הכול ממש בסדר

1

היום הראשון של גֶ'ס בעבודה, והיום הראשון של שארית חייה. לתוך המעלית וישר לקומה עשרים, שם נפתחות הדלתות ברחש קל של ווּששש.

הבניין כולו מסריח מכסף.

היא מקבלת שלט קטן עם השם שלה, באותיות בולטות: ג'סיקה ג'ונס, אנליסטית השקעות. לאחר מכן, היכרויות – עם שאר האנליסטים בצוות: בּראד וג'ון וריץ' וטום, או שאולי זה ריץ' וטום ובראד וג'ון – וגם ג'וש, בחור שג'ס זוכרת מהקולג'.

"היי," היא אומרת, "זה אתה!"

הוא נושא את מבטו משולחן העבודה שלו – הוא כבר תפס לעצמו עמדה, ונראה עסוק ומלא חשיבות – אבל פניו חתומות.

הם למדו קורס אחד ביחד בשנה שעברה, וג'ס זוכרת אותו היטב, כי הוא היה בלתי נסבל.

"ג'ס?" היא מזכירה. "מהלימודים?"

הוא ממצמץ.

"למדנו קורס אחד ביחד?" היא מנסה שוב. "סוגיות מבית המשפט העליון?"

הוא רק נועץ בה מבט ולא אומר מילה. אולי יש לה משהו על הפרצוף?

"אצל סמיתסון? סמסטר סתיו..."

"אני זוכר אותך," הוא אומר, ומייד מסתובב בכיסאו.

יופי, חושבת ג'ס בינה לבינה. נחמד לראות אותך שוב.

היא פונה ללכת.

"את יודעת," הוא אומר פתאום, בלי להסתובב, "ידעתי שהקצו לך את השולחן הזה."

ג'ס נעצרת. "אה, כן?"

הוא מהנהן – עורפו עולה ויורד – "עבדתי עם הבחורים האלה כשהייתי פה בקיץ שעבר. והתחלתי את ההתמחות שלי מוקדם, כך שאני פה מאז ינואר." הוא משתתק. "הם שאלו אותי עלייך."

"ומה אמרת?"

"שום דבר."

"מה?! למה לא אמרת להם שאני מדהימה?"

"כי אני לא משוכנע שאת באמת מדהימה," הוא אומר, ולבסוף הוא מסתובב ונועץ בה מבט.

הפגישה הראשונה של ג'ס וג'וש הייתה בסתיו, שנה א'. בנובמבר. ליל הבחירות של 2008. הקמפוס רחש חיים כל אותו יום. היסטוריה בהתהוות. בסביבות אחת־עשרה בלילה הוכרז המנצח, וג'ס ההמומה והמסוחררת יצאה אל החצר המרכזית, שם פרץ מעין פסטיבל מוזיקה מאולתר. סטודנטים יצאו אל אוויר הלילה כשהם מריעים ומתחבקים. צופרי מכוניות צפרו. מישהו צרח יש! יש! ומאי־שם עלתה נגינת טרומבון איטית, שופעת פאתוס.

לג'ס היה נדמה כאילו נורתה מתוך תותח. היא מצמצה אל אור הירח בשעה שצמד כתבים מעיתון הסטודנטים עצר אותה לרגע. לכבוד הערב ההיסטורי הם אספו ציטוטים מהסטודנטים. אולי יש לה דקה לחלוק את רגשותיה, והאם יפריע לה אם יצלמו אותה? ג'ס אמרה בכיף, למה לא, אף שהאוויר מסביב רחש מחשמל, והיא רצתה רק לבכות.

העיפרון של הכתב היה מוכן ומזומן. "את מוזמנת להתחיל מתי שתרצי."

מה היא הייתה אמורה לומר? לא היו לה מילים כדי לתאר את התחושה.

"אני פשוט... אני פשוט... בפאקינג אקסטזה! זה בכלל אמיתי? נראה לי שאני הולכת להוריד עכשיו איזה שלושים שוטים – לא, בעצם, חמישים! – כי זה הרבה יותר פטריוטי!"

הסטודנט־הכתב נשא את מבטו מבלוק הכתיבה הקטן שלו. "סוף ציטוט?"

"רגע, לא! אל תכתוב את זה!"

"אז מה את כן רוצה לומר?"

ג'ס חשבה על זה, ניסתה להתעשת. דמיינה את אביה קורא את דבריה. אביה, שאיתו שוחחה רק כמה שעות קודם לכן, ותגובתו היחידה לתוצאות המדגם – אובמה הוביל באוהיו ובפלורידה – הייתה למזוג לעצמו כוס קולה נוספת ולומר: "נו, ג'סי, שככה יהיה לי טוב."

היא התחילה מההתחלה. "אני מרגישה הערב את כובד משקלה של ההיסטוריה. זו זכות גדולה, להצביע בבחירות לראשונה בחיי, ולבחור בנשיא השחור הראשון אי־פעם שינהיג את האומה. זו זכות שלא הייתה לאבות אבותיי, העבדים. וכשאני עומדת כך על כתפי ענקים שהפגינו כל כך הרבה עוצמה והקרבה, יש בי ענווה וגם המון תקווה כפי שמעולם לא הרגשתי."

"מעולה," אמר לה הכתב. "עכשיו, אם לא אכפת לך, תעמדי שם ונצלם אותך."

ג'ס פסעה צעד אחד לשמאלה והתבוננה בכתב שניגש כבר לסטודנט אחר: תלמיד שנה א' בשיער בלונדיני, מכנסי כותנה וחולצה עם צווארון.

הצלם אמר לג'ס, "תסתכלי לכאן, בבקשה. אני סופר עד שלוש."

הכתב שאל את הבחור בנימה אגבית, "אז מה דעתך על הבחירות?"

ג'ס פנתה אל המצלמה וחייכה.

הבחור במכנסי הכותנה פנה אל הכתב ואמר, "נראה שכולם שוכחים שאנחנו בעיצומו של משבר פיננסי. הבורסה נמצאת בצניחה חופשית. אנחנו משלמים כבר דולר לגלון דלק. אז אני לא משוכנע שזה העיתוי הנכון להעמיד בראש עוד ליברל שיתמוך בהגדלת המיסוי וההוצאה הציבורית." הוא משך בכתפיו והוסיף, "אבל מצד שני, אני יכול גם להבין את המשיכה."

ג'ס המזועזעת הפנתה את פניה כדי לנעוץ בו מבט זועם, והחיוך נמוג מפניה בדיוק כשהאיר אותן הפלאש.

