הלילה הבודד

נטלי הפנתה את מכוניתה אל החניון התת-קרקעי שמתחת לבית המגורים בו התגוררה אמה. היא כיבתה את המנוע חשה פניקה כמוה לא הרגישה כבר שלוש שנים.

"מיותר לחלוטין," היא אמרה לעצמה בתקיפות ובקול רם, כי הסיכוי שתצליח לשכנע את עצמה באמיתות ההצהרה הזאת, במצב הנוכחי של עצביה, היה גדול יותר אם היא תשמע אותה נאמרת בקול. ואולי, היא חשבה, היא ממש תאמין בזה.

למען האמת, במוחה היא אכן האמינה.

אבל בין מה שהיא חשבה בהגיון ובין מה שחשה בקרביה, היה מרחק גדול מאוד.

"אל תהיי טיפשה," היא אמרה. "זה ממש לא סיפור רציני."

ואכן זה לא היה סיפור. היא עושה בסך הכל בייביסיטר לחתול. היא תשקה כמה עציצים ותגור בבית של אמא שלה במשך שבועיים–שלושה, כי אמא שלה נאלצה לנסוע לאיווה, כדי לטפל בסבתא שלה, שעברה ניתוח להחלפת עצם האגן. ובעוד שאת החתול היא היתה יכולה לקחת איתה, העציץ עם עץ הגומי בגובה שני מטרים ועשרים הרבה פחות נייד.

"הארי היה אמור לעשות את זה," הסבירה לורה רוס בהתנצלות כשהתקשרה השכם בבוקר. "את יודעת, הבחור שגר מולי. אבל הוא שבר את הרגל אתמול בערב כשהחליק על סקייטבורד. שבר מורכב, לפי מה ששמעתי מאמו. אין לו אפילו גבס הליכה עדיין. לא נעים לי לבקש ממך–"

"לא. זה בסדר," הכריחה נטלי את עצמה לומר. "כמובן שאני אעשה את זה. אפילו בשמחה," היא שיקרה.

ועכשיו היא שם.

כל מה שעליה לעשות הוא לצאת מהמכונית, להקיף את הבניין ולעלות במדרגות אל דירתה של אמה. לפתוח את הדלת ולהיכנס.

היא כבר עשתה את זה פעם אחת היום. היא באה להסיע את אמה אל שדה התעופה, בשעת בוקר מאוחרת, וזה עבר בצורה חלקה לגמרי. בלי שום בעיות.

מפני שאז לא היה שום סיכוי להיתקל בכריסטו סבאס.

סביר להניח, היא הרגיעה את עצמה, שגם עכשיו היא לא תיתקל בו.

מה הסיכוי, ככלות הכל, שהיא תקיף את הבניין כדי לעלות במדרגות בדיוק ברגע בו בעל הבית של אמה – והבוס שלה – יגיע לבניין מכיוון המדרכה, או ייצא אל המרפסת שלו?

זעום ביותר, היא החליטה. אפסי לגמרי היה יכול להיות עדיף, כמובן. עם קצת עזרה מאלוהים, היא לא תראה אותו בכלל בשבועיים–שלושה הקרובים.

אבל אפילו אם היא כן תראה אותו, היא הזכירה לעצמה, היא אישה בוגרת. היא תוכל לחייך אליו בנימוס ולהמשיך בדרכה. ולא משנה לה מה הוא יחשוב. זה לא ישנה בכלל!

"טוב," היא אמרה כעת בנימה הרצינית בה אמה נהגה להשתמש במשך כל ילדותה. "הדשא לעולם לא הופך למכוסח מזה שרק מביטים על המכסחה," היא נהגה לומר כשנטלי או אחיה דן דחו ביצוע מטלות. המשפט הזה הפך לסיסמא משפחתית אצלם, שנאמרה בקשר לכל היסוס לעשות כל דבר שהוא. אילו היתה כאן כעת, לורה היתה אומרת את זה בקול.

מובן שלאמה לא היה מושג למה נטלי נמנעת מלהיתקל בכריסטו סבאס בשלוש השנים האחרונות – ולעולם גם לא יהיה לה.

אחרי שלקחה נשימה אחת עמוקה, נטלי יצאה מהמכונית, בהיזהרה שלא להניח לדלת לגעת ביגואר הנוצצת של כריסטו, שחנתה בסמוך אליה. זאת היתה אותה מכונית שהיתה לו לפני שלוש שנים.

פעם היא נסעה במכונית הזאת, כשהגג שלה מורד, היא היטתה את ראשה אחורה והניחה לרוח לפרוע את שערה. היא צחקה וליכסנה מבט אל הגבר הנוהג במכונית, והניחה לעצמה לחלום חלומות חסרי כל שחר.

כעת היא הפנתה לה את גבה וטרקה את דלת מכוניתה, קצת יותר חזק משהיה ממש נחוץ. לאחר מכן היא פתחה את הדלת האחורית והוציאה את התיק עם מחשבה הנייד ואת המזוודה עם הבגדים שהביאה. היא סגרה את הדלת, ובלב שפעם עדיין חזק יותר משהיתה רוצה, פתחה את הדלת המובילה אל הגינה הקטנה, המוקפת חומה.

