הכל לטובה

1

כעבור כמעט שש שנים

ג'וליה התעוררה, העיפה מבט בשעון שעל שידת הלילה ותהתה מתי תצליח סוף־סוף להתעורר אחרי שש. היא הפסיקה לכוון את השעון המעורר, אבל המשיכה להתעורר מוקדם. היא מכרה את העסק שלה, "וֶוסְט קוֹסְט אינטֶריוֹרְס", והמשיכה לשמש כיועצת במשרה חלקית, כדי להתקדם בהדרגה לעבר הפרישה.

ההחלטה למכור את העסק לא היתה קלה, והתקבלה מיד אחרי מות אמה. ג'וליה התקרבה לגיל שישים והרגישה שנותרו לה עוד הרבה שנים טובות. ואז היא קיבלה הצעה שהיתה מעבר למה שציפתה, והיא הרגישה שלא תוכל לסרב לה. היא רצתה להמשיך לעבוד, וביקשה לכלול בהסכם המכירה גם סעיף שיאפשר לה להמשיך לעבוד כיועצת במשרה חלקית. גם הקונים ביקשו שהיא תמשיך בחברה, בכל היקף שיתאים לה. אחרי הפרויקט האחרון, היא החליטה לקחת כמה ימי חופש ולטעום את טעם הפרישה החלקית.

החוויה היתה שונה לגמרי מזאת שדמיינה. פעם ג'וליה תכננה לטייל בעולם עם בעלה. היא השתוקקה לראות את אירופה ואת אסיה. עכשיו, כגרושה, היא החליטה שתדחה את הנסיעה עד להודעה חדשה.

בית החלומות שלה נמכר תוך פחות משבוע, כפי שציפתה. לנוכח התהפוכות שחלו בחייה, היא החליטה שלכל הפחות תישאר בסיאטל. העיר היתה ביתה. הבנות שלה, אחותה ומשפחתה גרו שם. היא שכרה דירה זמנית וחיכתה שנה לפני שהתחילה לחפש דירה לקנייה.

מסע החיפוש ארך שלוש שנים, עד שגילתה את בניין ההֶריטֶג' — בניין דירות עשוי לבֵנים שנבנה בשנות השישים של המאה העשרים. רוב המגדלים החדשים בסיאטל היו בנויים מפלדה חסרת ייחוד. להריטג', שהתנשא לגובה שתים־עשרה קומות בלבד, היה אופי ייחודי, והוא שידר חמימות. חוץ מזה, הוא שכן בלב העיר, במרחק הליכה מפַּייק פְּלֵייס מַרקֶט, שם היא אהבה לקנות ירקות טריים ופירות ים. תיאטרון הפיפת' אווניו היה קרוב, וכן חנויות נוספות. בבניין הסמוך היה בית קפה קטן, ובהמשך הרחוב היו עוד כמה מסעדות.

ג'וליה הרגישה שהגיעה הביתה ברגע שנכנסה לבניין וראתה את המזרקה הגדולה במרכז המבואה. אלא שכל הדירות היו תפוסות, והתפנו לעתים רחוקות בלבד. היא חיכתה בסבלנות עד שאחת הדירות הועמדה למכירה.

עכשיו היא גרה שם כבר יותר משנתיים, והיא אהבה את החברים החדשים שהכירה. הבניין הישן לא הציע שירותים מודרניים, ולכן לא משך הייטקיסטים צעירים מאמזון וממיקרוסופט. באווירה הנעימה ששררה שם, היא היתה יכולה להתחיל מחדש על מי מנוחות.

*

בימי ראשון בבוקר, לפני שג'וליה הלכה למיסת הצהריים, היא תמיד התנהלה בעצלתיים. היא עדיין התלבטה אם לקבוע תוכניות לסופי השבוע או להשאיר אותם פנויים.

הבוקר היא קשרה את חגורת חלוק המשי שלה, נכנסה למטבח והכינה לעצמה כוס קפה. מיד אחרי הלגימה הראשונה, הטלפון שלה צלצל. זו היתה אחותה, אמנדה.

