הכסף שלך: זה יכול להיות סיפור אהבה

 פרק ראשון מה זה בכלל קשור לאהבה?

התשובה על השאלה שהציגה טינה טרנר הנפלאה בשירה, כמו בשם הפרק, היא — הכול קשור.

בואו נתחיל בסקירה מעמיקה יותר במושג שהצגתי בהקדמה, מהו הכסף באמת... או מה הוא לא: הכסף לא קיים. מה?! תחזרו ותוודאו שקראתן את זה נכון. כן, זה מה שקראתן.

אחזור על כך. הכסף לא קיים. השימוש המתועד הראשון במונח כסף היה ב־3000 לפני הספירה במסופוטמיה. בני אדם נזקקו למערכת המרה כדי לעקוב אחר חפצי הערך שלהם, וכך נולד הכסף. בעיקרון, המצאנו אותו. העובדה שאנחנו יכולות לומר שהבית שבו אני כותבת את זה, שנמצא באמצע המדבר מחוץ לסקוטסדייל, אריזונה, שווה 500,000 דולר, מומצאת. העובדה שהפדיקור שעשיתי לפני שבוע עלה לי 45 דולר ושהמכנסיים הקצרים שאני לובשת עלו לי 39.95 דולר, תלויה בתפיסת הערך האנושית שלנו.

לפיסות הנייר הירוקות־לבנות בארנקי כמעט אין ערך משל עצמן. כך גם לכרטיסי הפלסטיק הקטנים עם הספרות המוטבעות, שבאמצעותם אני משלמת על דברים. אין להם ערך עצמי. כשעושים צעד אחורה ומשקיעים רגע בהתבוננות אובייקטיבית בכל המערכת הכספית, תופסים שלמעשה הכסף לא קיים. בני האדם המציאו אותו.

לכן בפעם הבאה שתבכו על מצב הכלכלה וחוסר הישע והייאוש שלכן לגבי מצבכן הפיננסי, הקדישו רגע להתחברות למציאות. תפתחו את הארנק ותוציאו את הניירות וכרטיסי הפלסטיק שלכאורה הם מקור צרותיכן. תסתכלו עליהם טוב־טוב. הריחו אותם. געו בהם. קמטו אותם או הקישו בהם זה בזה ותקשיבו להם. מה הם כרטיסי הפלסטיק ופיסות הנייר האלה? הם פשוט סמלֵי ערך שאנחנו, בני האדם, יצרנו.

סיפור הכסף שלכן

אבל עכשיו, לאחר שקבענו שהכסף לא אמיתי, אנחנו יכולות גם להכיר בכך שרגשותינו לגבי כסף עזים למדי, וזה הזמן להתחיל לבדוק אותם. הדרך הטובה ביותר להתחיל בתהליך היא בבדיקת סיפורינו האישיים עם כסף. השלב הראשון של השחרור הפיננסי הוא לומר לעצמכן את האמת, ולברר איך אתן מרגישות אם לא עשיתן את זה כבר בעבר (או גם אם עשיתן זאת — הבראה רגשית מתרחשת בשכבות ובשלבים). זה חשוב מפני שהאמת מחלחלת בסוף החוצה, גם אם אתן מנסות להתעלם ממנה. אז מוטב להזמין אותה לצאת אל האור באופן מודע ובאהבה, כדי שהיא לא תנשוך אתכן אחר כך כשלא תצפו לכך.

אמא שלי תמיד אמרה לי שצריך להרגיש כדי להבריא חיש־חיש. זה אחד מכללי החיים שלי. אני לא חושבת שצריך לרדוף כל הזמן אחר האושר בחיים. אני חושבת שצריך להרגיש את כל קשת הרגשות האנושיים כדי למַצות כל רגע במלואו. אז בואו נקפוץ לסיפור הכסף שלי, שמגיע עם הרבה תפניות בעלילה כמו הסיפור של כולן.

אני לא עושה את זה משום שאני חושבת שהסיפור שלי מעניין מטבעו, אלא כדי להעניק לכן את ההזדמנות לראות את עצמכן משתקפות במסע שלי. כשתקראו את סיפורי ואת סיפוריהן של אחרות בדפי הספר הזה, שימו לב אילו מהסיפורים נוגעים בכן ואילו סיפורים דוחים אתכן. שימו לב מה מרגיז אתכן ומה מלהיב אתכן באמת. שימו לב איפה תגובתכן הרגשית היתה חזקה, לחיוב או לשלילה. בכל אחד מהסיפורים האלה יש פניני חוכמה בשבילכן, אז תקשיבו טוב; דברי עשויים להיות גילוי הדעת הפנימי שלכן שחור על גבי לבן.

גדלתי בבית אנגלוסַקסי במיין עם שני הורים שהיו רופאים. למשפחתה של אמי היתה הכנסה מעל לממוצע בהשוואה לרוב האנשים בעירה. משפחתו של אבי ירשה כסף מחברת אלומיניום, והוא גדל עם משרתות ומישהי שבאה לצחצח את כלי הכסף פעם בשבוע. בילדותי לא חסר לאחותי ולי דבר. קיבלנו הכול, משיעורי ריקוד וחופשות ועד חיסכון לקולג'.

אבל לא דיברנו הרבה על כסף בבית. למעשה, אף אחד לא דיבר על זה ממש. אני זוכרת שפעם בשנה, קצת אחרי יום הולדתי ביום הראשון של האביב, אבי הוציא הרבה פיסות נייר עם שורות של מספרים. הוא היה פורש אותן על רצפת הסלון בערמות, מוציא את הטוש שלו ומתחיל לתקוף. כל העניין נראה מורכב למדי והלחיץ אותו מאוד. למרות זאת, לא דיברו על זה במיוחד.

הסיבה שאני בכלל יודעת שמשפחתי היתה אמידה נובעת בעיקר מדברים שחברותי אמרו. הן היו שואלות אותי דברים כמו "איך זה להיות עשירה?" ו"כמה הבגדים עלו לך? בטח רק הנעליים עלו יותר מכל מה שאני לובשת." ידעתי שהורים אחרים כיבדו את הורי (או התמרמרו עליהם, תלוי באדם) מפני שהם היו רופאים. ידעתי שיצאנו הרבה למסעדות. ידעתי שנסענו לטיולים, וכשהיה צריך לקנות לי נעלי בלט חדשות מפני שהקודמות היו קטנות מדי זה לא היווה בעיה.

מגיל צעיר גם אהבתי להרוויח כסף. אחותי אן ואני פתחנו את העסק הראשון שלנו יחד כשאני הייתי בת שש והיא בערך בת שמונה. הוא נקרא "פרחים וחגבים". בקיץ מכרנו לימונדה, זֵרים של פרחי בר, ותכשיטים בעבודת יד באי שנקרא שיבּיג ליד חופי מיין. בגיל ההתבגרות היה לי עסק משגשג של שמירה על כלבים, חתולים ותינוקות. הייתי גם אשת המכירות הראשית באירועי גיוס הכספים של המחזור שלי: מכרתי את רוב המנויים לירחונים, רוב ארגזי התפוזים או זרי הפרחים, תלוי בשנה ובענף הספורט שהשתתפתי בו באותה תקופה. הַצלָחתי הביכה אותי ועוררה בי גאווה בו־בזמן בשל תשומת הלב שקיבלתי בגללה.