הגינה היתה ריקה.

היא לקחה עוד נשימה, ואז, כמעט בלי להעיף מבט לעבר ביתו הגדול של כריסטו, שניצב בצידו השני של מה שאמה הפכה לדבר הקרוב ביותר לגן אנגלי מסורתי שניתן למצוא בדרום קליפורניה, היא מיהרה וטיפסה במדרגות העץ שהובילו לדירתה של לורה, מעל לחניה.

ברגע שהיתה על המרפסת, נגלה לעיניה הרחוב הראשי, שהוביל אל חוף הים. הרחוב היה ריק. היא הניחה את המחשב הנייד ואת המזוודה, וחיטטה בתיק היד שלה כדי למצוא את המפתחות של אמה.

השעה היתה כמעט שש בערב. אמה אמרה לה שכריסטו נוהג לצאת לגלוש מיד אחרי העבודה – "לשחרר לחץ", אמרה לה לורה – ולאחר מכן נהג לשוב הביתה לארוחת ערב, אותה נהגו לאכול בשש וחצי.

"מה, את אוכלת איתו?" אמרה נטלי כשאמה סיפקה לה את פיסת המידע המפתיעה הזאת. גבותיה התרוממו בפחד – ובתדהמה.

לורה לא הפסיקה את אריזת המזוודה שלה. "אני לא אוהבת לבשל לבן-אדם אחד."

"את מבשלת בשבילו?"

"אני מבשלת לעצמי," אמרה אמה בנימה דייקנית, לנוכח הסלידה הלא מוסתרת של נטלי. "ואני מכינה די אוכל בשביל שניים."

"טוב, אני לא מתכוונת לבשל בשבילו," אמרה נטלי בתקיפות.

"כמובן שלא." אמה ביטלה את הרעיון מכל וכל. "הוא לא יצפה לזה בכלל."

לא, חשבה נטלי, והוא גם לא היה רוצה שהיא תבשל לו.

"הוא אפילו לא יודע שאת תהיי פה," הוסיפה אמה ואמרה, מה ששיפר בהרבה את מצב רוחה של נטלי. "הוא ידע שאירגנתי את זה שהארי יבוא. אבל כשקרול, אמו של הארי, התקשרה הבוקר, אפילו לא סיפרתי על כך לכריסטו, כי ידעתי שהוא ירגיש אחראי. הוא יחשוב שהוא זה שצריך לדאוג להרבי ולהשקות את העציצים, והרי הוא לא יכול לקחת את זה על עצמו. הוא הרבה יותר מדי עסוק."

טוב, אולי מצב הרוח השתפר טיפה מוקדם מדי. אבל נטלי ידעה שאמה אומרת את האמת. היא לא היתה צריכה שיזכירו לה כמה קשה כריסטו סבאס נוהג לעבוד. היא יכלה להעיד על כך בעצמה. ואם הוא לא יודע שהיא שם, זה עדיף אפילו. אולי יעלה בידה להשאיר את הדברים כמו שהם.

אצבעותיה מצאו את מחזיק המפתחות. היא מצאה את המפתח לדלת הכניסה של אמה, תקעה אותו בחור המנעול, סובבה אותו ופתחה את הדלת בדחיפה. ואז, תוך שליחת מבט חטוף אחד לעבר האוקיינוס, שם אכן יכלה להבחין בבוהק השמש השוקעת בצלליתו של גבר שרירי נושא גלשן, עולה מהחוף אל הרחוב, היא הזדרזה להרים את המחשב והמזוודה שלה, להיכנס פנימה ולטרוק את הדלת מאחורי גבה.

באפלולית הקרירה והמבורכת של ההול הקטנטן, היא שמטה את המזוודה, עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה בתחושת הקלה.

"נטלי?" הקול היה מחוספס, גברי, ונשמע מלא פליאה ותדהמה בדיוק כמו שהיא חשה בעצמה.

עיניה נפקחו בבת-אחת, מיצמצו כמה פעמים בניסיון להתרגל לתאורה ששררה בתוך הבית, כדי לראות את חדר האורחים הקריר והריק אותו ציפתה לראות, כדי לראות את הרבי החתול אותו ציפתה לראות.

לא כדי לראות את הגבר שמצאה כורע לפני האח, שהחל להזדקף כעת למלוא מאה שמונים וחמישה הסנטימטרים שלו, כשהוא מביט בה בעיניים מצומצמות בחשדנות.

היא הרגישה כאילו מישהו שפך דלי של חול אל תוך פיה. "כריסטו?" היא כמעט נחנקה בהשמיעה את שמו. ואז גם היא הזעיפה את פניה.

מבטיהם נפגשו, ננעלו זה בזה, ואז בבת אחת הם שאלו, "מה לעזאזל את\ה עושה פה?"

"אני גר פה. שם," הוא תיקן את עצמו, בהחוותו בראשו אל הבית שמעברו השני של הגן. מבטו צנח אל המזוודה שלרגליה. "למה זה נועד?"

החשדנות שבקולו כירסמה בלבה. נטלי הזדקפה במקומה. "אני באה לגור פה," היא אמרה ושמחה בכך שקולה נשמע יציב כל כך. "באופן זמני."

