הלבבות 3: לב חצוי

פרולוג קלי

"את בהיריון."

קולו העמוק של הרופא הדהד בחדר הבדיקות בחור הזה שהייתי בו, אי שם באלבמה. בקושי שמעתי את דבריו. האקוסטיקה במקום הייתה נהדרת. רציתי להביא לשם את הלהקה שלי ולהקים במה, לתופף קצת, לתת בראש.

"סליחה?" הטיתי את גופי לעברו בניסיון להתקרב אליו יותר. הייתי בטוחה ששמעתי אותו לא נכון. משב רוח קריר החליק במעלה גבי, שהיה חשוף בחלוק שלבשתי, ויריעת הניילון הכחולה שעליה ישבתי נצמדה לישבני.

הוא חייך והביט באייפד שאחז בידיו הגדולות. "תוצאות הבדיקה חיוביות. את בהיריון."

למה הוא חייך, לעזאזל?

הפעם גופי התנועע לאחור שלא מרצוני החופשי. ראשי התערפל. כפות ידיי הזיעו.

אוי, לעזאזל, לא. זו בוודאי טעות. הגעתי לרופא רק מפני שהקאתי במשך כמה ימים רצופים וקיוויתי לקבל תרופה שתעזור לי להתמודד עם הבחילה.

חטפתי וירוס.

לא תינוק.

הרופא הפסיכי והמחייך טעה.

הייתי פאקינג זהירה. נטלתי גלולות באדיקות. תמיד השתמשתי בקונדומים. שתיתי. נתתי בראש. נסעתי למקומות שונים. הייתי חיית מסיבות, אך אחראית – אימא וידאה שאהיה כזאת.

"אני חושבת שאנחנו זקוקים לעוד בדיקה." קולי קרקר. זה ממש לא היה הקול החושני שהקסים קהלים במועדונים הקטנים בכל דרום־מזרח ארה"ב.

"אנחנו יכולים לעשות בדיקה נוספת, העלמה פוטר, אבל התוצאות לא ישתנו באורח פלא. את מצפה לתינוק."

גופי התקשח וננעל כששאפתי אוויר מבעד לאפי. חיי כפי שהכרתי אותם נגמרו והוא עמד שם וגיחך לעברי כאילו זה היה פרק ב'פחות או יותר' בטלוויזיה והוא הרגע מסר לי את המפתחות לרכב חדש.

הוא לא ידע שילדים מעולם לא היו בתכנון עבורי. כן, הייתי אישה בת שלושים ושתיים, אבל רחוקה שנות אור מהחומר שמהן בנויות האימהות והשעון הביולוגי שלי מעולם לא החל לתקתק אפילו.

לעזאזל, אפילו שעון יד לא היה לי.

עבור מתבונן מהצד, הייתי עשויה להיות התמונה המושלמת של אם לעתיד, אך הייתי כל דבר מלבד זה. הייתי בחורה שעדיין ניסתה לחיות את החלום, שעדיין ניסתה להצליח ובגדול. כל מה שרציתי זה לנגן בתופים ולשיר וזה מה שעשיתי בעשר השנים האחרונות.

פניו של הרופא קלטו לבסוף את הבהלה שלי וחיוכו נעלם. תודה לאל. הוא כחכח בגרונו והסיט את עיניו. "יש אפשרויות נוספות," הוא אמר בלי להביט בעיניי ולקח אחד מהעלונים הרבים שנחו על הדלפק לידו.

הוא מסר לי אותו, אך לא התבוננתי בו. פשוט חטפתי את פיסת הנייר המקופלת בידיי והחלקתי מהשולחן הקשיח שעליו ישבתי. הנייר הרגיש לא נכון בידיי, אז הכנסתי אותו לתיקי שנח על הכיסא היחיד בחדר.

"תודה," רטנתי בעודי מושכת על עצמי את הג'ינס שלי מתחת לחלוק. הייתי חייבת להסתלק משם, ודחוף. עמדתי להיחנק אם לא אעשה זאת.

קרעתי את החלוק מעל גופי בלי לטרוח לפתוח את הקשר קודם.

"העלמה פוטר, אני..." לחייו של הרופא עטו גוון מעניין של ורוד לפני שהוא הסתובב.

