הכלה בעל כורחה

"לא," אמרה אמילי. היא דיברה בקול ברור ובקור רוח, אך עיניה הירוקות נצצו כשהביטה בשני הפרקליטים שישבו מעברו השני של שולחן הכתיבה. "לא גירושין. הודיעו בבקשה ללקוח שלכם, שאני רוצה בביטול הנישואין."

הפרקליט הצעיר התנשם בקולניות וזכה במבט תוכחה מצד חברו המבוגר, ארתורו מאציני, שהסיר את משקפיו, ניגבם והחזירם אל חוטמו.

"אך, הרוזנת," אמר ברוך, "הרי זאת, כמובן, רק שאלה של הדגשה. הדבר החשוב כאן הוא פירוקם של נישואיך, ולא איך נעשים הדברים."

חיוכו המפייס לא זכה למענה.

"אני מסוגלת להחליט בעצמי, מהם הדברים החשובים לי," אמרה אמילי. "גירושין – אפילו ללא כל טענות, כפי שהלקוח שלך מציע – מעלים על הדעת שנישואין כלשהם התקיימו לאמיתו של דבר בינינו. אני רוצה להבהיר לכל העולם בצורה מפורשת שהם לא התקיימו. שאינני, ומעולם לא הייתי, אישתו של הרוזן רפאל די-סאליס, במובן המקובל של המילה," הוסיפה.

סניור מאציני נראה המום. "להבהיר – לכל העולם?" חזר על דבריה. "אך אינך יכולה לטעון זאת, רוזנת. כל הסדר בינך לבין הרוזן די-סאליס חייב להיות הסדר פרטי, שתנאיו אמורים להיות חסויים."

"לא הייתי אחראית לעריכתם של נישואיי," אמרה אמילי בקשיחות. "אבי היה האחראי. וכמו כן לא הבטחתי כל הבטחות בקשר לסיומם, ואל תקרא לי, בבקשה, רוזנת," המשיכה. "בנסיבות אלה אין זה מתאים. טוב יותר יהיה אם איקרא העלמה בלייק."

כעת השתרר כאן שקט מתוח. סניור מאציני הוציא מטפחת בד לבנה וניגב את מצחו.

"האם יותר מדי חם כאן, סניור?" שאלה הטוענת נגדו בעדינות. האם תרצה שאפתח חלון?"

שני הגברים הדחיקו בליבם את הרגשת הצמרמורת. שרר כאן כפור עז בבוקר, והגנים שבחוץ, מסביב ללנגבורן מאנור הכסיפו עדיין. גם בפנים, דרוש היה עוד הרבה לשפר במערכת החימום המרכזית הישנה, למרות שלפי ידיעתו של סניור מאציני, הציע הרוזן די-סאליס, במהלך שלוש השנים מספר פעמים להחליפה.

"את שופעת טוב-לב," ענה. "אך לא, תודה." השתררה דממה, וכעת הוא הרכין את ראשו קדימה. "הרוזנת – העלמה בלייק – אני מבקש ממך לשקול בדעתך שנית. הגירושין הם רק הסדר פורמלי, והתנאים שמציע לך הלקוח שלי נדיבים ביותר."

"אינני זקוקה לשום דבר מהרוזן." הרימה אמילי את סנטרה. "ברגע שאהיה בת עשרים ואחת, לא תהיה לו עוד שליטה על ענייניי. כל הונו של אבי ובית זה, יהיו בסופו של דבר שלי. אינני זקוקה לשום דבר נוסף."

היא התיישבה שנית בכיסאה, קרני השמש החורפית נטו דרך שמשת החלון הרחבה מאחורי האש שניצתה בשערה הערמוני.

פיאטרו סאלי הצעיר העמיד פנים כאילו הוא מתעסק בניירת שבתיק שלמולו, בעודו בוחן אותה בחשאי; כחושה למדיי, חיוורת מאוד, וכולה דרוכה, חשב, בזוכרו בהערכה מחודשת את קווי פניה הגלויים של פילגשו האחרונה של הרוזן, שהורשה לו להעריץ במספר הזדמנויות – למרות שרק מתוך ריחוק דיסקרטי.

הידיים הצנומות היו חשופות, לכך שם לב, כך שרק אלוהים יודע מה תעשה אישתו, המתעתדת להיות אישתו לשעבר בטבעת הנישואין של הוד מעלתו, או בספיר של די-סאליס, שיהיו חייבים להחזירו, כמובן, כיוון שהנישואין מגיעים אל קיצם.

אך עיניה – חי המדונה הקדושה! – הרי הן מדהימות – בצבע הברקת, עם הריסים הארוכים הללו. על כל פנים, יתר הפנים בלתי ניתנים לתיאור, הוא קבע במשיכת כתף.

וכנראה שגם מרשעת גדולה היא בין כל שאר חסרונותיה. אין תימה, איפוא, שבקי בנשים כמו רפאל די-סאליס, פנה לנישואין על הנייר בלבד. מי כבר יכול להאשימו בכך?

"אלא, כמובן, אם הלקוח שלך כבר הימר, ובזבז את ירושתי כולה בעסקה כספית כושלת," האישה הצעירה והבלתי נסבלת הזאת הוסיפה קצרות. "אולי אף נשלחת הנה כדי לבשר לי את הבשורות הרעות."

סניור מאציני הביט בזעף, בעוד שפיאטרו חש ששפתו נשמטת, והוא חייב להשתלט על עצמו במהירות.