אמנם הורי לא דיברו יותר מדי על כסף עם אחותי ואיתי, אבל הייתי מודעת לחשיבותו. שמתי לב שגם חברותי והוריהן הדגישו את הנושא.

כשהייתי בת 16 התגרשו הורי לאחר עשרים וארבע שנות נישואים. לפתע התנהלו שיחות על כסף יותר מתמיד. כעת דיברתי על כך עם הורי בנפרד בפעם הראשונה. ראיתי איך הם התייחסו אליו באופן שונה והבחנתי בהשקפות השונות שהיו להם עליו. אז החל החינוך הפיננסי האמיתי שלי מפני שהניגוד היה גדול. התחלתי לברור בין נקודות המבט שנראו לי הגיוניות.

בתקופה שלאחר הגירושים החלה אמי את החינוך הפיננסי שלה. כמרבית הנשים היא הניחה שאבי מוצלח יותר ממנה בטיפול בכסף. אמי לא קיבלה כל חינוך פיננסי כשגדלה בשנות החמישים, ואף על פי שהיתה רופאה מצליחה מאוד היא מעולם לא התעדכנה בנושא הפיננסי. כל הנושא שעמם אותה והיא בחרה לא לעסוק בו. כמובן, עד שהיתה באמצע תהליך גירושים וקיבלה אחריות פיננסית גדולה מתמיד.

בפעם הראשונה בחייה התברר לאמי שכדי להתנהל עם כסף בצורה טובה דרוש יותר מחשיבה המכוּונת להצלחה. מסתבר שכאשר את פוחדת לאבד את ביתך ואת צריכה לחזור למזבלה ולחפש את הברז הישן שלך כשאת קולטת שהחדש עולה 250 דולר, הדאגה לחייך הפיננסיים דורשת יותר מחיזוקים — גם אם זו יכולה להיות פיסה אחת בפאזל פיננסי של כלכלת בית.

למזלי, לא זו בלבד שאמא שלי נבהלה, היא גם לקחה את עצמה בידיים. היא תפסה שהיא אישה בת 50 שכתבה ספר שהניו יורק טיימס הכתיר כרב מכר (תבונת גיל המעבר) התארחה בתוכנית של אופרה וינפרי וניהלה מרפאה מצליחה מאוד, אבל ידעה מעט מאוד על כסף. היא התחילה לקרוא כל ספר על כסף והצלחה שהשיגה. מסיבה כלשהי, בגיל 16 הבשל היה לי תיאבון עצום לספרים על כסף. לכן כשאמא שלי קראה את The Dynamic Laws of Prosperity (חוקי ההצלחה הדינמיים) מאת קתרין פונדר, חֲשוֹב והתעשר מאת נפוליאון היל,2 ואבא עשיר, אבא עני מאת רוברט קיוסאקי,3 גם אני קראתי אותם.

בערך בתקופה שראיתי את אמי נלחצת נורא מכסף נשבעתי לעצמי: לעולם לא אגיע למצב הזה. ראיתי איך היא מוותרת מרצונה על כוחה הפיננסי. היא הניחה הנחה שלילית על יכולתה לטפל בכספה; ואז, בגיל 50, נאלצה לשנות מסלול בצורה דרמטית. אני לא הייתי מוכנה שזה יקרה לי.

עוד דבר שהעסיק אותי באותה תקופה היה טיבם של הישגים ואיך הם מתקשרים לכסף. בילדותי הרגשתי ששני הורי חותרים ומתאמצים. הדגם שראיתי היה שהמאמץ חשוב. ספגתי שני מסרים קשורים: שכדאי לעבוד הרבה, ושהצלחה פיננסית חשובה מאוד. לא ממש ידעתי מה פירושה של הצלחה פיננסית, וזה מעולם לא נדון באופן ישיר, אבל למרות זאת המסר היה ברור כשמש.

במשפחתי בהחלט שררה תרבות של הישגיות, ואחותי ואני פעלנו בהתאם ולמדנו באוניברסיטאות יוקרתיות. אני סיימתי את אוניברסיטת בראון בהצטיינות אקדמית תוך כדי הופעה בשתי להקות מחול, משחק, שירה וריקוד במחזות זמר, ניהול חיי חברה תוססים והקמת עסק.

אבל למרות החתירה להישגים שהוטבעה בי, בכל זאת התחלתי לחשוב כמה קשה עבדו הורי כשגדלתי — עוד לפני שהלכתי ללמוד בקולג' חשבתי על זה. בילדותי ניהלו הורי מרפאות מצליחות שהיו בבעלותם החלקית. שניהם עשו הרבה תורנויות, התעוררו בשלוש לפנות בוקר בגלל מקרי חירום או לידה. אמי הצליחה גם לכתוב רב מכר תוך כדי עיסוק ברפואה. הם גם היו הורים, ולא כלאחר יד. למרות חייהם העמוסים הגיעו שניהם לכל יום הורים, משחק כדורגל והצגה שבה השתתפתי.

אף על פי שהורי הרוויחו הרבה כסף והצליחו לפנות זמן לדברים שהיו חשובים להם מאוד (כמו ההצגה Goin’ Buggy כשהייתי בכיתה ב'), הם לא נראו לי חופשיים. אמי כתבה ברוב סופי השבוע ונסעה לעתים קרובות להרצאות. אבי היה כונן לעתים קרובות או נסע לבית החולים לבדוק מטופלים. נראה שתמיד צריך לטפל בעניין דחוף אף על פי שבילינו זמן רב כמשפחה. משמעות הדבר היתה שלעתים קרובות עיצבו את זמננו המשותף הדברים שהתנהלו בקריירות של הורי. בין שדיברו בארוחת הערב על ניתוחים שעשו באותו יום או בין שקפצו לבית החולים ל"ביקור רופאים" בדרך הביתה אחרי שיצאנו לארוחת בוקר בסופי שבוע, העבודה תמיד היתה שם.

ידעתי שאני אוהבת את סוג החוויות שהעבודה של הורי אפשרה לנו כמו יציאה למסעדות, הליכה להצגות בברודוויי וטיולים. אבל במובן מסוים גם ידעתי, עוד לפני שיכולתי לבטא את זה, שרציתי חופש לבלות את הזמן כראות עיני. וכשהגעתי לגיל 16 הבנתי שחופש לא מחייב בהכרח עבודה קשה יותר ויותר, כדי להרוויח עוד ועוד כסף כאילו מכוונים לי אקדח לראש. זרע הרצון בחופש נזרע במוחי.

וכך, נוסף לכך שהלכתי בעקבות אמי וחינכתי את עצמי בענייני כספים, הרחבתי והעמקתי את השכלתי הפיננסית בשנים שלאחר מכן. קראתי כל ספר בסדרת אבא עשיר, אבא עני של רוברט קיוסאקי. יצרתי לעצמי הצהרות הצלחה משלי. הלכתי לסמינרים על חשיבה שמכוונת להצלחה. נרשמתי לכל שיעור יזמות באוניברסיטת בראון. שקעתי בזה.

