הכרזת מלחמה

 פרולוג

הונג קונג

לפני שבוע

האוויר היה סמיך מלַחות. מעיק. אופייני לתקופת השנה הזאת. היתה זו עונת המונסונים, והיציאה החוצה היתה כמו כניסה לחדר אדים. הוא עבר חצי גוש בניינים וכבר הזיע. כשהגיע לצומת, בגדיו נדבקו לגופו. אקדח הגלוֹק התקוע מאחורי המותן הימני שלו היה חלקלק מזיעה.

נשק, כסף, וציוד היי־טק. כמו משהו מתוך סרט. אבל לא, זה היה אמיתי.

הוא פנה ימינה ונכנס לשוק פתוח ורחב ידיים. כמו התפוצצות של מכונית תופת עמוסה פחיות צבעים זוהרים. בכול, אפילו בציפורים הססגוניות בתוך כלוביהן הקטנטנים להפליא, היתה חיוּת תוקפנית. הריחות נעו בין ג'ינג'ר ושום עד ל"שמן הביבים" המעופש, שעלה משפוכת המסעדות וממרזבי השומן של טבחי הרחוב הרבים.

היו שם חביות חלודות עם סרטנים, דליים עם צלופחים וקערות מים שטוחות מלאות דגים. גברים ונשים התמקחו על תפוזים ופלפלים, בשר נא ועופות.

כמו גשמי האביב הראשונים הזורמים לאורך אפיקים צחיחים זרועי סלעים, כך פילס קֶן הַרמוֹן את דרכו בשוק. הוא לא התמקד במאומה אבל ראה הכול - כל הצתת סיגריה, כל הרמת עיתון, כל חיוג בטלפון סלולרי. קולות הסביבה נהרו לתוך אוזניו כמו ערב־רב של צלילים, זוהו, נותחו, מוינו ואוחסנו.

תנועות גופו, תפקוד חושיו, התנהלו כולם ביעילות שלֵווה ומקצועית. סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA) לא שלחה אותו להונג קונג כדי שייכנס ללחץ. למעשה, היא שלחה אותו להונג קונג בדיוק מפני שהוא לא נכנס ללחץ. כאלה היו כבר די והותר בוושינגטון, ונוספה עליהם גופתו של דיוויד קָאהיל שהוחזרה למולדת.

קאהיל היה סוכן ניהול רשתות שהוצב בשנחאי. כבוגר טיפוסי של אוניברסיטת יוקרה, הוא הכיר את כל האנשים הנכונים והלך לכל המסיבות הנכונות. הוא ראה דברים בשחור־לבן. אזורים אפורים נועדו לשקרנים מקצועיים, כמו דיפלומטים ואנשים שחסרו את האומץ לקרוא לרוע בשמו. לדעת קאהיל היה בעולם הרבה רוע, במיוחד בסין. לכן הוא למד את השפה וביקש שיציבו אותו שם.

כמנהל רשתות, או ליתר דיוק כסוכן הפועל תחת "כיסוי לא רשמי", לא הוענקה לו החסינות הדיפלומטית שממנה נהנו סוכני CIA אחרים אשר עבדו מתוך שגרירות או קונסוליה. קאהיל היה מרגל, "סוכן חרש" אמיתי. והוא היה טוב מאוד בתפקידו. הוא הקים רשת אנושית חזקה בסין, עם סוכנים במפלגה הקומוניסטית הסינית, ב'צבא השחרור העממי' הסיני ואפילו בשירותי המודיעין הסיניים.

באמצעות קשריו עלה קאהיל על משהו, משהו בעל השלכות חמורות לגבי הביטחון הלאומי של ארצות־הברית. ואז, ערב אחד, כשנפגש עם אחת הסוכנוֹת המרכזיות שלו, הוא התמוטט מהתקף לב לנגד עיניה ממש.

הסוכנת היתה די־ג'יי משנחאי ושמה מִינְגְשִׁיָה. המסיבות שלה היו מהמוצלחות ביותר בסין. ידוענים, סמים, נשים יפהפיות - היה בהן הכול. והמסיבות האלה הן שהובילו אותה לתוך חוגי העשירים ובעלי ההשפעה של סין.

לא חסרו לה בעיות משלה, ולכן היתה בשלה לגיוס על ידי קאהיל. אבל כשהוא מת, מינגשיה נעלמה מעל פני האדמה. אנשי ה-CIA לא הצליחו לאתר אותה בשום מקום. הם רצו תשובות, ולא השאירו אבן על אבן בחיפושיהם אחריה. ואז, מקץ שבועיים, היא שבה והופיעה.