"זאת היא ההאשמה הכי פוגעת, סניורינה," אמר האיש המבוגר לבסוף, בקול קר כקרח. "בעלך טיפל בפיקדון שהופקד בידיו בצורה מופתית, אין ספק בכך. את תהיי אישה צעירה עתירת הון." בעלת הון רב יותר מכפי שאת ראוייה, כך עלה מהטון של קולו.

אמילי נאנחה. "לא התכוונתי ברצינות. אני יודעת בעליל, שהרוזן די-סאליס הוא אחד מהכוכבים בעולם הפיננסי." ואז הוסיפה בקול מאולץ, "וכמובן, אני אסירת תודה לו לגבי כל דבר שיכול היה לעשות למעני."

הפרקליט פרס את ידיו, חסר אונים כמעט. "אז, אם יורשה לי לשאול, מדוע אין את מביעה את תודתך בהסכמה לתוכנית הגירושין?"

אמילי משכה את כיסאה לאחור וקמה. היא פנתה אל החלון ועמדה כשהיא צופה החוצה. על גזרתה הדקה לבשה חולצת צמר בצבע קרם שהייתה נתונה במכנסי קורדרוי שחורים הדוקים, בעלי חגורת עור רחבה שצמצמה את היקף מותניה להיקף של יד. הזוהר השופע משערה הערמוני היה משוך לאחור על עורפה, והודק בסרט שחור.

היא אמרה בשקט, "מפני שכאשר אנשא מחדש, הייתי רוצה שהטכס ייערך בכנסיית הקהילה, אך הכומר הינו שומר מסורת ולא יסכים לנישואין אם אהיה גרושה. כמו-כן אני מתכוונת ללבוש לבן לאירוע, כך שחתני ייווכח שהוא איננו מקבל סחורה פגומה." היא שהתה. "האם הדבר ברור דיו ללקוח שלך?"

"אך נישואייך הנוכחיים הם עדיין עובדה קיימת, העלמה בלייק." התזכורת של סניור מאציני הייתה פתאומית וגסה. "האם אין זה מוקדם מדי כדי לתכנן טכס כלולות חדש?"

"אין כאן בכלל נישואין," אמרה אמילי. "זאת רק עיסקה המתקרבת לסיום חיי המדף שלה, ואינני יכולה עוד להיות קשורה בה, בחושבי על – העתיד שלי."

היא פנתה לאחור. "כעת, האם אוכל לכבד את שניכם בכוס תה?" חיוכה האדיב לא הגיע עד עיניה. "אני חוששת שהקפה בבית זה לא ינעם לכם."

סניור מאציני קם. "אני מודה לך, אך לא. אני חושב ששנינו זקוקים למרווח מסויים – לשיקול דעת. אולי תהיה לנו עוד שיחה נוספת מחר, סניורינה, בתקווה שתחליטי – לחשוב על כך שנית. מפני שאני אומר לך בצורה ברורה, שהוד מעלתו לא יסכים לביטול."

"אך למה לא?" עיני הברקת נפקחו לרווחה. "הוא לבטח רוצה להיפטר ממני, באותה מידה שאני רוצה את חירותי. ובכל אופן, מגיע גם לי גמול מסויים על שלוש השנים הרצופות בשעמום הצייתני," היא הוסיפה במשיכת כתפיים. "אני נהגתי כמארחת שלו כאן ובלונדון, כאשר נדרש ממני, והעלמתי עין מחייו הפרטיים והציבוריים הידועים לשמצה. הייתה זאת עקומת לימוד מוגזמת, אם אכן הייתה." טון דיבורה היה פוגע. "כעת הוא יכול להתחייב לשינוי."

"בהיסטוריה האנגלית שלך, סניורינה, יש לך מנהג, אני סבור, להשליך את הכפפה." הטון של סניור מאציני היה ספוג בקורטוב של אכזריות. "במקרה זה, אתגר שכזה כלפי הוד מעלתו לא יהיה נבון."

חיוכה של אמילי התקשח. "הו, יקירי, האם פגעתי בגבריותו של הרוזן רפאל? האם גרמתי נזק לשמו הטוב בכך שהראיתי שיש לפחות אישה אחת בעולם, שאיננה רואה בו גבר שאין לעמוד בפניו – והיא אישתו החוקית?" היא משכה בכתפיה. "אם כן, כל פגיעה בגאוותו הגברית – היא חסרת סיכוי, מאחר שאין לי כל כוונה לשנות את דעתי. בבקשה, הגד זאת – בצורה ברורה ביותר – ללקוח שלך."

היא פנתה לעבר האח, היכן שבערה הלהבה בקורות העץ, וצלצלה בפעמון שבצד האח.

"כמו כן העלה לפניו שאנחנו פותחים בהליכים לסיים את הנישואין ללא דיחוי," היא הוסיפה ברגישות. "ככלות הכל, יום הולדתי העשרים ואחת עתיד להתרחש תוך שלושה חודשים, והייתי רוצה מאוד להיות שוב לבדי באותה העת."

"אני אעביר את משאלותייך להוד מעלתו," אמר סניור מאציני בקידה קלה. "או, לפחות, אנסח אותן בנוסח שקול," הוא תיקן בשקט, כאשר הגיעה מנהלת משק הבית כדי להובילם החוצה.

כאשר נותרה לבדה, שקעה אמילי בתשישות בכורסת העור הגדולה שניצבה לשמאלו של האח. אכן, היא הפגינה חזות אמיצה מול אורחיה, אך רק היא ידעה עד כמה רעדו רגליה מתחתיה ובטנה המתה במשך כל אותה הפגישה.