בספרו אבא עשיר, אבא עני אומר קיוסאקי שאם אתה רוצה ללמוד איך ליצור חירות פיננסית ולהקים עסק מוצלח, עליך לעבוד חמש שנים בחברת שיווק רשתי טובה. (חברת שיווק רשתי היא חברה המייצרת מוצר ואז משתמשת בשיווק מפֶּה לאוזן כדי להפיץ את השמועה ואת המוצר.) בתקופה שאמי קראה את הספר הזה היא השתמשה בתוספי מזון של חברת USANA Health Sciences והמליצה עליהם במשך שנים. התוספים הופצו באמצעות שיווק רשתי. בגלל קשריה למותג היא החליטה להיות זכיינית הפצה של USANA כדי להיות מעורבת יותר בעסקים — משהו שמעולם לא שקלה לפני כן. כנראה מה שטוב בפחד מוות זה שאם מתמזל מזלך את פתוחה יותר לנסות דברים שאחרת לא היית עושה.

אמנם אמי חשבה ששיווק רשתי עשוי להיות דרך נהדרת ללמוד על עסקים וליצור הכנסה מצטברת מהשקעות, אבל היא עדיין היתה מסויגת והחליטה שזה יהיה רעיון נהדר אם אני אעסוק בזה. לכן היא נתנה לי את זיכיון ההפצה שלה, ובגיל 18 הקמתי עסק שיווק רשתי. התחלתי להתקשר לכל חבריהם של הורי והורֵי חברי כדי להזמין אותם למצגות שקפים בסלון של אמי.

בזמן שאמי רכשה לעצמה השכלה כלכלית היא יישמה הרבה מהטכניקות שלמדה בצורות שונות בעסקים, בתפיסות רוחניות ובעסקיה הפרטיים, וזכתה להצלחה גדולה. בדרך נס, אופרה קראה את ספריה של אמי ואהבה אותם. זה תרם לעובדה שכוכבה זרח במהירות רבה.

רק אמי ואני גרנו בבית לאחר גירושי הורי מפני שאחותי נסעה ללמוד בקולג'. ולאור הצלחתה הגוברת של אמי, המטוטלת הכספית נעה בכיוון אחד הפתגמים החביבים עליה גם אם בחצי־צחוק: "אין דבר מצליח כמו הגזמה." יצאנו לחופשות מדהימות. יצאנו לקניות בבוטיקים יוקרתיים ברחוב ניוברי בבוסטון. התארחנו במלונות משגעים. יצאנו כל הזמן למסעדות.

והאמת היא שזאת היתה רמה חדשה של שפע מכפי שהורגלנו בה כמשפחה. אבל חוויית העושר באופן שבו אמי הוציאה כסף — לא בהכרח בצורה ראוותנית אלא בחופשיות, ובמיוחד על חוויות משותפות כמו ארוחות נחמדות במסעדות — לא היתה חדשה מבחינתי. תמיד נראה לי שהיא הרגישה די בנוח להוציא כסף על דברים שהיא העריכה, ובדרך כלל סמכה על כך שיש לה די כסף.

בתוך זמן קצר התחלתי ללמוד בקולג', והעבודה בעסק ה־USANA שלי החלה להשתלם; היתה לי הכנסה שבועית עוד כשלמדתי בשנה א'. הרווחתי יותר מהממוצע, יחסית לסטודנטית. ותרגמתי את זה ישירות להוצאות גבוהות בהרבה מהממוצע. אין צורך לומר שבמהלך לימודי בבראון כנראה ביליתי בכולבו "נורדסטרום" יותר זמן מאשר בספריית ג'ון ד' רוקפלר. הורי תמיד אמרו לי שכאשר אקבל כרטיס אשראי יהיה עלי לשלם את החשבונות במלואם. בזמן לימודי הספיקה הכנסתי לממן את שכר הדירה שלי, ספרי הלימוד וחשבון כרטיס האשראי שלי בלי שום בעיות.

אבל למרות הכנסה מעל לממוצע לא הצלחתי לחסוך הרבה. לעולם לא אשכח איך עמדתי בדואר עם חברה כדי לקבל את אחת ההמחאות מ־USANA. כשקיבלתי את המעטפה היא בדיוק שאלה אותי כמה הרווחתי. כשסיפרתי לה היא אמרה, "וואו, בטח יש לך הרבה חסכונות." אני רק חייכתי, אבל בפנים התכווצתי. חסכונות? הרגשתי כאילו זאת מילה בשפה זרה. מעולם לא עלה בדעתי לחסוך את כספי. כל חודש הוצאתי אותו סכום שהרווחתי, בלי קשר לעובדה שהוצאות המחיה הבסיסיות שלי (שכר דירה, ספרי לימוד ואוכל) היו קטנות יחסית.

בשנת 2005 סיימתי את לימודי ועברתי לניו יורק — לא רק עיר ההזדמנויות, אלא גם אחת הערים היקרות ומסיחות הדעת בעולם. כשהגעתי לגיל 25 צברתי חוב של 20,000 דולר באשראי.

וכמו רבים אחרים שדיברתי איתם מאז, בחרתי להתמודד עם החוב בהתעלמות ממנו. הייתי ממש בת יענה, הראש טמון בחול והתחת תקוע באוויר. איכשהו חשבתי שאם "אתנהג כאילו" — כלומר, אם אשמור על סגנון החיים שרציתי כאישור לעושרי — החוב יתפוגג באופן ספונטני. אמי, דודתי, דודי ואני הקמנו ב־2002 את "צוות נורתרפ", קבוצה של מפיצי USANA בהשראת עבודתה של אמי — אנשים ששמעו על המוצרים ועל העסק דרכה או דרך אחד מחברי הצוות שלה. פיתחתי את העסק שלי בניו יורק כשהלכתי לקבוצות נטוורקינג, וסיפרתי לאנשים שלימדתי נשים על יצירת חירות פיננסית. אנשים התרשמו מהצעירה הנמרצת בעלת העסק המצליח, שמלמדת אחרות לעשות כמוה.

לצערי, בתוך זמן קצר הרגשתי כמו נוכלת גדולה. גרתי בדירה שהיתה שייכת לאמי ועדיין צברתי חובות אשראי. מה שהצגתי כלפי חוץ לא תאם את מה שקרה באמת מאחורי הקלעים. כן, היתה לי הכנסה נהדרת שהגיעה בין שעבדתי ובין שלא, מפני שבזמן לימודי הקדשתי את חופשות הקיץ וחופשות חג המולד לבניית העסק שלי. אבל חסרה לי מודעות פיננסית מעשית שהיתה מאפשרת לי לשמור על ההכנסה. שנה אחר שנה נאבקתי כדי לשלם מס הכנסה (ושנה אחת אפילו נאלצתי לבקש מאבי כמה אלפי דולרים כדי לעמוד בכך), והמשכתי להתעלם פחות או יותר מחוב האשראי שלי.

בואו נריץ קדימה כמה שנים. עכשיו אני גרה בבית יפהפה. פרעתי את כל חובותי. יש לי חיסכון נאה בבנק, ואני משלמת את כל הוצאות המחיה שלי בקלות ובלי מהמורות. אני חייבת לומר שזאת הרגשה ממש טובה.

כך נגמר (לעת עתה) סיפור הכסף שלי, אבל היו יותר מכמה תפניות לאורך הדרך לפני שהגעתי למצב הזה.

