הלבבות 2: לב פלדה

פרק 1 מירנדה

רשימת מטלות:

1. לסיים עריכות.

2. לעקוב אחר השכן.

3. להתקלח.

"מה את עושה היום?" שאלה חברתי, איינסלי, מעברו השני של הקו. ידיי היו עסוקות בפתיחת רווח קטן בין הווילונות, כדי שאוכל להציץ החוצה מבעדו.

"את יודעת, כרגיל," עניתי לה בהיסח הדעת, "עריכות ודברים כאלה." הטיתי את ראשי הצידה כדי לקבל תצפית טובה יותר מהחלון וכמעט הפלתי את הטלפון. אלוהים לוהטים.

"למה את נשמעת ככה?"

"כמו מה?"

"מוסחת." איינסלי שאפה בחדות. "אלוהים אדירים. השעה תשע בבוקר. את שוב אורבת לשכן?"

סגרתי את הווילונות בזריזות ונסוגותי מהחלון. "לא. מובן שלא. למה שאעשה את זה?"

"אמרת לי שאת לא מתכוונת לעשות את זה יותר."

חשבתי שכבר ביססנו את העובדה שאני שקרנית. התקרבתי שוב לחלון מפני שלא יכולתי להימנע מכך. כנראה הייתי מתה שיתפסו ושיענישו אותי. אבל זו הייתה הפעם היחידה שבה יכולתי לראות אותו – בשעה שלוש בדיוק הוא היה יוצא מהבית ונוסע משם בטנדר השחור והגדול שלו, ולא רציתי לפספס שום דבר. ערסלתי את הטלפון בעזרת כתפי פעם נוספת, פתחתי את הווילונות בשתי הידיים והצמדתי את פניי לחלון כמו הסטוקרית המוזרה שאני. ראיתי אותו שם, בחוץ. כל סנטימטר מהמם ממנו.

הוא חצה את הרחוב הסואן לעבר הבניין שבו גרתי, מרענן כמו כוס מים ביום לוהט, כולו ביטחון ויופי גברי עילאי. היה לו יופי מהסוג שגורם לבחורות לחרחר ולליבן לפרפר. הוא הסיט את שערו השחור ממצחו השזוף ושרירי זרועותיו הגדולים נעו יחדיו.

צמרמורת ריקדה על עורי וייתכן שלחשתי 'שכה יהיה לי טוב'. לא ידעתי את שמו, אך הכרתי את לוח הזמנים היומי שלו כמו את כף ידי. זה לא היה מוזר בכלל.

"את שקרנית איומה." היא צחקקה. "מה הוא לובש היום?"

בקושי שמעתי את איינסלי. בכל בוקר, כאשר צפיתי בגבר הזה פוסע במורד הרחוב לעבר הבניין שלנו, הרגשתי כאילו רק הוא ואני קיימים בעולם. הילוך איטי. מוזיקת רקע סקסית משלנו. הגבר חסר השם והלוהט בטירוף, ומירנדה. הוא לא ידע זאת, אבל היה לנו עולם משלנו וזה היה החלק הטוב ביותר ביום שלי.

"משקפי שמש. חולצה לבנה צמודה ללא שרוולים. מכנסי ספורט שחורים עם שלושה פסים בצדדים. נעלי ריצה שחורות," אמרתי לתוך הטלפון ללא נשימה. לא חשפתי את הקטעים הטובים, כמו הזעף שראיתי על פניו. הוא היה קבוע. לא ראיתי את הגבר הזה מחייך בחודש האחרון מאז עבר לגור מולי, ומסיבה כלשהי זה הלהיט אותי עוד יותר. הזעף לגמרי היה הקטע שלו והוא נראה טוב מאוד עליו. הלסת שלו הייתה מרובעת ומגולחת למשעי. פיו שטוח. הוא היה גבר ענק. מעל למטר שמונים וחמש. חזהו היה רחב, זרועותיו עבות ומרשימות. דסקית התנודדה משרשרת כסופה סביב צווארו ורמזה לי על כך שהיה לו רקע צבאי כלשהו. מעולם לא ראיתי את עיניו, אך לא היה לי ספק שהן תהיינה מדהימות. כל דבר בו היה מדהים. אפילו הצליעה הקלה בצעדו לא גרעה מיופיו האלוהי. הייתי אוכלת אותו בכפית.

"את אובססיבית לגביו," אמרה איינסלי.

צחקתי, נבוכה רק במקצת. "לא התכוונתי להגיד את זה בקול רם."

"מתי תאזרי אומץ ותיגשי לדבר איתו?"

נאנחתי. "אף פעם."