אך הדבר נעשה, ובזה נטלה את צעדיה הבלתי בטוחים הראשונים לעבר החירות. ועתה יהיו, כנראה, אורחיה בדרכם חזרה לרומא או לניו-יורק – או לכל מקום בו רף עשוי להימצא עכשיו – עם החדשות הרעות.

אם ככה הם פני הדברים, הרהרה להגנתה, מדוע שיהיה איכפת לו סדק אחד פחות ברגלי מיטתו? היא הצטנפה בכורסת הנדנדה הגדולה, שהייתה שייכת פעם לאביה, ועצמה את עיניה.

הו, אבא'לה, לחשה בעצב. לא גמלת עמי חסד, כאשר גררת אותי לפארסה מגוחכת כזאת של נישואין.

לעולם לא הייתי צריכה – לעולם לא הייתי צריכה להסכים לכך, אך מה כבר יכולתי לעשות כאשר היית חולה כל כך, וגרמת לי להבטיח?

אך לפחות אין זה מאסר עולם. רף שומר על הבטחתו בקשר לכך.

מצד שני, הזכירה לעצמה להגנתה, גם הוא לא גמל לי כל חסד. הוא רק הסכים לשאת אותי לאישה, כיוון שהיו לו חובות לאבי, וזאת הייתה הדרך לפרוע אותם.

משום שהייתי בוודאי הכלה האחרונה שהיה שוקל בדעתו להינשא לה, אם הנסיבות היו רגילות.

לא משום שאיכפת היה לי באותה העת מה הוא חושב ולמה הוא משתוקק. לא שהייתי כל כך אומללה בנוגע לסימון, כאשר חשבתי שהוא אבד לי לנצח.

באותה העת הרגשתי כל כך בודדה ומושפלת, שאפילו אם הרוזן דראקולה היה מציע לי נישואין, אפשר שהייתי נענית לו.

לא, אמרה לעצמה בהידוק שפתיים, רף איננו בעל תכונות של ערפד. הוא יותר בעל קווים של פנתר שחור, התר בג'ונגלים של הממון ומחפש אחר טרפו. וכיצד הוא הסתבך עם אביה, הדבר הוא הלוא אחד מהדברים המסתוריים שבחיים.

אמילי חשה לראשונה בנוכחותו כאשר הייתה בת שבע עשרה, וחזרה הבייתה מבית הספר לחופשת חג המולד. היא טסה הבייתה כהרגלה, כשהיא מותירה לנהג לשאת את מטענה בעקבותיה, היא הלכה היישר לחדר עבודתו של אביה, ופתחה את הדלת לרווחה בהתלהבות. "אבא'לה יקר, אני בבית," אך ורק כדי למצוא את עצמה מול גבר צעיר גבוה, מישהו שמעולם לא ראתה קודם, כשהוא קם בנימוס מכסאו עם כניסתה.

היא עצרה מייד, כששפתיה נפערות בהפתעה ובמבוכה. מבטה הנדהם רשם לעצמו רושם נבוך אך נמרץ של שיער שחור מתולתל, גון עור שזוף, ועיני שקד זוהרות מנומרות בירוק ובזהב, שכפי שנוכחה לדעת, בוחנות אותה מקרוב בחזרה. ובאותו הרגע, היא ראתה את הפה המוצק נפתח, כאילו שמחשבה פתאומית משעשעת אותו.

היא הרגישה את עצמה נלחצת בצורה אינסטינקטיבית, ואמרה בחיפזון, כשהיא מגמגמת קצת, "אבא'לה, אני מצטערת, לא ידעתי שאתה עסוק עם מישהו."

"הכל בסדר, יקירתי, אני בטוח שהרוזן די-סאליס יסלח על הגעתך הבלתי מתוכננת." אביה חייך בעודו פונה מסביב לשולחן הכתיבה כדי ליטול את ידיה ולנשקה, אך ברכת השלום שלו נראתה שקטה ורפוייה. הוא לא סחף אותה בחיבוק הדוב הרגיל שלו. "הלוא כן, רפאל?"

"הלוא זאת הפרעה מקסימה." קולו של האורח היה נמוך ומהדהד, אך האנגלית שלו הייתה רהוטה. הוא צעד קדימה ונטל את היד שהושיטה לו במבוכה. "אם כן, זאת היא אמיליה שלך, סניור."

מגעו היה קל, אך היא חשה בהלם הפתאומי של התחושה, שהייתה בלתי צפוייה, כשם שהייתה בלתי נודעת. היה זה כמו לקבל הלם חשמלי קצר, חשבה בריפיון ורצתה למשוך את אצבעותיה מאחיזתו, בעודה מספרת לו באותה העת, ששמה הוא במפורש 'אמילי' ולא איזה נוסח איטלקי של אותו השם, שאיכשהו עושה אותו יותר קרוב בשבילו. רעיון שהיא מצאה אותו מביך בצורה משונה.

באותו הרגע חשה שידה השתחררה, והרוזן כאילו הרגיש ברתיעתה הפנימית והגיב על כך מייד.

הוא אמר באדיבות מושלמת, "היה לי לעונג רב לפגוש אותך, סניורינה." ואז הוא הסתכל לעברו של סר טרייברס בלייק. "אתה אדם בר מזל, ידידי."

"גם אני חושב כך." ידו של אביה שהתה לרגע על כתפיה. "כעת, רוצי, הוציאי ומייני את חבילותיך, חמדתי," הוא הוסיף בשלווה. "ואנחנו נצטרף אליך לתה יותר מאוחר."