בשנת 2007 קיבלתי דרגה נחשקת בכוח המכירות של USANA, "מנהלת זהב". כשאת מגיעה למעמד זה בחברה, הם יודעים שאת מתייחסת לעסקים ברצינות מפני שפיתוח העסק לרמה כזו לא נועד לחלשים. כגמול על מאמצי הטיסה אותי USANA ל"נופש הזהב", שנערך בקניונז ריזורט היפהפה בפארק סיטי, יוטה. הכול היה ברמה של חמישה כוכבים: לימוזינות, מתנות בחדר, פרחים, קערות פירות, סיור אח"מים במתקנים האולימפיים והרבה פינוקים.

הנסיעה הזאת היתה חשובה לי מאוד מפני שמעולם לא התייחסו אלי כל כך יפה כתוצאה ממשהו שהשגתי. עד אז נהניתי מטיולים ממומנים או ממלונות מפוארים כשהתלוויתי לאמי שזכתה להכרה. צירפתי את אמי לאותה נסיעה מפני שהיתה אפשרות להביא אורח. תמיד נהניתי מחברתה, והיה טוב לשתף אותה בעושרי לאחר שפעמים רבות כל כך היא נתנה ואני לקחתי.

באחת מארוחות הערב המשובחות ישבנו אמי ואני עם נשיא USANA. הוא אמר לנו בקול מהוסה שאת מה שהוא עומד להציע לנו הוא מעולם לא הציע לאנשים אחרים בחברה, אבל היינו במצב מיוחד במינו והוא הרגיש שהוא מוכרח לנצל אותו. הוא חשב שהשפעתה של אמי כרופאה מוּכּרת בשילוב עם יכולתי לנהל את ההיבטים היומיומיים של עסק שיווק רשתי תוליד בינינו שותפות מושלמת. הוא המם אותנו בתיאורים איך נוכל להרוויח הרבה יותר כסף ולעזור ליותר אנשים יחד במקום בנפרד. הייתי מוקסמת מכך שמבין כל האנשים המוצלחים שהגיעו ל"נופש הזהב" בחרו בי וזיהו את כישרונותי בצורה כזו.

לאחר כמה דיונים השתכנענו. הסכמתי לחדול מפיתוח עסק ה־USANA שלי, שהניב הכנסה שיורית סולידית בת חמש ספרות (לא רע למישהי שרק שנתיים לפני כן סיימה תואר ראשון), ולהתחיל להשקיע את כל מאמצי בזיכיון ההפצה של אמי.

זינקנו על ההזדמנות בהתלהבות ותקווה גדולות. הכול נראה כמו רעיון נפלא. לי היה ידע מקצועי בעסקים וזמן לעסוק בדברים המעשיים; לאמי היה את הבסיס לצרף הרבה אנשים לצוות שלנו.

אבל כעבור שנתיים וחצי של עבודה משותפת משהו התחיל להטריד אותי. היה לי קשה לגייס מוטיבציה לבצע את העבודה הדרושה לניהול העסק ולפיתוחו. התחלתי גם להתרגז כשהדרכתי את אנשי צוותי, ותהליך התמיכה באנשים בעסק — תהליך שפעם אהבתי — התיש אותי פתאום.

לקראת סוף שנת 2010 חלמתי חלום שהיה הן מצמרר והן מאיר עיניים. בחלום הייתי בחיים, אבל גם מתתי. מצאתי את גופתי, ומסיבה כלשהי לא יכולתי להודיע לאף אחד שאני מתה. הזמנתי באינטרנט עֶרכּה שנועדה להסתיר גופות. זאת היתה רק שקית פלסטיק אטומה כדי לחסום את הריח. (אני יודעת, איזה גועל!) הכנסתי את גופתי לשקית ואיכשהו דחפתי הכול לקרטון של "פדקס". הייתי בדרך לאירוע שבו היה לצוות נורתרפ שולחן באזור המכירה (משהו שעשיתי פעמים רבות בחיי), ומסיבה כלשהי הייתי צריכה להביא איתי את הקרטון עם גופתי. כשהגעתי לאירוע יצרתי מצגת יפהפייה של קו המוצרים שלנו, כשקרטון הגופה שלי הוא הקישוט המרכזי. כדי להבטיח שאף אחד לא יֵדע על גופתי המתה בתוך הקרטון, כיסיתי את כל השולחן בפרחים ובנצנצים. אני גם זוכרת בבירור שבחלום הזה חייכתי הרבה במשך כל האירוע כדי לוודא שהכול נראה בסדר.

באותה תקופה, כפי שאולי תזכרו, הרגשתי כמו נוכלת בחיי הערוּת שלי מפני שהסתובבתי במנהטן ולימדתי נשים על חירות פיננסית בשעה שעדיין היו לי כמה חובות צרכניים משמעותיים (שלא עשיתי שום דבר בעניינם). היה גם פרט לא כל כך משני: גרתי בדירה בבעלותה של אמי, ששילמה את המשכנתה. המגורים בדירה שלא שילמתי עליה היו חלק מהפיצוי על כך שעזרתי לפתח את העסק. אבל בהתחשב בכך שמעולם לא העלינו על הכתב את עניין התשלום או הגענו להסכם ברור, לא הרגשתי שאני ראויה לכך. פשוט הרגשתי שאני גרה בדירה של אמא שלי. כל הזמן הזה נראה לי שאני שוחה בביצה פיננסית והופכת את ההתעלמות לקריירה.

המשכתי לפתח את העסק שלי עם אמי, ועבדתי עם נשים במפגשים אישיים כדי לעזור להן ליצור חירות בריאותית ופיננסית מרבית; ליוויתי וקידמתי את הצוות שלנו, ויישמתי כמה טכניקות שיווק והדרכה חדשות ומשתלמות. אבל עדיין כרסמה בי תחושה שמשהו לא בסדר.

השיחות עם אמי בנושא העסק שלי היו מתוחות יותר ויותר. אף אחת מאיתנו לא היתה מרוצה מיחסינו העסקיים או האישיים. הרגשתי נורא כשהבנתי שלא זו בלבד שאמי ואני לא באותו "ראש", אלא אפילו לא באותו גוף... והידיעה שאני עזרתי ביצירת המצב הזה היתה נוראה.

היה ברור כשמש שמשהו מוכרח להשתנות בשותפות העסקית שלי עם אמי, ולכן סוף־סוף החלטנו לסכם משהו בכתב. הצגתי בפניה הצעה חדשה להסכם כתוב על הסכום שכל אחת תקבל על תרומתה לעסק. עצם כימות העסק שלנו ותרומתי ריפא וחיזק אותי. ברגע שהתבהר לי עד כמה גדל העסק מִתחילת השותפות בינינו, ראיתי בבירור את חשיבותי. ראיתי שהבאתי לעסק משהו משלי, שלא סתם הזדנבתי בעקבות אמי. היה נפלא לראות את זה על גיליון אלקטרוני, וגם להתחיל להרגיש את זה בכל נימי גופי.

