הכל באשמת הכאב

פרולוג ג׳קסון

כאב. הוא מכאיב לנו. הוא דוחף אותנו. הוא מעניש אותנו.

מעטים, עלובי נפש כמוני, הוא מגדיר.

אני לא אדם טוב.

אין בי תכונות גואלות. כבר לא.

ואת אלו שהיו לי - אותן מכרתי לשטן בלילה שבו הכול השתנה.

הלילה שבו אחותי הצעירה מתה.

הלילה שבו רצחתי את מי שרצח אותה.

כן, רצחתי אדם, והייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים.

גדלתי בבוסטון. רוב הזמן עבדתי קשה במטרה להתברג בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה.

אימא שלי מתה ממנת יתר של הירואין כשהייתי בן שמונה־עשרה, ואם הייתי יודע איפה אבי, אז תגידו בשמי לתורם הזרע הבן זונה הזה שיילך להזדיין.

אפשר לומר שלא הייתה לי משפחה חוץ מלילי.

היא הייתה צעירה ממני בארבע שנים, ורוב הזמן ניסיתי להגן עליה או שקיטרתי שהיא ממש מעצבנת.

אחרי שאימא שלנו מתה, נשארנו רק היא ואני.

על מי אני עובד, היינו רק היא ואני מהיום הראשון.

המוות של אימא שלי לא שינה כלום. האמת, בתיכון של לילי אפילו לא הרימו גבה כשהופעתי ומילאתי את כל החובות ההוריות.

ופה פישלתי.

נתתי לחבר הכי טוב שלי לצאת עם אחותי הקטנה.

כמוני, מייק התאמן כי רצה לפרוץ בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה. כולנו גדלנו יחד, ויום אחד ראיתי אותו עושה עיניים ללילי. למען האמת, היא זו שעשתה לו עיניים.

ברור שחתכתי את החרא הזה על המקום.

היא הייתה אז בת ארבע־עשרה.

בארבע השנים הבאות שניהם לא הפסיקו לעשות עיניים זה לזה, אבל חוץ מזה, היינו כמו שלושת המוסקטרים.

לילי אפילו צפתה באימונים שלנו. היא הייתה המעודדת האישית שלנו.

ראיתי את העיניים הכחולות התמימות ואת התלתלים הבלונדינים האדמדמים שלה בכל אימון ואימון שלנו.

ביום ההולדת השמונה־עשר שלה נכנעתי.

״אני מאוהב באחותך, ואני נשבע באלוהים שיום אחד אתחתן איתה,״ אמר מייק, ואני נחנקתי מהבירה.

עוד לפני שהספקתי להחטיף למייק אגרוף או למחות על כך, לילי נכנסה לחדר, רזה וכולה מטר חמישים וחמישה סנטימטרים, וניצבה לצד מייק.

היא אחזה ביד שלו והרימה אליי את המבט שלה. ״אני אוהבת אותו, ג׳קסון.״

רטנתי וגמעתי את שארית הבירה שלי לפני שהרמתי ידיים ותפסתי למייק את הכתפיים. ״החוצה... עכשיו.״

הוא עזב את היד של לילי ויצא אחריי למרפסת.

נדנדת העץ הישנה חרקה תחת כובד המשקל שלנו, כשהתיישבנו עליה. ״אתה בן עשרים ושתיים, היא בת שמונה־עשרה.״

הוא צחק. ״אני יודע, אבל זה כבר לא כזה הבדל גדול. בעיקר כשהיא כבר לא קטינה.״ הוא התבונן בכפות הרגליים שלו. ״חוץ מזה, אני אוהב אותה מאז שהיא הייתה בת ארבע־עשרה.״

אגרפתי את כפות הידיים, והבטן שלי התכווצה. ״זה דוחה.״

הוא גלגל את העיניים. ״ברור שעוד לא עשיתי שום דבר עם זה, אידיוט,״ הוא אמר. ״זה לא ככה. זה הרבה יותר מסקס.״

כל גופי נדרך, כששמעתי את המילים שלו, ומייד נעמדתי.