כרגיל, חשבה אמילי, כאשר הסתכלה אחורנית, אם אבא עסוק כאשר אני מגיעה הבייתה, אני מסירה בבעיטה את נעליי, ומצטנפת לי בדיוק בכורסה הזאת, ומחכה לו עד שיסיים. אולם, איכשהו הרגשתי, אפילו אז, שאין אני רשאית כעת לומר את ה'הלו' השיגרתי, והכל נתון בעצם בתהליך של שינוי. מה שלא הערכתי נכון היה גודלו של השינוי.

כאשר הופיעה שוב בחוסר רצון בחדר הכניסה, היא מצאה את גברת פניסטון, מנהלת משק הבית, הומה ונרגשת.

"הו, העלמה אמילי, הייתי אמורה להגיד לך שאי אפשר להפריע לאביך," אמרה בהתנצלות. "אני מקווה שהוא איננו כועס."

"הוא איננו נראה כך." אמילי עטה על החבילה האחרונה שנותרה לה, והחלה לעלות במדרגות. "אל תדאגי בקשר לכך, פאני יקירתי. אנחנו נשתה כולנו תה מאוחר יותר, כך שאני מקווה שייסלח לי על שנכנסתי כאורחת בלתי קרואה והפרעתי לו. ואני אף אתנצל שוב כאשר האורח שלו ילך."

"הו, אך הוא איננו הולך," הודיעה לה הגברת פניסטון. "הוא נשאר כאן לחג המולד. אביך אמר לי אתמול להכין בשבילו את 'חדר הזהב'."

"האומנם?" החדשות עצרו את אמילי בדרכה. "אך אבי מעולם לא אירח אורחים ששהו כאן לחג המולד. הוא תמיד אמר שהשלום עלי אדמות צריך להתחיל ממש כאן בבית. הוא רק ערך נשף של 'יום החול הראשון שלאחר חג המולד' למספר אנשים נבחרים."

"נכון, אך לא בשנה הזאת, העלמה אמילי." האישה המבוגרת הידקה את שפתיה. "כעת הוא הזמין את כל אנשי השכונה."

"אפילו את בני משפחת אובריי מהיי גייבלס?" אמילי ניסתה להישמע כרגיל. "בשם אלוהים, הוא יצא ממש מגדרו."

הוא משתוקק באמת לעשות רושם על הרוזן ווטסיט, חשבה בעודה נכנסת לחדרה. אך אם כתוצאה מכך יבוא גם סימון אובריי לנשף שלהם, הרי שהיא יכולה להיות אסירת תודה לאורח בלתי צפוי ובלתי קרוא זה.

סימון היפה והנפלא שלי, לחשה בשקט, וחייכה כאשר החלה לטוות את דמותו בעיני רוחה. אך התמונה שעלתה כאן הייתה שונה לגמרי. לא היה זה כלל מראהו הילדותי הנאה של סימון, אלא פניו המבוגרים והקודרים שהסתכלו בה בחיוך לאה. פנים אלה, שהיו ביסודם גבריים ומלאי עוצמה, בקוויהם החזקים, עם עצמות הלחיים הגבוהות והאף הנשרי, הצליחו באותה עת להיות – בצורה מסויימת – גם יפים.

היא מצאה את עצמה נזכרת לפתע במורה שלה לאומנות, כשהיא מתארת את נושא הציור ברנסנס, וכאילו שסימון דומה ל'אחד המלאכים הנופלים'.

כעת אני מבינה בדיוק למה היא מתכוונת, הרהרה אמילי. מאחר שלא היה כל רמז על עדנה מסביבו של רפאל די-סאליס הזה. להפך, הייתה בו נוקשות בלתי מתפשרת מסביב לפיו וללסתו, ויהירות צוננת במבט עיניו, שהייתה עשוייה לומר לכל העולם להיזהר ממנו. היא מצאה את עצמה גם היא רועדת מחולשה.

כאשר עסקה בפריקת חבילותיה, תכננה תוכניות מיוחדות בקשר למה שעליה לעשות אם תגלה שהרוזן די-סאליס מתבונן בה שנית. אך אין הדבר הזה צפוי, היא מיהרה להבטיח לעצמה.

אך אם – אם זה בכל זאת יקרה, אזי היא תתבונן בו בחזרה, בקור רוח ובשלווה, אך באותה העת, גם עם גאווה מספקת כדי שיווכח שבחינתו המדוקדקת לא התקבלה כלל בברכה, ועליו לחזור ולזכור את גינוניו המקובלים.

אך היא גילתה במהרה שתוכנית זהירה זאת הייתה אך לשווא. מאחר ועד מהרה התגלה לה, כי לדידו של הרוזן, היא יכלה אף להיות בלתי נראית. ובמקרים מסויימים כאשר נדמה היה, שהוא אומנם מבחין בה, הוא התנהג כלפיה באדיבות מרוחקת שהקפיאה את דמה ברשמיות שבה. כמו מבוגר סרבן המתעסק עם ילד, הרהרה לעצמה, בסערת רגשותיה.

לרוע המזל, נראה גם אביה עסוק במידה בלתי רגילה. למעשה, היא בקושי ראתה אותו, מפני שנדמה היה כי הוא מסתגר בחדר עבודתו עם הרוזן די-סאליס במשך שעות.