גבותיו של כריסטו התכווצו. "למה?"

"אני מטפלת בהרבי ובעציצים."

"אמא שלך אמרה שהארי–"

"הארי שבר את הרגל."

גבותיו התרוממו כעת. "אני שומע על זה לראשונה עכשיו." ברור היה מנימת קולו שהוא לא ממש מאמין לה. הוא השעין את זרועותיו על לזבז האח ובחן אותה במבט מפקפק.

נטלי התעשתה. "תרגיש חופשי לגשת לביתו של הארי ולשאול אותו. אולי אתה צודק. אולי זאת רק מזימה אחת גדולה של אמא שלי, שרצתה להפגיש בינינו בכוח."

כריסטו נהם לשמע הלעג שבקולה. "היא לא היתה עושה דבר כזה."

"נכון. היא לא היתה עושה זאת." לורה אולי חושבת באמת שהגיע הזמן שבתה בת העשרים וחמש תתחיל לחפש לעצמה כבר בעל, אבל היא לא תעיז להתערב לה בחיים. נטלי היתה בטוחה בכך.

"אני יכול להאכיל את החתול ולהשקות את העציצים." הטון של כריסטו גרם לדבריו להישמע לא כהצעה. זה נשמע כמו פקודה.

נטלי התרגזה. היא כבר עברה את החלק ממנו שאפה להימנע. "אני בטוחה שאתה יכול," היא אמרה בנוקשות, "אבל אמא שלי לא ביקשה ממך לעשות את זה, היא ביקשה ממני. ואני הולכת לעשות את זה."

פיו נסגר, והיא חשבה שהיא יכולה לשמוע את שיניו חורקות. טוב, שיחשוב מה שהוא רוצה.

"אז התברר לנו מה אני עושה פה," היא אמרה בקול מחודד. "ומה איתך? אתה לא נוהג להיכנס לך אל הדירה של אמא שלי, אני מקווה."

הפעם השיניים כבר בהחלט חרקו. "לא, אני לא נוהג להיכנס לי אל הדירה שלה. באתי לקחת מידות למדפי ספרים." הוא פשט את ידו והיא ראתה את סרט המדידה שהיה בכפו.

"מדפי ספרים?" היא חזרה אחריו בנימה מפקפקת.

"תמיד היא אומרת לי כמה היא אוהבת את החדר הזה, רק שהוא היה באמת מושלם אם היו בו מדפי ספרים משני צידי האח." הוא משך בכתפיו, אבל במקביל החווה גם בראשו לעבר החלל שמאחורי גבו. נטלי יכלה להבין את כוונתה של אמה. פיו התעקל. "זאת מתנת יום הולדת מאוחרת."

נטלי הופתעה לגלות שהוא יודע שיום ההולדת של אמה חל בשבוע שעבר. "והתכוונת לדאוג להתקנת המדפים בזמן היעדרה?"

"לא. התכוונתי להתקין אותם בעצמי, בזמן שהיא לא פה."

הם התבוננו זה בזו. איזושהי מודעות, שנטלי היתה שמחה להתכחש לה, חלפה ביניהם. הדבר הזה היה ביניהם מהרגע שהיא שמעה את קולו ופקחה את עיניה כדי לראות אותו ניצב שם. זאת היתה מין הרגשה כמותה היא לא חוותה עם אף אחד אחר – מעולם. פעם היה נדמה לה שהיא מבינה אותה. היא טיפחה אותה, התענגה עליה.

עכשיו היא לא רצתה לחוש אותה בכלל.

"טוב, אתה לא יכול לעשות את זה," היא אמרה בשלבה את זרועותיה על חזה.

לסתו נעה, אבל הוא לא אמר דבר. מבטיהם היו עדיין נעולים זה על זה, ונטלי סירבה להיות זאת שתפנה ראשונה את עיניה. לא הפעם. הפעם הצדק עומד לצידה.

"בסדר," הוא אמר קצרות. "אני אסיים למדוד עכשיו. אני אזמין את העץ, ואני אתקין את המדפים אחרי שהיא תחזור. את כל הלכלוך אני אעשה כשהיא תהיה פה." הוא הסתובב ושוב כרע, בהתעלמו ממנה. כאילו מחק אותה למעשה מתודעתו.

נטלי הביטה בזעם בגבו. איך יכלה בכלל לחשוב אי-פעם שהיא מעוניינת לבלות את שארית חייה עם האיש הזה? למה בכלל היתה מאוהבת בו?

היא לא היתה, היא מיהרה לומר לעצמה. זאת היתה סתם התאהבות טיפשית של פקידה, סטודנטית למשפטים שנתקלה בפרקליט מבריק צעיר ומצליח. היא הסתנוורה מהברק שלו, מהופעתו הנאה במידה יוצאת דופן, ומהכימיה המינית המשונה שכאילו זימזמה באוויר ביניהם בכל פעם שהוא היה בסביבתה.

ואותה הנשיקה, הזכיר לה המוח שלה. אל תשכחי את הנשיקה ההיא!

