הלבבות היפים 2: לחיי הלבבות היפים

קונור

ריאותיי שאבו פנימה אוויר, ובבת אחת חזרתי להכרה ולכאוס מוחלט. וכאב. כאב נוראי פילח את זרועי השמאלית.

הראייה שלי הייתה מטושטשת כאילו הייתי מתחת למים. לא יכולתי לזוז, גופי רותק לקרקע בגלל משהו כבד ששכב על חזי. בקושי הצלחתי לנשום מתחת למשקל שהעיק על חזי. שמעתי מרחוק יריות, צעקות ואש מרגמה דרך הצלצול שבאוזניי.

מצמצתי בחוזקה, הכרחתי את עצמי להתמקד, וגיליתי שהעוגן שהצמיד אותי לאדמה היה ווס. הוא שכב שרוע עליי, ראשו על חזי, הקסדה שלו מסתירה את פניו. כתפיו התרוממו וירדו, אבל האם הוא היה זה שנשם, או שהנשימות שלי הזיזו אותו? לא ידעתי אם הוא חי או מת.

חי. הוא חייב להיות בחיים.

אימה טלטלה אותי ואדרנלין הציף אותי.

“ווס,” אמרתי בקול צרוד. “ווס...”

עיניי התרוצצו לכל עבר. נאבקתי להתיישב, וכאב חד ננעץ כשיני פלדה במרפק שלי. הרגשתי שאני תלוי בין הקאה לעילפון.

“פאק...”

ירקתי עוד כמה קללות בין שיניי כשהזזתי את זרועי השמאלית לקו הראייה שלי. רסיס מרגמה משונן היה תקוע מתחת לעור האמה שלי. פציעה כל-כך בלתי אפשרית, כל-כך מכוערת ולא במקום, שאילולא הכאב העז שהגיע עד לכתפי, הייתי חושב שהיא מזויפת.

הפניתי את ראשי לצדדים ואמדתי את המצב שלנו. ווס ואני היינו חשופים, ללא מחסה, בקצה הדרומי של הכפר. דמויות נעו בין שלדי הבתים המפוצצים ונראו כמו רוחות רפאים בעשן ובאבק. הקרב עדיין השתולל, אבל נע מזרחה.

מבטי נתקע בבור באדמה שהיה מוכתם בדם. במרכזו היה סנדל של ילד קטן. זכרתי שרצתי לעבר הילד שנעל את הסנדל הזה, ניסיתי להציל אותו, לאחוז אותו ולתפוס מחסה. הושטתי לו יד ואז...

גם הזיכרון שלי התפוצץ לחתיכות, אבל הספיק לי להסתכל על החבר הכי טוב שלי ששכב עליי ללא ניע, מכוסה אבק ודם, כדי לנחש מה קרה.

ווס רץ אחריי. הוא ראה מה שאני לא ראיתי. הוא גרר אותי משם. הוא הציל אותי.

שוב.

יבבה נקרעה מחזי הכואב. ווס הגן עליי בגופו וספג כדורים רבים, כששכבנו חשופים.

ועכשיו הוא מת.

“ווס!” צעקתי. “אלוהים, לא.”

כשהכאב עדיין נועץ את לסתותיו בזרועי, השתחלתי מתחתיו והנחתי בעדינות את ראשו על הקרקע. עיניו היו עצומות, פיו מעט פעור. הנחתי שתי אצבעות על גרונו. דמעות צרבו את עיניי כשחשתי את הדופק שלו, חלש ואיטי מדי, אבל שם.

“תודה לאל.”

ההקלה לא נמשכה זמן רב. כשכרעתי על ברכיי ובחנתי את פצעיו, פחד ובחילה זינקו בגרוני. מכנסי המדים של ווס היו ספוגים בדם מפצע ירי, מהחלק האחורי של ירכו ועד לנעל הצבאית שלו. אצבעותיי נעו סביב מותניו ומתחת לאפוד שלו ומצאו עוד שלושה פצעי ירי. אבל זאת הייתה העצם המשוננת שהגיחה ממפרק הירך שלו שהכתה בי בבטן.

“אלוהים, לא. בבקשה, ווס.”

התאפקתי לא לבכות וניסיתי לגייס מתוכי את מה שלמדתי באימונים. היינו חשופים. המחסה הקרוב ביותר היה ערמת שברי אבנים במרחק עשרה מטרים ממני.

כרעתי על רגליים רועדות ובידי הימנית אחזתי בתיק הגב של ווס. חשקתי שיניים ומשכתי. המשקל המת של ווס נגרר על החול הגס למרחק של סנטימטר.

