותר משוחרר, ובאחת בלילה נחתום את החגיגות במועדון במיט מרקט, בחדר וי־איי־פי, שם יחכו לנו משקאות בשווי של כמה אלפי דולרים. לאחר שכנוע קל הצלחתי לאשר את התוכנית מול יואל, וסטייסי השיגה ממנו את התקציב שרצתה, אבל התקשתה בביצוע המשימה.

"בלתי אפשרי להשיג מקום. העיר מפוצצת", כתבה לי בהודעה לפני כשלושה שבועות, אך מייד הרגיעה. "אל דאגה, יש לי פתרון". ידעתי שזאת הסיבה שיואל מעסיק אותה, היא לעולם לא תעלה בעיה אם אין לה פתרון. "מצאתי את הבנאדם שיקצר לנו תהליכים. אפשר להתקשר רגע?" שאלה, ואחר כך לחשה לי בטלפון שלא רצתה לכתוב בהודעה שלבנאדם הזה משלמים רק במזומן, וביקשה לוודא שזה בסדר מבחינתי. קצת היססתי כי פחדתי לעשות טעות שעלולה להתברר כגורלית ולפגוע בהנפקה, אבל סטייסי לחצה, "רק ככה יהיה לנו שולחן באס־אנד־אל – זה המקום הכי לוהט בעיר, ואנחנו נופלים על הערב הכי חזק שלו. הבנאדם הזה ידאג לנו גם למסעדה לארוחת הערב, וזה יהיה ללא תוספת תשלום."

לפי תמונות השולחנות השחורים ועליהם דליים של משקאות אלכוהוליים מוארים בתאורה זרחנית, הבנתי שהאלפיים דולר שהוצאתי הבוקר מהכספומט והעברתי לסטייסי בלובי המלון – כמובן, בלי שיואל ידע מזה, כי הוא ישר כמו סרגל והיה הורג אותי במקום – ריפדו את הכיסים הנכונים.

"יהיה לנו שולחן בחדר וי־איי־פי", עדכנה סטייסי בהמשך לתמונות. "אנחנו צריכות לבחור איזה שולחן מתאים לנו", המשיכה, "לפי הסידור של הספות והמיקום שלהן בחלל. הכי טוב זה ליד הדי־ג'יי, הוא נותן לנו זכות ראשונים. איזה חמוד, נכון? אבל יש לנו עשר דקות להחליט..." "קחי את הפינתי", כתבתי וחתמתי בלילה טוב סטרילי.