לא, יעזור לה אלוהים, את הנשיקה ההיא היא לא יכלה לשכוח. היא לעולם לא תוכל לשכוח לגמרי את אותו רגע בו שפתיה ושפתיו של כריסטו סבאס ננעלו יחדיו. זאת היתה הנשיקה הלוהטת ביותר בכל עשרים ושתים שנותיה. זה היה הדבר הלוהט ביותר בכל ימי חייה – אפילו עד עצם הרגע הזה.

היה זה דחף רגעי שגרם לה לעשות את המעשה המטופש כל כך בלילה ההוא, לפני שלוש שנים.

מעשה שלא היתה לה שום כוונה לחזור ולעשות, ולא משנה מה כריסטו סבאס אולי חושב לעצמו. וזה לא היה סוד גדול, מה הוא חושב, היא ידעה כעת בהביטה אליו.

"טוב, בסדר," היא אמרה לפתע. "תתקין את המדפים הללו."

הוא כרע ברך על הרצפה, וכבר עמד להתחיל למדוד, אבל שלח אליה מבט אלכסוני לפני כן, והיא הבחינה בו בזהירות המיידית שציפתה למצוא שם.

היא שלחה אליו חיוך סכריני. "אל תדאג, אני אשמור ממך מרחק ולא אטריד אותך בכלל. אני לא אזמין אותך למיטתי ולא אופיע במיטה שלך. אין שום סכנה לביטחונך." היא דאגה להישמע מלגלגת.

אבל שניהם ידעו שלא עליו היא מלגלגת. היא ליגלגה בעצם על עצמה, על הנערה הנאיבית מעבר לכל תקנה, שלקחה קיץ של עבודה משותפת, תחושה של קירבה מסוימת, שהיתה בדיעבד חד-צדדית לחלוטין, ונשיקה אחת ספונטנית שנועדה לחגוג ניצחון גדול בבית המשפט, ופירשה את כל אלו כמציינים משהו הרבה יותר עמוק. נערה שחשבה לעצמה שהוא בוודאי אוהב אותה כמו שדמיינה לעצמה שהיא אוהבת אותו – ושממש נכנסה אל מיטתו כדי להוכיח את כל זה.

היא אילצה את עצמה לחייך ולא לסגת מפני מבטו הירקרק והיציב, בקוותה שהוא יאמין לה, כי אלוהים יודע שזאת היתה האמת לאמיתה. בשום פנים ואופן היא לא תשוב ותתנהג בטיפשות כזאת, לעולם לא!

"אם את בטוחה ש..." החל כריסטו להשיב.

"ברור שאני בטוחה." היא אספה לידיה את התיק של המחשב הנייד שלה ואת המזוודה שלה ובעת שנשאה אותם פנימה, חשבה לעצמה, להרף עין, שהיא משתמשת בהם בתור מגן. "פשוט הייתי... מופתעת למצוא אותך פה." היא מיהרה להוסיף, כי לא רצתה שהוא יחשוב שהיא התכוונה להימנע מלהיפגש איתו – למרות שזאת בדיוק היתה כוונתה.

היא הניחה את מחשבה הנייד על שולחן האוכל של אמה. "אני רק אשים את זה בצד." היא החוותה בראשה לעבר המזוודה שלה, ואז פנתה לעבר חדר השינה. "ואז אני אבוא לעזור לך במדידה."

"אני לא צריך שום עזרה," הוא אמר בקול שלא הזמין שום ניסיון להתווכח עמו.

כלומר, אפילו עכשיו, למרות שאמרה את הדברים בצורה מפורשת לגמרי, הוא עדיין לא בטח בה שלא תשליך את עצמה עליו.

"בסדר, מה שתגיד." נטלי משכה בכתפיה ונשאה את המזוודה אל חדר השינה, שם מיהרה לצנוח על המיטה ולפלוט נשימה מרעידה, ברגע שרק נכנסה לחדר.

היא יכלה כמובן להשאיר את המזוודה על המיטה, ולטפל מאוחר יותר בסידור חפציה. אבל למהר ולשוב לחדר בו היא בפירוש לא היתה רצויה – ולא רצתה בעצמה להיות – לא היה רעיון מוצלח במיוחד.

והיו לה הרבה מאוד סיבות להישאר בדיוק במקום שבו היתה. היא יכלה לנצל את הזמן כדי לסדר את בגדיה בארון, ולשוב לשיווי המשקל שלה, תוך כדי כך.

היא בכלל לא רצתה להיתקל בכריסטו. היא עשתה כמיטב יכולתה בשלוש השנים האחרונות כדי להתחמק ממנו, משום שעדיין נרעדה וחשה השפלה ומבוכה בכל פעם שנזכרה בלילה ההוא בדירתו.

הלילה בו היא המתינה לו במיטתו.

אפילו עכשיו, לחייה בערו בהיזכרה בכך.

זה שהוא נדהם לחלוטין למצוא אותה שם כששב הביתה מארוחת ערב עסקית בה השתתף באותו ערב, היה ברור. היא ציפתה לכך.

אבל היא ציפתה שהוא גם ישמח. שיהיה מאושר, למען האמת. ושישמח להצטרף אליה.