למחרת היא כיכבה בעמוד הראשי של עיתון הקולג' תחת הכותרת: "סטודנטים מגיבים על זכייתו ההיסטורית של אובמה".

התמונה הייתה טובה – הזווית, אור הירח, פניה המקרינות פליאה שקטה – וכל זה, נוסף על כובד משקלו של הרגע ההיסטורי, עורר בג'ס תחושה שיום יבוא והיא תראה את העיתון הזה לילדיה, וגם לילדי ילדיה.

הייתה רק בעיה אחת.

כתבי העיתון שוחחו עם עשרה סטודנטים, ובכתבה עצמה הופיעו שורות־שורות של תצלומים וציטוטים, כולל שמות מלאים ושנת המחזור. אבל מעל הקפל התנוססו רק שני פרצופים. התצלום של ג'ס, ולידו זה של הבחור בחולצת הצווארון, עם הציטוט הנורא שלו. חברותיה של ג'ס הסכימו פה אחד שזה ציטוט מטופש להחריד. מיקי, שהתגוררה מעבר למסדרון, תהתה, "מי השתין לתוך הצ'יריוס שלו?" ולידיה, שותפתה לחדר של ג'ס, הציצה בתמונה והכריזה: "הוא נראה משעמם."

ובכל זאת, לידיה נעצה את העיתון מחוץ לדלת חדרן במעונות. היא השתמשה בטוש כדי לצייר מסגרת של לבבות וכוכבים סביב פניה של ג'ס, אבל לא הייתה שום דרך לקפל את העיתון כמו אקורדיון ולהסתיר את פניו של הבחור השני. זה קטע את הטקסט בצורה מוזרה ועיוות את חיוכה. לא היה אפשר להביט בג'ס בלי לראות את ג'וש. בסופו של דבר, מיקי לקחה גם היא טוש וציירה קרני שטן ושפם מוזר על פניו של הבחור, וזה נראה כבר הרבה יותר טוב.

כעבור ימים רבים הנעץ נפל, והעיתון ריחף וצנח על הרצפה. בשלב זה, סמסטר האביב כבר היה בעיצומו, והמסדרון הפך לזירה של כאוס מתמשך: קופסאות פיצה מעוכות, סבך של כבלים מאריכים, זוג תחתוני גבר מסתוריים. וכשצוות הניקיון קרצף את המעונות בין סמסטר האביב לקיץ, הם זרקו הכול לפח, כולל התזכורת החשובה הזו לרגע רב־חשיבות אחד.

אבל עד שזה קרה, ג'ס חזרה מדי יום לחדרה וראתה את העיתון, נעוץ בדלת כמו קמע שנסך בה כוח והשראה, ובכל פעם שהביטה בו היא חשבה לעצמה: כולנו עומדים בפתחו של עולם חדש ובוהק, נחושים וחדורי תקווה, ומתדפקים על דלתה של הקִדמה, מתוך אמונה שלמה במה שנמצא מצידה האחר.

ואז היו עיניה מחליקות ימינה, אל התמונה של ג'וש היליֶיר, מחזור 2012, ואל הציטוט הנורא שלו, ובמוחה הדהדה תמיד המחשבה: איזה שמוק!

שולחנות העבודה של בראד וג'ון וריץ' וטום וג'וש מסודרים כולם בחצי עיגול צפוף סביב שטיח מלוכלך במרכז החדר. בחלל הפתוח הזה כולם דחוסים כמו סרדינים, ובמקום לשחות בשמן הם שוחים במצגות משקיעים ובתיקי ספורט ובספלי קפה, כך שלא נשאר מקום לג'ס.

"סידרנו לך פה מקום," אומר לה צ'רלס. הוא העמית הבכיר בצוות, ולג'ס ברור שהוא הבוס, כי העניבה שלו הכי רופפת והוא פונה לכולם בשמות המשפחה שלהם. חבר בכיר עוד יותר הוא בּלֵיין, מנהל הצוות, אבל הוא לא טורח לפגוש אותה.

צ'רלס מוביל אותה אל שורת שולחנות העבודה שלאורך הקיר. אחרי יום שלם של היכרות, השעה כבר אחרי חמש, אך המשרד עדיין הומה אדם. רק השולחן שצ'רלס מצביע עליו, וגם אלו שמקיפים אותו, ריקים לחלוטין. ובכל זאת, השולחנות מכוסים ציוד, כולל מרכזיות טלפונים, מסופי בלומברג ומקלדות.

סוחרי יום, מנחשת ג'ס.

סוחרי היום הם הראשונים להגיע וגם הראשונים לצאת. כשהבורסה נסגרת, היום שלהם נגמר. ג'ס מרגישה עקצוץ של התרגשות. סוחרי היום קולניים, הם מנבלים את הפה בלי הפסקה, והם לובשים חליפות פסים מחרידות. בנקאי ההשקעות, לעומת זאת, מגעילים אך נטולי חוש הומור. ג'ס הייתה שמחה להיות סוחרת יום, אבל החמיצה את המועד האחרון להגשת מועמדות. אולי זה אות משמיים, הזדמנות.

בעיני רוחה היא רואה את עצמה צועקת הוראות לתוך מכשיר הטלפון ואומרת למישהו שילך להזדיין כשהמחיר לא מוצא חן בעיניה.

"כאן יושבים סוחרי היום?"

צ'רלס ממצמץ. "לא, לא בדיוק."

"אז מה נסגר עם כל הטלפונים?"

"מרכזייה," אומר לה צ'רלס. "מזכירות וכאלה. את יודעת, 'גולדמן זקס, שלום, למי להעביר את השיחה?' מרכזייה," הוא חוזר ואומר. "מזכירות."

"אה."

הוא משתהה. "כן."

בסוף החודש הראשון שלה ג'ס כבר יודעת לומר למי להעביר את השיחה? בארבע שפות, ועדיין לא הוקצה לה שום תפקיד ממשי. גבה מופנה אל החלל הפתוח, אבל בכל פעם שהיא מציצה לאחור, נדמה שהאנליסטים האחרים מרותקים לכיסאותיהם, ראשיהם רכונים מעל שולחנות העבודה, והם עושים עבודה חשובה מאין כמותה.

ג'ס, לעומת זאת, לא עושה כלום.

וזה בטח לא עוזר שכל הבנקאים מזמינים קפה בצעקות או דורשים שמישהו ירוץ לחנות הצילום הסמוכה, ועושים את זה תמיד בכיוון הכללי שלה: בכל זאת, מזכירה היא מזכירה, גם כשהיא למעשה אנליסטית.