רגע לפני שהתכוונתי להחטיף לו מכות רצח, הוא צעק, ״אבל עוד לא עשינו כלום, אני נשבע לך!״

שנינו נשמנו בהקלה באותו רגע. ״תראה, אני יודע שאבלה איתה את כל החיים שלי. עכשיו רק נשאלת השאלה אם אתה תקבל את זה ותתמוך בנו או שנצטרך ללכת מכות, והחברות שלנו תיהרס בגלל זה. ואני לא מדבר על זה שגם היחסים שלך עם אחותך ייהרסו בגלל זה.״

הנדתי בראשי. ״אתה פאקינג שמוק.״

הוא חייך אליי בציניות. ״לא, אני לא, ג׳קסון. אם הייתי, כבר הייתי דופק לך מכות רצח. אתה יודע שאני בחור טוב. אתה יודע שאני אשמור עליה. בחייך, אני החבר הכי טוב שלך.״

שילבתי את הזרועות על החזה שלי. ״אני ארצח אותך, אם תפגע בה. אני ארצח אותך, אם תרביץ לה. אני ארצח אותך, אם תבגוד בה. ואני ארצח אותך, אם תגרום לה לבכות אפילו פעם אחת.״

הוא הביט בי בעיניים. ״לא תהיה לי סיבה לחיות אם אעשה אפילו אחד מכל הדברים האלה.״ הוא השתתק לרגע. ״אז זה אומר שאתה מסכים?״ נדתי בראש בלב חצוי, כששמעתי את לילי יוצאת מהבית.

החיוך שלה היה מידבק, והעיניים שלה נצצו.

היא כרכה את הזרועות שלה סביבי חזק יותר מאי פעם בעבר.

״אני אוהבת אותך, אחי הגדול, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי בחיים!״

נאנחתי וחיבקתי אותה בחוזקה.

שנתיים מייק עמד בהבטחה שלו.

הוא התייחס אליה כאילו הייתה עשויה מזהב, ומעולם לא ראיתי את לילי מאושרת יותר.

מייק ואני המשכנו להתאמן קשה בניסיון להצליח בליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה.

התאמנו באחד ממכוני הכושר הטובים ביותר, והיה לנו מאמן שנשבע שעוד רגע אנחנו מצליחים בגדול.

הוא צדק.

מייק חתם על עסקה עם ספונסר גדול, וגם אני כמעט חתמתי עם ספונסר על חוזה חסות די גדול.

הקרב המקצועני הראשון שלי נקבע לשבוע לאחר מכן.

חלומותיי היו קרובים להתגשם, כשכמעט מלאו לי עשרים וארבע.

הייתי שקוע כל כך בעולם שלי, שלא שמתי לב לסימנים.

לא שמתי לב שהעיניים הכחולות התמימות של אחותי איבדו מזוהרן.

לא שמתי לב שהאישיות הקורנת שלה השתנתה.

כמעט שלא שמתי לב שהיא הפסיקה לבוא לאימונים שלנו.

״מה קורה עם אחותי? לא דיברתי איתה כבר שבועיים. היא לא באה לכאן בזמן האחרון. למה בעצם?״ שאלתי את מייק בדרך לחדר ההלבשה אחרי אחד האימונים.

מייק משך בכתפיו. ״אני לא יודע, היא ממש משקיעה בלימודים. נדמה לי שהיא רצתה ללכת לקניות היום. היא דיברה על זה שהיא רוצה לקנות משהו חדש לקרב הגדול בשבוע הבא.״

צחקתי. ״כן, אני משער שזה הגיוני. לחבר שלה ולאחיה הגדול יש קרב מקצועני ראשון ממש באותו ערב.״

ידעתי שלילי לא תחמיץ את הקרב הזה בעד שום הון בעולם, ולא משנה כמה לחוצים הלימודים שלה בהרווארד.

הוא השפיל את המבט שלו. הבטתי בו, כשהוא העביר את המשקל שלו מרגל לרגל. ״כן...״

משהו הסריח לי כאן. הנחתי יד על הכתף שלו. ״מה קורה?״

הוא ניער את היד שלי מעליו וצעד אל המקלחות. ״אני קצת עצבני, זה הכול,״ הוא קרא.

גמרתי להתקלח לפניו.

ניגשתי אל הלוקרים שלנו והתחלתי להתלבש. בטיפשותו, הוא השאיר את הלוקר שלו חצי פתוח... ואז שמתי לב.

בקבוק קטנטן של משהו נטול תווית, ולצידו מחט.

לא היה צריך להיות גאון כדי להבין במה מדובר.

סטרואידים.

הוצאתי את הבקבוקון מהלוקר שלו וחיכיתי שיחזור. ״מה, לעזאזל, אתה עושה, מייק? אתה מנסה להרוס לעצמך את הקריירה עוד לפני שהיא התחילה?״ צרחתי.

הוא הסתכל סביב בחדר ההלבשה. ״תדבר פאקינג בשקט. אתה רוצה שהמאמן ישמע אותך?״ הוא סינן והושיט את ידו לבקבוקון.

