הכל באשמת הבושה – חלק א

פרק 1

״בן," אמר אבי, "יש רק שלוש אהבות בחייו של אדם: כסף, שליטה והאהבה הגדולה מכולן: כוח. ואתה זקוק לשתיים הראשונות כדי לזכות באחרונה.״ אלה היו המילים הראשונות שאבי, ברונו דלוקה, אמר לי מעודו. התבוננתי בו בשילוב של יראה ופחד, כשאור הירח הפך את תווי פניו למפחידים עוד יותר.

כבר בגיל אחת־עשרה ידעתי שאבי הוא בעל עוצמה אדירה.

לא היה לי מושג שאיתרע מזלי להיות בנו היחיד. בעיקר מפני שנדרשו לו אחת־עשרה שנים לבוא ולתבוע עליי בעלות.

אבל כשאני מביט לאחור, זה ודאי קשור יותר לעובדה שהייתי מה שאפשר לכנות חצי ממזר. במילים אחרות, לא הייתי איטלקי טהור.

אימי הייתה פורטוריקנית במאה אחוזים, ואבי היה איטלקי במאה אחוזים.

וכאיש מאפיה שטיפס את דרכו אל ראש הסולם, העובדה שהיה לו בן לא מושלם לא הייתה מתקבלת על הדעת.

מהרגע שבו עיניו הכהות פגשו במבטי, ידעתי שהוא לא סובל אותי.

וידעתי ללא צל של ספק שאין סיכוי שהוא יוכל אי פעם לאהוב אותי. לא חשבתי שהוא מסוגל לאהוב מישהו.

הסיבה היחידה לכך שהיה כאן עכשיו, שבא לתבוע בעלות עליי, הייתה האמונה הטפלה של משפחת דלוקה – ״איל מלוקיו״, או כפי שאחרים ביטאו זאת ״ ה־מלוֹיְק״; במילים אחרות, ״עין רעה.״

או כפי שאני למדתי להכיר את זה – קללה.

במונחים פשוטים, הפירוש של ״איל מלוקיו״ הוא שאתה מקנא במישהו. כדי להיפטר מהקנאה, אתה מבצע טקס עם שמן זית ומים. למען האמת, לא ידעתי בדיוק איך עושים את זה. לא התעניינתי, ובטח ובטח שלא האמנתי בזה.

מה שמפתיע הוא שזה הדבר היחיד שאמרתי שגרם לעיניו של אבי להתמלא אור במהלך הפגישה הראשונה שלנו.

בתוך זמן קצר גיליתי מדוע.

נראה שה"איל מלוקיו" של משפחת דלוקה היה שונה מכל קללה מסוגה. בניגוד לאחרים, בני משפחת דלוקה לא פחדו מעין רעה... להפך. הם התענגו עליה, אהבו אותה. הם לא הסתירו את העובדה שהם טבלו עד צווארם בתאוות בצע ושיותר מכול הם רצו לראות אחרים מקנאים בהם על כספם, שליטתם והכוח שבידיהם.

הם גם לא האמינו בקללות מטופשות שנגרמות בשל חוסר מזל.

למרות שכל מי שהכיר את משפחת דלוקה ידע שלא רק צירוף מקרים גרם לכך שהגברים במשפחה סבלו מבעיות פריון.

אל תבינו אותי לא נכון, הם לא היו לגמרי עקרים. אלא שהם הצליחו לקלוע למטרה פעם אחת ופעם אחת בלבד במהלך חייהם.

ובדרך כלל... הרך הנולד היה ממין נקבה.

היו שטענו שזו הייתה דרכו של אלוהים לשלוט בכמות הרוע ששחרר אל העולם.

אבל עכשיו, אבי אמר, משפחת דלוקה בסימן עלייה, מפני שאני הבן הזכר השלישי שנולד ברציפות במשפחת דלוקה.

אבי חשב בתחילה שהוא מחוסן בפני הקללה. הוא חשב שהוא ישחק אותה ויביא לעולם הרבה ילדים.

אלא שמזלו לא שיחק לו. או לי, אם כבר מדברים על זה.