אחרי המקלחת לבשתי את סט הלנז'רי האדום שאני שומרת לנסיעות רומנטיות, התמרקתי והתבשמתי וחיכיתי ליואל תחת השמיכה במיטה. יואל ואני מצאנו את עצמנו בכל כך הרבה מיטות זרות שנהיה לנו חוש מיוחד לדעת מה הצד של כל אחד מאיתנו בלי שיהיו לזה חוקים ברורים, ימין או שמאל? לצד הדלת או מול החלון? אנחנו בוחרים באופן אינטואיטיבי ואף פעם לא מתווכחים. אני תמיד זו שמחכה לו, שיגיע, שיחזור, שינחת. כל דקה שחולפת מעצימה אצלי דאגה אחרת. מדוע הוא לא מתקשר? למה עבר כל כך הרבה זמן מאז ששמעתי ממנו לאחרונה? אני בורחת מהמחשבות האלו לאינטרנט. באתרי החדשות בישראל כתבו על ההנפקה שצפויה מחר. באחד הראיונות שחזר וצוטט, יואל סיפר שכילד וכנער הנושאים שהעסיקו אותו היו החלל, מערכת השמש, יצורים מכוכב אחר, מכונות והמצאות. לא כדורגל ולא כדורסל ולא טלוויזיה וגם לא בנות. מגיל שש הוא חלם חלומות נאיביים על איך הוא ישנה את העולם. העתיד ריתק אותו. בהתחלה ניסה לנחש אותו, אחר כך הבין שהוא צריך ליצור אותו. באוניברסיטה הוא תפס שהעתיד מרושת ומחבר בין כל אדם ואדם ובין כל מכשיר ומכשיר. אין מספיק טכנאים בעולם שיכולים לגרום לרשת כזאת לעבוד ללא תקלות, לכן יואל המציא מעין טכנאי AI – מחשב שיושב על הרשת ומקבל את כל האותות ממנה, וכך הוא מאתר בעיות ומוצא דרכים לתקן אותן. הטכנאים הבלתי אנושיים האלו, שפרושים על שרתים בכל העולם, חולקים ביניהם את הידע ומלמדים זה את זה איך לזהות תקלות חדשות ומסובכות. מעט מאוד אנשים יכלו להבין את החזון של יואל, וגם אלה שהבינו התקשו להאמין שהוא בר ביצוע. רבים ניסו לרפות את ידיו. היו שקראו לו בלגלוג פנטזיונר, והיו שניסו לשכנע אותו לפנות לכיוונים אחרים, פשוטים יותר, אך יואל התעקש, והוא צדק. במיתולוגיה היוונית ארגוּס מתואר כענק בן מאה עיניים, שמצטיין בשמירה על ערנות ובראיית בעיות ונחשב לרואה כול, כיוון שגם כאשר חלק מעיניו עצומות, יתר העיניים ממשיכות לצפות במתרחש סביב. במיתולוגיה מסופר שהדבר היחיד שהצליח להרדים אותו היה המוזיקה היפה שהאל הרמס ניגן לו בחליל, והוא אכן ניצל זאת כדי להרוג את ארגוּס בשנתו. האלה הרה הנציחה את ארגוּס כשהעבירה את עיניו לזנב הטווס. עין כזו היא הלוגו של ארגוּס נטוורקס, שמונה כיום יותר מאלף עובדים ונחשבת מובילה בתחום אבחון ותיקון תקלות ברשתות ומחזיקה מפיצים בכל העולם.

בשעה עשר יואל צלצל והודיע שנחת בניו יורק והוא כבר בדרכו עם הנהג למלון. כשתמהתי על המהירות, השיב, "ככה זה כשטסים פרייבט: המטוס נוחת ואתה יורד ממנו ישר למכונית ויוצא משדה התעופה בלי שום פרוצדורה." חמש־עשרה דקות אחר כך הוא נכנס לחדר באנרגיה מתפרצת של שחקן כדורסל גדול ממדים שדורך על הפרקט. הוא צעד לקראתי בצעדי ענק ובפנים מחויכות ודלוקות, משחק אותה כאילו הוא עומד למחוץ ולטרוף אותי בנשיקות, כשכפתורי החולצה הלבנה המכופתרת וז'קט החליפה הכחול כהה שלבש פתוחים, בעוד מכנסי החליפה התואמים בכחול כהה נשרו ממותניו. "אתה נראה ממש מפורק," הערתי לו ברחמים כי עיניו היו קטנות ואדומות והעפעפיים התחתונים כהים ונפוחים. הוא הושיט את ידיו לאחוז בי, והבחנתי ששרוכי אחת מנעליו קרועים. "לא היה לי זמן לשרוך אותם בבוקר ודרכתי עליהם," השיב, בעודו מניח את ראשו בשקע צווארי ברכות מפתיעה, נצמד אל גופי לחבק אותי ולא מרפה. היה לו ריח של צ'יפס ודיאט קולה אבל סתמתי, כי הרגשתי שהוא ברגע שזקוק להכלה. שתקתי יחד איתו עד שהרים את ראשו להסתכל עליי במבט ממזרי, ובלי הכנה מוקדמת הדף אותי על המיטה ונשכב מעליי. הסקס היה טוב ומשחרר, אבל אחריו יואל לא הצליח להירדם, הוא היה שטוף אדרנלין ושוטט חסר מנוחה ברחבי המיני־סוויטה. לא יכולתי לעזור לו כי גם אני הייתי במצב דומה. ידעתי שממחר, הרבה דברים בחיים שלנו הולכים להשתנות. התמונה עוד לא הייתה ברורה לי לפרטיה, והדבר היחיד שהבנתי הוא עד כמה אני רחוקה מלהבין את הגודל של מה שעומד לקרות.