"קמת מוקדם," אמרה ג'וליה.

"לא הערתי אותך, נכון?"

"לא. אני עדיין מתעוררת בשש. מה קרה?"

"זה בקשר לקרי," אמרה אחותה.

קרי, אחייניתה של ג'וליה, היתה בת יחידה וקרובה מאוד להוריה. ג'וליה כבר ניחשה במה מדובר. קרי עדיין גרה בבית, והעובדה הזאת היתה לסלע מחלוקת בין אמנדה לבעלה, רוברט.

"רוברט ואני שוב רבנו בגללה אתמול," נאנחה אמנדה. "הוא רוצה שהיא תצא מהבית. בכל זאת, היא בת עשרים ושמונה..." הוסיפה בהכנעה. "הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך לומר לה את זה."

"מזל שזאת לא הבעיה שלי." ג'וליה אהבה את אחייניתה, שהיתה גם בת הסנדקות שלה, אבל הבינה ללבה של אחותה. קרי סיימה את הקולג' עם תואר בספרות צרפתית — תחום שאין בו הרבה אפשרויות לקריירה. אבל כיוון שקרי לא היתה עצלנית, היא עבדה במשרות זמניות, שבדרך כלל נמשכו רק כמה חודשים.

מאז סוף התואר היא הספיקה לעבוד כפקידת קבלה בחברת נדל"ן, במשרד רואי חשבון, בחברת השמה וכמוכרת במחלקת קוסמטיקה. היתה גם תקופה קצרה שבה היא מכרה סכינים, וג'וליה קנתה ממנה ערכה. אבל שש שנים אחרי סוף התואר, היא עדיין לא מצאה תפקיד שהתאים לכישוריה הייחודיים.

קרי היתה חברותית מאוד, אכפתית ומצפונית, ועובדת חרוצה. אבל היא לא הרוויחה מספיק לפרנסתה, ותמיד השתעממה והתפטרה. אי לכך, היא המשיכה לגור בבית.

"קיוויתי שיהיה לך משהו חכם לומר." אמנדה נשמעה מיואשת.

"מצטערת, אבל תצטרכי לפתור את זה לבד, אחות קטנה."

"גררר."

ג'וליה חייכה. "אין כמו בבית."

"היה סרט כזה," אמרה אמנדה. "אבל אני לא בטוחה שרוברט ואני מסוגלים לרקוח מזימה כדי להוציא אותה מהבית. אני יודעת שהוא צודק ושאנחנו לא עוזרים לה להתבגר, אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות. היא הבת שלנו."

גם ג'וליה לא ידעה מה לעשות. היא ריחמה על אחותה והצטערה שהיא לא יכולה לייעץ לה. "תגידו לה את האמת."

אמנדה נאנחה. "קל להגיד."

"אני יודעת." ג'וליה היתה רוצה לעזור. היא ידעה שרוברט כבר הציע לשלם את שכר הדירה של קרי, אבל אחייניתה סירבה. היא התעקשה להצליח בכוחות עצמה.

"ויש עוד משהו," אמרה אמנדה בנימה עליזה יותר. ג'וליה שוב ניחשה מה עומד להגיע.

"אני רוצה להכיר לך מישהו."

"לא," אמרה ג'וליה ונאנחה.

"ג'וליה. עוד לא סיפרתי לך מי זה."

"אני לא מעוניינת."

"בחייך, אל תהיי עקשנית. אז היו לך כמה דייטים מאכזבים..."

"מספיק כדי לדעת שאני לא מעוניינת."

"באמת?"

"באמת." היא שנאה לדבר על הנושא הזה.

"את באמת רוצה לחיות לבד עד סוף ימייך?"

"אמנדה, תעשי לי טובה. את יודעת מה אני חושבת."