באמצע ההבנה הזאת הרגשתי שאני צריכה לערוך שינויים נוספים בחיי. ראשית, החלטתי לעזוב את ניו יורק ולעבור למקום שבו אוכל לצמצם את הוצאות המחיה שלי בצורה דרסטית כדי לשלם את חובותי ולחיות בהגינות פיננסית. החלטתי לעבור למֵיין ולחיות כמה חודשים עם אמי. דמיינתי איך אני פוגשת דייג לובסטרים, מתחתנת, יולדת כמה ילדים, אופה עוגות וחיה באושר ועושר. אבל ברגע שעלו בעיני רוחי דמיונות האושר הביתי במדינת הולדתי, הרגשתי לחוצה ומדוכאת.

ערב אחד ישבתי במסעדה עם חברה טובה וצץ במוחי רעיון. אני אעזוב את הדירה שהיתה שייכת לי ולאמי, אבל היא זו שמימנה אותה. נמכור אותה, אני אפטר מרוב מיטלטלי, ואצא למסע ברחבי ארצות הברית לתקופה לא מוגדרת. אקרא לנסיעה "מסע החירות", ובדרך אעביר סדנאות שייקראו "נשים ועושר". אני אֲלַמֵּד נשים אחרות את עקרונות החירות הפיננסית שלמדתי. הרעיון צץ במוחי בשלמותו, וסיפרתי עליו לחברתי בשמחה ובתחושת אופוריה. עיניה נפקחו לרווחה כשדיברתי. עיני נפקחו לרווחה. אפילו המלצרית המעצבנת שלנו לא יכלה לקלקל את תחושת ההתלהבות וההזדמנות.

ידעתי שזה השינוי שאני צריכה. חיי היו טובים מאוד, אבל הגיע הזמן שיהיו נפלאים. ידעתי שהיציאה למסע החירות תצמצם באופן דרסטי את הוצאות המחיה שלי, כדי לשלם את חובותי ולהתחיל לחיות ברווחה עם הכסף שלי. וכבר היה לי עסק וירטואלי מוצלח עם צוותים קטנים ברחבי ארצות הברית שיכלו לארח אותי ולארגן לי סדנאות בערי הולדתם. לא ידעתי לכמה זמן אסע או לאן אגיע. הרפיתי מכל מה שידעתי וזאת היתה הרגשה ממש ממש טובה.

כשחל שינוי כזה בתודעתנו, אנחנו מרגישות כאילו שיטפון בזק סחף את השביל מאחורינו. אם נסתובב כדי לחזור בדרך שממנה באנו לא נמצא עקבות, לא נמצא דרך ברורה, לא יהיה זכר לדרך הישנה. לכן הברירה היחידה שלנו היא לבחור להתקדם. וזה מה שעשיתי! שבועיים לפני שהייתי אמורה לנסוע מאֵליקוֹטוויל שבניו יורק לסן דייגו שבקליפורניה באמצע פברואר, עלה בדעתי שכדאי לי להזמין מישהו שיצטרף לנסיעה. הרפיתי מהחיים שהכרתי, ויחסי עם אמי היו די סוערים באותה תקופה. ודאי אצטרך קצת עזרה, קצת חֶברה, איזו כתף לבכות עליה כשאתעורר באיזה מקום באוקלהומה ואחשוב, מה לעזאזל עשיתי?!

אז ככה סתם קיבלתי השראה להזמין את מייק, בחור שהסתובבתי איתו רק כמה פעמים. נפגשנו בשיקגו ביוני שעבר, ומאז התכתבנו כמה פעמים במייל. בחג המולד בילינו קצת בפניקס, מקום מגוריו, כשנסעתי לשם לבקר קרובי משפחה. עכשיו כבר היה ינואר. ברגע ההשראה צצה לי מדבקה על לוח המודעות במוחי. היה כתוב בה: "תזמיני את מייק ווטס לנסוע איתך ברחבי ארצות הברית." ואז חשבתי, מה?!?! מי הדביק שם את הפתקית? זה טירוף. אני בקושי מכירה אותו.

אבל הייתי צריכה להגיע מאליקוטוויל לסן דייגו באמצע החורף, והרגשתי קצת לא יציבה באמצע השינוי הגדול שערכתי בחיי. וראיתי את זרועותיו המסוקסות של מייק ווטס. הן היו חזקות ונראו בטוחות — זרועות מהסוג שארצה בסביבה אם אעבור התמוטטות עצבים במקום כלשהו בנברסקה. זרועות מהסוג שאֶרצה סביבי אם אתקע בסוללת שלג באינדיאנה. מה שטוב בשינוי כל הדברים בחייך בבת אחת הוא שאת נשארת פתוחה לאפשרויות, לכן החלטתי להישמע לפתקית. חוץ מזה, החלטתי שבטח לא אמצא את בעלי לעתיד בזמן שאני חוצה את ארצות הברית, אז למה לא להישמע לתשוקותי? מבלי לחשוב על שום כוונה או תוצאה מיוחדת הזמנתי את מייק לנסוע איתי. הוא השיב בחיוב, ובתוך כמה ימים טס מפניקס לבאפלו כדי להסיע בחורה שבקושי הכיר על פני ארצות הברית. ביום שטס לפגוש אותי השתוללה סופת שלג. הוא הביא לי שוקולד. באותו ערב הוא נישק אותי בפעם הראשונה. זה קרה בסלון בית החווה שבו גדלה אמי.

ביום החמישי של "מסע החירות" שלי, לאחר משא ומתן טלפוני עם אמי על הסכם עסקי חדש, סוף־סוף השגתי את הבהירות שחיפשתי. ניתקתי את השיחה בתחושה של בלבול, תסכול וכעס. נכנסתי לחדרו של החבר החדש מאוד שלי, מייק, כשדמעות זורמות על לחיי ושיהוקים של סוף הבכי. לאחר ששיתפתי אותו ברגשותי, הביט בי מייק ברצינות ושאל אם הוא יכול לומר לי מה דעתו. אמרתי, כמובן. "קייט, את יכולה להצליח לבדך. את מספיקה לעצמך," אמר מייק. זאת היתה הפעם הראשונה לאחר שיתוף הפעולה עם אמי ששקלתי לחזור לעבוד לבד. טעם החופש הקטן הזה, גם אם רק בתיאוריה, היה מתוק.

כשהבהרתי לעצמי שכבר לא רציתי להיות שותפה בעסקיה של אמי, אמרתי לה את זה בהחלטיות. השיחה נמשכה פחות מעשר דקות והיתה קלה באופן מפתיע ומענג. אמי תמכה בי לגמרי ואיחלה לי כל טוב. בששת החודשים הבאים התרנו את קשרינו הפיננסיים.

מספטמבר 2011 לא זו בלבד שאני עצמאית לגמרי מבחינה פיננסית ושפרעתי את כל חובותי הצרכניים, אני גם חופשייה לחלוטין מבחינה פיננסית. הכנסתי השיורית הנוכחית מכסה את הוצאות המחיה שלי כך שאני יכולה לבחור לעבוד רק אם אני רוצה לזכות בהגשמה יצירתית או להעלות את רמת החיים שלי — נסקור את ההגדרה המלאה של חירות פיננסית בפרק 8. וחשוב מזה, יחסי עם אמי טובים מתמיד. אנחנו מעודדות זו את זו, מסתובבות יחד סתם בשביל הכיף, ומציעות זו לזו אסטרטגיות עסקיות מתוך אהבה מוחלטת והתלהבות מהעבודה שכל אחת מאיתנו יוצרת בעולם.

