הלב זוכר לעד

אני יודעת מה אומרים על סודות. שמעתי הכול. שהם עלולים לרדוף אותך ולשלוט בך. שהם עלולים להרעיל קשרים ולפצל משפחות. שבסופו של דבר, רק האמת תשחרר אותך. אולי זה נכון לגבי אנשים מסוימים וסודות מסוימים. אבל אני האמנתי באמת ובתמים שאני היוצאת מהכלל באותות ובמופתים האלה, ומעולם לא הזכרתי ולו בשמץ את סודי בן הכמעט־עשרים באוזני איש. לא באוזני חברותי הקרובות ברגעי השִכרות שלי או באוזני החבר שלי, פיטר, ברגעים הכי אינטימיים בינינו. אבי לא ידע על כך — ואפילו לא דיברתי על זה עם אמי, היחידה שהיתה שם כשהכול קרה, כמעט כאילו נשבענו לשתוק ודירבַּנו את עצמנו להרפות, להמשיך בחיינו. לא שכחתי, אף לא לרגע, אבל גם הייתי משוכנעת שלפעמים העבר באמת נשאר בעבר.

הייתי צריכה לדעת שזה לא נכון. הייתי צריכה לחקוק את המילים האלה על לבי — המילים שהתחילו הכול באותו ערב לוהט לפני זמן כה רב: את יכולה לברוח אבל את לא יכולה להסתתר.

אבל אני בכלל לא חושבת על אותן מילים, על אותו ערב, על הסוד שלי, כשפיטר ואני מטיילים לנו ברחוב בְּליקר לאחר ארוחת ערב ארוכה ב"לוּפָּה", אחת המסעדות האהובות עלינו בעיר. אחרי כמה גמגומים נראה שהחורף באמת נגמר, והערב האביבי הנעים מתחמם עוד יותר בגלל בקבוק ה"בַּרולו" שפיטר הזמין. זה אחד הדברים הרבים שאני אוהבת בו — טעמו המשובח ואמונתו המוצקה שהחיים קצרים מדי ליין חסר ייחוד. בעצם, לכל דבר חסר ייחוד. הוא נדיב וחרוץ מכדי להיחשב סנובּ, והתרחק ממכריו העצלנים שחיו מקרנות נאמנות ולא השיגו "שום דבר בעצמם". אבל הוא בפירוש אליטיסט שהסתובב תמיד בחוגים המשפיעים של בוגרי בתי ספר פרטיים. העולם הזה לא מעורר בי תחושת אי־נוחות, אבל תמיד התקיימתי בשוליו, עד שפיטר הכניס אותי למערבולת מטוסי הסילון, היאכטות ובתי הנופש שלו בננטאקט ובסנט בארטס.

"אה! סוף־סוף. אין שלג ובוץ על המדרכות," אני אומרת, שמחה לנעול נעלי עקב וללבוש ז'קט קל אחרי חודשים של מגפי גומי מכוערים ומעילי חורף נפוחים.

"אני יודע... קֶל סוּלאז'מון, איזו הקלה," ממלמל פיטר וכורך את זרועו סביבי. הוא אולי הגבר היחיד שאני מכירה שיכול להרהר בצרפתית בלי להישמע שחצן בלתי נסבל, אולי מפני שהעביר את רוב ילדותו בפריז, כבנם של דוגמנית מסלול צרפתייה ודיפלומט אמריקאי. גם אחרי שעבר לארצות הברית בגיל שתים־עשרה, דיבר בבית רק בצרפתית, והמבטא שלו מושלם כמו נימוסיו.

אני מחייכת ומשעינה את לחיי על כתפו הרחבה. הוא מנשק את ראשי ואומר, "לאן עכשיו, אלופה?"