זה קרה באמצעות ערוץ תקשורת חירום שקאהיל יצר עבורה - לוח הודעות בפורום זניח שניטרו במפקדה בלַאנגלי. אבל מאז שנעלמה, ההשערות ב-CIA הרקיעו שחקים. האם הסינים מחזיקים בה? האם קאהיל נשרף? האם האישה היתה מעורבת במותו? האם זאת היתה מלכודת?

לכאורה היה לה מידע על מתקפה הרסנית המתוכננת נגד ארצות־הברית, אבל איש לא ידע אם אפשר לבטוח בה. הסוכנות שיוועה למידע, ולכן הזעיקה את קן הרמון.

הרמון לא היה בוגר מלוטש של אוניברסיטת יוקרה כמו קאהיל. הוא היה גבוה, בנוי כמו גוש בטון, ולא השתתף במסיבות מפונפנות. בדרך כלל שתה לבדו בברים המוזנחים בסמטאות אחוריות של כמה מהחורים העלובים ביותר בעולם. הוא היה גבר מחוספס עם קשרים מעטים ועם תכלית אחת יחידה. כשמישהו לחץ היכן שהוא על כפתור הפאניקה, הרמון הוא זה שהופיע.

הוא החליט לפגוש את הסוכנת בהונג קונג. זה היה מקום הגיוני יותר משנחאי ובטוח הרבה יותר מבייג'ינג, במיוחד לבחור לבן.

הרמון בחר את בית־הקפה. חיקוי של 'סטארבקס'. המקום היה מלא בתמהיל הנכון של סינים ואנגלוסקסים. אנשים שוחחו בטלפונים סלולריים והקישו במקלדות. הם הרכיבו אוזניות והקשיבו למוזיקה או צפו בסרטונים במכשירים שלהם. לאן נעלמו ספל הקפה והעיתון? לעזאזל, חשב, לאן נעלמו העיתונים?

היו שם דלת בחזית ודלת מאחור, כלומר שתי דרכי יציאה, שלוש אם מנפצים מנפצים בבעיטה את החלון בשירותי הנשים שמוביל לתעלת איוורור צרה. שירותי הגברים היו מלכודת מוות. אם נלכדתָ שם, לא היתה דרך מילוט. הרמון לא תיכנן להילכד.

רשת מעקב אנושית התפרשה בשכונה. הוא הבחין באחדים מהם. גברים אתלטיים מדי ומטופחים מדי. הם היו אנשי השרירים של הסוכנות, אנשי מבצעים מיוחדים לשעבר. אלופי ירי, כאלה שטוב שיהיו בצוות שלך אם העניינים מסתבכים, אבל הם היו בולטים מדי, והרמון ביקש שלא ישלחו לו שמרטפים. אולם התעלמו מבקשתו.

הוא גם ביקש שיקנו לאישה כרטיס טיסה, כדי שיוכלו לנהל את הפגישה בטרקלין נוסעים נעים ואנונימי בנמל התעופה של הונג קונג. סביבה מבוקרת, הרבה יותר קשה להכניס אליה נשק. קל יותר לאתר סיבוך עוד לפני שהתרחש. נוהל 101. גם מבקשה זאת התעלמו.

בלאנגלי סברו שנמל־התעופה מפוקח מדי ושהדבר יקל על הסינים להשתמש בו לטובתם. ב-CIA רצו אתר ציבורי עם נתיבי פינוי מרובים. הם העמידו בכוננות מכוניות, דירות מסתור, חליפות בגדים, ציוד רפואי, דרכונים מזויפים ואפילו סירה מהירה. הם חשבו על כל האפשרויות וערכו תוכניות לכל אחת ואחת מהן, עד כדי כך היו מודאגים.

לאחר שנכנס, סקר הרמון את בית־הקפה. מיזוג האוויר גרם לו להרגיש כאילו חיברו אותו למכל חמצן טהור ורענן. הוא לקח מפית נייר, התחיל בפדחת ראשו המגולח וניגב עד לעורף ולצווארו העבה. הוא הזמין קולה בפחית, בלי קרח. הוא למד בדרך הקשה על קרח בארצות זרות.

אחרי ששילם במזומן, לקח את הפחית אל עמדת השירות, שם ליקט כמה פריטים ואחר כך מצא שולחן. השולחן היה מרוחק מהחלון, אבל לא מרוחק עד כדי כך שנמנע ממנו לצפות בדלת ובמה שהתרחש ברחוב.