רק אתמול ביקש ממנה עמית בכיר, גבר לחוץ למראה, לאסוף בשבילו חליפה מהניקוי היבש שלמטה.

"אה, סליחה, אבל אני אנליסטית."

הוא רק בהה בה.

"אז אולי כדאי שתבקש מאחת ממנהלות המשרד?"

"אין לי זמן לזה," אמר האיש והושיט לה את הפתק הוורוד והבוהק שבידו. "את יכולה פשוט לעזור לי?"

היא ענתה לו שלא, היא לא יכולה, אך מיהרה להתחבא בשירותים חמש־עשרה דקות תמימות, כדי שלא יראה שאין לה שום דבר אחר לעשות.

ג'ס מתחננת אל צ'רלס שייתן לה לעשות משהו מועיל.

היא קוראת מאמר על נשים במקומות העבודה. כתוב שם: "על נשים שעובדות בסביבת עבודה גברית מאוד מוטלת החובה ליצור לעצמן הזדמנויות להתפתחות."

היא אומרת לצ'רלס, "על נשים שעובדות בסביבת עבודה גברית מאוד מוטלת החובה ליצור לעצמן הזדמנויות להתפתחות."

הוא מצמצם את עיניו.

"ולכן קיוויתי שתוכל לעזור לי. אתה יודע, ליצור לעצמי הזדמנות? כאילו, לתת לי משהו לעבוד עליו?"

מיקי שולחת לג'ס קישור לסרטון עם הפרצוף של ניקולס קייג' שתול מעל גופה של נערה מתבגרת, לבושה בתחתונים לבנים ובגופייה, שמתנדנדת לה במרץ על כדור הריסה ענק ממלט.

ג'ס לוחצת על הסרטון.

צ'רלס עובר במקרה ליד שולחנה ואומר, "אה, אוקיי."

אחר כך הוא מפיל על שולחנה ערמה של ספרי מידע ציבורי. "ג'ונס," הוא אומר, "אני צריך קצת נתונים."

"נהדר."

"האמת היא שזה די פשוט," הוא ממשיך ומעלעל באחד הספרים. "אם תיכנסי לשרת תגלי שיש לנו תבנית מוכנה. אני רק צריך שתכיני מודל ותריצי כמה ניתוחים השוואתיים. הבנת?"

"הבנתי." ג'ס מביטה בערמת הספרים. "למתי אתה צריך את זה?"

"לאתמול," אומר לה צ'רלס.

לא עולה בדעתה של ג'ס שאין לה מושג מה היא עושה עד שכבר מאוחר מדי לבקש עזרה. האדם היחיד שמציע אותה הוא ג'וש, אם כי לא משום שהוא אכן רוצה לעזור, אלא כי הוא הידיד שלה.

כבר ביום השני שלה בעבודה הוא הופיע ליד שולחנה.

"היי, ג'ס."

היא הסתובבה בכיסאה ופגשה את מותניו מול פניה. "ג'וש, היי."

"אני הידיד שלך," הוא הכריז.

"סליחה?" היא שאלה את החגורה שלו.

"אני הידיד שלך," הוא חזר ואמר.

היא משכה בידית שבצד הכיסא וצנחה עוד שבעה סנטימטרים במושב שלה. פניה נותרו קרובות למפשעה שלו מכדי שתחוש בנוח, והיא מיהרה לקום.

"אבל מה זה אומר, זה שאתה הידיד שלי?"

"שהוטל עליי לעזור לך. לענות על כל שאלה שלך, אם יש לך שאלות," הוא משך בכתפיו. "הם מנסים לחבר כל אנליסט שנה א' עם אנליסט שנה ב', כדי שיהיה לו מעין חונך. אז הם החליטו לחבר בינינו. כנראה כי למדנו באותה שכבה בקולג'."

"אבל אתה לא אנליסט שנה ב'."

"פחות או יותר," אמר. "בכל אופן, אני פה כדי לעזור." ואז הוא הסתובב והלך.

מאז, כל ערב, אם הוא עוזב לפניה, הוא מקפיד לשאול אם היא זקוקה לעזרה במשהו. אבל הוא מחזיק תמיד את הטלפון ואת תיק המסמכים שלו, לובש את הז'קט, וכרטיס העובד שלו כבר מוכן אצלו בכיס, וכל זה נועד לרמוז לג'ס שהוא לא באמת מתכוון לעזור. זה סתם משפט שהוא חייב לומר, וממילא השולחן שלה נמצא ליד המעלית.

אבל היא כמובן זקוקה לעזרה, ויש לה המון שאלות. במה שונה מודל קיבולת חוב מניתוח סיכוני אשראי? ואיך משפיע שיעור הקרנות הפדרליות על ריבית הליבּוֹר? איך זה שכרטיס העובד שלה לא מאפשר לה להיכנס לחדר הכושר שבקומה הראשונה?

אלא שהוא האדם האחרון שהיא רוצה להתייעץ איתו. אין לה ספק שהוא רואה בה אידיוטית שלא שייכת לכאן. פה ושם היא תופסת אותו מלכסן אליה מבטים. כאילו הוא מתעניין, אבל לא מתרשם לטובה. כאילו הוא רק מחכה שהיא תפשל.

חוץ מזה, הוא כבר הבהיר לה מה הוא מרגיש כלפיה.

בקורס שהם למדו יחד בשנה האחרונה ללימודים, סוגיות מבית המשפט העליון, כל שבוע הוקדש לפסיקה תקדימית אחרת, ומישהו תמיד צעק או שיתף את כל הכיתה באנקדוטה אישית וחסרת טעם או אתגר את האבות המייסדים להוכיח פואנטה טיפשית כזו או אחרת. ג'ס שנאה את הקורס, אבל דרישות החובה לתואר הראשון כללו גם קורס במשפט וחברה.

הם ישבו סביב שולחן עץ גדול שנועד לקדם "דו־שיח פעיל", הדיון התנהל בהנחיית סטודנטים, והפורמט היה אסוציאטיבי במתכוון, כך שגם אם יום אחד הופיעה בסילבוס הפסיקה בתיק גרוּטֶר נגד בּוֹלינגֶר: העדפה מתקנת, הם יכלו להעביר מחצית מהשיעור בוויכוח על כדורסל ועל בחינות מיון, עד שמישהו נאנק: "זה רק אני, או שגם אתכם הדיון הזה משעמם עד מוות?"