משכתי את היד לאחור. ״על גופתי המתה. אני לא נותן לך להרוס את כל מה שעבדת כל כך קשה להשיג. מה, לכל הרוחות, קרה לך? אף פעם לא חשבתי שתעשה דבר כזה!״

הוא הלם באגרוף בלוקר שלצידו. ״כל מי שמתעסק בספורט משתמש, ג׳קסון. אני אפסיק אחרי הקרבות הראשונים. זה רק כדי להכניס אותי לעניינים.״

״אתה דביל. חתמת על עסקה עם ספונסר גדול! אתה חושב שהם לא יעשו לך בדיקות לגילוי סטרואידים? ויותר מזה, אתה הורס את היושרה של הספורט. של כל סוגי הספורט. אתה צריך לתת לתשוקה לזרום לך בגוף, לא לחרא הזה.״

״תראה, לא כולנו יכולים לעשות את זה כמוך. יש אנשים שזקוקים לקצת עזרה לפעמים. ואני לא הספורטאי הראשון שמשתמש בזה, הרוב עושים את זה. זה סתם משהו שעוזר קצת.״

הנדתי בראש שלי ונעצתי בו עיניים. ״זה לא סתם משהו ש׳עוזר׳. החרא הזה יעיף אותך ישר לגיהינום. תתאמן יותר טוב, יותר חזק. אל תשתמש בחרא הזה.״

הוא נאנח וצנח על הספסל. ״אתה צודק. פישלתי, הייתי עצבני כל כך ופקפקתי בעצמי. אני לא רוצה להפסיד.״

התיישבתי לצידו. ״אני מבין. אתה חושב שאני לא מרגיש בדיוק כמוך? זו עסקה ענקית בשבילנו, וזה רק טבעי להיות לחוץ. תן לאנרגיה המלחיצה הזאת לתדלק אותך בצורה חיובית. החרא הזה רק יהרוס לך את החיים.״

הוא הנהן. ״אל תספר ללילי על זה, בבקשה.״

״בסדר. חוץ מזה, אם היא הייתה יודעת, הקרב בשבוע הבא היה הדאגה הכי קטנה שלך. אני די בטוח שהיא הייתה בועטת לך בתחת כל כך חזק, שלא היית מצליח להתאמן שבועות.״

הוא חייך ולבש את הבגדים שלו. ״כן, בזה אתה צודק. אלוהים, עד כמה אני אוהב את האישה הזו.״

דם.

כל כך הרבה דם. בכל מקום.

זה אחד הדברים שאני זוכר יותר מכול מאותו ליל זוועות.

עד היום אני יכול פשוט לעצום את העיניים שלי ולראות את כל המשטח מכוסה דם. הריח המתכתי שלו חודר לתוך הנחיריים שלי, כשהוא מרוח על הקירות, כשהוא נאסף על הרצפה. כף היד הגדולה שטביעתה מצוירת בדם על הקיר.

הערב שבו כל העולם שלי השתנה, היה גם הערב של הקרב הגדול שלי.

ניצחתי. זה היה קרב צמוד, ונצמדתי לגדרות כאילו חיי תלויים בזה. היריב שלי חוסל אחרי חבטת סנוקרת שטלטלה אותו, ולאחריה בעיטת גרזן שגמרה אותו אחת ולתמיד.

השקפתי אל הקהל וציפיתי לראות את פניה המחויכים של לילי, אבל לא ראיתי אותה.

הדבר שיותר הדאיג היה שמייק לא הופיע לקרב שלו.

בסופו של דבר, בחור בשם טיירון הופיע, תפס את מקומו וניצח אחרי שלוש דקות של קרב אינטנסיבי מול יריב שהאלימות שבו גרמה לי למצמץ.

ידעתי שמשהו קרה. הרגשתי את זה בעצמות שלי. דהרתי מהזירה בזמן שחייגתי את המספרים שלהם בלי הפסקה.

קפצתי לתוך הטנדר שלי ונסעתי ישר לדירה שלהם.

נכנסתי פנימה ומייד נאלצתי לפסוע צעד אחד לאחור.

גם בסיוט הגרוע ביותר לא הייתי מצליח לדמיין את מה שחיכה לי מהעבר השני של הדלת.

כשניסיתי לקלוט ולעבד את מה שאני רואה, נדמה היה שהכול קורה בהילוך איטי.