טעות. טעות מרה מאוד. ואם הנסיבות היו משפילות, זה היה מפני שהיא טעתה לגמרי בהבנת המצב, טעות איתה היא התקשתה להשלים עד עצם היום הזה. היא לא היתה רגילה לנהוג כמו מטומטמת.

טוב, אין שום סיבה לדאוג, היא חשבה לעצמה בעת שקמה מהמיטה והחלה להוציא את בגדיה מהמזוודה ולתלות אותם בארון, תוך מאמץ שלא לשמוע כל בדל צליל שעלה מתנועותיו בחדר האורחים.

מה שבטוח הוא שהפעם היא כבר לא תקפוץ למיטתו.

אם כי בהחלט היה עוזר לה אם אחרי ההשפלה הנוראה שעברה וההתבגרות הכואבת שבאה בעקבותיה, היא היתה מסוגלת להיות גם אדישה כלפי האיש בחדר השני.

לרוע המזל, זה לא קרה.

משהו בכריסטו סבאס היה מסוגל עדיין להחיש את קצב פעימות לבה. אולי היה זה שערו הכהה והסמיך? לסתו ועצמות לחייו המסותתות? אפו הישר והחד, ועיניו הירוקות שאין לרדת לעומקן? גופו הדק והשרירי, שנראה היום מושך, בג'ינס משופשפים וחולצת טריקו אפורה, בדיוק כמו שנראה בחליפות, בכותנות הצחורות ובעניבות שלבש בדרך כלל?

כל האפשרויות הנ"ל?

נכון, לרוע המזל.

אבל היה גם משהו שמעבר לכל זה. מאז ומעולם היה שם משהו נוסף.

גם אם הופעתו הנאה של כריסטו היא שמשכה בהתחלה את תשומת לבה של נטלי, באותו קיץ בו עבדה כפקידה במשרד עורכי הדין שאביה היה שותף בו, מהר מאוד היא הגיעה למצב שמה שעניין אותה היה משהו שמעבר לגופו המסוקס ופניו הנאים.

העוצמה השקטה של הריכוז שלו, חריצותו הנחושה ומוחו החריף משכו אותה באותה מידה בדיוק. וכמוהם גם טיעוניו החותכים ואופן ההתבטאות שלו. היא היתה מסונוורת מהמשפטן הצעיר שלפניה, ולא נדרש זמן רב מדי עד שתחוש כי לבה נמס מאהבה אליו.

היא גדלה על הסיפור של התאהבותם של הוריה ונישואיהם – הוא היה פרקליט צעיר ואני עבדתי במשרד. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, לורה נהגה לספר לילדיה. כך שנטלי לא התקשתה להאמין שווריאציה על אותו נושא תהיה אפשרית בינה לבין כריסטו.

כשהיא מלאת ביטחון עצמי בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, ומודעת למעין מתח חשמלי באוויר בכל פעם שהיא וכריסטו סבאס החליפו מבטים, נטלי ראתה את הקשר ביניהם כמשהו שהגורל זימן.

והיא עשתה כמיטב יכולתה כדי לגרום להיסטוריה לחזור על עצמה.

זה לא היה קל במיוחד. כריסטו היה שקוע בעבודתו, לא בפקידה הזמנית שעבדה בקיץ במחלקת העירבונות. הם הזדמנו לאותו החדר לעתים נדירות מאוד, למרות שהיא סייעה רבות במחקר המשפטי בנוגע לתיק העירבונות שהוא הציג בבית המשפט.

יכול להיות שנטלי לעולם לא היתה נופלת במלכודת שהציבה לה האשליה שלה, אילולא מצאה אותו בספריה המשפטית, בשעת אחר צהרים מאוחרת אחת, כשהוא מעלעל בספרים, מזעיף פנים וממלמל בעת שרשם לעצמו הערות בחמת זעם.

"משהו לא בסדר?" היא העזה לשאול.

"לא משהו," הוא אמר בזעף. "הכל."

הוא בדיוק מונה על ידי בית המשפט לאפוטרופוס של ילד בן שבע שהיה מצוי בלב משפט גירושים ומשמורת, בו היו מעורבים סכומים של מיליארדי דולרים. "אני לא יודע שום דבר על דיני משפחה! לא יודע שום דבר על ילדים! אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל."

זה לא היה נכון, כמובן. הוא ידע הרבה מאוד, ובהחלט ידע מספיק כדי להבין מאיפה להתחיל. הוא היה רק מתוסכל, מוצף מעל לראש, ולרגע אחד גם פגיע.

ונטלי, שלבה הלם בקצב של כנפי יונק דבש מרחף, הציעה, "אני יכולה לערוך עבורך קצת מחקר, אם אתה רוצה. בזמני הפנוי, כמובן. זה יהיה תירגול מצוין," היא הוסיפה, בחייכה אליו בתקווה. ואז היא שוב הבחינה בכך, באותו זרם חשמלי שעבר ביניהם, כשהוא פגש את מבטה והינהן אט-אט לעברה.

"כן," הוא אמר. "אם לא איכפת לך. אני אגיד לך בדיוק מה אני צריך."