זאת איננה ההתנהלות הרגילה שלו בחג המולד, בכל אופן, חשבה אמילי בצער, למרות שחזרה ושיננה לעצמה שאין היא אלא אנוכית וטיפשה. יש לאביה זכות מלאה להזמין כל אורח שהוא רוצה לביתו, בכל עת מעתות השנה. אך היא התרגלה, מאז מות אימה לפני חמש שנים, שאביה עומד כולו לרשותה במשך ימי החופשה מהלימודים, והיא רצתה שהרוזן די-סאליס יערוך את ביקורו בעת אחרת.

לפי מצב העניינים כעת, התחילה להרגיש, כאילו היא זאת שלמעשה נדחקת למקום שאיננו שלה. ונוכחותה אף מהווה מכשול לכל השיחות המתמשכות.

היא אמרה לעצמה שבוודאי מתבשלת כאן עיסקה גדולה, אך היא ידעה שמוטב שלא לשאול עליה, ועשתה כמיטב יכולתה כדי שלא להרגיש נעלבת. סר טרייברס אף פעם לא שוחח איתה על ההסתעפויות הרבות של אימפריית הרכוש המפותחת שלו, תמיד טרח לומר לה שהיא צעירה מדי מכדי להבין. על כל פנים, היא הייתה בטוחה בדעתה, שפני הדברים היו נראים אחרת, אילו הייתה בן, ושחינוכה כיורש שלו, במקרה זה, היה הופך להיות רציני.

אך הוא הראה זאת מפורשות, בעדינות אך בתוקף, שלבתו היחידה לא יהיה כל תפקיד בניהול החברה בעתיד.

אבא'לה הדינוזאור, היא הרהרה באנחה קלה.

במקום זאת, באישורו המלא היא הומרצה על ידי מוריה ללמוד את האומנויות היפות באוניברסיטה. אומנם היא לא התנגדה לרעיון, אך גם לא הפגינה כלפיו התלהבות יתרה.

מצד שני, כעת היה גם סימון בחייה, ועתידה עשוי היה להתנהל בנתיב שונה לחלוטין, כך הרהרה, כאשר התרגשות נלהבת עלתה בקרבה.

משפחות אובריי ובלייק לא פיתחו ביניהן מעולם יחסי קרבה הדוקים, ובעוד שסימון, שהיה אחיינו של מר אובריי, היה אורח מצוי בעבר, אך לא התעניין במיוחד באמילי עד לקיץ האחרון, כאשר היא הוזמנה להיי גייבלס בצוהרי יום ראשון נהדר אחד למשחק טניס במגרש החדש המותאם לכל עונות השנה, שהם התקינו זה עתה.

ההזמנה הגיעה מג'ילי, בתם היחידה של בני הזוג אובריי, בלונדינית קרת מזג וארוכת רגליים, המבוגרת בשלוש שנים מאמילי, שציינה באדישות שאמילי הוזמנה רק כדי להשלים את מספר המשתתפים, משום שמישהו נעדר ברגע האחרון.

זאת הייתה התחלה מאוד בלתי מבטיחה, אך כאשר סימון חייך לעברה, ותבע שתהיה בת זוגו, תוך שהוא מתנצל בצורה מקסימה מראש על היותו חצוף, הרגישה אמילי בהרבה יותר טוב. וכאשר הם ניצחו, היא מצאה את עצמה מתמוגגת מהערצתו.

אחר-כך הבטיח סימון שהיא תוזמן כמעט בכל יום לשחק טניס או לשחות בבריכת משפחת אובריי, למרות שג'ילי לא הייתה מרוצה ביותר מהתפתחות עניינים זאת, ואף לא עשתה כל מאמץ להסתיר את הרגשתה.

אך אמילי אמרה לעצמה שלא איכפת לה רשעותה השקטה של ג'ילי. מפני שהיא התאהבה, ולא היה איכפת לה שידעו זאת. כל דבר שאמר לה סימון – בכל עת שלקח אותה בזרועותיו – היה בו מעין הבטחה לעתיד.

באופן טבעי, עדיין לא יכול היה להיות כל אישור רישמי לקשר ביניהם לפחות לא בשנה הקרובה, ושניהם הכירו בכך ואף דנו בכך.

ראשית היה עליה לדבר על ליבו של אביה, שקודם יתרגל לרעיון ולאחר מכן יקבל אותו. כל זאת, הבינה, לא יהיה עניין פשוט, בייחוד כאשר סימון טרוד היה בחיפושי משרות, ומשרות עריכה בכתבי עת לא נראו קלות להשגה.

"אינני רוצה להתייצב בפניו בבושת פנים," אמר לה סימון בעצב, יותר מאשר בהזדמנות אחת. "במיוחד כאשר יש לו רושם, שאף אחד איננו טוב דיו לנערתו האהובה."

למורת רוחה נאלצה אמילי להסכים עימו. אך היא ניחמה את עצמה בוודאות שברגע שאביה יכיר את סימון כראוי הוא יחבב אותו, והנשף של יום החול הראשון שלאחר חג המולד יהיה הזדמנות אידיאלית בשבילם להתחיל את היכרותם הקרובה יותר. היא הייתה בטוחה בזאת.

אך ראשית היה עליה לנהל משא ומתן על חג המולד, דבר שהתברר כקל מהצפוי, משום שאביה, אחרי שיכיר בכך שהזניח אותה, יעשה מאמץ כן להיות לידידה האוהב והשמח כדרכו מאז.