זה היה כמובן הבחור מהדלת של ג'ס, ג'וש הילייר, מחזור 2012, שדאג בעיקר למחירי הדלק ושנא את ברק אובמה. הבחור שג'ס הצליחה להתרחק ממנו מאז שנה א', עד שהוא שב ונכנס לחייה כעבור שלוש שנים. עדיין עם אותו שיער של מגיש חדשות והערות איומות.

ג'ס הסתובבה ונעצה בו מבט. ולא משום שהדיון לא שעמם אותה עד מוות, אלא כי היא ידעה שהוא משועמם מהסיבות הלא־נכונות. הוא אמר את מה שאמר בעמוד הראשי של עיתון הסטודנטים, אבל זה לא היה רק זה: זה היה המעטפת כולה. למשל הסווצ'ר שלו מהפנימייה היוקרתית צ'ואט, שעורר בג'ס מחשבות על מדשאות ירוקות, על רֶגאטוֹת, על קוקטיילים של ג'ין ועל בלונדיניות עם אף למעלה. והיה גם משהו בפרצוף שלו. המשהו הזה היה שם גם בעיתון הסטודנטים, אבל הרושם היה בולט עוד יותר בחיים האמיתיים.

הוא נראה כמו משהו שתלמיד כיתה ה' עלול ליצור אם יבקשו ממנו לצייר גבר, כל כולו קווים אחידים וסימטריה לא מורכבת. לסת רבועה, עיניים כחולות. כמו מישהו שהחיים האירו לו פנים מאז ומתמיד. כמו בחור מאיזה סיטקום ישן שהתנשא על אשתו.

"זו שנת 2011," הכריז ג'וש, "אז למה אנחנו עדיין מנהלים את הדיון הזה? איך בדיוק מתקנים אפליה באמצעות פתיחת הדלתות לאוניברסיטאות המובחרות? הבעיה טמונה בבתים ההרוסים ובקהילות המופקרות. שם צריכה להתחיל המדיניות הזו של התערבות ממשלתית. בבתים, בשכונות ובבתי הספר."

"גם זה בית ספר," ציינה ג'ס.

"נו, באמת," הוסיף סטודנט אחר. "זו גזענות הפוכה."

וג'ס קראה, "אין בכלל דבר כזה!"

סטודנט נוסף הצטרף לדיון: "אנשים לא צריכים להתקבל לקולג' רק בגלל שהם שחורים."

"ברור," ענתה לו ג'ס, "כי בטופס המועמדות שלי חזרו רק המילים 'אני שחורה' בערך אלף פעם."

וסטודנטית אחרת הבהירה, "לדעתי, הפואנטה שלו היא שאסור לנו בכלל להתייחס לשאלת הגזע."

"בדיוק. העדפה מתקנת היא לא הוגנת."

"זה לא מריטוקרטי."

"והיא לא חוקתית."

"האמת היא שזה די מקומם, המוסר הכפול הזה של העדפה מבוססת מלנין, את יודעת."

"ומה לגבי המוסר הכפול של העדפת ספורטאים או קרובי משפחה של בוגרים?!" ליבה של ג'ס הלם בפראות. היא הרגישה שעיניה פעורות. "זה לא מטריד אתכם?" היא הביטה סביבה בחיפוש – אחרי מה? מישהו שיסכים איתה? היה לה ברור שזה לא יקרה. הם ימשיכו להעלות טיעונים קרי רוח וחסרי כל רגש, וכשהשיעור יסתיים הם יארזו בשלווה את ספרי הלימוד שלהם, וג'ס תהיה היחידה בכיתה שתרגיש כאילו בעטו בשיניה שוב ושוב.

היא נשמה נשימה עמוקה. "הפואנטה שלי היא שכל מי שיש לו מחבט סקווש או קרן נאמנות פטור אוטומטית מבדיקה מעמיקה. אף אחד לא שואל אותו אם הוא מתאים. למה?"

"זה לא אותו דבר, ואת יודעת את זה."

"בטח שכן."

"לא, זה לא."

"כן, זה בדיוק..."

המרצה כחכח בגרונו. "בואו נחזור אל התיק שמונח לפנינו. האם הטענה של גרוּטֶר הייתה מוצדקת? או שאולי פסיקת בית המשפט הייתה בלתי חוקתית?"

ג'ס נאנחה ונשענה לאחור.

ג'וש, שישב מימינה, רכן קרוב אליה.

הוא לחש באוזנה, "באמת, זה הטיעון שלך? שנפוטיזם והעדפה מתקנת זה אותו דבר? כאילו... נראה לך?"

ג'ס התעלמה ממנו והעמידה פנים שהיא מקשיבה לטיעון חסר השחר של סטודנט אחר, שזה לא הגיוני "להוריד את הרף" בקבלה לאוניברסיטה.

ג'וש החליק את מרפקיו על השולחן כך שאצבעותיו השלובות נחו על המחברת של ג'ס, כך שהייתה יכולה להריח את המרכך בשרוולים שלו. "נו, בחייך," הוא המשיך ואמר, בקול שקט. "קשה לי להאמין שאת באמת מאמינה בזה."

ג'ס הרימה את העט שלה וציירה סדרה של שרבוטים וספירלות בפינה הימנית העליונה של מחברתה. היא נמנעה מקשר עין.

"לפחות את מבינה שמדובר בהשוואה שגויה, נכון? אני מאוד מקווה שכן."

ג'ס ראתה רק את מפרקי ידיו החיוורים, את שעון הטיטניום שתקתק לו חרישית. אביו כנראה נתן לו את השעון ביום הולדתו השמונה־עשר. יחד עם בקבוק ויסקי בן חמישים שנה וכל הסיסמאות לתיקי ההשקעות.

ג'ס לא הגיבה.

הוא רכן קרוב עוד יותר. "את באמת מאמינה שהקלה בתנאי הקבלה של 'מיעוטים בלתי מיוצגים'" – בשלב זה הוא צייר מירכאות באוויר, ובכך הבהיר לג'ס סופית שהוא אכן היצור הדוחה ביותר – "היא מנגנון פעולה מקובל לשם השגת 'שוויון'?" – הוא שוב צייר מירכאות באוויר.

וזו הסיבה שג'ס שנאה את קורס החובה הזה במשפט וחברה. זה תמיד היה אותו סיפור: עמים מדוכאים, סילוף מכוון של ההיסטוריה, צחנה קלה של עליונות לבנה. בניגוד לשיעורי מתמטיקה או כלכלה, שם היה המרצה רק רושם נוסחאות ותשובות על הלוח, ללא שמץ של מחלוקת – אלא אם כן מישהו פתח בדיון בנושא האינסוף! – בקורסים הללו של מדעי הרוח כולם התעקשו לצעוק את עמדותיהם, גם אם הן היו לחלוטין לא ראויות להישמע. זו הייתה הקרבה של ממש בשביל כמה נקודות זכות. ובכל זאת, הנה היא פה.

