הלב החצוי של אווה

פרק 1 שני עולמות

אֶרִיק פוֹן הוֹפֶנְבֶּרג נולד בבוואריה ב-16 ביולי 1896, בעיירה גרוּנְוָולד השוכנת דרומית למינכן. הוא היה נצר למשפחת אצולה עתיקה, ששורשיה ניטעו בגרמניה מאות שנים קודם לכן. מרביתם של הגברים במשפחה, לאורך ההיסטוריה, היו אנשי צבא, כרבים אחרים מבני האצולה הגרמנית שבחרו בקריירה צבאית. עם זאת, לא הייתה זו משפחה אמידה.

אביו של אריק, הברון הֶרְמָן פון הוֹפֶנבֶּרג, שירת כקצין בצבא הגרמני. החינוך שקיבל בימי ילדותו היה פרוסי מסורתי, שמרני וקפדן, ובהיותו איש צבא אופייני לתקופתו, תפיסת עולמו ונטייתו הפוליטית היו מלוּכניות-לאומניות. לאחר סיום לימודיו בתיכון נרשם הרמן לאקדמיה הצבאית שליד מינכן וסיים את לימודיו שם כקצין פרשים. כעבור זמן מה הועבר ליחידות חיל הרגלים, ושם התקדם ועלה בסולם הדרגות. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא פיקד על חטיבת רגלים בדרגת אוֹבֶּרְסְט (קולונל, אלוף-משנה).

אימו של אריק, הברונית אֶלְזָה פוֹן הוֹפְשטֵיין, נולדה וגדלה בשְלֶזְיָה. היא הייתה בת למשפחת אצולה אמידה, בעלת אדמות, מעמד שהיה מכונה אז 'יוּנְקֶרִים'.

מלבד היותה אישה נאה ובעלת קסם רב, הברונית הייתה אשת חברה ידועה ומקושרת היטב. בעלה, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים, אהב והעריץ אותה. ההשפעה הרבה שהייתה לה על דעותיו של בעלה מיתנה את דעותיו וניכרה היטב בדרך שבה התנהלו במהלך חייהם המשותפים.

אלזה קיבלה חינוך בינלאומי, וכיאה לנערה ממשפחה עשירה ומיוחסת באותה תקופה, למדה בבתי ספר פרטיים, דיברה מספר שפות, קראה ספרים רבים וספגה את תרבות אירופה של סוף המאה ה-19. במסגרת נסיעותיה אל מחוץ לגרמניה, היא ביקרה בפריז, בסנט פטרסבורג ובווינה. היא אהבה מוזיקה, שירה ואמנות, והייתה ידועה כבעלת טעם אופנתי משובח.

בזכות היותה אישה ליברלית ובעלת דעות עצמאיות משלה, היא הייתה מוקפת בחוג רחב של חברים שנכבשו בקסמה והעריכו את אישיותה הלבבית הפתוחה.

אלזה הייתה הרוח החיה במשפחה. היא נטלה על עצמה את האחריות המלאה לחינוכם של הילדים, ובעלה, שהיה בן 28 כשנולד בנם הבכור, הפקיד בידיה את המשימה בביטחון מלא. מכיוון שרצתה שילדיה יגדלו ויהיו בעלי דעות עצמאיות משלהם, היא חינכה אותם ברוח ליברלית, דבר שלא היה מקובל בחברה הגרמנית השמרנית של אותם ימים.

אריק היה הילד האמצעי במשפחה. אחיו ווֹלפְגַנג היה גדול ממנו בשלוש שנים, ואילו אחותו הֶלְגָה הייתה צעירה ממנו בשנתיים.

המשפחה התגוררה באחוזה משפחתית גדולה, שהשתרעה על שטח אדמה נרחב. הבית היה מוקף בגן מטופח ומרשים, שבמרכזו נבנה אגם מלאכותי.

בניגוד למקובל בבתים אחרים של בני האריסטוקרטיה הפרוסית, החינוך באחוזתם של בני משפחת פון הופנברג לא היה נוקשה. אלזה דאגה להרחיב את אופקיהם של ילדיה, והם נשלחו לבתי ספר פרטיים, למדו שפות, והאהבה למוזיקה ניכרה היטב גם אצלם.

אריק נשלח לבית ספר פרטי, ועיקר אהבתו הייתה נתונה לשירה ולספרות, למוזיקה וללימוד שפות. הוא למד לנגן בכינור, ואילו ניתנה לו האפשרות, היה מפתח את כישוריו בשפות קלאסיות ולא היה בוחר בקריירה צבאית. עם זאת, בלית ברירה הוא נכנע לרצונו של אביו, שרצה לשמר את המסורת המשפחתית.