היה בכל זאת רק רגע מביך אחד, כאשר עמדה נבוכה לחלוטין מול רפאל די-סאליס שהודה לה בנימוס על ספר ההיסטוריה המקומית שהיא כביכול העניקה לו. ביודעה שהיא בכלל שכחה לקנות לו משהו, וזה היה מעשהו של אביה, כאן גימגמה אמילי תשובה מבולבלת, והסמיקה כולה ממבטו המלגלג.

הוא בעצמו העניק לה תריסר ממחטות נפלאות, מעוטרות תחרה איטלקית בעבודת יד. משהו מתאים, אך כל כך משעמם, החליטה אמילי, מתנת חובה, אם יש כזאת. הדבר שיפר קצת את הרגשתה בקשר לספר.

אך היא הייתה אסירת תודה, כאשר נעדר אחרי הצוהריים, כיוון שיצא לטיול ארוך, והשאיר אותה לבד עם אביה כדי לשחק שש-בש, בהתמודדות השנתית שהייתה ללא כל הנחות.

"אם כן, מה את חושבת על רפאל?" שאל אביה לפתע כאשר הציבה את הלוח למשחק.

היא משכה בכתפיה. "ניסיתי שלא לחשוב עליו בכלל," ענתה באדישות, בנוטלה את קופסת הקוביות.

לרגע חשבה שאביה זועף, אך החליטה לאחר מכן, שהוא פשוט מתרכז כעת ריכוז עמוק בגלל חשיבות המעמד.

"את השתפרת," הודיע לה יותר מאוחר, כאשר הגברת פניסטון נכנסה כדי להוריד את הוילונות, ולהגיש את התה.

אמילי עיוותה את פניה למולו. "אתה איפשרת לי לנצח," האשימה אותו כאשר החזירה את הלוח ותרשימי המספרים לתיבת העור.

"שטויות," אמר לה במרץ, וקם כדי ללבות את הלהבה.

ברגע שסובב אליה את גבו, הרגישה שמנהלת משק הבית רומזת לה משהו, ויצאה בעקבותיה מן החדר.

"האם משהו לא בסדר?"

"יש משלוח מיוחד בשבילך, העלמה אמילי – בדלת האחורית."

הגברת פניסטון הסתכלה בה במבט שובב. "משלוח שנשלח על ידי צעיר נחמד."

"הו," אמילי הסמיקה כאשר האישה המבוגרת הוציאה חבילה קטנה עטופה בעטיפת חג המולד. זה היה מסימון, הרהרה אמילי, וליבה הלם בעוז, ואומנם היא הייתה לוקחת את זה לחדרה, ופותחת את החבילה ביחידות.

בדרכה במעלה המדרגות, שלפה כרטיס קטן ממעטפתו וקראה את המסר המשורבט בו. 'לאמילי – נערת חלומותיי. ס.'

כיוון שלא יכלה עוד לכבוש את סקרנותה, קרעה את העטיפה, והשתהתה לרגע, בעודה מתבוננת במה שנח בין קפלי הנייר.

היו אלה לבני נשים, הבינה, אך לא מאלה שהעזה ללבוש אי פעם. הייתה שם חזייה שהייתה מורכבת משני משולשי מלמלה שקופה שחורה, שהתחברו בסרט דק, ותחתוני מיני שהיו תואמים לה.

לרגע חשה במבוכה. עד עתה, היה חיזורו של סימון מאופק, למרות שמספר פעמים כאשר נשיקותיו האיטיות של סימון הכאיבו לה וגרמו לה לתסכול, הוא אמר תמיד, שהוא מוכן לחכות בסבלנות – היא שווה זאת.

עד עתה. עד הדבר הזה – התפנית הכל כך מדהימה. האם ככה באמת סימון חושב עליה? היא נדהמה, ועורה בער. איך הוא מסתכל עליה? ואם זה כך...

"אמיליה."

היא לא שמעה את דלת חדר הזהב בהיפתחה, אלא רק את קול צעדיו, אך כאן ניצב כבר רפאל די-סאליס בדיוק מולה, וכאשר ניעורה מהזייתה, בסערת נפש, שחררה אחיזתה הרפוייה את רצועות לבני הנשים הדקיקות בליווי הכרטיס הצמוד אליהן, והוא נפל ביניהן על השטיח.

לרגע עמדה אמילי המומה. הו, בשם אלוהים, נאנחה בקוצר נשימה, כשהיא חותרת אחוזת טירוף להשיבם. אך רפאל די-סאליס ניצב כבר מולה, בדיוק עם החזייה והתחתונים שהשתלשלו בחוסר התאמה מאצבעו האנינה.

הוא הרים גבה. "מתנה ממעריץ?" הטון שלו היה צונן ואדיש.

"אינני חושבת שזה עניינך," ענתה לו בקיצור נמרץ. אך אם היא קודם רק הסמיקה, הרי שכעת היא בערה מכף רגל עד ראש. הו, מדוע לא המתינה עד שתהיה לגמרי לבדה בחדרה, כדי לפתוח את החבילה שלה? כדי שדווקא הוא, מבין כל הגברים יזכה לראות את מתנתו של סימון.

"האם תוכל להחזיר לי אותם, בבקשה?"

"כמובן," הוא החזיר אותם לאריזתם, בטפיחת בוז קלה של ידו.

אמילי נשכה את שפתיה. כל מה שבאמת רק רצתה לעשות כעת, היה להתחמק ממנו ולמות במקום בו גווייתה לא תתגלה לעולם. מצד שני היא לא רצתה שאביה יקבל תיאור מלא של התקרית, זאת הבינה בהכנעה. אם כן – צריך לעשות כאן משהו.