“ווס, בבקשה...” שאפתי לתוכי שלוש נשימות, הידקתי את שיניי ומשכתי. עוד סנטימטר. פאק, הוא היה כבד מדי ואני חלש מדי.

יריות קרעו את האוויר הפתוח ובעקבותיהן נשמע פיצוץ. מטר של אבנים נפל עלינו ואדרנלין געש בשלוש גפיי הבריאות. כמו האימא ההיא שהרימה מכונית כדי לחלץ את בנה מתחתיה, אחזתי בווס בידי הטובה ומשכתי אותנו למקום מבטחים. ברגע שהגענו לערמת שברי האבנים, נפלתי על ברכיי לידו.

“תישאר איתי, ווס,” אמרתי והורדתי את תיק הגב שלי. “אתה שומע אותי? פאקינג תישאר איתי. אל תמות לי או שאני פאקינג אהרוג אות–”

בטני התהפכה כשרצועת התיק נתפסה במרפקי השמאלי.

“חובש!” צרחתי, כשנאבקתי לפתוח את תיק העזרה הראשונה שלי. “ווילסון, פאק.”

נברתי בתיק שלי ומצאתי את חוסם העורקים. ביד אחת, נאבקתי להחליק את חוסם העורקים דמוי החגורה על רגלו הימנית של ווס ולמקם אותו מעל הפציעה. סובבתי את הסוגר שוב ושוב, והידקתי את החגורה עד שהסוגר לא הסתובב יותר. ברגע שהדם הפסיק לזרום מהחור הפעור ברגלו, הידקתי את הרצועה של הסוגר למקום.

“חובש!” צרחתי. “פאק! אני צריך חובש!”

ניגשתי שוב לערכת העזרה הראשונה ותפסתי את מתקן האֶקס-סטאט שלי. באימונים קראנו להם מזרקי טמפונים. קרעתי בשיניי את העטיפה מהמזרק הגדול והצמדתי את הפייה לפצע הירי במפרק הירך של ווס. לחצתי על המזרק וספוגים מילאו את הפצע הפעור וספגו מיד את הדם.

עכשיו כבר נאבקתי לא לאבד את ההכרה. הראייה שלי התחילה להיטשטש כשבדקתי את פצע הירי בגבו התחתון של ווס, ופצע נוסף, גבוה יותר, מתחת לאפוד שלו. הם נזקקו לטיפול, אבל לא היו לי ההכשרה לכך או הכוח. התיישבתי בחוזקה על התחת, מותש. שאפתי פנימה נשימה אחת אחרונה והכנסתי לתוכה את כל מה שנשאר בי.

“חובש!” צרחתי חזק כל-כך עד שקולי נשבר, יבבה קטנה ופתטית כנגד מכונת המלחמה. “אלוהים, שמישהו יעזור לו.”

כמו עץ שנופל בהילוך איטי, נשכבתי על הצד הלא פצוע שלי, והשתחלתי בין גופו של ווס לקיר שברי האבנים שהסתיר אותנו.

“תתעורר,” אמרתי בצרידות. “תתעורר. פאקינג עכשיו. שלא תעז למות, ווס. בבקשה.”

העולם התחיל להתרחק ממני. אפילו הכאב בזרועי השמאלית נראה לי רחוק. לא נשמעו יותר יריות. עכשיו הגיעו אליי כמה צעקות קלושות. מבעד לצלצול מתכתי באוזניי, שמעתי בכי של אישה. לא ידעתי אם ניצחנו או הפסדנו, רק שכל שנייה שחלפה קירבה את ווס למוות.

אחזתי את ידו הרפויה בידי. “תחזיק מעמד, טוב?” אמרתי. “תקשיב לי. אל תלך, ווס. תישאר ותקשיב, טוב?”

עצמתי עיניים לרגע, דמעות זלגו מבין ריסיי.

“תישאר איתי, ווס, ותיזכר... תיזכר בפעם ההיא... כשהיינו בערך בני ארבע-עשרה... והיינו אצל ג’ייסון קינגסלי... חבורה של בנים... שישבו ודיברו על בנות. ניסינו להיות קשוחים.”

בלעתי במאמץ, גרוני מלא בזכוכית וחול.

“כולנו... התפארנו ואמרנו עם מי אנחנו רוצים לשכב ואיזה ‘כוס לזיין’... כאילו לא היינו כולנו בתולים.” גיחכתי בעייפות. “אבל לא אתה. אתה זרקת חיצים ואתה... אתה היית דלוק על קיילה מרפי. אני זוכר את זה... המשכת לזרוק חיצים כשאמרת לנו שאתה רוצה לנשק אותה. קיילה מרפי. אני בחיים לא אשכח את זה. אמרת, ‘לנשק אותה בגומה הקטנה של עצם הבריח, שם הלב שלה דופק.’”