ב-1914, בהיותו בן 18, ויתר על חלומו ונרשם לאקדמיה הצבאית שנמצאה צפונית למינכן. אף שנרשם לאקדמיה ללא התלהבות רבה, בכל זאת נמנה עם החניכים המצטיינים שלמדו עימו במחזור. אריק היה בעל תפיסה מהירה וגילה הבנה בטקטיקה צבאית, וכך סיים את לימודיו באקדמיה בהצטיינות בשנת 1917 בדרגת לוֹיטְנַנט (סֶגֶן משנה).

***

בעת לימודיו של אריק באקדמיה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואביו, ששירת בצבא הגרמני בדרגת אוֹבֶּרְסְט, היה מפקד חטיבת רגלים שלחמה בחזית המערב. בקרב על הסוֹם, שנערך בצפון צרפת בנובמבר 1916, הרמן פון הופנברג, אז כבר גנרל-מַיוֹר (תת-אלוף), נפצע ברגלו מרסיס פגז. הוא טופל במשך שלושה חודשים בבית החולים, ולאחר שהחלים מפציעתו קיבל את עיטור צלב הברזל. החלמתו לא הייתה שלמה. הוא נשאר צולע ונאלץ להיעזר במקל הליכה עד סוף ימיו. עקב כך שוחרר לאחר כבוד מהשירות הצבאי.

לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה, בעוד הצבא הגרמני לוחם בחזיתות בעת מלחמת העולם הראשונה, גויס אריק לצבא והוצב במטה הכללי בברלין, במחלקה לתכנון לוגיסטי. אריק רכש ידע רב בלוגיסטיקה, באספקה ובארגון כוחות, וזכה לתשומת ליבם של חלק מראשי המטה שראו בו צעיר מבטיח בעל רקע משפחתי משובח ונימוסים ללא רבב.

אריק היה גבר מרשים ביותר. גובהו היה 185 סנטימטר, גופו חסון וכתפיו רחבות. הוא היה בעל נימוסים מעודנים, סקרן ואינטליגנטי ואיש שיחה מרתק. אין זה מפליא שהיה מקובל בחברה ורבים ביקשו את קרבתו.

אריק הושפע מאוד מאימו. הוא העריץ אותה על אופקיה הרחבים וראה בה דוגמה ומופת לאישיות ליברלית ואינטליגנטית. הוא לא זנח את אהבתו למוזיקה קלאסית ואהב לבקר באופרה ממש כשם שאהב לקרוא, בעיקר שירה. בדומה לאימו, גם דעותיו והשקפת עולמו היו משוחררות וליברליות.

כבר בסוף שנת 1917 הוא הבין שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה ופיתח סלידה מהנהגת הצבא הפרוסית השמרנית והמיליטנטית.

ב-1918, לאחר שהצבא הגרמני הובס בקרבות, הוכרזה הפסקת אש והמלחמה הסתיימה. הקייזֶר ששלט בגרמניה נאלץ לוותר על כתרו, ובמקומו הוקמה ממשלה דמוקרטית חדשה שמרכזה היה בעיר וַיימָאר.

לאחר שראשי הצבא הודיעו כי גרמניה אינה מסוגלת להמשיך במלחמה, חתמה ממשלת רפובליקת ויימאר על הסכם שלום הידוע בשם 'חוזה וֶרְסַאי', שסעיפיו ותנאיו הוכתבו על ידי המעצמות המנצחות.

תוצאותיו של ההסכם השפיעו על כל תחומי החיים של אזרחי גרמניה. הצבא הגרמני צומצם למאה אלף חיילים ונשללה ממנו הרשות להחזיק בחיל אוויר, בצי צוללות, בטנקים ובארטילריה כבדה. חלקים מגרמניה נלקחו ממנה לטובת שכניה, והמכה המכאיבה ביותר בעיניהם של תושביה הייתה המסדרון שחצה את גרמניה המובסת עד לעיר דַנצִיג שבפולין וחילק את פרוסיה לשניים.

במצב זה, הסיכוי לקצין צעיר להתקדם בסולם הדרגות בצבא החדש הצטמצם מאוד.

אריק, שבסיום המלחמה היה קצין בדרגת הָאוּפְטְמָן (סרן), החליט לעזוב את השירות הצבאי. אביו, שקיווה כי בנו ימשיך במסורת המשפחתית, לא ראה בעין יפה את הצעד שעשה, אך אימו של אריק תמכה בו. במשך תקופת הביניים שבה לא הוחלט עדיין סופית על עתידו, אריק הועבר לצבא המילואים.

בניגוד לרבים מאנשי הצבא הגרמני שנחל תבוסה במלחמת העולם הראשונה, אריק תמך ברפובליקת ויימאר. הוא האמין שהממשלה החדשה עשויה להוביל את גרמניה למסורת של משטר דמוקרטי. הוא לא הזדהה, וזאת בלשון המעטה, עם השמרנות הפרוסית, ומעולם לא היה לאומן קיצוני. לדעתו, גרמניה של אחרי המלחמה הייתה בשלה למשטר דמוקרטי בנוסח המערב.