מאז הגירושים, אחותה של ג'וליה וגם חברותיה ניסו ללא הרף להכיר לה גברים פנויים. רובם היו גרושים, ולכל אחד מהם היה מטען שהיה יכול למלא מטוס. היא סבלה בשקט, עד שהחליטה להפסיק לצאת לדייטים, גם אם תישאר לבד לנצח. היא היתה שבעת רצון, שמחה להמשיך בחייה, וכמעט לא חשה מרירות או טינה. השנתיים הראשונות אחרי הגירושים היו קשות, אבל בסופן היא כתבה לאדי מכתב פרידה ארוך. היא לא שלחה אותו, אבל הצליחה לסגור מעגל. יתרה מזאת, היא אהבה את חייה כמות שהם, וכבר לא היתה זקוקה לגבר כדי להרגיש שלמה. המכתב והתקופה שעברה שחררו אותה, שינו את נקודת המבט שלה ואפשרו לה להמשיך הלאה.

אדי נראה מאושר. היא דיברה איתו לעתים רחוקות, ורק בנושאים הקשורים לבנות, שהיו עכשיו בשנות העשרים שלהן ועצמאיות.

"את בטוחה?" שאלה אמנדה שוב. "פרנק מושלם בשבילך. תחשבי על זה."

"אמנדה, בבקשה. אני לא מעוניינת."

"טוב, אבל את מפסידה."

"או שכן או שלא. זה לא משנה. אני מאושרת גם ככה."

"אם את אומרת," אמרה אמנדה, ונשמעה ספקנית.

הן דיברו עוד כמה דקות, ואז אמנדה סיימה את השיחה.

*

אחרי שג'וליה סיימה את הקפה היא התלבשה וירדה להתאמן בחדר הכושר הקטן של ההריטג'. היו שם שתי מסילות, אופני כושר וכמה משקולות.

בדרך כלל היא התאמנה אחר הצהריים, כשחזרה מהעבודה. היא פרקה את המתח על המסילה והקשיבה לספר או למוזיקה. זו היתה דרך טובה לשמור על כושר. רגע לפני גיל שישים, היא עדיין הרגישה חזקה ונמרצת. בתה אמרה לה ששישים זה הארבעים החדש, וג'וליה נטתה להסכים איתה.

בשעות אחר הצהריים חדר הכושר בדרך כלל היה ריק. היא לא ידעה מה יהיה המצב עכשיו, כשהלכה לשם בשעת בוקר. היא העדיפה להיות לבד כשהתאמנה.

הבוקר, למרבה האכזבה, היא ראתה גבר על אחת המסילות. הוא התנשא לגובה מטר שמונים לפחות, והיה רחב כתפיים. הגופייה שלו היתה רטובה מזיעה, והיו לו שרירי רגליים מפותחים ושיער מלא בגוני אפור. ג'וליה כבר ראתה אותו, אבל לא ידעה את שמו. למיטב זיכרונה, הוא עבר להריטג' כשנה קודם לכן, ובקושי השתתף באירועים חברתיים. בפעמים הקודמות שראתה אותו הוא לבש חליפה ועניבה ונראה אלגנטי מאוד. היא זכרה שהיו שמועות עליו ועל השוערת, אך מכיוון שלא הקשיבה לרכילויות, היא לא הכירה את פרטי הסיפור. היא כן ידעה שהנהלת הבניין מחפשת שוערת חדשה.

ג'וליה נכנסה בהיסוס. "בוקר," הפטירה לעברו, והוא הנהן בשתיקה.

היא עלתה על המסילה השנייה, הרכיבה את האוזניות והתחילה לצעוד. בשלב מסוים האיש עבר לאופני הכושר. כשג'וליה סיימה לצעוד חמישה קילומטרים, הוא עדיין רכב בקצב מסחרר.

למחרת בבוקר ובשלושת הימים הבאים הם התאמנו זה לצד זה ולא החליפו מילה. היא הרגישה שהוא מעיף לעברה מבטים, כאילו רצה לפתוח בשיחה, אבל היא לא שיתפה פעולה, היא רק רצתה להתאמן. אבל היא הרגישה בנוכחותו, יותר משרצתה להודות. ביום שישי, כשהוא לא הגיע, היא הופתעה לגלות שהיא מאוכזבת. בנוכחותו, הוא גרם לה להתאמן יותר, להתאמץ יותר, וכעת היא הרגישה בחסרונו.