הדבר הראשון שהבחנתי בו היה טביעת יד גדולה מסומנת בדם על הקיר הלבן המבהיק של המטבח הקטן שלהם. השפלתי את העיניים, והלב שלי ניסה להמשיך לפעום, כשראיתי את שלולית הדם הגדולה על הרצפה. היא התרחבה והתעגלה מעבר לפינה המובילה אל הסלון.

לא רציתי לדעת מאיפה היא מגיעה, אבל ידעתי שאין לי ברירה אלא לגלות.

עצמתי את העיניים וצעדתי קדימה בהיסוס עד שהקפתי את הפינה.

שם, על הרצפה ליד הספה, הלב שלי נכתש לאבק, והעולם שלי כפי שהכרתי אותו הפסיק להתקיים.

גופתה חסרת החיים, הקרה והחיוורת של אחותי הצעירה, החלשה והקטנטונת הייתה מונחת לפניי.

חולצתה הייתה קרועה, וחבורות כיסו את מרבית גופה הרפה והשברירי.

התמונה עדיין רודפת אותי ברגעים האפלים ביותר שלי.

צנחתי לצידה וניסיתי לאלץ אותה להתעורר.

איך מישהו מסוגל לעולל לה דבר כזה? לאחותי הקטנה והתמימה. האדם הנפלא ביותר שהכרתי בחיי.

ניערתי אותה, צעקתי את שמה. התחננתי והפצרתי חזק יותר משאי פעם עשיתי בחיי.

״מי עשה לך דבר כזה, לילי?״ לחשתי כשחיבקתי אותה. ״בואי, אחותי הקטנה, תתעוררי. בבקשה,״ המשכתי להתחנן והרגשתי שהדמעות הראשונות מתחילות לזלוג על פניי.

המחשבות שלי השתוללו. חשבתי על עשרות תסריטים שונים באותו רגע. החל מפורץ, דרך עוקב חשאי בקולג׳ שבו למדה ועד סוחר סמים שנכנס לבית הלא נכון בחיפוש אחר הכסף שלו.

מייק. איפה הוא, לעזאזל?

שיט, אולי מי שעשה את זה מחזיק במייק כבן ערובה באיזה מקום?

השפלתי את העיניים שלי שוב אל לילי והרגשתי שהחזה שלי קורס. משהו עמוק בתוכי נקרע באותו רגע. שום דבר לא יחזור יותר לקדמותו.

התבוננתי בתקרה וצרחתי, כשהדמעות זולגות על פניי.

שמעתי רחש קל מרחוק, ליד חדר השינה שהיה בסוף המסדרון, ואז צל גבוה התנשא מעליי.

הכרתי היטב את הצל הזה. כמעט כמו שהכרתי את עצמי.

הנחתי בעדינות לגופתה של לילי וקמתי מהרצפה.

סביב עינו התהווה צל ראשון של מה שבקרוב תהיה חבורה. על הלחי שלו הייתה שריטה גדולה למדי.

השפלתי עיניים במהירות אל הציפורניים הוורודות של לילי וראיתי את הדם היבש שנקרש תחתיהן.

היא נלחמה כמו לביאה.

הרמתי את הראש שלי והתבוננתי בו. הבטתי היישר בעיניים שלו... וידעתי.

הוא עשה את זה.

הוא רצח אותה.

הוא רצח את אחותי הקטנה. הבחורה שנשבע שיאהב ושיגן עליה.

לפתע הכול נראה הגיוני... זה שהיא כבר לא באה לצפות באימונים שלנו יותר. זה שהיא נראתה מרוחקת כל כך. זה שהיא לא נראתה יותר מאושרת, כשדיברתי איתה.

הוא הרביץ לה, ואני התעלמתי מכל הסימנים.

אני לא הגנתי על אחותי. האדם היחיד בעולם שאהבתי יותר מכל דבר אחר.

הוא השפיל את ראשו ונסוג, כשהתקדמתי לעברו. הוא הרים את ידיו. ״תן לי להסביר. זו הייתה תאונה. זו הייתה אשמתה...״

זעם מילא את העורקים שלי וצרב את דמי. הלמתי בו בכל הכוח. מספיק חזק כדי לשמוע את נקיעת הלסת שלו. ״שלא תעז להאשים אותה. האם נתת ללילי הזדמנות לדבר, לפני שהחטפת לה מכות רצח והרגת אותה!״ צרחתי והלמתי בו שוב, חזק יותר. הפעם הפלתי אותו לרצפה.

הוא ניסה לקום, אבל בעטתי בצלעות שלו בכל הכוח. ״אמרתי לך מה אעשה לך אם תפגע בה אי פעם,״ אמרתי בבוז, לפני שהרמתי אותו בשיער והטחתי את הראש שלו בקיר הקרוב ביותר.