והנה גם הוא פה. מתנשם. ובוהה. מכריח אותה להגיב. וכולו נוטף פריווילגיוּת מדושנת עונג. בזמן שהוא ממתין.

"את באמת מאמינה שצבע עור מסוים משתווה בחשיבותו להפגנה של יכולות או של כישרון יוצא דופן?" הוא הניד את ראשו. "את רצינית?"

אולי שילך כבר להבריק את השעון שלו ויניח לה?

אבל הוא סירב להניח לה. הוא המשיך להניד את ראשו ואמר, "קשה לי להאמין שאת באמת מאמינה בזה," עד שג'ס אמרה לבסוף: "ג'וש?"

הוא רכן לעברה עוד יותר, בציפייה דרוכה, וג'ס משכה את מחברתה מתחת למפרקי ידיו. "השתלטת לי על המחברת."

לרגע נדמה היה שנבהל, אבל גם זה לא הרתיע אותו. "את קולטת שמבחינתך 'גיוון' חשוב יותר ממצוינות?"

היא איבדה את הסבלנות. "ומבחינתך, הנפה של מחבט סקווש משתווה לארבע מאות שנות עבדות ולאי שוויון שיטתי!"

מסביב לשולחן פסקו כליל קולות השיחה.

כולם נעצו בה מבטים. רק אז הבינה ג'ס שהיא לא בדיוק לוחשת, ולמעשה כבר לא משתמשת בטון יאה לחלל סגור.

המרצה קימט את מצחו. "ג'ס? רצית להוסיף משהו?"

כמו תמיד: היא נשאבה פנימה. אף שהייתה מעדיפה לא להוציא הגה, פשוט לשבת בשקט ולשחק בסודוקו בטלפון הנייד שהחזיקה מתחת לשולחן.

מצד שני, היא גם השלימה בחירוק שיניים עם האחריות שמוטלת עליה לומר משהו. את זה למדה ג'ס מאביה, כי נדמה שלאורך כל ילדותה בנברסקה הוא מעולם לא הפסיק לומר משהו. לדרוש מהמנהלת בוולמארט שתחזיק במלאי רב־תרבותי של בובות בשעה שג'ס עמדה מאחוריו, מובכת עד עמקי נשמתה. להתעקש ולחצות את גבולות המדינה בערב חג המולד רק כדי למצוא את הסנטה השחור היחיד במישורים הגדולים. לנדנד למנהלת בית הספר על כך שאין בספרייה מספיק ספרים שמוקדשים לתולדות השחורים באמריקה.

ג'ס ידעה כמובן שהוא עשה כמיטב יכולתו, ושככל הנראה פיצה על כך שאימא שלה מתה כשג'ס הייתה תינוקת. אבל לפעמים היא תהתה בשביל מה הוא טורח. לא היה להם קל יותר אם היו עוברים דירה? במקום לצעוק על המורים שלה על כך שהם הורסים את יחידת הלימוד על מלחמת האזרחים? או במקום לקנות ברביות מזויפות? היא בסך הכול רצתה להשתלב, לא לקרוא עוד ביוגרפיה של דוקטור מרטין לותר קינג, מותאמת לילדים.

גם לא לנהל מלחמת לחישות עם ג'וש, הבחור עם הסווצ'ר מהפנימייה היוקרתית והשיער של מגיש חדשות. ובטח לא להגן על עצמה, על הגזע שלה, על זכותה להיות שם.

עוד באותו לילה, בבר שכולם הלכו אליו, הוא טרח לאתר אותה וגרר אותה בחזרה לשיחה. השעה הייתה תשע בערב, וכולם היו שיכורים. בבר האָבֶניוּ, הרצפות היו תמיד דביקות ומעל הדלת התנוסס שלט שאמר, מחר הבירה חינם. חמישה־עשר דולר ותעודת זהות מזויפת הקנו לך גישה חופשית כל הלילה לקוקטיילים בעשרים וחמישה סנט.

ג'ס שתתה וודקה חמוציות עד שנגמרו לה המטבעות של רבע דולר, וכשהחדר התחיל להסתובב היא מצאה תא ריק ליד השירותים. עוד לפני שישבה שם דקה, הרגישה פתאום שקיעה בספסל המרופד שעליו ישבה, בגוף שהתיישב לידה. היא פקחה עין אחת והטתה את ראשה קלות הצידה.

"ג'ס, נכון?" – זה היה הוא – "ג'וש," הוא הציג את עצמו רשמית והושיט לה את ידו.

היא התעלמה ממנו ועצמה שוב את עיניה, בתקווה שייעלם.

אבל הוא לא עשה זאת. היא שמעה אותו משקשק את הקרח במשקה שלו. "נו," הוא אמר, "הטיעון שהעלית היום בכיתה היה די קלוש."

ג'ס לא הגיבה, ורק החליקה נמוך יותר לתוך המושב שלה.

ג'וש התעלם מההתעלמות שלה ממנו, והמשיך בשלו. "בתור מי שנהנית ישירות מההעדפה המתקנת הזאת, אני מבין למה את רוצה להגן עליה. באמת שכן. אבל את בטח לא מאמינה – לפחות אינטלקטואלית, אם לא רגשית – שהקלה בתנאי הקבלה היא מנגנון ראוי לטיפול באי שוויון שיטתי. לשלוח ילדים לאוניברסיטאות שהם לא מספיק טובים כדי ללמוד בהן? נראה לך שזה עוזר? וחוץ מזה, אין שום דרך לאכוף את זה. כאילו, הבעיה האמיתית של חוסר השוויון במדינה הזאת ממש לא קשורה לגזע, את מסכימה איתי? היא קשורה למעמד. אז מה הוגן בזה שילד אפרו־אמריקאי עשיר עם ציונים בינוניים ופסיכומטרי ממוצע יקבל עדיפות על פני איזה ילד עני מהרי האפלצ'ים שיש לו כל כך מעט בחיים?"

"אז מה, אתה שואל אותי, את המומחית" – ג'ס פקחה סוף־סוף את עיניה – "מדוע אין לנו העדפה מתקנת לעניים לבנים?"