אשר לבחוּר הפתקית שלי, הייתי אמורה להוריד את מייק כעבור חמישה ימים בביתו בפניקס. אבל בסופו של דבר הוא לא יצא מהמכונית, ובעשרת החודשים הבאים נסענו יחד ברחבי ארצות הברית והתאהבנו. נסענו לאורך 55,000 קילומטרים ו־41 מדינות במסע החירות. עכשיו אנחנו חיים יחד במֵיין.

ועכשיו... סיפור הכסף שלכן

לאחר שכתבתן את סיפורכן והרגשתן את כל הרגשות הקשורים אליו, השלב השני בתהליך סיפור הכסף האישי הוא להגיע להסכם הן עם העבר והן עם ההווה שלכן. אחת המורות האהובות עלי בכל הזמנים, ניקול דֵיידון, מייסדת One Taste ("ואן טייסט") ומחברת הספר Slow Sex (סקס איטי), סיפרה לי פעם שכוחנו בכל רגע נתון טמון ביכולתנו להגיע להסכם עם מה שקורה — להתאהב בסיפור שלנו. ככל שאנחנו נאבקות במשהו, כך הוא נראה לנו שגוי; וככל שאנחנו מצטערות שהוא לא שונה, כך אנחנו לא מסוגלות ליצור את המציאות שאנחנו רוצות.

ולהפך, ככל שאנחנו מאמצות אל לבנו את ה"כאן" וה"עכשיו" ומוצאות דרכים להעריך אותם, ואולי אף להכיר עליהם טובה, כך יש לנו יותר כוח להתקדם. כשאנחנו מודות בסיפור הכסף שלנו, ואפילו מספרות אותו בצורה כזו שאנחנו גיבורות הסיפור — בניגוד לקורבן — זה הצעד הראשון שאנו עושות לקראת החזון החדש על חירות ושלווה פיננסיות.

האם שמעתי מישהי קוראת לי פוליאנה? זה נכון, יש כמה מקומות בתרבותנו שבהם מלמדים אותנו לאמץ את החלקים הקשים בסיפורנו ולבחור לראות את הדרכים שבהן הם דווקא הסתדרו מצוין בפרספקטיבה הגדולה של מסלול חיינו. אבל זכרו, יש הבדל בין הודאה בסיפורכן ואימוצו לבין ייפוי הסבל והקושי. אז אני לא מציעה לייפות את החלקים הקשים כדי לעבור ישר להרגשה הטובה, כי "ההרגשה הטובה" שתקבלו לא תאריך ימים. עליכן למצוא את הרגעים בעברכן שאפשר לראות כ"לא כל כך טובים" ולטפל בהם. למצוא את האור בקצה המנהרה. להתבונן באמת כדי לראות מה עשו למענכן במקום מה עשו לכן. וברגע שתתחילו לראות את הדברים "הרעים" האלה בדרך חדשה, תוכלו לספר מחדש את סיפורכן כשאתן הגיבורות.

לכן התחייבו עכשיו להשתחרר מסיפור המִסכּנוּת האישית שלכן. הגיע הזמן לקחת אחריות על הסיפור שלכן. הגיע הזמן לחשוף את יפי המסע שלכן עד כה, ולגלות את הדרכים שבהן היתה מפת אוצר שהובילה אתכן בדיוק למקום שבו אתן נמצאות היום. הגיע הזמן לאמץ את סיפורכן, מפני שכל המשאלות שהסיפור הזה יהיה שונה לא יעזרו לשנותו. במקום זאת, ספרו את סיפורכן מחדש. ספרו אותו בקסם וביראת כבוד ובתחושת פליאה. ספרו אותו בגאווה, מפני שזה הסיפור שהפך אתכן למי שאתן. אתן מקבלות רק סיפור אחד בחיים, אז למה לא לקחת עליו אחריות?

עכשיו, משהכרתן את סיפורי, אשמח להראות לכן איך לקחתי עליו אחריות. איך אני גיבורת הסיפור שלי? ראיתן את התפניות בעלילה שלי, את העליות והמורדות. אבל בסופו של דבר הבנתי שאם באמת אבחר להכיר בערכי, וכתוצאה מכך אטביע יותר מחותמי ומקולי האמיתי על העולם, יקרו הרבה דברים טובים. פרעתי את כל חובותי במהלך כמה שבועות מפני שהכנָסתי גדלה בהרבה. התאהבתי בגבר מדהים שתומך בי לגמרי בעבודה, באהבה ובחיים, ושגם אני תומכת בו. התחלתי לקבל שכר על הרצאות. שילמו לי כדי לכתוב ספר (ואתן מחזיקות את התוצאה בידיכן). אני עובדת במשהו שאני אוהבת, שמוסיף ערך לחיי ומשפר חיֵי אחרים.

לולא עברתי את השלב שבו הייתי לפני שנתיים לא הייתי יכולה לאמץ, להעריך או אפילו להבין במלואו את המקום שבו אני נמצאת כיום. הרגשתי כמו נוכלת ושהיתי באפלה פיננסית בעודי צוברת ריבית על חוב האשראי שלי, וזאת היתה הרגשה ממש גרועה. מודעותי הפיננסית כיום, והחיים שאני נהנית מהם כיום הודות למודעות זו, פשוט מדהימים. אני רוצה שכולם ירגישו כך. העובדה שהתגברתי על מהמורות פיננסיות משלי לא רק מעניקה לי אמינות, אלא גם אמפתיה ופרספקטיבה בתקווה לעזור לאלפי אחרים להתגבר על גרסאותיהם לטירוף הפיננסי בחן ובקלות.

למעשה, מסתבר שסיפור הכסף שלי הוא סיפור אהבה במובנים רבים: זה סיפור על הרומן שלי עם כסף, סיפור על התפתחות יחסי האוהבים עם אמי, סיפור על התאהבות באהובי, וסיפור על עזרה לאחרים ליצור את סיפור האהבה שלהם עם הכסף.

כל הסיפורים האלה הגיעו בלוויית לקחים משלהם. לפעמים צריך לחפש את הלקחים הללו כשמסתכלים מתחת לפני החוויות. למשל, בואו נתבונן ביחסי עם אבי היקר ואיך הם עיצבו את חיי. כמו אמי, גם אבי היה נדיב כלפי וכלפי אחותי במשך השנים. שני הורי העריכו במיוחד השכלה וטיולים ולא חסכו בכל מה שקשור להשכלה אקדמית, אמנותית ותרבותית כל שנות ילדותנו והתבגרותנו. אבל עקרונותיו הפיננסיים של אבי היו שונים מאוד מאלו של אמי, והוא בדרך כלל היה שמרן יותר ביחס לכספו. האמת היא שמבחינה רגשית חוויתי חלק מהבחירות הפיננסיות שלו במהלך שנות התבגרותי כדחייה או כתחושה של זלזול, וזה בפני עצמו היה לקח שאני מעריכה באמת.

אחד הלקחים המועילים ביותר שלמדתי הגיע מתחושת כישלון וחוסר הערכה. אני יודעת מה אתן חושבות — איך זה יכול להיות משהו חיובי? אבל תהיו סבלניות. לצערי, לנסיבות חיצוניות בילדוּת יש נטייה להשאיר סימנים שקשה למחות. זה ודאי קורה ממגוון רחב של סיבות, כולל:

1. כשאת ילדה, את רגישה יותר ומושפעת בקלות.