היא אמרה לו בקפידה: "אני – אני חשבתי שיצאת לטיול בחוץ."

הוא משך בכתפיו. "אביך הציע שאחזור במועד כדי לשתות כוס תה. הוא טען שזאת היא הזדמנות פז." הוא הציץ למטה בתחתונים ובחזייה, ופיו התעוות. "אני רואה שהוא צדק."

"הלבנים הם, למעשה, בדיחה," אמרה בחיפזון. "אך אינני חושבת שאבא יראה אותם כבדיחה."

"אם כן אולי לא נגרום לו צער בכך שנזכיר אותם."

"לא," אמרה, והוסיפה בחוסר רצון, "תודה."

היא המתינה, אך הוא לא עשה כל ניסיון לזוז, והיא הרגישה שמבטו בוחן אותה, כשהוא מהורהר.

היא כחכחה בגרונה. "אני... אני כבר יודעת על מה אתה חושב."

"לא," הוא אמר בעדינות. "אינך יודעת," והוא מסר לה את הכרטיס עם המסר של סימון. "למעשה, גם לי יש פנטזיה," המשיך. "אך הפנטזיה שלי איננה מכילה בגדים מכל סוג שהוא."

הוא חייך אליה חיוך קר וסתמי והמשיך ללכת, כשהוא מותיר את אמילי מתנשמת, כאילו הייתה קצרת נשימה.

היא שהתה זמן רב בחדרה, מנסה לאזור אומץ כדי לרדת ולראות את הכריכים הדקים, ואת הרקיקים הקלים כנוצה עם הקרם, ועוגת חג המולד, הענקית והעשירה, שהגברת פניסטון הכינה. מפני שציפו ממנה להפגין את כל יכולתה לפני מבטו העוקצני של האורח, וכל גילוי של חוסר תיאבון יזכה לתשומת לב, ויצדיק הערה מצד אביה. בהמשך אף יספק אביה הזדמנויות נוספות לרפאל די-סאליס המחריד והנתעב הזה לשעשע את עצמו על חשבונה, כך הרגישה בסערת נפשה.

משום שזה היה כל מה שהתרחש. ואף גם בדיחה מפוקפקת, כזאת, שאין לו בכלל זכות להתבדח על חשבונה.

לצפות מנערה שזה עתה קיבלה מתנה סודית של לבני נשים מרמזים מחברה, תוכל בקושי להיות זכה מפיתוי מיני מתון. אך בכל דרך שחשבה על כך, זכרון הדברים עדיין גרם לה לפרכס בחוסר נוחות.

אני רק רוצה שהוא יסיים את ענייניו עם אבא וילך לדרכו, אמרה לעצמה כאשר החזירה את הלבנים לאריזתם וטמנה אותם עמוק במגרה, אחר כך ירדה לאט ובחוסר רצון לחדר האורחים.

"אם כן?" סימון התנשם אל תוך אוזנה. "האם את לובשת אותם?"

אמילי הביטה בעצמה, בחולצת המשי הלבנה והצנועה שלה, עם הצווארון בסיגנון הפוריטני החמור והקפדני, וחצאית הקטיפה שהגיעה עד לקרסוליה ועטפה אותה בצללים של כחול כהה וטורקיז.

"אה – לא." היא דיברה בטון מפייס. "הם לא נראים לי בלתי מתאימים – מתחת לבגדים האלה."

"טוב, אולי," הוא נכנע בעצב. "אמרי לי משהו, אם. האם לא התעייפת כבר מהמשחק של היותך ילדתו הקטנה של אבא? את כבר אינך קטינה, האם אין זה כבר הזמן שתתבגרי ותתחילי להיות אישה? האישה האמיתית שלי?"

היא התנשמה. "אני חושבת שהחלטנו להמתין."

"ואני עדיין ממתין, למען השם, ליבי הומה, יקירתי. אני רק בן אדם, ואני נעשה חולה כאשר אני נפרד ממך, כל קרביי בוערים."

לחייה להטו והיא הסתכלה מסביבה במבוכה. "סימון – דבר בשקט. אנשים עלולים לשמוע אותך."

"מה הם כבר עלולים לשמוע? שאני רוצה אותך? הדבר לא יפתיע אף אחד כאן בסביבה. מלבד אולי את אבא שלך." הוא התקרב אליה קצת. "האם יש איזושהי דרך בה נוכל להיות ביחד, אהובתי?"

"אתה מתכוון לערב הזה?" אמילי הייתה אחוזת ספקות. "אך אני המארחת של אבי. אינני יכולה פשוט להיעלם. מלבד זאת, מחובתי להבטיח שהאורח שבביתי ייפגש עם כולם," היא הוסיפה עם קורטוב של מרירות.

"את מתכוונת לגבר הים תיכוני הגבוה המשוטט לאחרונה בכפר?" חרחר סימון. "לא הייתי חושש מפניו."

"אך עליי לחשוש מפניו. הייתה לי בעייה אתמול, כאשר ביליתי בחדרי בעוד שהייתי צריכה לרקוד בנוכחותו. אבא קצת כעס עליי בגלל זה, כאשר הלכתי לישון."

היא נאנחה. "לכן מצפים ממני כעת לפצות אותו על חוסר הטקט שלי, בכך שאשגיח עליו הלילה. עליי להבטיח שלא ישתעמם, יזכה במשקאות טריים וכיוצא בזה."

