הכל יהיה בסדר

האנטנה שמוליק חלימי יושב על ספסל קטן ליד הקראוון שלו. החושך האבסולוטי מייצר יריעה שחורה מעליו, מחוררת בכוכבים. אין מראה מרהיב מזה, שמוליק חושב בזמן שהוא לוגם בזהירות מהתה הרותח שהכין לעצמו. מרחוק נשמעים קולות כלבים נטושים, ומקרוב, יצורים בלתי נראים עושים את דרכם בחשכה בתוך השיחים היבשים המקיפים אותו. הקראוון של שמוליק נמצא על הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין באמצע שום מקום. בכוונה הניח שם את הקראוון שלו, נמאס לו מרחשי העיר, מהמרוץ המטורף של החיים ומהאנשים שפשוט לא מבינים אותו. גנרטור זערורי שמספק לו חשמל עובד מספר שעות ביום. אשתו צפניה הייתה מוכנה לעזוב את העיר, אבל רק למקום מיושב, ולא הסכימה איתו על מגורים בקראוון. מדי בוקר היא נוסעת ברנו הישנה שלהם ממושב מעיין אליו לקראוון. שמוליק שכר עבורה דירה קטנה עם גינה מוזנחת במושב, ובכל בוקר היא מביאה לו בורקסים נפלאים מעשה ידיה, כריכים ממולאים כל טוב ולימונים, כדי שיכין מהם את הלימונדה המפורסמת שלו. אנשים בדרך לעיר הנופש וממנה עוצרים אצלו, לוגמים לימונדה, אוכלים בורקס שהוא מחמם עבורם בטוסטר הקטן, משתינים מאחורי השיחים וממשיכים בדרכם. יש פרנסה תודה לאל, לא הרבה, אבל מספיק. ככה כבר כמה שנים, אבל מאז שפרצה המחלה, אנשים כבר כמעט לא עוברים כאן. אפילו נהגי המשאיות הנושאות עגלים מעדיפים להמשיך, העיקר להגיע הביתה כמה שיותר מהר. ויש גם את השמועות, כולם יודעים ששמוליק חלימי מתנגד לחיסונים. הוא תמיד מדבר על כך עם האורחים בקראוון שלו, ואנשים מקשיבים לו, מהנהנים ואחר כך, כשהם כבר בנסיעה, הם מציינים שהאיש מטורלל ואומרים דברים כמו "שיגיד תודה שיש סוף-סוף חיסון ושעוד מעט כולנו נוכל לקבל אותו ולהיפטר מהדבר הזה" ו"איזה צ'יפ במוח שלו, המדבר דפק אותו לגמרי". אשתו צפניה מזהירה אותו, "תשתוק, אתה תדפוק לנו את הפרנסה, ואז ממה נתקיים, גם ככה אנחנו חיים בקושי". אבל הוא שמוליק, יש לו אידאולוגיה, לא חיסונים ולא אנטנות. הוא חי הכי קרוב לטבע ולא מעניין אותו כלום, הוא לא ייתן לתאגידי התרופות והרופאים לשלוט בו. במקום שהוא נמצא היום, על אם הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין, הוא מרגיש בטוח, אותו לא יתפסו, בטח לא אלה שרוצים לצרף אותו ל"עדר הכבשים". שם, באמצע הדרך, הוא בטוח מקרינה, בטוח מחומרים שרוצים להכניס לו לגוף ובטוח מהמחלה. הנה, מאז שהוא כאן, כבר ארבע שנים לא היה מצונן אפילו פעם אחת. ככה מאז שאיש לא עוצר שם והזמן עובר לו בעצלתיים. בבוקרו של כל יום צפניה מביאה בורקסים וכריכים, ובערבו של יום שמוליק נאלץ להשליך אותם לבור הזבל שמאחורי הקראוון. יום אחד עוצרים שלושה רכבים ליד הקראוון ומהם יוצאים אנשים לבושים כמו פועלים וכולם עם קסדות הגנה, למרות ששום דבר לא אמור ליפול עליהם מהשמיים. שמוליק שמח על האורחים, מציע להם מהתקרובת מעשה ידיה של צפניה אשתו. לשמחתו של שמוליק החבורה