2. כשאת ילדה, את לגמרי תלויה בהורייך או באפוטרופסים אחרים שיספקו את צרכייך. לכן, יחסייך איתם תלויים בדבר, מפני שבמובן מסוים כל דבר שקורה להם עלול להשפיע על הישרדותך.

3. כילדה, החיים חדשים לך. לכן כל חוויה רעננה יותר. לכן כל חוויה גם משפיעה יותר אינסטינקטיבית.

4. לא ניחנת בבגרות הרגשית כדי להבין את האירועים באופן שאת מבינה אותם כשאת בוגרת, אז לעתים קרובות את מפנימה אותם בדרכים אחרות מכפי שיקרה בבגרותך.

כל זה בא לומר שבשנות ילדותי ונעורי, כשאבא שלי בחר לא להוציא עלי כסף בנסיבות מסוימות, עוד לא היתה בי הבשלות לדבר איתו או לבטא את רגשותי בנושא. במקום זאת הגעתי להחלטה שהדהדה בחיי. מכיוון שאבי לא רצה לשלם על מה שזה לא היה, החלטתי שבאופן כלשהו אני לא חשובה.

כשהשוויתי כסף לאהבה והחלטתי שאי אפשר לאהוב אותי בגלל האינטראקציה עם אבי בנושא הכסף, התרחקתי במשך שש שנים וחצי מאינטראקציות רומנטיות משמעותיות עם גברים. ברור ששנינו יודעים שזה כבר לא מהווה בעיה בחיי.

והנה הסיפור שלי בגרסת הגיבורה! מה שהיה כל כך מושלם בעובדה שלא יצאתי לדייטים בתיכון ובקולג' היה שחסכתי לעצמי הרבה דרמות רגשיות, שצעירות רבות כל כך עוברות ביחסיהן עם בחורים בסוף שנות התבגרותן ותחילת שנות העשרים לחייהן. במקום זאת ניצלתי את האנרגיה הרגשית העודפת ואת זמני הפנוי ליצירת קשרים מדהימים וארוכי טווח עם חברות, ולהקים עסק משלי שאני עדיין נהנית מפירותיו כעבור יותר מעשר שנים.

האם לא השקעתי זמן מה והרבה קופסאות קלינקס באֵבל על אובדן הערכתי העצמית כמתבגרת והקשרים הרומנטיים החופשיים והמאושרים שפספסתי? ועוד איך. כעסתי. כתבתי יומנים. הוצאתי את זה בריקודים. ניהלתי כמה שיחות מטלטלות מלב־אל־לב עם שני הורי ועם אחותי. ואני מוצאת הזדמנויות לקלף את השכבות ולהמשיך בתהליך ההחלמה באופן קבוע. אבל ההודאה ברגשותי לא מבטלת את העובדה שאני גיבורת הסיפור הזה. אחרי הכול, אין סיפור טוב בלי קונפליקט ודמעות מצדו השני של הצחוק.

בחלוף השנים אני רואה שאבי עבר מסע משלו בנושא הכסף. המסע שלו לא היה קשור אלי. היתה לו ילדות קשה עם דינמיקה מורכבת בנושאי כסף והתמכרות. כילדה חשבתי שהתנהגותו קשורה לכמות האהבה שאני ראויה לה. אבל זה פשוט לא נכון. האמת היא שלבחירותיו לא היה כל קשר לרגשותיו כלפי או לשאלה כמה אהב אותי.

ועכשיו אני בוחרת לראות את אבי כמי שתמיד עשה כמיטב יכולתו עם המידע, הכלים והמיומנויות שעמדו לרשותו. אני בוחרת לראות אותו כאיש אוהב ונדיב שיעשה הכול למעני — כי זאת האמת. ואתן יודעות מה? אני קרובה יותר לאבי היום מכפי שהייתי בילדותי. יחסינו פרחו ושגשגו. ונחשו מה עוד? כך גם יחסי עם גברים אחרים וגם עם כספי.

דרך נוספת שבה אני רואה את השלמות בסיפור האהבה שלי עם הכסף בדיוק כפי שהיא, היא העובדה שאני חייבת הרבה מאוד מהצלחתי העסקית והפיננסית לכך שתכנתתי את עצמי לחירות פיננסית מגיל צעיר. אני אסירת תודה על החינוך המוקדם הזה. ולולא גירושיהם של הורי והבהלה שתקפה את אמי, לא סביר שהייתי מחליפה את ספרי הנוער שלי בספרים על עסקים וכספים.

גם הסחרחרת שעברתי בשותפותי העסקית עם אמי מצחיקה בדיעבד. תמיד אכיר טובה שלא ידעתי שלא כדאי לי לצלול ישר למים, מפני שהייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שום דבר על שום דבר. זה התברר במגוון של דרכים משמעותיות, שהחשובה ביניהן היתה שמעולם לא היה בינינו הסכם כתוב. ישר מההתחלה דיברנו על איזה שכר אקבל ועל חלוקת העבודה, אבל מעולם לא העלינו את זה על הכתב בפרוטרוט. זאת היתה חוויית למידה עצומה מבחינתי. לעולם לא אכנס לשותפות עסקית בלי להעלות דברים על הכתב, במיוחד עם חברים או בני משפחה. אבל גם לא הייתי החלטית כל כך בעניין זה לולא חוויתי על בשרי את אתגר הדברים שקורים כשעושים את זה בדרך ההפוכה. וההתפתחות האישית שלי, ושל יחסי עם אמי במהלך שותפותנו העסקית והיפרדותנו, היא מתנה יקרת ערך שלא יכלה לקרות בשום דרך אחרת. התלהבות נעורים היא ברכה. היא יכולה להדריך אתכן בנתיב שנשמתכן זקוקה כדי להתפתח.

יש הרבה לקחים מצוינים העולים מקטע זה בסיפור. לא זו בלבד שלמדתי לחתום על הסכמים כתובים, אלא גם למדתי שאני אחראית לגודל תמורתי לעולם, ושאף אחד לא יכול לעורר בי תחושה שאני נחותה אם לא ארשה לו. נזכרתי שאני מספיקה לעצמי — תמיד הייתי ותמיד אהיה. למדתי שהדברים שאנחנו נאחזים בהם כדי להרגיש בטוחים הם לעתים קרובות הדברים שמונעים מאיתנו לתבוע את חירותנו.

חלק מתביעת חירותנו בכל תחום של חיינו הוא להתבונן בסיפורינו מבעד לעדשה שרואה את הלקחים החיוביים, לוקחת אחריות על חלקנו, ומוצאת דרכים להתפתחות כתוצאה מחוויותינו. וזה בדיוק מה שעשיתי.

אוכל לספק לכן סיבות כה רבות למה חוויתי מפָּלות פיננסיות. אני יכולה לומר שזה מפני שהורי אף פעם לא לימדו אותי אחריות פיננסית. אני יכולה לומר שאבי תמיד רצה ללמד את אחותי ואותי "את ערך הדולר", אבל פשוט עקפנו אותו וביקשנו מאמא כסף שהיא חילקה ללא הגבלה. אני יכולה לומר שזה מפני שהורי מעולם לא שיתפו אותנו בהרגלי התכנון הפיננסי שלהם, או שניסיתי להתגבר על הסבל שגרמו לי גירושי הורי והמהפך הפיננסי שנבע מכך.