הוא הנהן. "כאילו, זה היה קצת מקטין, ושמעתי גם נימה של סרקזם בקולך, אבל כן, אשמח לשמוע מה דעתך בנושא."

"דעתי בנושא" – היא לגמה מהמשקה שלה, קרח מומס בטעם מתכתי –"היא לך תזדיין."

הוא הניד את ראשו. "זה כמו עקירת שיניים, כל ניסיון לנהל שיחה אינטלקטואלית כנה עם מישהו באוניברסיטה הזאת."

"אז אולי תהיה מאושר יותר באוניברסיטת האפלצ'ים."

"מצחיק מאוד," הוא אמר, ואז קם ופנה ללכת.

אבל פתאום הוא הסתובב וחזר.

"קחי." הוא דחף לעברה כוס מים, וג'ס נאלצה לבלוע את לשונה מחשש שתאמר לו תודה.

"תגידי," הוא שאל, כשזרועו מונחת על גב הספסל, "מה את מתכוונת לעשות בשנה הבאה?"

"סליחה?"

"אחרי שנסיים את התואר. אני עובד בגולדמן זקס. ואת?"

"אה." ג'ס משכה בכתפיה. "אין לי מושג."

"באמת? לא הגשת מועמדות לשום דבר?"

ג'ס משכה שוב בכתפיה. "אולי איזו עמותה שעובדת עם ילדים. או גלריה לאמנות." זו התוכנית שהגתה שותפתה לחדר, לידיה. לשכור דירה בווסט וילג' או בברוקלין הבורגנית ולנסוע במוניות להתמחות במשרה מלאה בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס שבמרכז רוקפלר.

"עמותה שעובדת עם ילדים? גלריה לאמנות?" ג'וש הניד את ראשו. "אלה לא עבודות אמיתיות."

"טוב, לא כולם רוצים להיות גורדון גֶקוֹ, לצרוח על המזכירות שלהם ולדחוף את היד לתוך קרנות הפנסיה של אנשים פשוטים רק כדי לקנות עוד קוויאר וכלבים גזעיים. יש בינינו גם כאלה שרוצים לתרום לחברה."

"לתרום לחברה? עם משכורת של ארבעים אלף דולר בשנה?"

"מוזר," אמרה לו ג'ס, "אבל חשבתי שכסף זה לא הכול בחיים."

ג'ס רצתה להאמין בזה יותר מכפי שהאמינה באמת. היא השתוקקה להעמיד פנים שכסף לא עושה לה את זה. להיתפס כמי שיכולה להסתדר גם בלעדיו. היא לא רצתה להיראות רעבה או נואשת או מתאמצת. אף אחת מחברותיה לא חלמה על קריירה במגזר הפיננסי. כולן רצו להתנדב, להגשים את עצמן, ליצור אמנות. ולמה לא, בעצם? הן צדקו. לכסף לא הייתה שום חשיבות.

אלא אם כן הוא חסר לך.

אלא אם כן רצית שיתייחסו אלייך ברצינות.

הוא הרים גבה. "אז מה, את מתכוונת לשלם שכר דירה באמצעות... שטרות חוב?"

"ג'וש." היא נעצה בו מבט כעוס. "למה זה בכלל מעניין אותך?"

"אני פשוט סקרן, זה הכול. את עושה את זה כי זה מה שכל החברות שלך עושות? חשבתי שאת שונה."

"שונה ממה?"

"מהחברות שלך."

האמת היא שבמובנים רבים ג'ס אכן הייתה שונה מאוד מחברותיה: למשל מלידיה, שלמדה בפנימייה בהרי האלפים, שם הגישו גבינות ושוקולדים בהפסקת הצהריים, ואביה היה הנשיא של בנק שוויצרי. או ממיקי, שלא הייתה בת למשפחת המלוכה הקוריאנית, אך בהחלט נראתה מתאימה לתפקיד – הייתה לה מין דרך מיוחדת להתעקש שהיא לא כזאת, ודווקא משום כך זה נראה איכשהו נכון יותר. אבל הן היו חברות מאז שנת הלימודים הראשונה, וג'ס נחרדה לגלות שכל מאמציה לטשטש את ההבדלים האלו כשלו כישלון מהדהד, ועוד יותר מזה שהבחור הזר בחולצה הוורודה חשף את האמת.

"מה זאת אומרת שונה?"

"שאת לא בחורה של גלריות לאמנות."

"סליחה, באמת." ג'ס הייתה המומה. "אתה בכלל מכיר אותי?"

"את לא צריכה להיכנס למגננה," אמר לה ג'וש. "כמה מאיתנו נאלצו לעבוד קשה כדי להגיע לכאן. וכמה מאיתנו יצטרכו לעבוד קשה גם אחרי שנעזוב. אני מנחש שגם את כמונו."

"אין לך שום מושג לגביי. רק בגלל שאני שחורה אני אמורה להיות ענייה? ממש נאור מצידך."

"נו, טוב, לפחות סטטיסטית, זו המציאות. זה רק עניין של מספרים. אבל זה לא מה שאמרתי. התכוונתי בכלל למשהו אחר. את פשוט נראית..." הוא השתתק, חיפש את המילה הנכונה.

ג'ס רכנה לעברו, כמעט בניגוד לרצונה. "אני פשוט נראית...?"

הוא העביר את אצבעו סביב שפת הכוס שלו, שהשמיעה מעין שריקה נמוכה ומלודית, כמו לווייתן. "להוטה," הוא אמר לבסוף.

להוטה? להוטה? ג'ס הייתה נעלבת פחות לו היה אומר לה שהיא מדיפה סירחון של אשפה שעמדה בשמש.

"ג'וש?" היא החוותה באצבעה מעל לחיקו.

"כן?" הוא שאל, אך לא זז ממקומו.

"אני הולכת." היא דחפה את עצמה החוצה מהתא, ותוך כדי כך שפכה את המשקאות של שניהם.

לידיה עמדה ליד הבר והזמינה סיבוב משקאות נוסף. "מי זה היה?" שאלה, ומסרה לג'ס כוסית של שוט. "הוא חמוד! אתם הולכים להזדיין?"

ג'ס הטתה את ראשה לאחור, והנוזל הקפוא כקרח צרב בגרונה. היא הניחה לגל הבחילה לחלוף, ואז עיקמה את אפה. "את לא מזהה אותו?"

"אני אמורה לזהות אותו?"

"זה הבחור מהעיתון. שנה ראשונה. קרני שטן?"

"אה, כן!"

"אז לא, הוא ממש לא חמוד."

"המממ." לידיה עשתה פרצוף.

"מה?"

