הלורדים 2: אדוני הזעם

קיליאן

הבית שקט כשאני חוזר אחרי האימון, דממה מוחלטת. אין שום מוזיקה מהמאורה של רת', כנראה מפני שהוא עדיין זועף. וגם שום קול מטריסטן, שכנראה נעול בחדר שלו וזומם נקמה מעוותת נגד האויבים שלנו.

לא מזיז לי במיוחד.

אני לא צריך לבדוק כדי לדעת שמיס קריין כבר נכנסה לישון, ומורעב מספיק כדי לדאוג לעצמי. קרעתי את התחת באימון. יש משחק הצדעה לבוגרים בעוד שבועיים, והמאמן מודאג שלא נהיה מרוכזים במטרה שלו לעונה מושלמת, ועם איך ששיחקתי היום, יש לו זכות מלאה להיות. אני חייב להתאפס במהירות.

אני משאיר את הדברים שלי במסדרון מחוץ למטבח ומגלה שארוחת הערב שלי מחכה במקרר. הכלבה הזקנה והעצבנית היא קוץ בתחת, אבל לא טיפשה. היא יודעת בדיוק מה אנחנו צריכים. אני יודע שכשאעלה למעלה, אגלה שהסדינים המוכתמים בדם אינם, כאילו שום דבר לא קרה. אני בספק אם היא נרתעה בכלל מהמראה, אלא פשוט ניקתה את זירת הפשע. כמו שאני מכיר אותה, היא בטח שרקה תוך כדי.

אני מניח את הצלחת על הדלפק ושומע תנועה קטנה מאחוריי. אני מביט לאחור ורואה אותה, סטורי. אחותי החורגת. הסיבה שבגללה השתרכתי מאחור על המגרש היום ונאלצתי לחזור על התרגילים פעם אחר פעם. היא עומדת בכניסה, זרועותיה רפויות לצידי גופה, והעיניים שלה חסרות רגש. אני יודע שאני כנראה מדמיין, אבל כשאני בוחן אותה, עולה בי מחשבה מוזרה. היא נראית שונה עכשיו, כשהיא לא בתולה. אני עדיין זוכר את המראה שלה מתחתיי, את השפתיים העסיסיות האלה נפשקות בהלם ובכאב כשחדרתי בכוח לתוך הכוס הצר והבתולי שלה.

אלוהים אדירים. מה הפלא שלא הצלחתי להתרכז היום.

חשבתי איך הרגשתי כשזיינתי אותה אתמול בלילה, חשבתי על המיטה הריקה ועל הדם שלה שהתייבש על הזין שלי. היא כבר לא הייתה, אבל הראיות נותרו. תזכורת מלוכלכת למה שלקחתי. מה היא הייתה חייבת לי. כמה פואטי.

"אני יכולה להכין לך," היא נכנסת למטבח. אני זז הצידה, אבל משגיח עליה, כי אני לא מספיק תמים לחשוב שזה שינה משהו בינינו. אם כבר, היא כנראה שונאת אותי יותר. לא אתפלא אם היא תנסה להרעיל אותי. היא פותחת את המקרר, מוציאה בירה וחולצת את הפקק שעף באוויר. אני תופס אותו ביד וצופה בה כשהיא מניחה את הבקבוק על השולחן. "שב. אני יודעת שאתה עייף."

אין אפילו שבריר של טוב לב בנימה שלה. רק מחויבות. זה בסדר גמור מבחינתי. היא יודעת היטב שזיינתי אותה כי זה היה חייב לקרות. היא לא הייתה מוגנת. הרוזנים והברונים מתחו את הקו הזה כשחטפו אותה וניסו לגנוב את מה ששייך לנו. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה.

זכיתי בה. זכיתי. בצורה הוגנת, לעזאזל. גם אם היא לא הייתה בוחרת בי באופן אישי, תוצאת המשחק עדיין הייתה לטובתי. לא שיחקתי משחק בטוח כמו טריסטן ורת' עם המניפולציות הפסיכולוגיות הקטנוניות שלהם. היא הייתה שלי מהיום שעברה לגור פה. ועוד קודם, מהיום שבו נפגשנו, לפני שנים.