הוא ניסה להכות אותי בחזרה, אבל לא היה לו סיכוי.

הלמתי בו שוב והתענגתי כשראיתי מספר שיניים נושרות. דם מילא את הפה שלו, כשגררתי אותו למטבח ובכוונה הטחתי את הראש שלו בכל משטח קשה שמצאתי בדרך.

התכתשנו עוד כמה רגעים, לפני שנחַתי עליו. המשכתי להלום בו ונתתי לזעם לשלוט בי.

״זה בגלל הסטרואידים, ג׳קסון. הם הפכו אותי לאדם אחר. אני כבר לא יודע מי אני. לילי עצבנה אותי ו...״ הוא התחיל למלמל עם כל הדם שהיה בפה שלו.

העובדה שהוא עוד ניסה להגן על עצמו ולהאשים את לילי אחרי מה שעשה רק הגבירה את הזעם ואת הכאב שלי.

״אתה פאקינג רוצח,״ נהמתי לפני שהלמתי שוב בראש שלו.

בקרוב זה יהיה המכנה המשותף שלנו.

העיניים שלו התרחבו. ״תפסיק. אתה תהרוג אותי באמת, ג׳קסון.״

האגרוף שלי פגע בחזהו והשתיק אותו ביעילות.

עיניו התגלגלו לתוך ראשו, וצליל גרגור נמוך מילא את החדר.

הושטתי את היד שלי ומשכתי בשיער שלו ופגשתי במבט שלו. ״האם אתה הקשבת, כשאחותי הקטנה התחננה בפניך שתפסיק?״ שאלתי לפני שהלמתי בצווארו במכת קרטה ישרה.

אדרנלין מהול באשמה, צער וזעם שכמותם לא הרגשתי מעולם לפני כן שעטו בי, כשהמשכתי להלום בו.

בשלב כלשהו ראיתי את החיים נוטשים את עיניו הבוגדניות, ושמעתי את הסירנות במרחק.

״הדם שלו על הידיים שלך, פשוטו כמשמעו, מר ריד. אין לך סיכוי לצאת מזה בלי לשבת,״ בישר לי עורך הדין העלוב שלי.

התבוננתי באזיקים שהקיפו את מפרקי כפות ידיי. ״האם בדקו אם היו סטרואידים בדם שלו, כמו שאמרתי לך להגיד להם לעשות?״

״כן. הבדיקה יצאה נקייה.״

זין. איך זה ייתכן?

פירוש הדבר שאחרי הכול, הוא היה שפוי לגמרי כשרצח אותה.

זעם פעם בחזה שלי כשחשבתי על זה.

נשענתי לאחור בכיסא שלי ונאנחתי. ״הוא רצח את אחותי הקטנה. זו הייתה הגנה עצמית.״

הוא נאנח בעקבותיי. ״עורך הדין שלו יגיד שזה לא נכון, ילד.״

״עורך הדין שלו. על מה אתה פאקינג מדבר? הוא מת כמו שהגיע לו. למה הוא צריך עורך דין, לעזאזל?״

הוא סידר את העניבה שלו לפני שהסתכל עליי. ״לא רציתי להיות זה שיספר לך, אבל אין טעם להמשיך להסתיר את זה ממך. נותן החסות הגדול והסוכן שמייק חתם איתו החליט לתבוע אותך, ג׳קסון. וגם הוריו העשירים מאוד. הם חברו לתביעה, ויחד מאשימים אותך בכול. הם עושים הכול כדי להגן על המותג שלהם. וההורים שלו עושים כל מה שהם יכולים כדי להגן על השם הטוב של המשפחה שלהם. הם נאבקים בסיפור שלך בכל דרך אפשרית. הם נותני חסות ענקיים ובשילוב עם המשפחה של מייק יש להם המון קשרים ומשאבים. יש להם אמצעים להפיל אותך.״

הוא שתק לרגע והשפיל את המבט שלו. ״והאמת היא שבאותו לילה היו שם רק שלושה אנשים, ושניים מהם מתים עכשיו. זו המילה שלך נגד המילה שלהם... וזה לא נראה טוב. בעיקר מפני שבעיקרון הודית שהרגת אותו.״

הוא הושיט את ידו לתיק שלו והוציא מתוכו תיקייה. ״חוץ מזה, זה הופיע היום במשרד שלי. אני נורא מצטער, ג׳קסון.״

קראתי את המכתב ברפרוף והלמתי באגרוף על השולחן. נותן החסות, שהוא גם הסוכן שלי, עזב אותי באופן רשמי.