בשלושת השבועות שלאחר מכן, היא עבדה בשבילו כמו חמור. בהפסקות הצהרים שלה, בערבים, בסופי השבוע. היא בילתה כל דקה בה היתה פנויה מעבודתה כפקידה, כשאפה תקוע באיזה ספר, או כשהיא סוקרת את מסך המחשב שלה ורושמת הערות בקדחתנות. לאחר מכן היא היתה מדווחת על ממצאיה לכריסטו, שהיה תמיד במשרדו בדיוק כמוה, גם בשעות מאוחרות מאוד.

"את גדולה," הוא אמר לה כשגילתה תיקים קודמים מועילים במיוחד. והוא היה אסיר תודה במידה כמעט זהה על כריכי הפסטרמה שהיא נהגה להביא לו, מפני שהוא אף-פעם לא מצא זמן ללכת לאכול.

הוא הסכים לעצור ולהסביר לה דברים בכל פעם שהיא העזה להעלות שאלות. ולפעמים, כשהיא מצאה משהו ופלטה צהלת שמחה קטנה, הוא היה ניגש, גוחן מעל כתפה ומתקרב כל כך שהיא יכלה לחוש איך נשימתו מלטפת את שערותיה.

"יופי. אני אוכל להשתמש בזה." והיא היתה מרימה את עיניה ורואה את החיוך שעל שפתיו ואת המבט הנחוש שבעיניו. ושוב מבטיהם הצטלבו וננעלו.

ונטלי העזה להאמין.

אבל בלי הנשיקה ההיא, היא לא היתה מאמינה.

זה קרה, בלי אזהרה מוקדמת, ביום בו הוא הצליח לגרום להוריו העקשניים של ג'ונאס לראות את האור ולהבין שמדובר פה בילד, לא במערכת כלי כסף או בשטיח פרסי. היא היתה בחניון בשעת אחר הצהרים של אותו היום ועשתה את דרכה אל מכוניתה, כשהוא יצא ממכוניתו, עם שובו מהפגישה בעניינו של ג'ונאס. היא נעצרה והמתינה עד שיצא מהמכונית, כשהיא בטוחה ששוב תשמע ממנו בשורות לא משמחות. אבל הבעת האושר הצרוף שעל פניו בעת שסגר את הדלת וקרב אליה, היה משהו שלעולם היא לא תשכח.

לבה הלם בעוז. "מה, הם–?" היא החלה לשאול.

חיוכו היה כל כך רחב, שפניו כמעט נבקעו לשנים. "כן. סוף-סוף." ולפתע הוא היה ממש מולה, ומה שהחל בחיוך רחב ובלחיצות ידיים, הפך מהר מאוד לחיבוק נרגש.

אינסטינקטיבית, היא החלה להרים את ראשה כדי להשיב לו חיוך – ואז הם התנשקו.

נטלי היתה אולי רק בת עשרים ושתים, ולא האישה המנוסה ביותר בעולם, אבל היא ידעה יפה מאוד שיש נשיקות ויש נשיקות.

הנשיקה הזאת החלה אולי רק כביטוי לשמחה טהורה, לאושר משותף על משהו שהסתדר כמו שצריך. אבל בתוך שנייה זה הפך למשהו שונה לחלוטין. בדיוק כמו שניצוץ בודד יכול להפוך לשריפה ענקית, כך בדיוק קרה ברגע ששפתותיהם נפגשו.

היא מעולם לא הרגישה כך.

הנשיקה לא נמשכה זמן רב. רק שנייה או שתים לאחר מכן, הוא הרפה ממנה ועשה צעד מהיר אחורה, בהביטו סביב כאילו ציפה שמישהו יירה בו. אם מישהו היה רואה אותם, היא ידעה, הוא היה באמת בצרות. לא שמישהו היה יורה בו, אבל הוא היה חוטף מנה מהשותפים הבכירים במשרד, ואולי אפילו מאבד את מקום העבודה שלו.

"מוטב שתלכי הביתה," הוא אמר בקול צרוד, ובלי להביט אחורה בכלל, פסע בצעדים גדולים לרוחב החניון, לכיוון המעלית.

נטלי לא נעה. היא רק עמדה שם, כשאצבעותיה צמודות לשפתיה, והיא נאחזת בזיכרון, בתחושה, באמונה ההולכת וגוברת שיש ממש בחלומות שלה על העתיד שהיתה רוצה לעצמה.

כמובן שזה נמשך רק רגע. אבל בנשיקה אחת בלבד, כריסטו סבאס כמעט שרף אותה כליל. אפילו עכשיו, בהעבירה את לשונה על שפתיה, היא יכלה עדיין להרגיש–

"ממ-הם."

לשמע כחכוח הגרון מאחורי גבה, נטלי הסתובבה בבת-אחת, בפנים בוערות. כריסטו ניצב בפתח חדר השינה של אמה, כשהוא מתבונן בה.

"מה?" היא שאלה בנימה חדה.

"גמרתי עם המדידות. אני אזמין את העץ מחר בבוקר, ואחר כך אצטרך לשייף ולצבוע את המדפים לפני שאבוא להתקין אותם. אני אתן לך אזהרה גדולה מראש." הוא נשמע ענייני מאוד, מהוגן מאוד.