"עלולה להיות לך כאן בעייה," הודיע לה סימון. "משום שכל הנשים שבחדר יתקבצו מסביבו ויזילו ריר. אולי אף תצטרכי להרוג מישהו כדי להשיג אותו." קולו שקע והפך ללחישה מפתה. "אהובתי, זהו בית גדול. יש בו לבטח מקום אליו נוכל ללכת – ואפילו רק לזמן קצר."

אמילי נשכה את שפתיה. האין זאת שהוא משתוקק למפגש הראשון שלהם יחדיו? היא שאלה את עצמה, מוטרדת. מפגש חטוף באיזשהו חדר מיטות ריק, עם האיום של הגילוי מרחף מעליהם?

היא אמרה בשקט, "סימון, אינני יכולה. אבי עלול לחוש בהעדרי, ואיננו יכולים לקחת על עצמנו את הסיכון."

"אז יותר מאוחר, כאשר הנשף יסתיים וכולם ילכו לדרכם." קולו היה תקיף ומצווה. "אתן לכך שהות של כמה שעות, ואז אחזור אל הגן, את השאירי את דלת החממה בלתי נעולה בשבילי, הממ?"

הוא השתהה. "אנא, יקירתי, זה יהיה כל כך בעל ערך בעבורי לדעת שאת מוכנה להפקיד את עצמך בידי."

אמילי היססה בעצב, ואז הנהנה. "טוב, אם – זה מה שאתה רוצה."

הגיחוך שבפניו היה מנצח. "הו, גם את תרצי זאת, חמדתי, אני מבטיח לך זאת. ואת תלבשי את מתנתי, אה?"

אמילי הסתלקה, בהרגישה שפיה יבש, וליבה הולם באי נחת. אינסטינקט מסויים דחף אותה להסתכל בחדר, והיא הבינה שלמרות היותו מוקף באנשים, משקיף עליה רפאל די-סאליס, ופניו הקודרים חסרי מבע. היא כבר פנתה לדרכה, לפני שנזכרה שהתכוונה להביט לאחור.

היא הייתה על קוצים כל אותו הערב. מישהו – מישהו זר ומחוץ לגופה – נע בין קבוצות האנשים כשהוא מחייך לו ומפטפט, אך לא יכול היה לזכור אף מילה ממה שנאמר.

על כל פנים, לא היה כל פגם בשדה הראייה שלה. ונראה שסימון צדק לחלוטין בקשר ליכולתו של רפאל די-סאליס למשוך אליו את כל הנשים שבחדר. במיוחד, נראתה ג'ילי אובריי כל כך להוטה אחריו, שאולי היה נדרש כאן ניתוח כירורגי לנתק אותה ממנו. הדבר מוכיח, הרהרה אמילי בזעף, שעל טעם טוב אין מה להתווכח.

על כל פנים, נדמה שהיה זה נשף מוצלח. כולם אמרו זאת והתקשו ממש לעזוב. במסדרון, הוציא מישהו ענף של דבקון לבן, ואנשים התנשקו מתחתיו לפי המנהג במצהלות של צחוק. אמילי נאלצה להשלים עם מה שנפל בחלקה, כשהיא מחייכת חיוך זוהר ומלאכותי בעשותה זאת, אך סימון לא היה בין מבקשיה.

"לא ראיתי את בני משפחת אוברי עוזבים," ניסתה לדבר באדישות, כשהדלת נסגרה מאחורי אחרון האורחים.

"הם הלכו כבר לפני כשעה," השיב סר טרייברס. "מלבד הנערה ג'יליאן," הוסיף באי נחת. "היא נשארה עוד, ושכנעה את רפאל להסיע אותה לביתה בשעה יותר מאוחרת."

אם כן, מדוע אין זה מפתיע אותי? הרהרה אמילי באירוניה. הניקיון לאחר הנשף הושלם במהירות וביעילות על ידי גברת פניסטון, והצוות המיוחד שהושכר לערב זה, ולבסוף יכולה הייתה אמילי לעלות לחדרה, אך לא לפני שהתחמקה בחשאי דרך חדר האוכל אל החממה שמאחוריו ופתחה את הדלת.

היא יכלה רק לקוות שמנהלת משק הבית לא תחליט לבצע ברגע האחרון בדיקה נוספת.

אך האומנם זה היה באמת הדבר שציפתה לו? אם תהיה ישרה כלפי עצמה, הרי הרגישה חרדה גדולה כאשר התפשטה מבגדיה והתקלחה במהירות.

בחוסר רצון, לבשה את החזייה והתחתונים, והציצה בראי. אך לא נראתה בכלל סקסית, וגם לא הרגישה כך, כך חשבה לעצמה בדכדוך. הייתה זאת רק הרגשה רעה, ואפילו מטופשת. אך אם כך רוצה אותה סימון...

איך שלא יהיה, היא שמחה לכסות את עצמה ברכיסת הרוכסן של שמלת הקטיפה הירוקה כהה.

למה אני מהססת? התפלאה, כאשר הברישה את שערה כענן משיי על כתפיה. הלילה הן תתרחש נקודת המפנה בחייה. העת הקסומה שבה תתקשר לסימון, ותהיה שייכת לו, לגבר שאותו היא אוהבת, וזה עשוי להיות נפלא, ממש נפלא, משום שהוא יעשה את זה כך בשבילה.

וכשהיא לוקחת נשימה עמוקה, התחמקה מחוץ לחדרה, סוגרת אחריה את הדלת בזהירות רבה, ויורדת בשקט במדרגות עוטות הצללים כדי להתכונן לפגישה.