הליגה המקצוענית לאומנויות הלחימה הטילה עליי חרם לתמיד.

״אז מה האפשרויות שיש לי?״

הוא העביר את ידו על ראשו הקירח. ״אז ככה, דיברתי עם התובע והורדתי מהשולחן רצח בכוונה תחילה.״ הוא הוציא מהתיק שלו חבילת דפים והחליק את המשקפיים שלו במעלה אפו. ״ההצעה הכי טובה שלהם בשלב זה היא הריגה מדרגה שנייה. חמש־עשרה עד עשרים שנה. הנימוק המכריע הוא שאם לא תסכים להצעה, הצוות של מייק יחבור אל התובע נגדך.״ הוא נאנח. ״לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל זו ההזדמנות היחידה שיש לך.״

צבטתי את גשר האף שלי ונחרתי בבוז. ״חמש־עשרה עד עשרים שנה, כיוון שהרגתי את החרא הזה שהתעלל באחותי?״

הוא בלע את הרוק במאמץ ניכר. ״ואת לילי,״ הוא לחש.

קמתי, הזדקפתי למלוא מטר תשעים ושניים הסנטימטרים שלי ונעמדתי מול הפרצוף שלו, כשהאזיקים עוצרים בעדי. ״למה אתה פאקינג מתכוון כשאתה אומר ולילי? אני לא הרגתי את אחותי!״ צרחתי.

אם לא הייתי אזוק לשולחן מתכת כבד, הייתי מכה אותו בגלל הזבל שהוא הוציא מהפה שלו.

הוא נסוג. ״אמרתי לך, הצוות של מייק עובד עם התביעה. הם לא מטילים את האשמה על מייק, ג׳קסון. הם רוקמים איזה סיפור חולני עליך ועל אחותך ואומרים שהייתם מאוד־מאוד קרובים בעקבות האופן שבו גדלתם... אם אתה מבין למה אני מתכוון.״

מיצי קיבה עלו לי בגרון, כשהוא המשיך. ״הם יגידו שקינאת ביחסים של מייק ושל אחותך. אם משלבים את זה עם העובדה שהוא בא מרקע עשיר וזכה לנותן חסות טוב משלך... מגיעים לכך שהמניע הוא קנאה.״

״אבל אני השתתפתי בקרב באותו ערב. לעזאזל, אני ניצחתי בקרב שלי באותו ערב. מאות אנשים ראו אותי במו עיניהם. מייק ולילי לא הגיעו בכלל!״

״הם אומרים שאתה הרגת אותם לפני הקרב, כי לא רצית שהוא יתחרה בכלל.״ הוא סימן באצבעותיו מירכאות. ״בגלל שהקנאה השתלטה עליך ובסוף יצאה מכלל שליטה.״

הרמתי ידיים. ״ואז מה? פשוט החלטתי להשתתף בקרב, כשהדם שלו על הידיים שלי ואז חזרתי לזירת הפשע במקום להסתלק מהעיר? זה מטורף.״

״לפי הסיפור שטוותה התביעה, חזרת כדי למצוא דרך להיפטר מהגופות.״

״איזה שטויות.״

״אמת,״ הוא הסכים.

הנדתי בראש. ״אני לא חותם על העסקה הזו. אני מוכן להסתכן במשפט. לא רצחתי את לילי. אם הם היו מאשימים אותי אך ורק ברצח של מייק, הייתי עוד מוכן לשקול להתקפל, מפני שבאמת הרגתי אותו. אבל לא אשב בכלא על ביצוע מעשה שפל שהוא ביצע.״

הוא שפשף שוב את הפדחת שלו והתיישב בכיסאו. ״תראה, אני חייב לומר לך את האמת. אנחנו לא ננצח במשפט הזה.״ הוא הצביע על הניירות שהיו על השולחן. ״אני טוב בעבודה שלי ומאמין לך שלא הרגת את לילי. יותר מזה, אני מבין את מה שעשית למייק, אבל אני לא יכול לנצח כאן. המערכת מושחתת עד היסוד, והכול פועל נגדנו בשלב זה. אתה לא תצא מזה. האפשרות היחידה שנשארה לך היא לטעון לחוסר שפיות ולבלות את שארית חייך בחדר מרופד במוסד פסיכיאטרי.״

קמתי וסימנתי לשומר מהעבר השני של הדלת.

״לא!״ אמרתי בזעף.

עשרה ימים לפני תחילת המשפט שלי הודיעו לי שיש לי מבקר. הופתעתי, מאחר שעורך הדין שלי די ויתר על התיק.