הייתי בנו היחיד והייתי תקוע איתו. הוא טען שזו הגאולה שלו... אני טענתי שזה האבדון שלי.

אימי התחננה בפניו לא לקחת אותי באותו לילה, טענה שאינני בנו, אמרה שזו טעות... אבל כשתוצאות הבדיקה חזרו, הסיכויים לא היו לטובתי.

וגם בגיל צעיר כל כך, ידעתי שמשהו נורא יקרה לה אם לא אלך איתו מרצון.

מה שלא ידעתי היה שכשאראה את אימי בפעם הבאה, זה יקרה כשאבי יזריק לה מנה קטלנית של הרואין וייתן לה לגווע.

כדי ללמד אותי לקח על שהעזתי להתכחש למוצאי.

שנאתי את ברונו דלוקה.

**

העניין הבאמת טרגי בשנאה הוא שקודם קיימת האהבה.

אחרי שברונו הכיר בי כבנו, עברתי לגור איתו.

בשנים הראשונות הוא עזב אותי לנפשי, מפני שהייתי עדיין צעיר מדי.

אבל כשמלאו לי שש־עשרה, הוא התחיל לגלות עניין פעיל בחיי. אני מניח שהוא הכין אותי לקראת השלב שבו אהפוך רשמית לגבר.

הוא גם חילק לי עצות בענייני נשים. העצה הראשונה שלו?

״כל הנשים זונות. תדאג לקחת מהן מה שאתה רוצה לפני שהן ייקחו ממך הכול.״

ובמילים אלה, הפרארי שלו עצרה מול מועדון כלשהו.

כשנכנסנו פנימה, כל הנוכחים השתתקו ועצרו כדי להתבונן בנו.

אני הבטתי סביבי בעיניים פעורות וליבי האיץ את פעימותיו. החלל, הגדול למדי, היה מלא בעשרים־וחמש נשים יפהפיות שלבשו מגוון לבנים חושפניים.

אבי פאקינג לקח אותי לבית זונות.

לא ידעתי איך הוא ידע שאני עדיין בתול. אבל אז הבנתי את זה.

ברור שהוא הניח שזה מה שאני.

על אף היותי בנו של ברונו, התייחסתי ללימודיי ברצינות רבה. הקשבתי בשיעורים ועבדתי קשה. ממוצע הציונים שלי עמד על תשעים והשתייכתי לאגודת המצטיינים הלאומית. אבי, כמובן, לעג לי בגלל זה. הוא גם איים להוציא אותי מבית הספר אם לא אקדיש חלק מזמני הפנוי לדברים בעלי אופי גברי יותר.

ואז התחלתי לעסוק באגרוף.

הוצאתי במכון הכושר את כל רגשי התוקפנות שלי.

לקח זמן עד שהתוצאות הגופניות החלו להיראות, אבל ההשפעה המנטלית הייתה מיידית. דמיינתי את פניו של אבי כשהלמתי באגרופיי. למזלי, לא היה בינינו שום דמיון, מלבד בעיניים.

עיניי היו זהות לעיניו.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי להתאגרף, אבי התחיל להקדיש לי תשומת לב רבה יותר.

אלא שהפעם ראיתי בעיניו משהו שמעולם לא ראיתי לפני כן.

גאווה.

הוא התגאה בדרך שבה התנהלתי בזירה. הוא התרגש כשהמאמן שלי אמר שבתוך כמה שנים אוכל להפוך למקצוען. בתוך זמן קצר גיליתי שברונו עצמו אהב לצפות בתחרויות אגרוף, בעיקר מהסוג המחתרתי. זה היה אחד התחביבים האהובים עליו ביותר. העובדה שבנו טוב מספיק כדי להיות מקצוען בתוך כמה שנים הייתה כמוזיקה לאוזניו.

למרות שנחשבתי לחנון, האגרוף הפך אותי מנער כחוש בגובה מטר ושמונים־וחמישה סנטימטרים0 לבחור שמאמני נבחרת הפוטבול רצו לצרף לשורותיהם. למרות כל אלה, עדיין המשכתי לתקוע את אפי בספרים ולא התיידדתי עם אנשים.

ברור שחשבתי על בנות, אבל תמיד חששתי לגשת אליהן.