לא היו עליו שום אביזרים אלקטרוניים. לא מחשב נייד, לא טלפון סלולרי, לא מכשיר קשר. שום תעודה מזהה. מלבד ה'גלוֹק' בעל הקליבר הגדול, מחסניות רזרביות וסכין, לא היה על גופו שום דבר שיכול לקשר אותו עם משהו, עם מישהו או עם מקום כלשהו. כך פועלים מקצוענים.

הוא הוציא מהכיס שטר כסף קטן וקיפל אותו לצורה שנאמר למינגשיה לחפש. צורת לב. הוא ידע לקפל גם צורות ברבור, אבל כולם עשו ברבורים, זאת הצורה הראשונה שלומדים. בדרך כלל הוא קיפל לבבות כשנפגש עם סוכנוֹת, משהו שונה. חלקן אהבו את זה, חלקן לא. מה אכפת לו, לב הוא רק לב.

כשסיים, הציב אותו על גבי מפית לבנה. ייחודי, אבל צנוע, לא משהו שאפשר להבחין בו מהרחוב. למעשה, יכולת להבחין בו רק כשעברת על פני השולחן בדרך אל שירותי הנשים - וגם אז, רק אם חיפשת את זה.

שעה אחרי כן הגיעה האישה והאטה כשעברה על פני שולחנו. לא הרבה, אבל מספיק כדי לאותת לו שהיא ראתה.

בזמן שמינגשיה היתה בשירותים, הרמון סרק את בית־הקפה ואת הרחוב. הוא לגם פחית קולה שנייה ודיפדף באחד מעלוני התיירות החינמיים שמילאו כל בית־קפה ומסעדת מזון מהיר בהונג קונג.

כשעזבה מינגשיה את השירותים וחלפה שוב על פני שולחנו, היא ראתה את הלב ניצב לבדו. המפית סולקה. אין סכנה. לא עקבו אחריה בכניסתה, אפשר לשבת. היא הזמינה לעצמה תה בדלפק והתיישבה בשולחן הסמוך אליו.

היא היתה אישה מושכת, נאה יותר מאשר בתצלום שקאהיל צירף לתיק שלה. הרמון הבין מדוע גייס אותה. על פי התיק, היתה לה אי־שם משפחה שהזדקקה לכסף. כמו תמיד. הרמון לא רצה לדעת על זה, הוא לא בא כדי לצאת איתה אלא רק כדי לתדרך אותה, ובמקרה הצורך לעזור להבריח אותה אל מחוץ לסין. הוא שמח שהיא דוברת אנגלית.

מינגשיה הכניסה יד לתיק שלה, הוציאה את המשקפיים שקאהיל נתן לה והניחה אותם על הספסל ביניהם.

לפני שעזב את ארצות־הברית הראו להרמון איך להשתמש בהם. הוא לא מת עליהם, אף על פי שהיו מוצלחים יותר מן הגרסאות הקודמות שגוגל פיתחה עבור הסוכנות. המקרֵן שגודלו כקוביית לגו הוחלף במקרן בגודל סיכת שדכן. למרות זאת, המשקפיים היו בסגנון מדע בדיוני מדי לטעמו.

ובכל זאת, שיטה זאת של שיתוף מידע היתה עדיפה על החלפת מזוודות מתחת לשולחן, או מסירת מעטפה מלאה דוחות ותצלומי מעקב. במשקפיים היה גם כפתור מחיקה יחיד, שמחק את כל המידע אם נראה שהם עומדים ליפול לידיים הלא־נכונות.

הרמון הרכיב אותם, חזר אל המגזין שלו והעמיד פנים כקורא בו.

בעוד המידע גולש על החלק הפנימי של העדשות, מוחו התחיל לחבר את הנקודות.

"את בטוחה לגבי כל זה?" שאל.

"כן," ענתה מינגשיה.

ברור שיצטרכו יותר מאשר את המילה שלה. אבל אם זה נכון, ארצות־הברית בצרה. צרה גדולה.

"מה הקטע הזה בסינית שחוזר שוב ושוב?" שאל. "שְׁיוּאֶה לוֹנְג?"

"זה שם הצופן למבצע."

"מה זה אומר?"

"שיוּאֶה לוֹנג הוא יצור אגדי סיני שמביא חושך, קור ומוות."

"מה התרגום?"

"באנגלית הוא ייקרא 'דרקון שלג'."