אולי הוא סוף־סוף התעשת והחליט להילחם עבורי, כפי שהיה אמור לעשות.

התבוננתי סביבי בחדר האפור והעצוב כשהתיישבתי ליד שולחן המתכת. תשומת הלב שלי התמקדה ברחש הדלת הנפתחת.

גבר בחליפה מהודרת נכנס, כשבידו תיק גדול למדי.

הוא הטה לעברי את המגבעת שלו לפני שהתיישב מולי.

״מי אתה, לעזאזל?״ שאלתי.

הוא גיחך לעברי והוציא מהכיס קופסת סיגריות. ״אני עורך הדין החדש שלך,״ הוא אמר.

קמתי, הטיתי את הראש לעבר השומר וסימנתי לו שאני רוצה לצאת, כדי שאוכל לחזור לתא שלי. ״אני חושב שחלה כאן טעות כלשהי. אני לא זוכר שביקשתי עורך דין חדש.״ בחנתי את החליפה היקרה שלו ונחרתי בבוז. ״חוץ מזה, אני די בטוח שאני לא יכול להרשות אותך לעצמי. לכל השדים והרוחות, אני מקבל סיוע משפטי.״

״שב, ג׳קסון.״ הקול שלו רעם בחדר.

כשאני חושב על כך עכשיו, לא הייתי אומר שפחדתי ממנו. אני חושב שרק רציתי לדעת מה הוא בכלל עושה שם.

התיישבתי בתחושת טינה ובהיתי בו. ״בסדר, אז בוא נתחיל. מה זה צריך להיות? מי אתה?״

הוא פכר את מפרקי אצבעותיו ונשען לאחור בכיסא שלו. ״אתה יכול לכנות אותי המלאך הגואל שלך, ילד,״ הוא אמר בגיחוך.

רק לאחרונה מלאו לי עשרים וארבע, ורוב הסיכויים שאישלח לתאי הנידונים למוות בעוון רצח. לא הייתי ילד בכלל ולא מצא חן בעיניי שהוא מכנה אותי כך.

כיווצתי את העיניים שלי כשהסתכלתי עליו. ״יש לך דקה לפני שאני מסתלק מכאן. אני שם זין על מי שאתה.״

הוא בחן אותי לרגע לפני ששפשף את סנטרו וצחק. ״בסדר. בוא נגיד שיש לי הצעה בשבילך,״ הוא שוב פכר את פרקי אצבעותיו, ״משהו כמו כרטיס יציאה חינם מהכלא. מעוניין?״

הרמתי גבה לעברו. ״ממה שנאמר לי, אפילו אלוהים עצמו לא יוכל להוציא אותי מהחור־תחת הזה.״

הוא רכן לפנים והדליק סיגריה בעיניים נוצצות. ״אתה צודק, אלוהים לא יכול...״ הוא חייך אליי בשיניים לבנות, ״אבל השטן יכול.״

עמוד השדרה שלי הצטמרר, כששמעתי את המילים הללו. ״הייתי שואל מה המלכוד, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לדעת,״ מלמלתי.

שמעתי את נקישת התיק שלו, והוא הושיט לי מה שנראה כמו חוזה מסוג כלשהו.

הדבר הראשון שבלט היה השם.

״מיהו ברונו דה לוקה, אתה?״ שאלתי.

הוא צחק. ״לא, זה לא אני, אבל אני עובד אצלו. הוא האיש ששלח אותי הנה.״

בחנתי את יתר דפי החוזה, אבל לא הבנתי אותו. היה כתוב שם רק שאני מסכים לעבוד עבור ברונו דה לוקה במשך עשר השנים הבאות, והפרת החלק שלי בהסכם תסתיים בנקיטת צעד משמעתי. ״איזה סוג של עבודה? ולמה שהוא ירצה בי, לעזאזל? מי האיש הזה? ומה שהכי חשוב, מה גורם לו לחשוב שהוא יכול לחלץ אותי מריצוי עונש על רצח?״

הוא קרץ וגיחך אליי עוד פעם. ״בוא רק נגיד שברונו דה לוקה יודע דבר או שניים על רצח, נערי.״

קמתי. ״בסדר, גמרתי עם המשחקים. בעוד עשרה ימים יש לי משפט, ואני צריך להתכונן אליו ובאמת שאני לא זקוק לשטויות האלה.״ הבטתי בשומר דרך הפרספקס ואותתי לו, אבל הוא התעלם ממני. קמתי וניגשתי לחלון כדי להלום בו, אבל קולו של האיש עצר בעדי.