הוא טבע את הכינוי אחרי שניצחתי אותו במשחק שבץ־נא שנוי במחלוקת בדייט השלישי שלנו, ואז הכפלתי את הניקוד ושוב ניצחתי אותו, בשמחה לאיד. צחקתי ועשיתי טעות גורלית כשסיפרתי לו ש"אלופה" היה שמה האירוני של הכלבה שהיתה לי בילדותי, לברדורית עיוורת וצולעת בצבע שוקולד, ובכך חתמתי את כינוי החיבה שלי. עד מהרה נשמר "מריאן" לחברה מעורבת, לרגעי תשוקה ולריבים הנדירים שלנו.

"קינוח?" אני מציעה כשאנחנו מגיעים לפינת הרחוב. אנחנו מתלבטים בין קאפקייק ממאפיית "מגנוליה" לבין קנולי מ"רוקו", אבל מחליטים שאנחנו מלאים מדי לזה וגם לזה, ובמקום זאת הולכים בשתיקה נינוחה, חולפים ליד בתי קפה וברים והמוני אנשים מרוצים שמסתובבים בגריניץ' וילג'. אחר כך, בהשפעת היין ומזג האוויר וניחוח מי הגילוח המבושמים שלו, אני פולטת, "מה דעתך על חתונה?"

בגיל שלושים ושש ואחרי כמעט שנתיים איתו, השאלה ניקרה בי ואף היתה נושא להשערות בקרב חברי. אבל הערב זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה איתו באופן ישיר, ומיד אני מתחרטת על פליטת הפה שלי ומתכוננת לתגובה מאכזבת. ואכן, אווירת הערב משתנה מיד, ואני מרגישה את זרועו נדרכת סביבי. אני אומרת לעצמי שזה לא חייב להיות סימן רע; ייתכן שזה רק עיתוי גרוע. עולה בדעתי שאולי הוא כבר קנה את הטבעת, ושתגובתו קשורה יותר לכך שגנבתי לו את ההצגה.

"אה, עזוב," אני אומרת בצחוק גבוה ומאולץ, והמצב רק נהיה מביך יותר. ככה מרגישים כשמנסים לסגת מ"אני אוהבת אותך" או למחוק סטוץ. בלתי אפשרי.

"אלופה," הוא אומר, ואז משתתק לכמה רגעים. "אנחנו כל כך טובים יחד."

הנימה מקסימה, אפילו מבטיחה, אבל זאת ממש לא תשובה — ואני לא יכולה להתאפק ואומרת לו. "א־א־אז מה זה אומר בדיוק? סטטוס קוו לנצח? בואי נתחתן הערב בעירייה? משהו באמצע?" אני מדברת בטון עליז, ופיטר קופץ על ההזדמנות לרכך את הטון.

"אולי כדאי שבכל זאת נקנה קאפקייקס," הוא אומר.

אני לא מחייכת, ומראֶה טבעת היהלום התחובה באחד המוקסינים האיטלקיים שלו מתחיל להתעמעם.

"רק צחקתי," הוא אומר ומצמיד אותי אליו. "תחזרי על השאלה."

"חתונה. אנחנו. מה דעתך?" אני אומרת. "אתה בכלל... חושב על זה לפעמים?"

"כן. בטח..."

אני מרגישה את ה"אבָל" מתקרב כמו שמרגישים גשם על הפנים אחרי רעם מחריש אוזניים. והנה באמת הוא אומר, "אבל רק עכשיו גמרתי להתגרש." עוד תגובה לא מחייבת.

"כן," אני אומרת ומרגישה מובסת כשהוא מעיף מבט בחלון ראווה חשוך ונראה מוקסם מתצוגת ניירות המכתבים ועטי ה"מונבלאן". אני מזכירה לעצמי לקנות לו "מונבלאן", לאחר שכמעט מיציתי את המתנות בקטגוריית "מה לקנות למישהו שיש לו הכול", במיוחד למישהו דקדקן כמו פיטר. כפתורי חפתים, אביזרים אלקטרוניים, חופשות סוף שבוע בצימרים כפריים בניו אינגלנד. אפילו הזמנה מיוחדת של פסל לגו של האייל הקורא, הקמע הלא־רשמי של אוניברסיטת דארטמות האהובה שלו.