"בחייך, מירנדה. יכול להיות שלא תזיק לו ידידה. הוא עבר לבניין לא מזמן והוא תמיד לבד." היא השתתקה. "והוא מוצא חן בעינייך," היא סיימה בקול מזמר.

לא אמרתי לה ש'מוצא חן בעיניי' זו לשון המעטה. שוקולד מצא חן בעיניי. בירה טובה. חוף הים. ספר רומנטי מעולה. הגבר הזה נראה כאילו יצא הרגע מאחד הספרים הרומנטיים בעלי הרקע הצבאי שערכתי למחייתי. הוא היה כל מה שבחורה יכולה לרצות: שמור, קשוח, כנראה פגוע וסקסי כמו החטא. כן, הייתי אובססיבית לגביו. העברתי יותר מדי לילות בעודי מדמיינת אותו מעליי, מתחתיי, בתוכי, בזמן שידי הייתה בין רגליי ועיניי עצומות בחוזקה. הנחתי לדמיונות של איך שהוא עשוי להיראות ללא בגדים להיצרב על החלק האחורי של עפעפיי.

צפיתי בו נעלם לתוך הבניין והזעפתי פנים. שמעתי את רגליו רועמות במעלה המדרגות ואז את צליל פתיחת הדלת מול דלת הדירה שלי. רק קיר הפריד ביני ובין גבר חלומותיי.

דהרתי לעבר הדלת והצמדתי את העין לחור ההצצה. תיאור החור הזה מעולם לא היה מדויק יותר מפני שבהחלט הצצתי. צפיתי בו פותח את הדלת. זיעה ניגרה במורד צווארו אל צווארון חולצתו הלבנה. רציתי טעימה מהזיעה הזאת. חולצה ברת מזל. הוא פתח את הדלת ונכנס לביתו. השתופפתי ברפיון ליד דלתי והנחתי את ידי מעל לליבי הרועם.

פסעתי לחדר האמבטיה כאשר הטלפון עדיין צמוד לאוזני והצצתי במראה. "ראית אותו, איינס. הוא לגמרי לא בליגה שלי."

גם איינסלי זכתה לצפות בו במו עיניה בכמה וכמה הזדמנויות, ועל אף שהייתה מאורסת לחברי הטוב ביותר חוץ ממנה, אדריאן, היא זכתה לחזות בגבר חסר השם בכל הדרו. ברור שהיא העריכה את זה בכל דרך אפשרית.

אבל אני הייתי מי שאני, והוא היה מדהים, ובדיוק שם הייתה הבעיה. זאת אומרת, ידעתי שאני חמודה, גם אם קצת עגלגלה, אך אפילו לא הייתי קרובה להיות על אותה הפלנטה עם הגבר המדהים הזה.

"את יפהפייה, מתוקה וטובת לב. יש לך עבודה מדהימה ואת מפרנסת את עצמך. את מציאה אמיתית, אישה!" צעקה איינסלי לתוך הטלפון.

העפתי מבט נוסף בעצמי במראה. הייתי בת עשרים ושתיים. לבשתי חולצת טי גדולה שעליה היה כתוב: 'אני אוהבת ספרים גדולים, לא יכולה לשקר'. היה עליה כתם בצבע חום ליד מפתח הצוואר. הרחתי אותו ועיוויתי את פניי. חרדל מהסנדוויץ' שאכלתי אתמול. הייתי מוכנה להתערב שאין שום סיכוי שבעולם שהגבר המדהים ההוא ייתפס לבוש בבגדים דוחים מרוחים בחרדל. החולצה כיסתה את גופי כמעט עד ברכיי וזה היה טוב כי לא לבשתי מכנסיים. זה היה אחד הנהלים שלי – נוהל בלי מכנסיים. שערי החום־אדמדם היה אסוף בקוקו על ראשי. היה די מובן שלא סירקתי אותו מאז המקלחת האחרונה שלי, לפני שלושה ימים. אני יודעת, דוחה. אבל חברת 'מירנדה מאי עריכות' הייתה מפוצצת בעבודה השבוע. הייתי עסוקה כל־כך בשלושת הימים האחרונים שכמעט לקחתי הפסקה מהתצפיות שלי. כמעט.

"ושמנמנה," אמרתי וטפחתי על לחיי העגולות. "שכחת את הקטע הזה. אני ג'ינג'ית. אף אחד לא רוצה שמנמנה ג'ינג'ית." צחקתי לתוך הטלפון, אבל לא באמת צחקתי. הוא היה בכושר מעולה ואילו אני אהבתי דונאטס וקפה קר ופיצה. לא היה לי רע עם איך שנראיתי – חיבבתי את עצמי, הרגשתי בנוח עם הגוף שלי.