*

"אנחנו נגיע בזמן, סר," הבטיח קרטר ליואל בקולו המרגיע של מורגן פרימן. הוא פתח את החלון שלידו והדביק על גג המכונית פנס סירנה כחול של משטרה והחל לעקוף את טור המכוניות הארוך שבפקק. אני הייתי המומה מהתעוזה ומהפרץ העברייני של הנהג, כשיואל זרק לי, "הכול חוקי. הוא מתנדב במשטרה בהארלם," ואותת לקרטר במבט של הערכה. האייפון שלו רטט הודעות שהוא התעלם מהן. הנחתי שסטייסי והבנקאים מתקשרים לשאול היכן הוא. השפתיים העבות שלו נראו מצומקות וסדוקות, עיניו התרוצצו באי שקט, והיה ברור לי שהוא נתקף פחד מוות. "עכשיו אתה מבין למה אמרתי לך שזה רעיון טוב לגור במלון בוול סטריט?" המשיך קרטר לדבר אל יואל. "אפילו שאתה לא אוהב את זה שתמיד חשוך פה ברחובות." יואל לא הצליח להניע את שפתיו ולו לבדל חיוך, וקרטר, שכנראה חש בדאגה שלי, סימן לעברי בעפעפיו "יהיה בסדר". הוא ויואל הכירו לא מהיום. הוא היה הנהג שלו גם בביקורים האחרונים כאן, ויואל התלונן שהוא "אוהב לדבר". אבל אני התרכזתי בכך שלא רק אני, גם יואל שם לב שהאור בחלק הזה של מנהטן שטוף תמיד בגוון אפור עכברי. פתחתי את החלון, הרמתי עיניים למעלה והבנתי מדוע. השמש פשוט לא מצליחה לחדור את חומת גורדי השחקים. וול סטריט.

בתשע עשרים ושתיים קרטר עצר בכניסה לדלת המאובטחת של בניין הבורסה והעביר אותנו לידי שני בחורים בחליפות בּלוּ נייבי. יואל זרק לי בעברית, "אלה הבנקאים," והתכוון ל"בחורים של סיטי" כמו שכינה אותם בהודעות הטקסט ששיגר אליי, כששתו יחד וודקה־טוניק ברוד שואו. אחד הבנקאים הניח יד על כתפו של יואל, ושניהם הובילו אותו בצעדים מהירים לתוך הבניין, משאירים אותי מאחור. אצתי בעקבותיהם, מנסה לשמור על קשר עין עם הז'קטים הכחולים שלהם, עד שבמסלול הבידוק הביטחוני, גברת נחמדה בשם ג'יליאן עצרה אותי ומשכה אותי בנגיעה עדינה בזרוע והסבירה שהיא מיחסי הציבור של הבורסה. "אני אלווה אותך פנימה," אמרה. התיק נלקח ממני, העבירו עליי מוט גלאי מתכות, וג'יליאן התעניינה ברוגע במצב הביטחוני בישראל, כמה ילדים יש לנו ומה השמות שלהם ושאלה, אולי כחלק מסדרת שאלות קבועה, אם זו הפעם הראשונה שלי בניו יורק. גבר במדים נתן לי שרוך עם תג זיהוי של "אורחת", דרש שאשים אותו על הצוואר והזהיר שאסור לצלם. "מה פתאום אסור לצלם," אמרתי מאוכזבת, כי השתוקקתי להצטלם לבושה בשמלה הנשית והנצחית ברוח גרייס קלי שבחרתי ללבוש, אבל ג'יליאן האיצה בי להתקדם. "יהיו אינספור הזדמנויות אחרות לתמונות," אמרה תוך כדי הליכה, וכשנכנסנו לאולם המסחר הרגשתי כמו הילד הג'ינג'י בפרסומת של סוני אריקסון – זה שעולה במדרגות של אצטדיון כדורגל, וכשהוא מגיע ליציע כל האורות נדלקים ורואים שמסביבו מחכים עשרות אלפי אנשים, והפה שלו נפער בתדהמה – כי בדיוק ככה הרגשתי ברגע הזה, מתקשה להאמין כמה שזה אמיתי ובכל זאת נראה בדיוק כמו בסרטים: מאות סוחרים לבושים בחליפות כהות מדברים ביניהם בצעקות, שואגים בקולי קולות מספרים ושמות של מניות, כולם מקובצים סביב מסכים שעליהם רצות שורות של מספרים וראשי תיבות של שמות החברות שנסחרות בימים אלו בבורסה. השמלה הכחולה, נטולת השרוולים, עם צווארון הגולף ההדוק זיכתה אותי בסיבובי ראשים של העובדים והעובדות במקום. התרגשתי להיות לבושה בבגד שעלה כל כך הרבה כסף, ולא רציתי שיראו את זה עליי.