"סתם," לידיה משכה בכתפיה, "אני לא יודעת."

"אבל אני יודעת," אמרה לה ג'ס והנידה את ראשה. "ואנחנו שונאות אותו. הוא דוחה."

"אני תכף הולך הביתה," אומר לה ג'וש. "הכול טוב אצלך?"

מכיוון שהיא נואשת, ג'ס סוטה מהתסריט הרגיל שלה: "האמת היא שיש לי שאלה."

הוא מציץ בשעונו, "אה, כן?"

"זה המודל שצ'רלס ביקש ממני להכין. הוא עושה לי בעיות."

"עדיין לא סיימת עם זה?"

"לא בדיוק."

היא מקישה על המחשב שלה, והוא מתעורר לחיים. היא מקווה להרשים, או שמא להפחיד אותו, באמצעות הטבלאות והמספרים המורכבים שמופיעים על המסך. אלא שהוא מייד מזהה מה היא עושה.

"ניתוח עסקה מקדמי?" הוא גוהר מעל ג'ס, מקיש על המקלדת שלה ומדפדף בין שלל המסמכים הפתוחים על שולחן העבודה שלה. תוך כדי עיון הוא קורא בשמו של כל מסמך: "היוון תזרים מזומנים, מאזן, מחיר ההון." הוא מביט בג'ס. "אז מה הבעיה?"

"אני לא יודעת."

הוא ממשיך להביט במסך ולדפדף קדימה ואחורה בין הגיליונות האלקטרוניים השונים. פניו מרחפות במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. יש לו ריח של סבון ממותג ושל סוכריות מנתה. "את מבינה בכלל מה את עושה?"

"תלוי איך אתה מגדיר את המילים מבינה ועושה."

"אלוהים," הוא אומר ומגלגל לעבר ג'ס את הכיסא מהשולחן הסמוך. הוא מתיישב. "איפה את מחשבת את שיעור ההיוון?" הוא מקליד במרץ ודורס את התאים בגיליון האלקטרוני של ג'ס. אצבעותיו רוקדות על המקלדת ממש כמו פסנתרן.

"הנה." ג'ס מצביעה על המסך.

"לא, זה לא נכון."

ג'ס לא מתנגדת.

"את צריכה לקחת את מחיר ההון המשוקלל" – הוא מרים משולחנה ספר מידע ציבורי, מדפדף בו, ואז מרים ספר נוסף ועובר ישירות לנספח – הנה, מכאן" – הוא מצביע על המספר שמתנוסס על הדף, לוקח מרקר צהוב ומדגיש אותו – "ואז להשתמש בזה כדי לבנות כאן את הנחות המודל" – הוא מצביע על המסך. "את רואה?"

היא מהנהנת.

"זוזי שנייה." הוא מגלגל את מושבו לעברה ומושך את המקלדת אל חיקו. "את יודעת להגדיר טווח דינמי בשם?"

היא מנידה את ראשה.

"אלוהים אדירים."

אבל הוא עוזר לה.

הוא טיפה עוין, אבל גם סבלני, כמו מורה גרמני קפדן.

ובסופו של דבר, המשימה מבוצעת.

למחרת בבוקר היא שולחת את המודל לצ'רלס, ומייד מקבלת תשובה: "בואי אליי שנייה."

ג'ס ממהרת אל שולחן העבודה שלו. הוא נשען לאחור בכיסאו, כשרגל אחת יוצרת משולש מעל השנייה, ומקפיץ כדור גומי על קיר שכולו לוח שעם. המודל פתוח במחשב שלו.

"ביקשת שאבוא?"

הוא מסתובב אליה. "מה זה אמור להיות?"

"זה המודל שביקשת." ג'ס עוצרת את עצמה ולא מרחיבה.

"בפונט קליברי?"

"אה־הא."

"פה זה לא פאקינג מגזין בידור. בפעם הבאה תשתמשי באריאל. או בטַיימס ניוּ רוֹמָן, אם בא לך להתפרע." הוא מעיף גומייה יחידה מעל לכתפה. "הבנת אותי?"

ג'ס מוצאת את ג'וש בחדר ישיבות ריק.

"שוב תודה על העזרה אתמול בערב," היא אומרת.

הוא מתעלם ממנה וממשיך לגלול בטלפון הנייד שלו.

ג'ס שואלת, "אפילו לא 'אין על מה, ג'ס'? או 'שמחתי לעזור, ג'ס'? וגם לא 'מתי שרק תגידי, ג'ס, בשביל מה יש ידידים'?"

"היו לי תוכניות," הוא אומר וממשיך לבהות בטלפון שלו.

היא מנסה להיות נחמדה. לומר תודה. אבל בסדר.

"מה קרה, פספסת בילוי בהאפּי אוֶור עם הרפובליקנים הצעירים שלך או משהו?"

הוא מניח סוף־סוף את הטלפון הנייד, נושא את מבטו ואז מרים גבה.

ג'ס תוהה אם העליבה אותו, ואז היא תוהה אם זה בכלל מזיז לה. לרמוז שמישהו רפובליקני זה לא עלבון, לא מבחינה טכנית. בטח לא בבנק. אבל נדמה שהוא אכן נעלב, ג'ס בטוחה בזה. בקורס שלהם בסוגיות מבית המשפט העליון הוא דיבר תמיד על נושאים כלכליים שוליים, כמו מס מעסיקים והחוב הציבורי. פעם אחת, כשנתקלה בו באקראי בחנות הספרים של האוניברסיטה, היא ראתה אותו משלם על חפיסת מסטיקים באמצעות שטר של מאה דולר.

"מצחיק מאוד." הוא שב ומרים את הטלפון שלו.

"טוב," אומרת ג'ס ופונה אל הדלת, "בכל זאת, אני מאוד מעריכה את עזרתך."

*

בחוץ, העיר מלאה בבוגרים טריים שסיימו זה עתה את התואר, וכולם רק רוצים לעשות חיים. סוף אוגוסט מתקרב בצעדי ענק, ושיאו הדביק והלוהט של הקיץ חלף, כך שהאווירה כמעט אביבית.

לג'ס זה מזכיר את ימי הקולג', כשכל הסטודנטים יצאו מהחורף האפור במכנסיים קצרים ובמשקפי שמש מפלסטיק וגררו ספות החוצה אל המדשאות שבחזית המעונות. לפעמים הן היו מבריזות מהשיעורים, ג'ס ומיקי ולידיה, ובמקום זה הן היו יושבות במרפסת ושותות בירה חמימה מהשמש ומרגריטות מתובלות היטב עד שראשיהן הסתחררו.

