הלחישות

1בלייר

יום חמישי בבוקר

השעה חמש וחצי בבוקר יום חמישי של חודש יוני. בלייר פארקס שותה קפה וחושבת על בעלה המפשק את ירכיה של אישה אחרת כמו כנפי פרפר.

היא מדמיינת אותו מריח אותה. ואז טועם אותה ולשונו חגה, מרפרפת.

ידה של בלייר מכסה את פיה. היא מניחה את הספל.

היא לא ישנה. אבל זה מה שהיא עושה בבקרים עכשיו, מתמסרת למחשבות המגונות האלה. מאוד לא נעים להתחיל את היום ככה, אבל זה משכך את הדאגה האובססיבית שלה ומאפשר לה להמשיך. אחרת היא תשתלט עליה ברגעים לא רצויים. כשתבהה במדף מסירי הכתמים בחנות, אלה מהפרסומות שמבטלות את המיניות של אמהות בגיל המעבר שלא יוצאות מהבית, ומדמיינות פה של בחורה מלא בזרע של הבעל שלהן.

היא מוזגת כוס שנייה, שלא תהיה טעימה כמו הראשונה, וחושבת על הרעב שלה לעוד. אם כי לא ברור לה מה עוד. הבעיה היא לא רק שעמום. או ערגה עגמומית. גם לא הנישואים המרדימים שלה, בני העשור, והשעון המתקתק לקראת אובדן רלוונטיות מוחלט. האם זה נורמלי? האם ככה מרגישות נשים אחרות בגילה?

הרעיון שתבטא זאת בקול, באוזני מישהו, מכווץ את הסרעפת שלה. עוד יותר מהרגיל. עדיף לזקוף את הסנטר ולהתמודד בגאון עם השעה הבאה. ועם זאת שאחריה. כדי שאיש לא יחשוד שהיא אומללה. עדיף לכולם שתיכנע לאדישות, היא יודעת את זה. עדיף שתמשיך לחתור הלאה, ולא תישאר לה אנרגיה לחשוב על הדברים שהיא רוצה באמת. או איך היא מרגישה באמת כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר.

היא יודעת שעליה לעבוד על הפגיעות הזאת, שנשים צריכות לאמן את השריר הזה. הספרים והפודקאסטים והמנטורים אומרים להן את זה. היא מנסה להתפעל מאלה שמודות שהן מתחרטות על החלטות שקיבלו ונודרות, בקול, לחולל שינוי. אבל מהפכות כאלה הן לא בשבילה. היא לא מצליחה לדמיין לעצמה חיים אחרים. והיא לא מצליחה להיפטר מהבושה הנלווית להכרה בכך שטעתה.

בכוס הקפה הבאה, דלת החדר של בתה חורקת מעליה. צעדיה מטופפים על מדרגות העץ ובמסדרון. המים יורדים בחדר האמבטיה היחיד שלהם, והצנרת מקרקשת ברחבי הבית. בלייר מוחה בידה את פניה העייפות.

לאורך השנים נעשה נוח להאשים את איידן בכל מה שהיא מרגישה. הוא משמש פח אשפה אמין לזעמה. היא זורקת וזורקת וזורקת, והוא אף פעם לא עולה על גדותיו. בעיני רוחה, אין השלכות למעשיה — הם נשואים, ופרידה היא לא אופציה מבחינתה. הפירוק, השינוי של הכול. ההבנה. ההשפעה על בתה. היא לא מסוגלת להכיל את זה.

המים זורמים באמבטיה. היא שומעת את קלואי פותחת את הארון עם המראות, שבתוכו נמצא הספל עם שלוש מברשות השיניים. היא מכניסה בייגל לטוסטר בשביל ארוחת הבוקר של בתה. היא כבר הוציאה את גבינת השמנת מהמקרר כדי שתתחמם לטמפרטורת החדר, כמו שקלואי אוהבת.

הטלת האשמה על הנישואים הכושלים שלה הועילה בהחלט, עד לפני שבוע וחצי, כשמצאה פיסה קטנה של נייר עטיפה כסוף בכיס המכנסיים של איידן. לא יותר משלושה סנטימטרים רבועים. זבל, בעיני כל אדם אחר שהיה מרים אותו מהרצפה אחרי שהפך את המכנסיים לקראת הכביסה. אבל היא זיהתה את המרקם הגלי של העטיפה. ואת גון הברקת המנצנץ. זה נראה בדיוק כמו הקונדומים שהשתמשו בהם לפני שנים. ומאז, כל בוקר, היא פותחת את המגירה שבה הניחה את העטיפה, מניחה אותה בכף ידה ותוהה.

יש אינספור מקורות אפשריים לנייר הזה. חטיף גרנולה. מסטיק מנטה מארוחה עסקית.

אבל היא לא זקוקה להוכחה. יש לה הרגשה.

פעם שמעה מישהו מכנה זאת "לחישות" — רגעים שמנסים להגיד לנו שמשהו לא בסדר. הבעיה היא שנשים מסוימות לא מקשיבות למה שהחיים אומרים להן. הן לא שומעות את הלחישות, אלא במבט לאחור. אחרי שהפצצה נפלה. כשהן נואשות לאתר את האמת כמות שהיא.

אבל אולי היא סתם פרנואידית. יש לה יותר מדי זמן פנוי.

היא שומעת את כפות רגליה של קלואי מכות במדרגות ומורחת את גבינת השמנת בקפידה. הירכיים הפשוקות חוזרות אליה. האצבעות של איידן פותחת את שפתיה ההדוקות, החלקות, של האישה. כמה נחמד הוא יהיה אחר כך. אולי היא מצחיקה אותו. שערות זרועותיה של בלייר סומרות. היא נזכרת שוב איך איידן לא גמר בפעם היחידה ששכבו לפני חודש. איך הוא בודק את הטלפון בתדירות גבוהה יותר מהרגיל.

קלואי מתקרבת לתחתית המדרגות. בלייר סוגרת את הירכיים המדומיינות ומצמידה את שני חצאי הבייגל. ואז היא מסתובבת ומכריחה את עצמה לחייך, כדי שהדבר הראשון שבתה תראה על הבוקר יהיה, כמו תמיד, הפנים המחייכות של בלייר.