איינסלי נאנחה. "את לא שמנמנה. יש לך קימורים. את מלאה במקומות הנכונים. את עסיסית בכל המובנים הטובים."

קטעתי אותה בצחוק, "אין מצב שקראת לי עסיסית כרגע. אני די בטוחה שכל מושג שהשתמשת בו הוא מילה נרדפת ל'שמנמנה'."

"המילים שאמרתי לא אומרות שאת שמנמנה."

חייכתי. "כן, הן כן."

היא גנחה. "לא, הן לא."

"למי בשיחה הזאת יש תואר בספרות?" שאלתי.

"בסדר, אבל אני מתכוונת למה שאני אומרת, מירנדה. את יפהפייה, ואם את רוצה את הגבר הזה, תחצי את המסדרון וקחי אותו. הוא יהיה בר־מזל לזכות בך."

"וזו הסיבה לכך שאת החברה הכי טובה שלי. מפני שאת אוהבת אותי על אף שאני ג'ינג'ית מפוטמת." צחקתי.

"או־קיי, מספיק. אלך לפני שאתן לך סטירה. תתקלחי מתישהו בקרוב."

ניתקתי ועשיתי את דרכי לחדר השינה השני בדירה הקטנטנה שלי, ששימשה גם כמשרד. עברתי על מיליוני הפתקיות שהכילו כמויות מזעזעות של רשימות ועל אביזרים משרדיים נוספים שנחו על השולחן ופתחתי את הספר הרומנטי שערכתי לפני שהתחלתי במארב.

לא הייתי רק ג'ינג'ית עם קימורים, הייתי גם אגרנית עם תעודות. לא היה לי הרבה כשהייתי קטנה, אז שמרתי את כל מה שמצא חן בעיניי, למשל הרשימות והספרים שלי. והיה לי הרבה משניהם. בכל מקום.

שעתיים מאוחר יותר, פסעתי על מדרכות מרכז העיר קולומביה, דרום קרוליינה. אפילו התקלחתי ולבשתי מכנסיים. תראו אותי, עושה דברים של מבוגרים וכל הקטע הזה. נשמתי את האוויר המרענן והטיתי את ראשי כלפי השמיים הבהירים, נהנית מחום השמש של מדינת קרוליינה על פניי. במקור גדלתי בעיירה קטנה במרחק של שלושים דקות נסיעה מכאן, אך תמיד ידעתי שארצה לגור בעיר. זה היה החלום ותמיד רדפתי אחר החלומות שלי. קולומביה לא הייתה עיר גדולה, אבל זו בכל זאת הייתה עיר, והדירה שלי הייתה במרחק כמה צעדים מבית הנבחרים – העיר הייתה עיר הבירה. אהבתי את הנוחות בלהגיע לבית הקפה האהוב עליי בכל זמן שארצה. אהבתי להיפגש עם חברים במסעדות יוקרה בקרבת מקום בלי להזדקק לרכב. כמו כן, ידעתי שלעולם לא אעזוב את דרום ארצות הברית. המנהגים והתרבות של האזור, לצד האהבה שלי לאוכל המקומי – כל זה היה מוטמע בתוכי. הדרום היה מבוצר בתוכי עמוקות, בדיוק כפי שאני הייתי בו. הייתי מה שאהבתי לקרוא לו 'בחורה עירונית דרומית'.

נכנסתי לבית הקפה שנמצא בדיוק מתחת לדירה שלי והזמנתי מלטי, בעלת בית הקפה, את המשקה הקר הרגיל שלי. לאחר מכן הלכתי לספרייה הקטנטנה שנמצאה במרחק שני רחובות משם.

חוויתי ריגוש בכל פעם שראיתי את הקופסה הקטנה שעוצבה בצורת דקל הפלמטו, העץ הרשמי של דרום קרוליינה. זה לגמרי לא כמו עץ הדקל הרגיל. פתחתי את החלק הקדמי הקטן והצבעוני של הקופסה ובדקתי את חמשת הספרים שבפנים. הושטתי את ידי לתיקי והוצאתי ממנו שלושה ספרים נוספים. שלפתי כמה כרטיסי ביקור מהתיק, הנחתי אותם בין הספרים, ואז הנחתי את הספרים מעל יתר הספרים בספרייה הקטנה. אהבתי להוסיף את עבודותיהם של הסופרים העצמאיים, שאת ספריהם ערכתי, לספרייה הקטנה, וגם לפרסם מעט את שירותיי. האפשרות לעבוד עם סופרים טובים תמיד עשתה לי מצב רוח. בדרך הביתה עצרתי כדי לקנות אוכל סיני, ובזמן שחיכיתי להזמנה שלי תופפתי ברגלי על המדרכה ובדקתי מה השעה בטלפון שלי. כל זה לקח הרבה יותר זמן משהיה צריך.