"תודה," פלטתי מבעד לשיניים חשוקות. השיחה הזאת הסתיימה. לא יכולתי לנשום. לא משנה מה הוא חשב עליי, פשוט לא הייתי מוכנה לילד. בשום פנים ואופן לא.

נמלטתי מחדר הרופא באותו יום כאילו רדף אותי שד ולאחר מכן הייתי בפאניקה, הייתי טעונה רגשית. כעת אני זוכרת זאת כרגע שבו החלטתי משהו באופן בהיר, נקי. זה היה היום שבו חשבתי שכל עולמי השתנה.

כמה טעיתי.

הלכתי לבית המלון שבו שהתה הלהקה באותו לילה, אסירת תודה על האפשרות להיות לבד ולא בנסיעה בוואן בחברת שלושה רוקרים מסריחים בעודי חווה התמוטטות עצבים. הייתי עצבנית על כך שהייתי טיפשה והזדיינתי פעם אחת יותר מדי עם קאש, חברי ללהקה. חוויתי התמוטטות עצבים. בכיתי, שיהקתי, התייפחתי לתוך הכרית השטוחה בבית המלון הזול באלבמה. קראתי את העלון שהרופא נתן לי וזה פשוט הבחיל אותי. זה הבחיל אותי כי רציתי לעשות את זה. זה הבחיל אותי כי לא הייתי מסוגלת.

פשוט לא הייתי מסוגלת.

הייתי צריכה להשלים עם זה.

חשבתי על כך שלעולם לא אזכה לממש את החלום שלי, אך עם זאת, לרגע לו חשבתי שמה שמצפה לי זה ממש סיוט. הסיוט הנורא ביותר של כל אימא.

כי בדיוק ברגע שהשלמתי עם זה שלא אזכה להופיע בפני מיליונים מתחת לאור הזרקורים הצבעוניים, המהבהבים והחורכים שבאצטדיונים המלאים, בדיוק כשהשלמתי עם כך שאיש לא יקרא לי סלבריטי או כוכבת רוק. בדיוק כאשר השלמתי עם העובדה שאהיה פשוט אימא והייתי בסדר גמור עם זה – השטיח נמשך מתחתיי מהר וחזק כל־כך, שיש לי את החבורות שיוכלו להוכיח את זה.

סריקת האיברים שעשיתי בשבוע העשרים להריוני הייתה הדבר שבאמת שינה את הכול, לא היום ההוא בחדר הרופא באלבמה, שנראה כעת חסר משמעות.

טכנאית האולטרסאונד נראתה מאושרת כשהזליפה את הג'לי השקוף על בטני העגולה והתינוקת נתנה לי בעיטה כזו שגרמה אפילו לשפתיי להתעגל בחיוך כמעט בלתי נראה. היא גדלה בתוכי. היא גדלה גם בליבי. כבר אהבתי אותה.

לנוכח כל זה, אפשר לגמרי להבין את התדהמה שלי כשעשר דקות לאחר תחילת הסקירה פניה של הטכנאית נפלו. היא התנצלה, יצאה וחזרה בחברת רופא ואז ידעתי. ידעתי שמשהו היה לא בסדר.

הכול רק נעשה מסובך יותר לאחר מכן. פעם נוספת מסרו לי את אותו העלון, רק שהפעם זה היה רופא אחר. זה היה מביך באותה המידה ועדיין הרגיש לא נכון.

עדיין לא יכולתי לעשות זאת, על אף שידעתי מה עשיתי.

אז שינסתי את מותניי ואת האומץ שלי, לבשתי את מכנסי ההיריון שלי, שהיו מכוערים והייתה להם רצועת גומי במותניים אך לפחות היו נוחים, והנחתי את ליבה של התינוקת שלי בידיו של מנתח הלב הראשי במחלקת הילדים שבבית החולים האוניברסיטאי של 'דיוק'.

דוקטור אנתוני ג'קסון. רופא הלב האדיר.

אנתוני ג'קסון, השטן בעל גומות החן.

אנתוני, המנוול הגדול ביותר בעולם.

פאקינג אנתוני ג'קסון, האקס שלי.

בערך.