בדיוק כמו שרצתה שהוא ינהג. היא שלחה אליו הינהון קצר. "תודה." ואז, מפני שידעה שזאת האמת, ומפני שידעה שלמרות הרגשות שלה כלפי כריסטו סבאס, הוא עשה לאמה לא מעט טובות בשלוש השנים האחרונות, היא הוסיפה, "אמא שלי תעריך את זה מאוד."

"אני מקווה. אני מחבב את אמא שלך."

"כן." הרגש היה הדדי בהחלט. מבחינתה של לורה, השמש זרחה ושקעה רק למען כריסטו סבאס. היא לא יכלה להבין למה נטלי מסרבת להזמנותיה במקרים בהם ההזמנה כללה גם אותו.

הם עדיין התבוננו זה בזו, והנה זה הופיע שוב, אותו זרם חשמלי ארור, אותה מודעות לא רצויה. ובכל זאת, הוא עדיין לא עזב.

אולי היה עליהם להבהיר את הדברים קצת יותר טוב. "אמא שלי אמרה שאתה תשקה את הצמחים שבגינה."

הוא הינהן. "היא חשבה שזה עשוי להיות טיפה גדול על הארי."

"אני בטוחה שהיא צדקה. אבל מכיוון שהארי כבר מחוץ לתמונה, אני יכולה לדאוג לזה. אני לא מנסה להתחנף–" היא אמרה במבוכה.

"בואי נשאיר את הדברים כמו שהיא אירגנה אותם."

כשכל הגבולות משורטטים יפה מאוד. כל אחד במקומו הראוי. "בסדר גמור."

ולבסוף הוא פנה לכיוון חדר האורחים, ואז העיף מבט מעבר לכתפו. "אז אני אראה אותך בסביבה, אולי."

"אולי." נטלי לא זזה. היא הביטה בגבו הנעלם, שמעה את הד פסיעותיו הגווע מחוץ לבית, ורק אז החלה שוב לנשום, ולהגיד בקול את מה שחשבה בלבה. "לא אם אני אראה אותך לפני כן."

 

נטלי רוס.

יפהפייה ומושכת כמו תמיד. וממש על סף דלתו הארורה.

כריסטו התנדנד אחורה על הכיסא שליד המכתבה שלו, פלט אנחה, שיפשף את עיניו בכפות ידיו, ואז נשען קדימה וניסה להתרכז שוב.

זה לא עבד. הוא ניסה להתרכז במשך כל הערב. בדרך כלל זאת בכלל לא היתה בעיה בשבילו. לעתים קרובות הוא נהג לשבת לעבוד אחרי ארוחת הערב, כשהכל נעשה רגוע ותנועת הלקוחות הבאים והולכים שככה כליל. בלי שיחות טלפון, בלי מסמכים לחתימה ובלי שום הסחות דעת. הוא הצליח להתרכז.

אבל לא הערב.

הערב, בכל פעם שהוא ניסה לחשוב איפה עשויים להיות מוחבאים הנכסים של מי שעומד להפוך בקרוב מאוד לבעלה לשעבר של תרזה הולטון, הנכסים שכולם ידעו עליהם, למוחו – לא, גרוע מכך, להורמונים שלו – היו רעיונות אחרים לגמרי.

הם התעקשו להתמקד בנטלי רוס.

זה רק מפני שהוא היה כל כך שקוע בעבודתו לאחרונה, הוא אמר לעצמו. חוץ משעה אחת בערך של גלישה בכל ערב, אחרי העבודה, הוא לא לקח לעצמו שום פסק זמן כבר שבועות רבים. ההורמונים שלו גם הם מרגישים מקופחים. חודשיים חלפו כבר מאז שאלה, האישה בה התמקדה תשומת לבם של ההורמונים שלו בשנה האחרונה, החליטה שהיא מעוניינת במשהו שמעבר ליחסים קלילים וחסרי כל מחויבות.

מכיוון שכריסטו לא חשב כמוה – עובדה שהוא דאג להבהיר לה היטב כבר מההתחלה – הוא נפרד ממנה בלי שום נקיפות מצפון. אבל לא היה לו זמן מאז ולא היה לו חשק לחפש לעצמו מישהי אחרת במקומה.

פשוט אין לו זמן כרגע.

ובאשר לחשק, אם ההורמונים שלו נוטים לכיוונה של נטלי רוס, זאת הבעיה שלהם, לכל הרוחות. אין אישה על פני כדור הארץ שתהיה מעוניינת פחות ממנה ביחסים חסרי מחויבות. נטלי היא כל כולה בתה של אמה.

למרות שלורה וקלייטון רוס גרושים כבר, זה לא היה ביוזמתה של לורה. קלייטון היה זה שברח עם עוזרת משפטית אחת ועזב את לורה אחרי עשרים וחמש שנות נישואים, בהותירו אותה להסתדר בכוחות עצמה. היא הצליחה להסתדר, אבל היא עדיין מאמינה בנישואים ובילדים ובאושר ועושר לנצח. וכך גם נטלי. כריסטו ידע את זה באופן אינסטינקטיבי.

הוא לא רצה שום דבר כזה.