בדקתי שוב את השעה והאצתי את צעדיי, דואגת שמא אפספס את הבחור הלוהט וחסר השם שלי כאשר הוא ייכנס לטנדר בשעה שלוש אחר הצהריים. הגעתי לחדר המדרגות כמו סערת הוריקן, שערי מתבדר ברוח, בידי אוכל סיני והתיק שלי, נחושה להגיע לחלון בבית כדי לזכות לתצפית הטובה ביותר שאפשר כשלפתע, בום! נתקלתי בקיר מוצק של שרירים. שאלוהים יעזור לי, הקיר הזה הריח ממושק נקי וגבר טהור. רציתי להתקרב ולשאוף מהריח שלו עוד, אבל זה היה מתפרש כהתנהגות לא מהוגנת, ונהגתי באופן מהוגן רק כמחצית מהזמן, וגם זה היה כשלא היו עליי מכנסיים. לצערי, זה לא היה המקרה באותו רגע, כך שבמקום לעשות זאת, נסוגותי, הצמדתי את האוכל הסיני לחזי כאילו מישהו עמד לגנוב אותו והבטתי מעלה. ואז עוד ועוד מעלה, כי הבחור היה גבוה. כאילו, ממש גבוה. המשכתי להביט מעלה עד שהבנתי שאני בוהה בבחור הלוהט וחסר השם שלי.

הלסת שלו הייתה מרובעת בדיוק כפי שדמיינתי שהיא תיראה מקרוב. רציתי להעביר את כריות האצבעות שלי על גבי עורו החלק, אך זה יהיה מוזר. למען האמת, בחורות שמנמנות לא יכלו להרשות לעצמן שאנשים יחשבו שהן גם מוזרות, בנוסף לכול. התבוננתי בכל תו בפניו. מעולם לא הייתי קרובה כל־כך לגבר חלומותיי וייתכן שלעולם גם לא אהיה. האף שלו היה חזק ורחב, עם בליטה קטנה במרכזו. עיניו שוב היו מכוסות במשקפי השמש הארורים האלה וקיללתי את עצם קיומם כשראיתי את פניי ההמומות משתקפות בהם. עיניי הרחבות ופי, הפעור בעיגול מושלם, היישירו אליי מבט.

נסוגותי. הייתי נבוכה מכך שלטשתי עיניים בבבואתי, אך עדיין לא הייתי מסוגלת להסיט ממנו את מבטי. כתפיו הרחבות ופלג גופו העליון עטו חולצת טי שחורה שנצמדה לכל שריר בגופו. הוא לבש ג'ינס שחור שישב באופן מושלם על ירכיו הגדולות והחזקות.

"תסלחי לי," אמר בקול בריטון עמוק, עשיר ומרטיט, מחזיר את תשומת ליבי לפניו.

הוא מדבר!

מעורפלת, צעדתי הצידה ומלמלתי, "או־קיי." צפיתי בו צועד לעבר הטנדר שלו ואלוהים אדירים, הישבן הזה. הוא היה לא פחות מפנומנלי. עסיסי. הנה לכם, זה היה שימוש ראוי במילה הזאת. אעדכן את איינסלי מאוחר יותר. הוא קפץ לתוך הטנדר שחנה במקביל לבניין הדירות, התניע ולא חנן אותי אפילו לא במבט נוסף לפני שפנה לעבר הכביש.

עמדתי שם, לוטה בערפל, צופה בטנדר נעלם במרחק. רק כשהוא נעלם משדה הראייה שלי שמתי לב לכך שעדיין הצמדתי את האוכל הסיני לחזי. הרחקתי אותו מגופי ועיוויתי את פניי בגלל הרוטב החום שכיסה את החלק הקדמי של חולצתי הלבנה.

"איזה דיכאון," מלמלתי לעצמי כשעליתי במדרגות. הייתי מבועתת, נבוכה מכל המאורע. "או־קיי? או־קיי?" חזרתי ומלמלתי לעצמי, "זה הדבר היחיד שחשבת לומר לגבר חלומותייך?" הנדתי בראשי ועשיתי את דרכי לדירה, נחושה להגיד משהו שהוא לא 'או־קיי' בפעם הבאה שאראה את הגבר המדהים הזה.