רעבה, ומיד הכול מתחסל. כשהוא מתחיל לשאול לעניינם ולעיסוקם, הם מספרים לו שממש ליד הקראוון, הולכת לקום אנטנת ג'י 5 חדשה, שתספק תקשורת מהירה למקום שכוח האל הזה, דבר שיעלה מאוד את ערך המקום. התשתית וההקמה ייקחו כמה חודשים, כך שהם ישמחו לבוא לאכול אצלו בתום ימי העבודה ובהפסקות. פניו של שמוליק מתכרכמות למרות שהיה אמור לשמוח מהבשורה על פרנסה מובטחת לחודשים הקרובים, והוא שואל, "אבל מה עם הקרינה? אני צריך לעזוב את המקום כשזה יתחיל לעבוד?" הפועלים ומנהל העבודה צוחקים בקול רם לשמע שאלתו, "מה פתאום, איזה קרינה בראש שלך, זה רק יעשה טוב ליישובים בסביבה". כן, אבל מה איתי, זה יעשה לי טוב? הוא כבר לא שואל בקול רם אלא חושב בינו לבין עצמו. הוא מחייך במבוכה לעבר החבורה העליזה, תוך כדי שהוא מוזג לכולם קפה שחור לתוך כוסיות קרטון חד-פעמיות שהם לוקחים איתם לדרך, והם מבטיחים לשוב בשבוע שאחרי. בשבוע שלאחר מכן, צי של משאיות, מנופים, כלי קידוח ועשרות אנשים נדחקים על פיסת אדמה כמאתיים מטר מהקראוון. מהומה, רעש, אבק וצעקות אנשים, נקישות, חריקות צירים, כל אלה בערבוביה מול אוזניו ועיניו מלאות הצער של שמוליק. השלווה שהיה רגיל אליה התרחקה ממנו והלאה. הוא מתקשר לצפניה, “תביאי כמות כפולה, זה מתחיל”. צפניה שמחה ועובדת במרץ. חולף זמן והיא מגיעה, הרֶנו הקטנה עמוסה במגשים מנוילנים של כריכים ובורקסים. היא מחייכת בסיפוק, לעומת פניו הנפולות של שמוליק. "מה את כל כך שמחה, תראי מה הם הולכים לעשות כאן". "נו באמת", היא עונה לו, "הם אמרו לך שזה לא מסוכן, שזה יהיה טוב ליישובים מסביב. אם זה היה מסוכן הם היו אומרים לך". היא מניפה יד בביטול לעברו ואומרת לו שהיא צריכה לחזור למטבח במושב, יש לה בלגן והיא צריכה להכין דברים למחר. לבסוף היא מוסיפה ברטינה, "האבק הזה לא עושה לי טוב". לקראת ערב דועך רעש הגנרטורים העצומים, מכונות הקידוח נדמו ושקט משתרר. מעל ראשו של שמוליק ועד האופק עננת אבק. יריעת הכוכבים המחוררת דהויה ואורה הנוצץ עומעם. שמוליק מייחל לקצת רוח מערבית שתעלים את האוויר העכור שמקיף אותו, אבל האוויר עומד ועננת האבק מסרבת להתפנות. הימים חולפים והקמת האנטנה מתקדמת כמתוכנן. הפועלים משיבים את נפשם מעבודתם הקשה אצל שמוליק, זוללים בחדווה את הכריכים והבורקסים המצוינים של צפניה, שהפכה את מטבחה למפעל קטן ואף לקחה עובדת מנשות המושב שתסייע לה בהכנה. בערבו של יום יושבים הפועלים במתחם הקטן שבנו להם בצילה של האנטנה ההולכת ומוקמת. הם צופים בטלוויזיה שמחוברת לגנרטור שהתקינו בחוץ. אחר כך נכנסים איש-איש לחדרו הממוזג ונעלמים שם עד למחרת בבוקר, עת ישובו לעבודה. ככל שהעבודה מתקדמת והפרנסה מגיעה בשפע, חששו של שמוליק גובר. מדי פעם הוא תופס שיחה עם אחד הפועלים ושוטח בפניו את דאגתו. לפעמים הוא אפילו מתדיין איתם על סכנת החיסונים, אבל הם ממשיכים לבטל את דבריו, "אתה מגזים", "אין שום בעיה עם האנטנה, יש כאלה בכל העולם", "בסדר, גם