*

כשג'וליה נכנסה לחדר הכושר ביום שני בבוקר בשבוע שלאחר מכן, הגבר עמד ליד המסילה עם מגבת על הצוואר ונראה כאילו חיכה לה. הוא נראה מושך מתמיד.

"הית' וילסון," אמר.

"סליחה?"

"קוראים לי הית' וילסון."

"ג'וליה ג'ונס."

"חשבתי שאם כבר אנחנו מתאמנים יחד כל בוקר, כדאי שנציג את עצמנו."

היא חייכה. "נעים מאוד, הית'."

"את גרה כאן הרבה זמן?" הוא שאל.

"שנתיים. אתה נכנסת בשנה שעברה, נכון?"

"כן. חבר של הבן שלי גר כאן. אֶריק הדסון. מכירה אותו?"

ג'וליה הנידה את ראשה.

"אני לא מתפלא. אריק עובד מהבית בשעות מוזרות, עם לקוחות מעבר לים. הוא לא מגיע לאירועים של הבניין. גם אני הגעתי רק פעמיים."

"אני אוהבת לגור פה. זאת התחלה חדשה בשבילי."

"גם אני. אחרי הגירושים שלי נשארתי בבית, וזאת היתה טעות. היו שם יותר מדי זיכרונות ויותר מדי חדרים לבן אדם אחד. בסופו של דבר החלטתי שהגיע הזמן לעבור משם ולהמשיך הלאה."

"אני מזדהה. גם אני גרושה, יותר מחמש שנים."

"גם אצלי זה קרה בערך לפני חמש שנים. שמרת את הבית?"

"לא. נאלצתי למכור אותו במסגרת ההסכם." בדיעבד זה היה החלק הקשה ביותר בגירושים מבחינתה. "אבל אולי טוב שכך." כמו שהית' אמר, היו בו יותר מדי זיכרונות, והוא היה מזכיר לה שוב ושוב את כל מה שאיבדה.

היא הרכיבה את האוזניות והתחילה להתאמן. כשסיימה, היא נופפה להית' ועלתה לדירה שלה להתקלח. היא תכננה לקפוץ למשרד, והחליטה לצאת מוקדם כדי שלא תצטרך לחצות שבעה רחובות בחום עד "ווסט קוסט אינטריורס". בדרך, היא עצרה לארוחת בוקר קצרה ב"כיף־קפה", הקפה הפינתי.

שלושה אנשים עמדו בתור לפניה. הטלפון שלה צפצף בהתראה על הודעה חדשה. היא הוציאה אותו מהכיס הצדדי של התיק וראתה שהשולחת היא אחייניתה, קרי.

פנויה?

ג'וליה התקשרה אל קרי, והיא ענתה מיד.

"הכול בסדר?" שאלה ג'וליה.

"לא ממש." קרי, תמיד נמרצת ושמחה, נשמעה מדוכדכת מאוד.

"רוצה לספר לי מה קורה?"

קרי התייעצה עם דודתה לעתים קרובות, וג'וליה התייחסה אליה כאל בת שלישית. קרי היתה בת גילה של מרי, ושלוש הבנות גדלו יחד והיו קרובות זו לזו. קרי אפילו אמרה לפעמים שיש לה שתי אימהות.

"אני מעדיפה לדבר בארבע עיניים."

"מצוין. אולי ניפגש לצהריים מחר?" היא חשבה על אחייניתה מאז השיחה עם אחותה ביום שני, ועלה במוחה רעיון. היא חשבה שקרי מתאימה מאוד לתפקיד השוערת בבניין, ובנוסף, לתפקיד התלוותה גם דירת סטודיו קטנה.

"בטח. אני פנויה."

"מה דעתך על המסעדה התאילנדית?" שאלה ג'וליה, שידעה שזאת המסעדה האהובה על קרי. "שתים־עשרה?"

"מושלם. תודה רבה, דודה ג'וליה."

ג'וליה קיוותה בכל מאודה שההצעה שלה תפתור את הבעיה הגדולה של קרי, אחותה ורוברט.