הכלואה

הקדמת המתרגמת

 

"כלל לא ידעתי מה היתה אלברטין סימונֶה. היא ודאי לא ידעה מה עתידה היא להיות לי ביום מן הימים".

'בצל עלמות מלבלבות' II, עמ' 211

'הכלואה', יחד עם הכרך שאחריו, 'אלברטין איננה', הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. הוא לא היה חלק מתוכניתו המקורית של פרוסט, כפי שנתוותה ב־1908: יצירה בת שני חלקים, 'הזמן האבוד' ו'הזמן שנמצא', ששונתה והורחבה לשלושה: 'בצד של סוואן', 'צד גרמאנט' ו'הזמן שנמצא', אשר כותרתם: 'בעקבות הזמן האבוד'. חוקרים מייחסים את הולדת 'הכלואה' לפרשת האהבה הכאובה של פרוסט לאלפרד אגוֹסטינֶלי, נהגו ומזכירו, שנהרג ב־1914, בתאונת טיס. מכל מקום, בתוך האבל על מותו מתחילה להיכתב אלברטין.

עד מותו של מרסל פרוסט, ב־22 בנובמבר 1922, הופיעו בדפוס 'בצד של סוואן', 'בצל עלמות מלבלבות', 'צד גרמאנט', 'סדום ועמורה' - ארבעה כרכים. השלושה האחרונים, 'הכלואה', 'הנמלטת' (שתיקרא לימים 'אלברטין איננה') ו'הזמן שנמצא' היו בגדר כתבי־יד שנשלמה כתיבתם. כלומר, גיליונות נייר שמסר המחבר להדפסה במכונת־כתיבה וחזרו לידיו.

אבל הם לא חזרו, מן־הסתם, כדי לרדת לדפוס, אלא כדי להשתהות, ובחלקם להיכתב מחדש. אל הדפים המודפסים צורפו משפטים ואף פסקאות שחוברו בפרקי זמן שונים, מאוחרים יותר או פחות. כשנגמר לו המקום בשוליים הצמיד פרוסט אל הדף המודפס רצועות נייר, לפעמים יריעות, בסימון המקום המדויק. למשל, אחד הקטעים הנודעים ביותר ב'הכלואה' וב'הזמן האבוד' בכלל - מות ברגוט - הוא תוספת כזאת (כזכור, ב'הזמן שנמצא' כותב פרוסט, "בחַבְּרי פה־ושם דף נוסף בסיכה, אבנה את ספרי, אינני מעז לומר בשאפתנות כמו קתדרלה, אלא פשוט כמו שׂמלה. [...] מרוב שהדבקתי זה לזה את הניירות שפרנסואז כינתה 'נייָרותִים', הם נקרעו פה ושם. אך תמיד תוכל פרנסואז לעזור לי באיחויָם, כפי שהיתה מטליאה במקומות המרופטים של שמלותיה, או כדרך שבהמתינה לזגג, כמוני למדפיס, היתה מדביקה בחלון המטבח פיסת עיתון על גבי ריבוע הזגוגית שנשבר". שם, עמ' 328). כעבור זמן לא איחר גם העותק הנקי לקלוט תוספות והדבקות. אילו זכה פרוסט לראות הגהות של 'הכלואה', ייתכן מאוד שהספר היה שונה מזה שבידינו. מהדורותיו מבוססות על שלושה כתבי־יד שנמצאו בספרייה הלאומית של צרפת: הרבע הראשון תוקן בידי פרוסט לפני מותו, ואחריו הודפסו העתקים נקיים שהיו בלי החותמת "מאושר לדפוס". לפיכך היה על מהדיריו הראשונים – האח ד"ר רובר פרוסט, בעזרת הסופר והעורך ז'אק ריווייר ומזכירו ז'אן פולאן - לקבוע את הטקסט הסופי כמיטב יכולתם. כך יצאו לאור שלושת הכרכים האחרונים. כל זה אירע בשנות העשרים של המאה העשרים. מקץ שלושים שנה, במהדורת הפּלֵייָאד היוקרתית של הוצאת גלימאר (1954), שהנציחה את מקומו של פרוסט בספרות הצרפתית והעולמית, הסתמכו העורכים פייר קְלֶרָאק ואנדרה פֶרֶה על אותם כתבי־יד בצירוף חומר שנמסר להם על־ידי האחיינית ובעלת הזכויות של פרוסט. עברו עוד שלושים שנה וב־1987 יצאה לאור מהדורה מדעית בת ארבעה כרכים, שעורכה הראשי היה החוקר והביוגרף של פרוסט, ז'אן־איב טאדיֶה. ממנה הותקן התרגום לעברית. לרשות המהדירים עמדו עתה מחברות וטיוטות לא ידועות שקנתה הספרייה הלאומית מאספנים פרטיים או מיורשיהם, בשנים שבין שתי מהדורות הפּלֵייָאד. המיוחד בזו האחרונה הוא צירופם של וַרְיאנְטים שכתב פרוסט לסצנות רבות בספרו, וכן גרסות ראשונות של היצירה, שנערכו על־פי עלילת הרומאן ושכבותיו הגיאולוגיות.