״תחתום על החוזה ולא תצטרך אפילו להתכונן למשפט. תצא מכאן תוך ארבעים ושמונה שעות. לא תישפט על הרצח של אחותך, ג׳קסון. ומה שחשוב יותר, אף אחד לא ישמיע בבית המשפט האשמות מכוערות וכוזבות על היחסים שהיו לכם ויכפיש את זכרה.״

מיותר לומר שהוא הצליח לזכות בתשומת ליבי בזכות הדברים האלה. ״מה הוא רוצה ממני?״

״הוא רוצה שתעשה את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות. להתחרות ולהילחם.״

הסתובבתי לעברו. ״זה לא יקרה. אני די בטוח שפוטרתי מהליגה המקצוענית של אומנויות הלחימה. אף נותן חסות וסוכן לא ייגע בי במקל ביליארד.״

הוא השמיע צחוק רם לפני שהרצין. ״אנחנו לא מדברים על ליגה מקצוענית. אנחנו מדברים על קרבות מחתרתיים.״

אמרתי את הדבר הראשון שצץ לי בראש. ״זה לא חוקי.״

הוא הפריח עננה של עשן ומשך בכתפיים שלו. ״אם חושבים על זה, גם רצח זה לא עסק חוקי.״

טוב, פה הוא תפס אותי. אף שעדיין לא הרגשתי אפילו פירור אחד של חרטה על זה.

התיישבתי חזרה ליד השולחן והוצאתי סיגריה מהקופסה. ״בסדר, תסביר לי איך הוא יכול לעשות את זה ולמה הוא רוצה אותי... ואז אשקול את זה.״

הוא חייך והדליק את הסיגריה שלי. ״אני מבין שאתה מבוסטון, ילד, אבל ברונו דה לוקה הוא ראש המאפיה הגדול ביותר שהגיע לניו־יורק מאז חמש המשפחות.״

ינקתי מהסיגריה שלי, נזקקתי למנה של ניקוטין.

״והוא מנהל זירת קרבות לא חוקית?״

הוא כיווץ את הגבות שלו. ״בין שאר העסקים שלו, כן.״

״והוא רוצה אותי, כי...״

״כי היה לך המון פוטנציאל לפני שנכלאת. ואני לא מדבר על זה שהחטפת מכות רצח ורצחת לוחם מקצוען כמוך, שאחד המקורות שלנו טוענים שהיה אפילו מוכשר יותר ממך.״

״רק בגלל שהוא היה על סטרואידים,״ מלמלתי.

הוא נפנף אותי. ״אישית, אני לא שם זין. העניין הוא שדה לוקה רוצה אותך, ילד. ובמצבך, אתה לא יכול לסרב לו. אתה שקוע בחרא, ואין לך מוצא.״

בעניין הזה לא יכולתי שלא להסכים איתו.

״אבל אני פשוט לא מבין איך אוכל לצאת מכאן. תסתכל סביבך, אני בכלא, למען השם. אני די בטוח שלמערכת המשפט יהיה מה להגיד בנוגע לשחרור שלי.״

הוא התבונן בי במבט נוקשה, לפני שחיכך את אצבעותיו אלה באלה. ״כסף ועוצמה, ילד. אלה שני הגורמים שמפעילים את העולם.״ הוא הרצין. ״ראשית, הוא ישחד את השופט. וברגעים אלה הוא דואג לשתול ראיות שיוכיחו בסופו של דבר את חפותך.״

הרמתי את ידיי. ״וואו, לא נוח לי עם זה שאדם חף מפשע יישפט על רציחות שלא הוא ביצע.״

״זו לא החלטה שלך, ילד. בוא רק נגיד שהבחור ההוא הרגיז את דה לוקה, אז הוא מקבל את מה שמגיע לו. אתה פשוט קוצר את הרווחים.״

כיביתי את הסיגריה וקמתי שוב. ״לא. זה לא מקובל עליי.״

״אין לך הרבה ברירה, ג׳קסון.״

״מה זה צריך להביע?״

״אם לא תסכים לעסקה לעבוד אצל דה לוקה, תותקף הלילה בתא שלך.״ הוא הביט לתוך עיניי. ״וילד, אני חייב להגיד לך, הסיכויים שלך לצאת מזה חי הם לא משהו.״

נעצתי בו מבט. זעם זרם בעורקיי. ״אז בעצם לא הייתה לי ברירה מההתחלה, נכון?״

הוא משך בכתפיו והעביר לי עט. ״נראה לי שלא, ילד. ברוך הבא למשפחה.״