פחדתי מפני דחייה.

סבלתי מספיק מנחת זרועו של אבי גם כך.

ובגלל זה אני מניח שהוא חשב שמחובתו להביא אותי לבית זונות.

״תבחר איזו זונה שאתה רוצה, בן,״ הוא אמר. ״פאק, תבחר שתיים, אם אתה חושב שתצליח לעמוד במשימה.״

הנשים היו יפות, זה בטוח. אבל משהו בכל זה נראה לי לא בסדר.

כמו העובדה שהוא התייחס לנשים כאילו היו חפצים.

ולמרות שהן באמת היו יפהפיות , השתוקקתי למישהי שתרצה בי בזכות עצמי. למרות מי שהייתי או הכוח שהיה בידיו של אבי, רציתי שהרגע הזה יהיה מיוחד.

ואז ראיתי אותה וכל דבר אחר איבד משמעות.

היא שלחה לעברי חיוך מזמין וניגשה אליי בתחתונים וחזייה בצבע ורוד.

היא גם התעלמה לגמרי מאבי, וזה היה הדבר הראשון בה שמצא חן בעיניי.

היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל זה היה חסר חשיבות. שיער הנחושת האדמדם שלה גלש על כתפיה, ועורה הצחור היה בהיר כל כך שהמחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שמנת. ״איך קוראים לך, חמוד?״ היא שאלה.

בזווית העין ראיתי את אבי מגחך. הגיחוך שלו היה בדרך כלל דרכו להביע שביעות רצון.

״ר-ריקרדו.״ ברור שדווקא ברגע ההוא קולי בגד בי ונסדק והתחלתי לגמגם. קיללתי את עצמי בלי קול, כחכחתי בגרוני והתבוננתי בה.

״אתה נאה מאוד. אתה יודע את זה?״ היא גרגרה.

נענעתי בראשי, מפני שבאותו זמן באמת לא היה לי שמץ של מושג שאני מושך ברמה כלשהי.

״רוצה לבוא איתי לחדרים מאחור ולהכיר אותי קצת יותר טוב? אני אלמד אותך כמה דברים שלעולם לא תשכח.״ היא הושיטה אליי את ידה. ״שמעתי שאתה תלמיד מצטיין ושאתה לומד דברים מהר.״

כן, כן, היא צדקה.

מיהרתי לאחוז בידה והלכתי אחריה לחדר מאחור. באותו רגע לא עניין אותי שאני בנו של אבי. רציתי אותה.

לאחר שעה וכמה שיעורים שלעולם לא אשכח, איבדתי את בתוליי עם צעירה בת עשרים־וחמש שענתה לשם ״ג׳ינג׳ר.״ המעשה עצמו לא ארך יותר מחמש דקות, אבל זה לא הפריע לי.

הייתי מכור.

סקס היה עדיף על אגרוף. ומבחינתי שום דבר לא היה טוב יותר מאגרוף.

כשהתלבשנו, היא סיפרה לי שהיא ידעה עליי הכול הודות לאבי. נראה שהוא היה הלקוח החביב עליה ביותר ולהפך.

ואז הבנתי שלברונו ולי היה עוד דבר משותף, מלבד אהבתנו לזירת האגרוף.

נשים.

כשהיינו בדרכנו חזרה לפרארי השחורה שלו, הוא הצית שני סיגרים והושיט לי אחד מהם. ״ג׳ינג׳ר אמרה לי שאתה מזכיר לה אותי. עשית היום צעד גדול כדי להפוך לגבר,״ הוא אמר.

לא ידעתי איך דבריו אמורים לגרום לי להרגיש, אז שתקתי.

הוא נראה שקוע במחשבות ואז אמר פתאום, ״מעולם לא חשבתי שאגיד את זה. אבל אין ספק שהוכחת בחודשים האחרונים שאתה ראוי לשאת את השם דלוקה. אני גאה בך, בן.״

חייכתי.

ואז התמלאתי פחד כאילו ספגתי מהלומה בבטני.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמר שהוא גאה בי.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי מאושר להיות בנו.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שייתכן שהוא אוהב אותי.

ורציתי בזה.