שמה של אלברטין נשמע לראשונה מפי בת־כיתתה, ז'ילברט סוואן ('בצל עלמות מלבלבות' I), כמי ש"יום אחד היא תהיה נורא 'אִין'". אך אין היא נגלית לעינינו אלא בעת שהותו של המספר בבַּלְבֶּק בחברת סבתו, ומתבלטת בחבורת הבנות המדוושות על אופניהן לאורך החוף.

זוהי אלברטין סימונֶה, שחומה, מתולתלת, עיניה בורקות, ירוקות, או סגולות, לחייה תפוחות ואפה "ורדרד וקטן כשל חתול". פיקחית וחוצפנית ('בצל עלמות מלבלבות' II). המספר פוגש אותה בביתו של הצייר אֶלסטיר, הסמוך לבַּלְבֶּק. ערב אחד הוא מנסה לנשקה, אלברטין מתנגדת באלימות, ואילו הוא אובד־עצות, שכן היא מי שהזמינה אותו להיכנס לחדרה לאחר שכבר תשכב במיטתה. אלברטין מסתלקת מבַּלְבֶּק ושבה לפאריז. היא נעלמת מן הכרך השלישי של המחזור, 'צד גרמאנט' I, ורק בסופו ('צד גרמאנט' II) תופיע לרגע בדירת המספר בפאריז. לבו יהיה נתון אז לאחרת. בכרך הרביעי, 'סדום ועמורה', הוא חוזר לשהוּת שנייה בעיירת הנופש, פוגש שוב את אלברטין, מדמה לעצמו כי הוא מאוהב בה, מביא אותה למעון הקיץ של הזוג וֶרדוּרֶן, ומציג אותה כדודניתו. הוא מוקסם מכל בנות החבורה הקטנה, והוא חושד באלברטין ובאנדרה שהן נאהבות. אהבתו אליה מתעצמת לאחר שניהל איתה שיחה ברכבת המזדחלת לאורך החוף, ושמע ממנה וידוי על האינטימיות שלה עם העלמה וֶנטיי - בתו של הקומפוזיטור האלמוני - שהיתה לה כאם ואחות, ועם חברתה (השתיים זכורות לקורא מסצנת החילול של תצלום האב שנצפתה מחוץ לחלון ברומאן הפותח, 'קומברה'). יום אחד, כשהוא בחברת ד"ר קוטאר בקזינו של בַּלְבֶּק, רואה המספר את אלברטין רוקדת ואלס עם אנדרה. הרופא המום מהחושניות המוחצנת בין השתיים. הערותיו מחדירות בגיבור אובססיה כלפי אורח־חייה של אלברטין, שלא תרפה ממנו. תגובותיה על שאלותיו־חקירותיו רצופות סתירות ושקרים, המזינים את קנאתו. הוא נזכר באהבת סוואן לאודט, ששיחקה בחייו, ותוהה אם "אין באלברטין אותה אי־מוסריות, אותה בוגדנות כשל נפקנית לשעבר". הקנאה הולכת וגוברת, אך במפתיע משתררת שלווה, ויחסיהם מתאוששים עד כדי יציאה לטיולים בצוותא. הוא משכנע אותה באומללותו ומדבר על לבה לבוא להתגורר עמו בביתו בפאריז, שבו לא יסיר ממנה עין. אלברטין נענית. המלים האחרונות של 'סדום ועמורה' נאמרות מפי המספר לאמו: "אני מוכרח להתחתן עם אלברטין". הוא פוסח על שתי הסעיפים, כהרגלו, ובנקודה זו נפתח הספר שבידיכם. זו אהבה הניזונה מקנאה ומשליטה. הסיפור מוצג מפי המספר, מנקודת מבטו הבלעדית. לא נדע אלא מה שיודע הוא־עצמו.