"אבל הנישואים שלך נגמרו מזמן. ואתה לא גר עם רובין כבר יותר מארבע שנים," אני אומרת.

זו טענה שאני מעלה לעתים קרובות, אבל אף פעם לא בהקשר זה, אלא כשאנחנו יוצאים עם זוגות אחרים, במקרה שמישהו יתלה בי את האשם — המאהבת שעָטה וגנבה בעל של מישהי אחרת. בניגוד לכמה מחברותי ש"מתמחות" בגברים נשואים, מעולם לא חיפשתי קשר או משקה עם גבר שעונד טבעת על ידו השמאלית, ממש כפי שלא סבלתי, בשנים שלפני פיטר, ערפול, משחקים, פחד ממחויבות או כל סימן אחר לתסמונת פּיטר פּן שהתפשטה כמגפה, לפחות במנהטן. חלק מזה נגע לעקרונות ולכבוד עצמי. אבל זה היה גם עניין מעשי — תכנון חיים של בת שלושים פלוס. ידעתי בדיוק מה אני רוצה — את מי אני רוצה — והאמנתי שאוכל להשיג את זה במאמץ ובנחישות, בדיוק כפי שפיתחתי בהתמדה את כל הקריירה הטלוויזיונית שלי.

גם המסע הזה לא היה קל. מיד אחרי שגמרתי את בית הספר לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, עברתי ללוס אנג'לס ועבדתי כעוזרת הפקה נחותה בסדרה קומית לנוער של "ניקלודיאון", שלא שרדה זמן רב. כעבור שנה וחצי של ניסיונות לזכור מי הזמין מה לצהריים ובלי לכתוב אפילו מילה אחת לסדרה, קיבלתי עבודה בצוות תסריטאים בסדרת דרמה רפואית. זאת היתה עבודה נהדרת, כי למדתי הרבה, יצרתי קשרים מדהימים והתקדמתי עד לתפקיד עורכת תסריט, אבל לא היו לי חיים משלי, ולא אהבתי את הסדרה במיוחד. לכן, בשלב מסוים הימרתי, עזבתי את הביטחון שבתוכנית מצליחה וחזרתי לניו יורק, לדירת קרקע נעימה בפארק סלופ. כדי להתפרנס, מכרתי כמה ניירות ערך ועבדתי כתסריטאית עצמאית בסדרות קיימות. המקום שבו אהבתי לכתוב היה בר קטן בבעלות משפחתית, "אגי'ז", שהתנהלה בו דרמה בלתי פוסקת בין ארבעה אחים. חלק גדול מהריבים היו בהשראת נשותיהם ואמם, מהגרת מאירלנד. גיליתי שאני זונחת את הפרויקטים האחרים שלי ומשרטטת את סיפורי הרקע שלהם, עד שלפתע נולדה הסדרה "סאות סקנד סטריט" (העברתי את הבר מברוקלין של ימינו לפילדלפיה בשנות השבעים). היא לא היתה מתוחכמת כמו הכיוון שתפסו רוב הסדרות בטלוויזיה, אבל אני הייתי שמרנית וחשבתי שאוכל ליצור עולם משכנע באמצעות התסריטים והדמויות שלי — בלי גימיקים. גם הסוכנת שלי האמינה בי, ואחרי שקיבלתי הזדמנות להציג את הפיילוט שלי בפני כל הרשתות הגדולות, נפתחה מלחמת הצעות מחיר. הסכמתי לעסקה עם קצת פחות כסף (אבל עדיין מספיק כדי שאוכל לעבור למנהטן) ויותר חופש יצירתי. והנה חלומי התגשם. סוף־סוף הייתי מפיקה בפועל. מפיקת סדרה.