אבל העניין הוא שאף אחת מהגרסאות האלה לסיפורי לא משחררת במיוחד. אם אאשים את אמי או את אבי (או את החברה, לצורך העניין) בחוב שצברתי בסך 20,000 דולר, כבר עדיף לי לנעול את עצמי בכלא ולזרוק את המפתח מחוץ להישג ידי. הייתי אחראית לחלוטין לגישתי האדישה כלפי מצבי הכספי — גישה שהותירה אותי בקשיים, במינוס, בבושה עצמית. בחרתי לא לשים לב לכספי מסיבות שונות, ואיש לא היה אשם באף אחת מהן. וזאת היתה תפנית מושלמת בדרכי, מפני שיש דברים שצריך ללמוד רק בדרך הקשה כדי ללַמד אותם בצורה יעילה.

אני לא אומרת שכדי ללַמד משהו צריך לעבור את זה (או לפשל, במקרה שלי). אבל בואו אשאל אתכן משהו: אתן לא מתייחסות אלי ברצינות רבה יותר כמוֹרה לענייני כספים כשאתן יודעות שבתוך חמש שנים שקעתי בחובות בסך 20,000 דולר ופרעתי אותם בעודי בונה עסק מצליח לשיווק רשתי? אני מקווה מאוד שכן, כי כשאני כותבת את זה אני נזכרת שאני מלמדת משהו חשוב. זאת גרסת הגיבורה של הסיפור שלי. אני עשיתי טעויות, ואני התגברתי עליהן. אני חזקה ומוכשרת. אני חיה חיים שמתאימים למהותי הפנימית. חוויותי העניקו לי הזדמנות להיות מודעת יותר לדרכה של נשמתי.

אתן רואות עד כמה חשוב להתבונן מדי פעם בחיים מנקודת תצפית של 20,000 מטר? פעם שמעתי את לואיז הֵיי אומרת כמה היא מכירה טובה לבעלה לשעבר, מפני שאף על פי שלבה נשבר כשהתגרשו, הוא הפך אותה למי שהיא היום. אני מרגישה כמוה. לולא התגרשו הורי, לולא עברתי את השנים הקשות שבהן ראיתי את אמי ואת אבי עצובים, מבולבלים, כועסים ופותרים בעיות, לעולם לא הייתי לומדת מה שלמדתי כדי להפוך לאשת עסקים מצליחה. ולעולם לא הייתי יוצאת למסע מודע להכרה בערכי, וכתוצאה מכך תורמת משהו לכוכב הלכת. אני אסירת תודה לשניהם על כל מה שלימדו אותי במודע או שלא במודע. הכול הסתדר בדיוק כפי שהיה אמור להסתדר.

עשיתי כמה דברים שאחדים יראו כטעויות. אם עוד לא הבנתן, אני, כמובן, רואה את כל הרגעים האלה, כל הבחירות האלה, כל האירועים האלה כדברים המושלמים שהביאו אותי לרגע שבו אני נמצאת כשאני כותבת לכן את זה. אני לא מאמינה בחרטות.

מהו סיפור אהבת הכסף שלכן?

עכשיו תורכן! אולי אתן חדשות בנתיב תשומת־הלב־לכספך. אולי זה הספר הראשון על כסף שקראתן. אולי זה נושא שנמנעתן ממנו רוב חייכן. אם כן, זה בסדר. מצבכן מעולה! או אולי אתן אוהבות את הנושא, וזה אחד המשאבים הרבים שאתן בוחנות. בכל מקרה, זה הזמן להתבונן על סיפור הכסף שלכן. התרגיל הזה יעזור לכן לספר את סיפורכן ואז לקחת עליו אחריות, בדיוק כפי שאני עשיתי לעיל.

חלק 1: ספרו את סיפורכן

הוציאו את יומן אהבת הכסף שלכן וכתבו את סיפור אהבת הכסף שלכן. איפה החל הכול? מה היו העליות? המורדות? מה היו הלקחים? ספרו את סיפור הכסף שלכן כפי שלא סיפרתן אותו מעולם.

חלק 2: הגדרת רגעים מחדש

ספרו את האמת, אבל אל תשכחו את המשקפיים הוורודים שלכן. כל רגע היה לקח שהביא אתכן בדיוק למקום שבו אתן נמצאות היום. באיזה קטע בחייכן נתקלתן בנסיבות או באירועים מדרבנים שהגדירו את מצבכן? איפה לא לקחתן אחריות על האופן שבו בחרתן לראות משהו? בחרו תחום אחד או שניים מסיפור הכסף שלכן, וחפשו דרכים שבהן הדברים הסתדרו להפליא כתוצאה מהנסיבות האלה שאולי לא העניקו לכן הרגשה נפלאה. האם למדתן משהו שלא הייתן לומדות באותו אופן מבלי לשקוע בחובות? האם התחלתן לתבוע את כוחכן הפיננסי או את ערככן בצורה חדשה אחרי שהבנתן כמה רע לוותר עליהם? אני לא מבקשת מכן להחליף לגמרי את נקודת המבט שלכן על הנסיבות הלא־ נעימות בעברכן. אבל אני כן מבקשת מכן לעשות סיבוב של 90 מעלות. האם יש פרט אחד בסיפור הכסף שלכן שייראה לכן נכון ברגע זה? אולי אפילו שניים?

חלק 3: גרסת מסע הגיבורה של הסיפור

הגיעה השעה לקחת אחריות על סיפורכן ולהסכים עם מצב הדברים. וזה מתחיל בהכרה ביופייה ובשלמותה של הדרך שעברתן כדי להגיע הנה. עכשיו אני מזמינה אתכן להרחיב את הגישה שנקטנו בחלק 2. כעת, מששיניתן את השקפתכן על פרט מסוים או שניים מסיפור הכסף שלכן, הביטו בסיפורכן כמכלול וחפשו עוד שכבות של שלמות ויופי ונכונות במצב הנוכחי (ו/או הקודם). אתן יכולות לכתוב על זה בכתיבה חופשית, להרהר בכך ולבקש הדרכה מכל כוח עליון, או לדון בכך עם חברה נאמנה בעלת פרספקטיבה מפותחת. או שאתן יכולות לעשות את כל שלוש האפשרויות. ברגע שתתחילו לדחוק את הפרספקטיבה שלכן לכיוון חדש, אולי תופתעו עד כמה חייכן יתחילו להיפתח בפניכן כמו שטיח קיר עשיר ויפהפה, הכאב והשמחה, החסד והצמיחה — כולם שזורים יחד להפליא. כפי שאני שיניתי את הפרספקטיבה שלי, התזוזה בהשקפתכן עשויה להכיל היבטי חיים אחרים מעבר ליחסיכן עם הכסף. הרי כל דבר בחיים קשור לאחר בקשרים הדדיים. לא משנה מה תעשו, עשו לעצמכן טובה וספרו את סיפורכן כשאתן בתפקיד הגיבורות. אתן בהחלט ראויות לתפקיד הזה.