אני לא התחסנתי לשפעת, אבל למחלה הזאת? אין ברירה וגם חייבים לפי חוק". ובאחד הימים, אחרי תקופה של מספר חודשים, העבודה מסתיימת. מכונות הקידוח מועמסות על משאיות ענק, סולמות מחוברים, כבלים עבים משתלשלים מן האנטנה ונעלמים תחת האדמה וגדר קטנה מוקמת ומקיפה אותה. שביל גישה קטן נסלל אל בסיס האנטנה מהכביש הראשי על מנת להקל על מי שצריך לבוא ולבצע עבודות תחזוקה. הפועלים באים להיפרד משמוליק, ללגום לימונדה וקפה שחור בפעם האחרונה. לאחר שהאחרון שבהם עולה על רכבו ונעלם עם הכביש, שמוליק נותר עם השקט שכה ייחל לו. אבל אור הירח, שזה עתה עלה, מטיל צל כבד וארוך של האנטנה על הקראוון שלו ועל המדבר שמסביב. הוא מנקה את השולחנות הקטנים, מרוקן את הפח, אוכל שני כריכים שנשארו ומתכונן לשינה. הוא לא יודע מה יעשה מחר, קבוצת הפועלים עזבה ואיתה כנראה עזבה גם הפרנסה. בלילה שמוליק מתהפך על יצועו הצנוע. הוא שם לב שזמזום עיקש מפר את השקט שהוא כה רגיל אליו. לא מדובר על רעש מחריש אוזניים אלא על מין זמזום מונוטוני. שמוליק קם ויוצא החוצה. יחד עם אותו זמזום חדש מקבלת את פניו צינה נעימה. הוא מבין, האנטנה עובדת ומייצרת זמזום. שמוליק נכנס בחזרה לקראוון, סוגר את הדלת ומתכווץ במיטתו, כפות ידיו מכסות את אוזניו. חולפים כמה ימים וכמה לילות, אבל הוא לא מתרגל לרעש, הוא מתגעגע לשקט המדברי, לנביחות המרוחקות, לרחשים הקרובים, והזמזום המונוטוני הזה ממסך ומעלים את כל אלה. בליל שבת, כעבור שבוע מהפעלת האנטנה, הוא צועד על שביל הגישה הקטן שסללו עד לשער הגדר המקיפה את האנטנה. הוא חייב להפסיק את הדבר הזה, הוא מדליק גפרור על מנת למצוא את דרכו, מנסה לפתוח את השער, מקיף את הגדר וחושב איך הוא יכול להיכנס פנימה. אבל אין פרצה בגדר שהוקמה זה לא כבר, וגם השער סגור ונצור עם מנעול משוכלל. שמוליק סב על עקבותיו וחוזר לקראוון הקטן שלו. חולפות כמה שעות. שמוליק, שישן שינה עמוקה סוף-סוף אחרי כמה ימים, מתעורר לקול חריקת גלגלי מכונית סמוך לקראוון. מישהו דופק בעוצמה על הדלת, ושמוליק קופץ ממיטתו מבוהל. הוא נתקל בנעליו ורץ לפתוח, מתנדנד משינה. כשהדלת נפתחת, אור חזק ומסנוור מאיר לתוך עיניו והוא חש איך אלומת האור ממש פוצעת אותו. "אתה שמואל חלימי?" שואל קול נחוש מאחורי הפנס שלא מרפה ממנו. "כן", הוא עונה ובחילה קשה אוחזת בו. "יש לנו עדויות שאתה מנסה להזיק לאנטנה". "מה?!" עונה שמוליק, מבולבל. "צולמת מנסה להצית אותה היום בלילה". שמוליק נזכר שהצית גפרור ליד הגדר עם השער, הוא לא ידע שמצלמות הותקנו על האנטנה והן מעבירות למוקד את נוכחותו הקרובה מדי למגדל הברזל. "לא, לא, מדובר בטעות, זה לא אני". הקול מאחורי האלומה דורש ממנו להתלבש ולהתלוות אליו. "לאן אתם לוקחים אותי?" הוא מנסה לשאול ולא מקבל תשובה. "תביא איתך תעודת זהות ואישור על החיסון". "אין לי אישור על החיסון", שמוליק עונה מבועת בחצי פה. יד חזקה מונחת על כתפו הרועדת ומושכת אותו החוצה. "בוא".