דרך הערפל שכיסה את עיניי ראיתי דמויות רצות אלינו. צלליות של גברים.

“וכולם בהו בך,” אמרתי. “זוכר? ואתה רק הסתובבת כשחץ ביד שלך וההבעה שלך הייתה כאילו, פאק, מה אמרתי עכשיו? אבל במקום לחזור בך על מה שאמרת או להתבדח... פשוט משכת בכתפיים ואמרת, ‘כן, זה מה שהייתי עושה,’ וחזרת לזרוק את החיצים המחורבנים ההם.”

גיחכתי כשווילסון, ג’פריז ועוד כמה מהאנשים שלנו הקיפו אותנו.

“החברים שלנו לא ידעו איך לאכול את זה,” אמרתי ועדיין אחזתי בידו של ווס, כי שום דבר בעולם לא יגרום לי לעזוב אותו. “הם בהו בך במשך דקה שלמה ואז פרצו בצחוק. זוכר? הם חשבו שאתה צוחק. גם אני צחקתי, אבל ידעתי שאתה רציני. היית פאקינג רציני, נכון, ווס?”

איבדתי את תחושת הזמן. כשהכרתי חזרה, בחורים מהיחידה שלנו העמיסו אותנו לתוך מסוק.

“אני סופר עד שלוש,” ווילסון צעק מעל שאגת להבות המסוק. הוא ספר עד שלוש והצוות שלו גלגל את ווס על אלונקה. הם הסירו את האפוד שלו והחלק האמצעי של גופו היה כבד מתחבושות. כשמיקמו אותו על גבו, משהו נפל מכיס האפוד שלו. מחברת מקומטת ומוכתמת בדם.

בהיתי מבעד לחול ולרוח שהמסוק העיף. דפי המחברת הקטנה פרפרו במשבי הרוח החמים ונראו כמו ציפור פצועה.

תפסתי את המחברת לפני שהיא התעופפה ודפדפתי בה. עצרתי כשהגעתי לשיר שהיה כתוב בדיו. המילים היו מוכתמות בדמעות ומרוחות בדם.

המילים של ווס.

הדמעות של ווס.

הדם של ווס.

בתחתית הדף, החתימה שלו. כמו הודאה.

שמו, לא שמי.

“כן, ווס,” אמרתי, דמעות זולגות במורד לחיי. “זאת האמת. זאת תמיד הייתה האמת.”

הועלינו למסוק, וחובשים נוספים החלו לטפל במהירות מטורפת בחבר הכי טוב שלי. הם חיברו אותו לעירוי תמיסת מלח ולמסכת חמצן, אבל ראיתי חובש אחד מניד בראשו בסבר פנים חמורות.

מישהו עזר לי להיחגר וניסה לטפל בזרוע שלי.

“תעזוב את זה,” נבחתי. “תביא לי עט.”

“מה?” שאל החובש מעל רעש להבות המסוק. “עט?”

הסתכלתי על ווס. עיניו היו עצומות, פניו עטו גוון מחריד של לבן.

“תביא לי את העט המחורבן שלך,” צרחתי.

הבחור יצא משדה הראייה שלי, ואז חזר עם עט והניח אותו בין אצבעותיי. הצמדתי את המחברת לרגל שלי עם ידי השמאלית שפעמה מכאב וזרועי שהייתה חסרת תחושה באופן מפחיד, ועל גב המחברת כתבתי בידי הימנית הרועדת.

אוטום,

ווס כתב את זה ואת כל השאר. בשבילך.

-קונור

ניסיתי לכתוב את הכתובת שלה, אבל העט נשמט מאצבעותיי. הצמדתי את המחברת לחזהו של החובש, ועיניי נעצמו תחת גל צמרמורת שתקף אותי כשהמסוק המריא.

“אתה חייב לשלוח את זה. תשלח את זה...”

“מה? הזרוע שלך–”

“על הזין שלי הזרוע שלי,” אמרתי. “אתה חייב לשלוח את זה. לאוטום... אוטום קאלדוול. באוניברסיטת אמהרסט... רידל הול. לא... רודס...” הראייה שלי היטשטשה שוב והפעם עיניי לא הסכימו להיפתח. “פאק, אני לא... זה אמהרסט. האוניברסיטה. הבנת? אוטום.”

ואז החשכה ירדה.