בשעה תשע ושלושים בדיוק עמד יואל במרכז הפודיום הלבן והמהודר, מוכן להכות בפעמון. משני צדדיו ומאחוריו הצטופפו העובדים הבכירים והמשקיעים החשובים בחברה. הבטתי ביואל מרים את ידו בגאווה מעלה ואז מנחית אותה במכה ניצחת על הכפתור המוזהב של הפעמון, ועל הצגים בכל העולם הופיע לראשונה בהיסטוריה סימול המניה של ארגוּס נטוורקס: ARGN.

"בראבו," שאגתי ונפנפתי בקפלי הפליסה של השמלה ברוח גרייס קלי כאילו שנולדתי ללבוש אותה. הסוחרים הריעו ליואל בשריקות ובמחיאות כפיים נלהבות אך קצרות, כיוון שחשו למחשבים ולטלפונים להתחיל לבצע רכישות.

ברגע הזה ג'יליאן מיהרה לגשת ליואל, ובמקומה הופיעה בתיאום אידיאלי של סיטקום סטייסי, העוזרת הנצחית, כשהיא אוחזת במגש ועליו שתי כוסות קפה. "חשבתי שתצטרכי את זה," אמרה בחיוך שהעיד שיואל דיווח לה בזמן אמת על האיחור המביך שלנו הבוקר. הבטתי בג'יליאן מובילה את יואל לעמדת השידור של CNBC שבסמוך לפודיום, וסטייסי גנבה כיסא מאחד הסוחרים, שלא היה מסוגל לשבת וצעק בהתלהבות בטלפון בעודו נושך באלימות סיגריית מנתול מפלסטיק, "גיב מי אברית'ינג יו גוט." היא הורתה לי לשבת עליו, ואני הנדתי את ראשי לשלילה של "אין צורך" ולגמתי עוד שלוק ממרק הלאטה שקנתה בסטארבקס, אבל היא לא ויתרה וגלגלה אותו תחתיי. "שבי!" פקדה עליי בנחמדות אסרטיבית, "איטס יור מומנט." אני לא יודעת אם היא התכוונה שזה הרגע שלי, שירז מישראל, או של שנינו, כלומר שלי ושל יואל. "תרימי את הראש," היא אמרה והצביעה לעבר הפודיום, וראיתי את יואל מתיישב על כיסא הבר הגבוה שבעמדת השידור, ואיש טכני מתקין עליו מיקרופון. "תסתכלי עליו," המשיכה סטייסי לביים אותי. יואל הרטיב את הגרון בלגימת מים קטנה, והריאיון התחיל. התאמצתי לשמוע את דבריו בתוך בליל שאגות הסוחרים, וזה נהיה קשה מרגע לרגע מפני שעל פני כל המסכים באולם הבהב סימול המניה של ארגוּס נטוורקס, והוא היה במגמת עלייה מסחררת.