בנחישות רבה, הוא הרים את עפרונו והחל לתופף בו על השולחן, בניסיון להמריץ את תאי המוח שלו. אלא שתאי המוח שלו לא היו זקוקים להמרצה. הם היו נמרצים מספיק גם ככה, תודה רבה. רק שהם לא היו ממוקדים בתיק של תרזה הולטון. משהו – מישהו – אחר העסיק את מוחו.

וגם חלק נוסף של הגוף שלו.

בחמת זעם כריסטו הדף את כיסאו אחורה מהמכתבה שלו וקם. הוא מתח את שרירי כתפיו והחל להתהלך בחדר.

משרדו היה בחלק האחורי של ביתו, עם חלון רחב אשר השקיף על הגינה של לורה. הגינה היתה חשוכה עכשיו, הוא לא היה מסוגל לראות את הפרחים. אבל אם הוא היה מרים את מבטו, הוא היה יכול לראות את האור הבוקע מדירתה של לורה. הווילונות היו סגורים, אבל נטלי היתה יכולה, אילו רק רצתה בכך, להציץ ביניהם ישר אל תוך המשרד שלו. היא יכלה לראות אותו פוסע כה וכה.

כריסטו חצה את החדר וסגר את התריסים הונציאניים בתנועה מהירה אחת. הוא היה שמח אילו היתה לו אפשרות לסגור אותה מחוץ למחשבותיו בכזאת קלות.

הוא ידע כמובן שלורה לא ביקשה לסבך לו את החיים בכך שהזמינה את בתה להתגורר בדירתה כדי לטפל בחתול ובעציצים שלה. לורה דאגה לגונן על הזמן היקר שלו בדיוק כמוהו. ועוד יותר ממנו, במקרה הזה, כי אחרת היא היתה מבקשת ממנו לטפל בחתול ובצמחים שלה, אחרי שהארי שבר את הרגל.

לחלופין, היא ביקשה את זה מבתה.

מובן שאין לה שום מושג בקשר לעבר המשותף שלו ושל נטלי.

לא שיש להם באמת עבר משותף. באופן החלטי מאוד – מבחינתו לפחות – לא היה להם שום עבר שהוא.

למעט הנשיקה הנוראה האחת ההיא, שהיתה ספונטנית לגמרי.

הוא שיפשף את פניו בידיו עכשיו, בהיזכרו בכך.

הוא מעולם לא עשה שום דבר טיפשי כל כך. לא לפני כן ולא מאז. התנהגותו במקום העבודה שלו היתה תמיד ללא רבב. וגם אם החניון לא נחשב בדיוק לחלק ממקום העבודה, זו סתם היתפסות לדקויות משפטיות וכריסטו היה מודע לכך היטב. נטלי היתה שכירה של המשרד, וגם אם הוא לא היה הבוס שלה באופן ישיר, הוא בהחלט היה בכיר ממנה בהיררכיה המשרדית – והיה עליו לנהוג בתבונה רבה יותר, לכל הרוחות.

הוא הרי היה נבון מספיק.

זה היה רק שילוב בין תחושות של שמחה, הקלה ותשוקה.

הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו. אבל ההודאה בקיומה לא גרמה לתשוקה שלו להיעלם. זכרונות ישנים עלו והציפו אותו. הוא ניסה למחוץ אותם. זיכרונות שנוצרו רק לפני שעות אחדות תפסו את מקומם. גם להם הוא ניסה להתנגד.

הוא המשיך להתהלך כאריה בסוגר. הוא פכר את פרקי אצבעותיו, ואז הצמיד את כפות ידיו ללוח השולחן שלו בכופפו את כתפיו, כשהוא מביט במסמך שכבר התייאש מלרשום הערות לגביו. אפילו לראות מה היה כתוב עליו הוא לא הצליח. תמונתה של נטלי ריחפה בשולי התודעה שלו והתגרתה בו.

"מספיק עם זה," הוא אמר לעצמו בחריפות.

זה היה מעוות לחלוטין, התשוקה הזאת שהוא חש כלפי גופה, הדקיק אך השופע, של נטלי רוס – מעוות עכשיו בדיוק כמו שזה היה לפני שלוש שנים.

כריסטו לא היה אדם שנוטה להיסחף אחרי תשוקה משתוללת. הוא אהב נשים – במקום הראוי להן. כלומר לא בראש שלו ולא במערכת יחסים רצינית. רק במיטה שלו.

הוא לא חשק בטירוף באף אחת מאז ימי נעוריו. ועכשיו, בגיל שלושים ושתים, הוא כבר אמור להיות הרבה מעבר לכל התנהגות שכזאת. הוא באמת מעבר לכל זה!

פעם אחת הוא כבר הותיר את נטלי רוס מאחוריו, בשם אלוהים. הוא עשה את הדבר הנכון. את הצעד הנבון. היחידי שיכל לעשות.

עכשיו הוא התייאש מלהמשיך לעבוד הערב. הוא ניגש לדלת החזית של ביתו ויצא לכיוון חוף הים. הוא ירד אל החול, עלה על השביל שלאורך שפת המים והחל לרוץ.

טוב, בסדר. המילים הלמו ברקותיו בעת שהגביר את קצב הריצה. הוא כבר עמד בעבר בפני כוח המשיכה של נטלי רוס. הוא פשוט יעשה זאת שוב.