אבל עכשיו הכול נגמר.

מיקי ולידיה מצאו לעצמן חברות חדשות, בזמן שג'ס תקועה בעבודה.

החברות החדשות שלהן, נערות היין, הן אופטימיסטיות נצחיות מקליפורניה שטופת השמש, בחורות עם קרנות נאמנות ושיער סבוך והורים שמגדלים ענבים בעמק נאפָּה, והן מאמינות באהבה חופשית ובדיקור ובתיירות חלל ובמכוניות חשמליות.

ג'ס נפגשת איתן ערב אחד, כשהיא חומקת מהעבודה בשעה סבירה. המסעדה קו נטוי בר חשוכה ורועשת, וחומו של הקהל מציף את ג'ס בגל של נוסטלגיה.

היא מוצאת את כולן ישובות ליד שולחן קטן, עמוס קוקטיילים ובקבוקי זכוכית גבוהים של מים מוגזים.

כולן קוראות קריאות שלום, ואז נערות היין צורחות מעל שאון המוזיקה, "למה את בחליפה?"

ג'ס מתיישבת וצועקת־מסבירה שהיא עובדת בגולדמן זקס.

הן מזעיפות את פניהן מעל הקוקטיילים שלהן וצועקות בחזרה, "איזה באסה! מה יש לך לחפש שם?"

מיקי מחליקה חרישית כוס משקה לכיוונה של ג'ס.

נערות היין לא מרפות. "איך את יכולה לעבוד שם!"

"זה לא כזה נורא," ג'ס מושכת בכתפיה.

"לא כזה נורא! גולדמן זקס הוא הדיונון הערפדי הענק!" מתעקשות נערות היין, "הוא כרוך סביב פניה של הכלכלה, והוא יונק ממנה את כל החיים!"

מלצרית מופיעה לצידן.

"אוי," נדלקת לידיה, "אולי נזמין את הדיונון?"

נערות היין מודיעות לג'ס שבהתחשב בשבוע העבודה הלא־נגמר שלה, שכולל בערך מאה שעות, היא מרוויחה לא יותר משכר מינימום, ואולי אפילו פחות ממה שהייתה מקבלת לו הייתה צולה המבורגרים במסעדת מזון מהיר.

זה כמובן לא נכון, וחשוב מזה, העבודה במקדונלד'ס לא מניבה את אותה השפעה שיש לבנק ההשקעות החזק והחשוב ביותר בעולם או את הכבוד שרוחשים לה בחירוק שיניים אנשים שהיו מתייחסים אליה בביטול. וגם לא הסעה הביתה במכונית שרד שחורה כל ערב. ובכל זאת, נערות היין לא לגמרי טועות. האמת היא שג'ס שונאת את העבודה שלה. היא משעממת, ואף אחד לא נחמד אליה, וכל הצמר שהיא נאלצת ללבוש מגרד להחריד. היא בקושי רואה את החברות שלה, בקושי ישנה ובקושי אוכלת משהו שלא מגיע בתוך קופסת קרטון. כשלידיה התעניינה בשלומה, ג'ס התלוננה על החיים בקו החזית.

"ליד, זה פשוט נורא. חבורה של גברים בחליפות שעושים שטויות ומדברים שטויות. כל יום. כל היום."

"נו, טוב," אמרה לה לידיה, "הפטריארכיה לא פורקה ביום אחד. לפחות אין תור לשירותי הנשים."

זאת בניגוד למקום עבודתה של לידיה עצמה, בית מכירות פומביות בוטיקי, שם שני שלישים מהעובדים היו נשים והשירותים היו תמיד סתומים מטמפונים ומכוסים בנצנצים.

*

ג'ס מפנטזת כל העת על עבודה אחרת.

כמו העבודה של לידיה בבית המכירות הפומביות, שיכולה להיות גם מבזה, אבל יש בה בהחלט הילה של זוהר. או כמו נערות היין: קאלי, שעובדת בסטארט־אפ של בצק עוגיות, ונוֹרי, שעובדת בחברה אקולוגית לייצור נעליים מבמבוק ממוחזר. אפילו מיקי, מנהלת קריאייטיב במשרד הפרסום הגדול בעולם, מצליחה לחזור הביתה בכל יום בשש.

זה יכול להיות נחמד: עבודה בכאילו ודירה נחמדה והורים שמשלמים לך את החשבונות.

אבל במקום זה: הלוואות סטודנטים, דירת סטודיו שאוכלת מחצית מהמשכורת שלה ואנשים שתמיד, אבל תמיד, מסתכלים עליה בעין עקומה.

אבא של ג'ס מתקשר.

"היי," הוא שואל, "את מראה להם מי את?"

היא יודעת מה הוא רוצה לשמוע. שהיא מגיעה לעבודה מוקדם ויוצאת מאוחר. שהיא מכסחת אותם במגרש שלהם. בילדותה, הוא חזר על זה שוב ושוב. שהיא חייבת להיות טובה פי שניים מהם כדי להשיג מחצית ממה שהם משיגים. היא ידעה שהוא צודק, אך גם התרעמה על כך. מדוע צריכה הצלחתה להתבסס על שלמות, במקום להניח, לדוגמה, שאנשים מחבבים אותה מספיק כדי לשתות איתה בירה?

ובכל זאת, היא מנסה. לעמוד בקצב, לשמור על פרופיל נמוך, להועיל. גם אם היא לא בטוחה שמישהו שם לב. ואף על פי שהיא הרבה יותר טובה מריץ', שסיים אמנם את לימודיו בהרווארד אבל עדיין מתקשה לאיית מילים כמו הטמעה, היא לא לגמרי בטוחה שהיא טובה יותר מג'וש, כי הוא יודע לעשות היוון תזרים מזומנים גם מתוך שינה. היא שוקלת לספר לאביה את האמת: שלפעמים היא מרגישה כמו תינוקת, תלותית וחסרת אונים. שהיא כנראה היחידה שעדיין אובדת עצות, היחידה שעדיין לא מחזיקה בעמדה מוצקה בכל מה שקשור לדברים החשובים באמת: מחיר פולי הסויה, הניואנסים של חוק גלאס־סטיגל או התפריט החדש ביוּניבֶרסיטי קלאבּ.

אבל היא שומעת אותו מחייך, וממתין בסבלנות מצידו השני של הקו.

ולכן, במקום זה היא אומרת, "ברור! אין כמוני. אני אחת ויחידה. ואל תדאג, הכול בסדר."