אני צופה בה כשהיא לוחצת על הטיימר במיקרוגל, וזוכה למבט ארוך על הצמיד שעל מפרק כף ידה שמסמן אותה כרכוש של אל־די־זי. היא מתרוממת כדי להציץ לתוך המיקרוגל, מעניקה לי נוף נחמד למכנסי הכותנה הקצרים שבקושי מכסים את התחת שלה. היא עשתה דרך ארוכה בשבועות האחרונים. פחות לוחמנית. יותר צייתנית. תראו את המהלך הזה, כשהיא בחרה בי ברוגע כמנצח אתמול בלילה. היא אפילו לא נלחמה איתי כשהשכבתי אותה על המצעים הלבנים ותבעתי סוף־סוף את מה שתמיד היה שלי.

"איך היה באימון?" היא שואלת.

אני בוהה בה ותוהה אם באמת אכפת לה. "קשה."

ברור שלא אכפת לה.

"מיס קריין ביקשה ממני להגיד לך שהחליפה שלך למסיבת העיתונאים השבוע בארון."

אני מהנהן ומחסל את שאר הבירה שלי בלגימה אחת ארוכה ומתוחה. היא חולפת על פניי וניגשת למקרר, והריח שלה מגיע אליי בגל. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה להיות בין הרגליים שלה, איך היא נראתה כשהיא גמרה, רטטה סביב הזין שלי, הכיווץ הקטן במצח שלה כשזעקה, כאילו הרגישה כל כך טוב, אבל ממש התעצבנה מזה.

אני מושיט את היד כדי לסדר את הזין.

"אתה רוצה עוד —"

"לא." אני יורה לעברה מבט עצבני בדיוק כשהמיקרוגל מצפצף. היא נראית אדישה לנימה החדה בקול שלי כשהיא מוציאה את הצלחת ומניחה אותה מולי. כמו משרתת. כמו ליידי. אני נושם עמוק, הריח שלה שוב עולה באף שלי, ואומר, "האוכל בסדר. את יכולה ללכת."

אני תוהה אם הזרע שלי עדיין בתוכה.

היא משלבת ידיים וקולה ריק מרגש. "אתה בטוח? לא אכפת לי —"

אני מתפרץ, "תעלי ותתכונני לשינה."

היא נעצרת ועיניה זזות לשעון שעל התנור. השעה רק תשע. "אתה... רוצה שאלך לישון?" הנימה הזו, היסוס משולב בהלם, היא ההצצה הראשונה על סטורי האמיתית, שראיתי מאז אתמול בלילה.

אני נועץ את המזלג בתבשיל, נושף עליו ומכריז בשלווה, "את תישני במיטה שלי מעכשיו."

"אבל —" ההבעה שלה קופאת, אותה מסכה שניסתה להעלות על פניה מתפוררת, וניצוץ חשש עולה בעיניה. אני מביט בה כשהיא מנסה להעלים כל הבעה. "אני יכולה לשאול למה?"

"כי ככה אמרתי." אני דוחף את האוכל לפה ולועס לאט, מצפה כבר למצוא אותה שם, מכורבלת בין הסדינים שלי, ישנה. הזין שלי פעם כל היום מהמחשבה. "תהיי שם בעוד שעתיים. לא מאוחר יותר. ואל תלכי לבכות לבחורים על זה. הם כבר יודעים."

היא רוצה להתווכח. אני יכול להרגיש את זה בדרך שבה היא זזה במקום, כאילו מתכוונת להתנגד. במקום זה, היא מסתובבת ויוצאת מהחדר בצייתנות.

אני לא מטומטם. אתמול בלילה זיינתי אותה כאילו היא מישהי ששווה להתענג עליה. זיינתי אותה כאילו רציתי את זה בצורה עוצמתית כל כך שאפילו לא היה אכפת לי אם היא הבחינה בזה. זיינתי אותה כאילו זכיתי בפרס.

כל זה היה נכון.

עכשיו היא צריכה להבין מה זה אומר. הבתולים שלה אולי כבר לא על השולחן, אבל היא עדיין תחת השליטה שלנו, תחת השליטה שלי, ועכשיו שזכיתי לטעימה ממנה, אני לא מתכוון לשחרר.