מארק נורדמן, המשקיע המרכזי בארגוּס נטוורקס והראשון שהימר על יואל ונתן לו את סכום הכסף שהעביר את ארגוּס נטוורקס למגרש של השחקנים הרציניים בשוק, ניגש אליי. הוא לחץ את ידי לברכת שלום ונשאר לעמוד מעליי. "מרגש, הא?" הוא אמר כעבור רגע, מקרב את כפות ידיו הרועדות למחוות תפילה שהתגשמה. "יש לך חלק בזה," הוא המשיך, נרגש. "אני יודע כמה זה קשה להיות נשוי למישהו כמו בעלך, את צריכה להיות גאה. שניכם." הנהנתי. תודה, תודה.

עברנו מאולם המסחר למשרדים של סיטי. יואל נדרש לקיים ראיונות טלפוניים עם אנליסטים ועיתונאים כחלק מיחסי הציבור של ההנפקה, וכולנו היינו לצידו בחדר הישיבות. סטייסי, שלא זזה ממני, עדכנה אותי שלאחר שיואל יסיים את השיחות האלו, הוא יתחבר בשיחת וידיאו בו־זמנית למשרדי החברה בעמק הסיליקון ובישראל וידבר עם העובדים. "ואז החגיגות יתחילו רשמית," הודיעה ועיניה בורקות. המחשבה על לילה ארוך, שאני אמורה לדבר במהלכו עם אינספור אנשים שאיני מכירה ועוד באנגלית, החרידה אותי, וביקשתי ממנה למצוא לי מקום להניח עליו את הראש, "כי אם לא אנמנם טיפה – אתמוטט ולא אגיע לחגיגות הערב." סטייסי פתחה לי את דלת חדרו של לאקי מייק, אחד הבנקאים שהיו חתומים על הכנת ההנפקה. לפי התמונות המשפחתיות על שולחן הכתיבה שלו הוא היה בחור גבוה, לפחות שני מטרים, נשוי פלוס שתי בנות. היו לו בחדר ספת צ'סטרפילד ותמונת עירום חלקי של קייט מוס שהייתה תלויה על הקיר ממול. זה היה הצילום של קורין דיי, שהופיע על השער של 'הפייס' ב־1990. יש לי עדיין עותק של הגיליון באיזה ארגז, אבל ללאקי מייק יש את האורגינל. התבוננתי בתמונה האהובה עליי כל כך ונרדמתי תוך שנייה. התעוררתי כשמשהו קר מלטף את פניי ופקחתי עיניים מבולבלות אל יואל, שישב על הספה עם בקבוק שמפניה צונן. "אני לא פותח אותו בלעדייך," אמר וקירב אליי את התווית שאקרא –דום פריניון.

מסכי שיחת הווידיאו נדלקו, והעובדים של יואל חייכו אליו באמריקה ובישראל, גאים ומרוגשים, ומישהו בחדר משך את הפקק מהשמפניה והקצף ניתז על חולצתו של יואל – "סאלוּט, לחיים, צ'ירס", הקולות בקעו מכל מקום, ובידיים של כולם הוחזקו טלפונים סלולריים והם צילמו ללא הרף. זה היה רגע טהור, ארוך ושלֵו של אושר – כמו באקסטזי הראשון בחיים – ובאמצע כל הקטיפתיות הזאת יואל ניגש אליי ורכן לעבר צווארי, רטוב ומזיע באופן קצת מחרמן, וכשאני מתרגשת לקראת נשיקה, שמעתי לחישה צה"לית באוזן, "היינו פה?" ויצאנו מהבניין אל הרחוב ששינה את חיינו, והאור היה אותו אפור עכברי חשוך למחצה.