אביו, הרמן פון הופנברג, חשב אחרת. כלאומן גרמני שמרן בעל דעות ימניות הוא ראה בהסכמי ורסאי עלבון לאומי צורב. כך חשו גם רבים אחרים מבין אנשי הצבא הגרמני באותה תקופה, שראו בהקמת השלטון החדש מעשה של בגידה במולדת. תמיכתו של הברון פון הופנברג הייתה נתונה כולה לתנועות הימניות שהתעוררו בגרמניה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, ודעותיו הליברליות של בנו לא היו מקובלות עליו כלל ועיקר.

בסופה של שנת 1918 החליט אריק לנסוע לפריז. מטרתו הייתה ללמוד באוניברסיטת פריז הידועה, הסוֹרְבּוֹן, אחת האוניברסיטאות המובילות באירופה, ולשפר את יכולותיו בשפות זרות. בעיקר רצה לחזק את שליטתו בשפות הצרפתית והאנגלית.

***

אֶוָוה גֶנְדֶלְמָן נולדה למשפחה יהודית אמידה בשכונת היוקרה מַיְיפָייר שבמרכז לונדון ב-24 בינואר 1899. משפחתה הייתה חילונית, ועם זאת נשמרו בה מנהגי המסורת היהודית. אביה של אווה, בנקאי בשם רוֹבֶּרט גנדלמן, הגיע מרומניה לאנגליה עם משפחתו, ובמשך השנים הקים כמה סניפי בנקים במדינות שונות, ובהן גרמניה. אימה של אווה, שרה, הייתה בת למשפחה אורתודוקסית מטרנסילבניה ועיסוקה העיקרי היה חינוך הילדים וטיפול בבית.

אווה הייתה הצעירה מבין ארבעת ילדי משפחת גנדלמן. בכור הילדים, אחיה דיוויד, היה מבוגר ממנה בשש שנים, וארתור, הבן השני, בארבע שנים. אחותה דֶבְּרָה נולדה אחריו, שנתיים לפני בואה של אווה לאוויר העולם.

אווה קיבלה חינוך מצוין, כיאה לנערה ממשפחה אמידה. בגיל 14 נשלחה ללמוד בפנימייה יוקרתית בז'נבה שבשוויץ, והחינוך המעולה הפך אותה לנערה שוחרת תרבות ואנינת טעם שהתמצאה היטב באמנות ובמוזיקה. מלבד אנגלית, שפת אימה, היא דיברה ברהיטות צרפתית וגרמנית, ניגנה בפסנתר וקראה הרבה. היא הפכה לצעירה אינטליגנטית ואשת שיחה מעניינת.

לקסם שהקרינה סביבה תרמה לא מעט גם הופעתה החיצונית. אווה הייתה נערה יפה. היא הייתה גבוהה למדי, בלונדינית תכולת עיניים שגומת חן נבעה בלחיה. בעיניהם של הגברים הצעירים בני גילה היא הייתה מושכת מאוד, ומחזרים רבים ביקשו את קרבתה.

גם שני הבנים לבית גנדלמן קיבלו חינוך מעולה. בעוד הבכור, דיוויד, למד כלכלה בציריך, אחיו הצעיר יותר, ארתור, בחר בלימודי הרפואה. אחותה של אווה, דברה, התעניינה בעיקר בתרבויות קלאסיות ונרשמה ללימודי היסטוריה, תחילה בלונדון ואחר כך בפריז.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 החליטה אווה לנסוע לפריז וללמוד אמנות ואף היא נרשמה ללימודים באוניברסיטת סוֹרבּוֹן, ששמה יצא למרחקים כמצוינת בתחומים רבים.

אביה, שמאז ימי ילדותה פינק אותה, העמיד לרשותה דירה קטנה בפריז, ואווה נהנתה מכל רגע של חייה באחת הבירות הנוצצות של תחילת המאה ה-20.

פריז הייתה מרכז של תרבות ואמנות. התקיימו בה חיי לילה סוערים והיו בה מסעדות מפוארות. לצעירה בת 19, שהייתה משוחררת מדאגות של כסף ופרנסה, זה היה מקום אידיאלי.

בתוך זמן קצר היא רכשה לעצמה חברים רבים. סטודנטים הגיעו לאוניברסיטה שבה למדה מכל רחבי תבל. היא התיידדה במיוחד עם מָרִי בָּאוּמֶר, נערה צרפתייה בת גילה, והשתיים בילו יחד בערבים. מרי הייתה חובבת בילויים, מסיבות וערבי ריקודים והיו לה מחזרים רבים. אווה, לעומתה, הייתה מופנמת יותר ומעט ביישנית ומסויגת ביחסה לגברים, ובניגוד למנהגיה הקלילים של חברתה, לא היו לה מעולם רומנים חולפים.